פורום הריון ולידה (עמוד 1042)

אני הייתי מציעה לה סיר או טיטול כדי לא לפתח עצירות שגם כואבת וגם יכולה לגרום לבריחת צואה לא רצונית. אפילו לשבת על האסלה עם טיטול.
לדבר איתה , לעודד אותה ולתת לה זמן. אצלנו עזר לצ'פר בשוקולד צ'יפס כשניסתה אפילו שלא הצליחה.
שכן תצליח לדבר על כמה זה נעים בגוף

אפשר לשתף את צוות הגן ולשלוח פתקים שכתוב שהיא מנסה וגיבורה.

מאכלים - עגבניות והרבה מים

והיא לא רוצה
טיטול פחות שייך והיא בלי עין הרע גדולה בגוף כבר אז אין למידה שלה
והצוות גם נראה לי לא שייך או יביך אותה, זה גן עיריה

לכן מתאפקת ואז נוצרת עצירות, ואז כואב באמת לעשות והחשש גובר, וכן הלאה....
ממליצה לך ללכת לרופא לספר לו, בדרכ נותנים תרופה שמרככת את היציאה והמעגל נקטע

לאחותי זה קרה והיא התאפקה ונהייתה עצירות ואז באמת כאב ואז התחיל סיפור של חוקנים וסיוט שלקח לו זמן להיגמר

אז נלך..

בינתיים..
אם זה ימשיך אני אלך לרופא

1. עדיף להתייעץ עם המוקד.
2. בדיקת פתיחה מהידוע לי היא מהנרתיק על מנת לבדוק שינויים בצוואר הרחם. כך שלדעתי להתייחס אל זה כדיני כתמים
אלא אם כן זה מתגבר בכמות ואז כדאי לשאול

זה נחשב כתמים (ולכן צריך את שלושת התנאים כדי לאסור- על דבר לבן, על דבר שמקבל טומאה ובגודל של יותר מגריס)

אם הכתם נראה בבדיקה פנימית(נגיד ראיתם על הכפפות שהאחות בדקה איתם) זה בעייתי ....אותנו זה אסר( ומכאן והלאה למדנו לא להתסכל !!! כשהיא מוציאה את הכפפות. הרב אמר שאפשר פשוט לעצום עיניים)
אבל שוב, תבררי ישירות עם הרב, הכי נכון...

ושיהיה בקלות ובידיים מלאות!

זה רק על הלבנים והם בצבע כחול די כהה.
אחרי הבדיקה לא ראיתי כלום.

בעלי אמר שישאל את הרב בכל מקרה.

שאם זה רק כתם על צבעוני מבדיקה חיצונית ולא בדיקות כמו עם מכשיר ספקולום וכד' זה בסדר.

אבל אני בתור ילדה ישנתי בשמונה, גג שמונה וחצי, עד כיתה ה'.

אצלי הגדולה בת 10 וחצי התחילה לישון בין 8 ל8 וחצי בערך מתחילת שנה,

כשכל השאר (4-9) בין 7 ל8 במיטות.

אכן רואה שהם זקוקים לשעות האלו.

אגב הגדולה התלוננה שחברות שלה הולכות לישון יותר מאוחר,

אז בעלי אמר לה שהוא מרשה לה להגיד איזה שעה שהיא רוצה לחברות...

אבל בפועל שתלך בשעה שהיא צריכה.

אצלנו מאז שיש חדרים נפרדים, ההנחיה היא שאפשר לקרוא ספר במיטה. לרוב הגדול מעצמו הולך לישון. הבנות ביחד אז הן מפטפטות עד מאוחר.
אבל מה שאמרנו להם:
א. כשתיהיה בגיל שלו תוכל גם לישון ככה. גם אם זה אומר עוד שנה.
ב. לך קשה לקום בבוקר ולו לא. (במקרה שלנו הבכור הוא ילד שמסתפק ביחסית מעט שינה. הולך לישון בערך 9 וחצי ולפעמים אחרי, קם מעצמו לבד ב6 וחצי כדי להתפלל במניין. ב"ה!! לעומת מי שמתחתיו שבלי עזרה יותר קשה לה לקום)
ג. פתחתי עם בן ה6 בגוגל כמה ילד בגיל שלו צריך לישון ועשינו חישוב מתי צריך ללכת לישון כדי לקום בזמן לביס.

תודה רבה יפה אהבתי מה שכתבת גם על ההסברה ההגיונית

נראה לי הלכתי לישון ב8 עד איזה כיתה ט😅

ועד שלא התחתנתי, הייתי בטוחה שללכת לישון ב10 זה ממש מאוחר...

סתם אנקדוטה, לא קשור לכלום

וואי גאוני

הלוואי

זה רק בגלל שאני ממש צייתנית ומקובעת

עד גיל די מבוגר הייתי עוד שואלת את ההורים שלי אם אני יכולה לקחת תפוח, עד שיום אחד אבא שלי לקח אותי לשיחה צפופה, והסביר לי שאני מספיק גדולה בשביל לקחת תפוח גם בלי רשות ההורים

וזה מהמם ומרגש בעיני
והלוואי ותגדירי את זה אחרת

זה רק בגלל שאת טובה !
ומכבדת
וקשובה
ואוהבת.

הגדול שלי בדיוק כמוני
וזה באמת גם וגם
צריך לקחת את זה לצד הטוב של זה
צודקת

כל הילדים מטפסים על השיש כשנדמה להם שאני לא רואה כדי לקחת ממתקים והוא מגיע אלי בשקט לשאול האם מותר לקחת תפוח...
בשלב מסויים עבר לו אבל הוא עדיין מדהים בכיבוד הורים שלו.. (ובאופן כללי בחור מדהים! אני כבר ממש סקרנית לגלות מי המאושרת שתזכה בו כבעל..)

אם הבת שלי הייתה גדולה יותר אז אולי הייתי מנסה ליצור פה שידוך
גם היא בכורה מהממת ומכבדת, למרות שהיא ממש לא "לפלפית"...

הבחור שלי עוד לא בקטע של להכיר ולהתחתן, למרות שבגיל הוא כבר יכול..
עסוק ושקוע ב"ה בלימוד תורה ומתכנן ללמוד עוד כמה שנים.. נראה באיזה שלב יתעורר בו הצורך בזוגיות...

אני כל הזמן אומרת לבנים הגדולים שלי שיתחתנו רק כשיגיעו לשלב שהם ירגישו שהם רוצים להיות נשואים, ובילוי ערב זוגי עם האשה ישמע להם חוויה מהנה לא פחות מסדר ערב/ יציאה עם החבר'ה / ללכת להפגנה וכו...

מקווה שגם אנחנו נצליח לשדר את זה לבנים שלנו... (בעלי היה בן עשרים וחצי כשהתחתנו... אז מקווה שלא נשדר את הבל"חיות שהייתה לו גם לילדים שלנו, אם זה לא מתאים להם )

חברותיי סיפרו ששעות השינה שלהן מצפינות לאחת-שתיים בלילה, ולא הבנתי איך זה אפשרי...
היום כאמא אני מבינה איך זה קורה וחולמת על הימים שבהם ישנתי בתשע בערב...

אני ממש הפוך.. כי אני הקטנה

הרשנו לבכורה להיות עצמאית בשינה שלה מגיל 12 בערך. הבן שאחריה קטן ממנה בשנה וחצי, ובכל זאת במשך תקופה ארוכה הלך לישון ביחד עם שאר הילדים, פשוט כי בניגוד אליה - לו מאוד קשה לקום בבקרים. (רק לאחרונה האחרנו לו את שעת השינה, אחרי התייעצות עם אנשי מקצוע. אבל בינו לבין הבאים אחריו לא קשה לעשות הפרדה, כי ההפרש ביניהם הוא שלוש שנים).
שעת השינה של כולם היא שמונה וחצי. הבן הגדול (בן 14) יכול לישון בתשע וחצי. הבת הבכורה (בת 15.5) מחליטה בעצמה מתי ללכת לישון. אני יכולה להמליץ לה ולומר את דעתי, אבל לא מעבר... כיוון שהיא בוגרת ויודעת לשאת באחריות של קימה מאוחרת או לקום מוקדם למרות העייפות - אני מאפשרת לה את העצמאות הזו (שהגיונית בגילה).

קשה לי לזכור מה היה עם הבכור כי זה היה די מזמן..
אבל הוא טיפוס שהולך לישון מוקדם ומאז שהיה קטן היה קם מוקדם לתפילות.. אז כנראה שעד גיל די מאוחר הלך לישון מוקדם..

עונה לגבי הילדים שכרגע בבית (הגדולה בת 14):
הילדים מחולקים מבחינתי ל3 קבוצות גיל:
גן+ כתה א - בעלי או אני משכיבים אותם אחרי א. ערב - יוצא בסביבות 8...
ילדי היסודי - אמורים ללכת לישון עד 9. בפועל זה נמרח..
הגדולים" בני 12.5 ו 14 יכולים ללכת לישון עד 10.
בפועל - בן 12.5 די עייף בסוף היום (הוא גם קם מוקדם כדי להתפלל במניין) והרבה פעמים נכנס למיטה עם ספר ונרדם לפני 10.
בת ה14 הרבה פעמים הולכת לישון מאוחר יותר - הרבה ימים חוזרת הביתה מאוחר מהסניף, חברות, התנדבויות וכו ויש לה יותר שיעורים.. - אני די מעלימה עין כל עוד היא שקטה ובאמת בפעילות ולא סתם נמרחת וכל עוד היא אכן מתעוררת בזמן בבקרים.

המדד מבחינתי זה לפי הקימה בבוקר.
מי שקם כמו פנתר בבוקר *לאורך זמן* יכול לישון יותר מאוחר. אני מלמדת את הילדים שלי להיות קשובים לגוף שלהם ולצרכים שלהם ולא להסתכל מה השני עושה ולפגוע בעצמם.
זה נכון גם לגבי אוכל וגם לגבי שינה.
יש ילדים שזקוקים ליותר שעות שינה ויש ילדים שזקוקים לפחות.
אגב הרבה יותר מסובך להסביר לילד בגיל 4 למה אחיו הקטן שישן צהריים הולך לישון הרבה יותר מאוחר ממנו.

בפשטות- כי הוא ישן צהריים.
אתה גם רוצה לישון בצהריים?

יש כמות שעות שצריך לישון ביממה. אם ישנים חלק מזה ביום אז בלילה ישנים פחות.

אחרי דקה- אמא קמתי!
עכשיו אני יכולה לישון מאוחר היום? 🤭
התכוונתי מסובך לא כי אין תשובה טובה, אלא כי בגיל הזה לא מחפשים הגיון, מחפשים ביטחון במקום שלהם במשפחה ובלב של אמא רק שזה מתחפש לכל מיני שאלות מעניינות.

כי הוא קם כמו םנתר השכם בבוקר
ובכללי כולם אצלי קמים מוקדם יחסית

אבל אהבתי את הקישור שעישית וההסבר .
תודה

חששתי שאני קשוחה מדי או אגואיסטית מדי

נשמע שהמצב פה נורמלי
ושמותר לי לא לאפשר עדיין

וערזרתן לי לחשוב על דרך לשוחח איתה עם רגישות לתחושות שלה אבל עם בטחון בהחלטה שלי כרגע

יכולה לתת את התחושה של "אני גדולה וחשובה" גם בלי לפגוע בשעות השינה.

גם מזכיר לי.
אח של רצה להחליט על שעות השינה שלו בעצמו, אבל אצל הורים שלי ילדים הולכים לישון ב20:00.
הוא התעקש
ובסוף ההסכם היה, שהוא הולך לישון ב20:10.
זה נתן לו תחושה של שליטה, להורים שלי זה לא היה באמת משנה
והכל בא על מקומו בשלום. היה לו שעון מעורר קבוע בשעון יד שלו ל20:10. מצחיק אותי להיזכר בזה עכשיו

הכלל הוא כזה עד שהקטנים נרדמים גם הם במיטות עם ספר או משחק( הגדולה בחדר נפרד) וכשהקטנים נרדמים( פשוט כי אחרת זה מפריע לקטנים ההיסתובבויות שלהם כי הבית קטן) הם יכולים לבוא להיות קצת בסלון או לעבור יחד לחדר של הגדולה בחופש אני לא מגבילה שעה ובלימודים מאפשרת עד תשע( בני 12,9) בפועל הם בעצמם לא כל יום נשארים וכשהם עייפים הולכים לישון גם מוקדם.
לאחרונה בן 7 רוצה גם להישאר איתם אבל בגלל שממש קשה לו לקום בבוקר והוא גם יוצא בהסעה לפני כולם לא מאפשרת לו להישאר ער עד מאוחר ונכנס למיטה בסביבות 7 וחצי שמונה

ובקשר לעומס נראה לי כדאי לשאול את הבלניות מתי כדאי לבוא. בהצלחה!

הייתי פעם בבאר שבע במקווה. כשגרנו שם. פעם אחת יחידה ואחרונה.
חוויה טראומתית ביותר. אבל ממש.
בור בגודל של הזרת שלי.
ואני טובלת שוב ושוב והבלנית מעירה לי.
ואז זורקת לי נו מה נסגר?
אמרתי לה מה נעשה שהבור קטן ואי אפשר לזוז בו?
מקדימה מדרגות מאחורה צינורות.
אולי נערה בת 14 נכנסת שם.
מאז לא חזרתי לשם והייתי נוסעת למקווה בשפלה מרחק כמעט שעה נסיעה כל צד!

זה ככ קשה לי גם ככה.
מנסה לתפוס את הקו במקווה לא עונים.
תוהה אם להתקשר למספר האישי של הבלנית. הוא מופיע באתר

או שאכתוב ל@יעל מהדרום ותפני אליה?

לק"י

אז יש הרבה מקוואות.
שמעתי המלצות חמות על כמה.

אם בני דקלים עוזר לך- המליצו לי עליו. לא טבלתי שם אף פעם. מכירה את אחת הבלניות.

מעדיפה ישובים.

אשלח לך מהכרטיס הרגיל שלי.

ואגב בנוגע לשאלה אם צריך לקבוע מראש- כן. צריך. גם בעיר אצלנו.

כמה שאת מתאמצת! בטוחה שזה יוביל אותך למקום טוב!!!!

מודה שזה שלא קיבלתי מחזור תקופה ארוכה היה לי מאד נוח וטוב לבריאות הנפש שלי.

אני יכולה להבין את המשמעות של מקווה.
ויכולה לאהוב.
אבל הדקדוק הנאחס הזה סביב כל פסיק אם כן או לא ועל מה לחזור וכו מעורר לי ocd וגורם חרדה בכל הגוף .אולי הרבנים צריכים לצאת בהבהרות על מה חוצץ לכל הדעות ומה אפשר להקל.

קצת כמו אבק זה לא חמץ של פסח.

זה יקל עלייך מאוד את החוויה
יש כללי אצבע די ברורים לגבי ההכנות

במיוחד שאת חווה קושי.. ספר הוא ספר. הוא מביא הלכה יבשה. בשיחה עם רב יש פרמטרים לשקול ומקומות להקל שלא כתובים לכלל

כמו שכתבתי היה לי כתם ולא רציתי לשאול רב. למרות שבעלי בסוף שאל והרב התיר אבל ספרתי מחדש.
כי מרגיש לי שההלכה קצת אטומה לאישה בקטע הזה.
כנראה בגלל החרדות שלי.
ומבקשת בלי ביקורת על המילים האלה גם ככה קשה לי הנושא מאד מאד.

נילמה לי המקלדת של האימוג'ים :/ אבל אם הייתה לי הייתי שולחת לך מלא לבבות
אולי זה באמת נכון יותר שבעלך יהיה יותר מעורב אם כך.. כל עוד תקבלי ממנו כמובן

חיבוק!

על התורה כתוב "וחי בהם" ואם את מרגישה שאלו לא חיים ואת קמלה כל פעם שהנושא פוגש בך ממש כדאי וחשוב לטפל בזה. אם זה לבד עם עצמך לעבד ולגעת בנקודה שמפריעה לך ולהבין מהי ואיך אפשר להתמודד איתה, ובין אם ללכת לטיפול אצל אשת מקצוע.
כמו כל דבר בחיים, ידע הוא כוח. וכשתדעי את ההלכות טוב מספיק - תדעי על מה צריך לשאול ועל מה לא. על מה צריך להקפיד ועל מה לא.
יש הדרכות ספציפיות לנשים עם ocd בנושא, שווה לברר על מישהי כזאת.

מספר לא תמיד ברור מה הלכה ומה מנהג חסידות
ממליצה לך לפנות לרב שמסביר טוב/מדריכת כלה טובה

לדבר עם אישה וזה הרבה יותר נעים

אציין שהמדריכת כלות בזמנו אמרה לי דברים למיניהם, שאמא שלי נדהמה ואמרה לי מייד לעשות אחרת. ועוד דברים שגם קראתי בספרים ואז כששאלתי בנשמת התברר לי שלא נוהגים כך, למשל ההבדל בין הרגשה וזיבת דבר לח

והיא אמרה שאני מגזימה.
יש לי כמו דף כזה שכתוב בו ממש לא להתעסק יותר מדי. ורק פעם אחת ושלא תהרהר וכו.
ועדיין. זה חזק ממני.
אנסה לדבר איתן. באמת יותר נוח לי אישה.

ב7 נקיים האחרונים היה לי כתם בטישו. ופשוט ספרתי מחדש.

טיפול מקצועי סביב הנושא יקרה
נשמע שזה לא רגיל
כי על כתם בטישיו ממש לא מחייב לספור מחדש, לא אלמן ישראל. יש רבנים להתייעץ איתם ב"ה, וייתכן ואת מאריכה את תהליך הטהרה לחינם. לא פלא שקשה לך עם המצווה

יש לי מישהי מהדרום שממש יכולה לעזור לך...

עם הנחיות להכנות לטבילה - במיוחד לנשים עם ocd

צ'קליסט OCD - מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת

לק"י

היא ממש המליצה.
והיא יכולה לתת את המספר של הבלנית.

הייתי נוסעת אליו מעיר אחרת בדרום. בלניות מתוקות ממש!

ועל אגמים גם שמעתי הרבה דברים טובים, וגם על מקווה תמר

יכול להיות שמה שיצא לך מעיד על הריון
אבל גם יכול להיות שלא..

שמן שקדים והיא השתמשה בו. לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתי מביאה.
אבל עדיף להביא, זה לא גדול, יש גם חברות זולות וטוב לדעת שזה קיים.

אני קניתי ללידה הראשונה ומאז זה יושב לי בבית כאבן שאין לה הופכין

לא רק ללידה..

סיכוך בזמן יחסים (אם יש יובש כמובן)

משתמשת בזה לשמן ולעסות את הצלקת מהקיסרי, הצלקת מאד השתפרה במראה, ומשמעותי יותר - פחות מדרגת מאז שמשמנת ומעסה

מי שעושה עיסוי לתינוק - יותר טוב עם שמן, ושמן שקדים הוא טוב

ובכללי כשיש יובש בגוף.

וגם אם הילדים צריכים משחה כטיפול פסיכולוגי זה אחלה דבר לשים להם. (כאב בפצע לא נראה לדוגמא)

גם אני קניתי, ובכל שהיה בסוף קיסרי לא הספקתי לבדוק אם צריך או יש להם 😅 אז הכל נשאר לי, ופשוט זה מה ששמנו באמבטיה לתינוקת

ילדתי כמה פעמים שם
האחרונה לפני שנתיים וקצת
ותמיד המיילדת שאלה אותי אם הבאתי שמן שקדים

נראה לי ללכת לסופר פארם לבקש אגיסטן ולנסות לראות, ואולי גם רופאת משפחה יכולה לעזור ולא רק רופאת נשים.

לי במצב דומה עזר אגיסטן

תרגישי טוב!

והיא הביאה אגיסטן
אבל לא היה בבית מרקחת..

תודה!!

או בבית מרקחת תורן של רשת be אם ממש דחוף

תכיני אותקני את הקינוח שהוא הכי אוהב

אם הוא רושם את מה שהוא לומד אולע עט יפה?

ואם זה יקר לך, אפשר גם סטנדר שולחני...

הניתוח בערך חצי שעה. (לא יודעת על הקטנת שקדים) לקח לו זמן להתעורר ולהתאושש מההרדמה. שמנו לו טיפות אנטיביוטיות באוזניים למשך שבוע. נשאר למחרת בבית אבל הוא כבר היה סבבה

בטח יש פה עוד שיכולות להועיל.
דרך אגב נזכרתי שלפני הניתוח של הבן שלי התייעצתי פה בלחץ, ואת ועוד בנות מפה ממש הרגיעו אותי... אז תודה! ובהצלחה

אני מכניסה ביום של ההפסק

אם כן נראה לי שמכניסים 7 ימים אחרי כמו ההפסקה בין חפיסות אבל תשאלי רופא

עצמי

נגיד לדבר על זה עם בעלך להגיד לו שכשמתפקשש אז יש לך נטיה קלה לחפש אשמים למצב, אגב זה קורה גם לי ממש ..
אבל כשאני מזכירה לעצמי שאוקיי פושט קשה לי ואני מבואסת על עצמי ומבואסת לשר הצלחתי אז זה יוצא על מישהו...
ויכול גם לצאת על הילדים...

שמעתי פעם ממישי חכמה שאנחנו כועסים על הילדים כשאנחנו מרגישים תסכול כלפי עצמנו, כעס על עצמנו וכו'

והסוד זה חמלה עצמית ואז החמלה כלפי אחרים קלה לנו יותר
אם אני סולחת לעצמי ולא כועסת על עצמי שההשכבה הסתיימה בילד שבכה ולא מתרגשת מזה
אז פחות אכעס על דברים קטנים אצל הילדים או אצל בעלי

אם אני סלחנית ומבינה שלא תמיד התגובות והתפקוד שלי הוא מיטבי אז פחות אכעס על הטעויות (האנושיות ככ) של בעלי..

וכו' וכו'


מקווה שהסברתי טוב
ואת מודעת ברמה מהממת...

בהצלחה גדולה!!!❤️

שאת מודעת ורוצה לעשות שינוי, כי זה השלב הראשון בתהליך של שינוי- מודעות ורצון.

השלב הבא הוא לזהות זמנים של רגשות שליליים- זמנים לחוצים/ שהתוכניות משתבשות/ ברגעי כעס.

אחרי שלומדים לזהות את הזמנים, צריך ללמוד לא להגיב/ לדבר/ לעשות כשמרגישים רגשות שליליים, אלא לנסות להרגע/ לדחות אותם לזמן אחר.

בשלב הזה הרגשות כבר לא פוגעים באחרים, אבל אפשר להתקדם עוד ולזהות מקרים שעלולים להביא לרגשות שליליים ולמנוע את המקרים או במקרים שלא ניתן למנוע, למנוע את הרגשות.

למשל אצלי היום על הבוקר התברר לי שכל התוכניות שלי להיום השתבשו (והיו לי הרבה תוכניות), מיד הבנתי שעלולים להיות הרבה טריגרים היום לכעס ואכזבה והחלטתי לעשות את הפעולות הנצרכות צעד צעד ולבוא בראש פתוח וגמיש לפתרונות אפשריים. בינתיים הולך לי טוב ולא התעצבנתי אפילו פעם אחת ורוב הבאסה כבר מאחורי.

ענית לעצמך.
בסוף בסוף, את בחוויה של אשמה כלפי עצמך.
ומשם הכל מתגלגל, את לא יכולה יותר עם הביקורת הפנימית, את מוציאה אותה על בעלך (כשאת עייפה...), והבת שלך עושה זאת כלפייך כי גם היא לא יודעת להתמודד עם האשמה...
חייבת לומר שאני באותה דרמה אישית-זוגית-משפחתית סביב אשמה.
ומה שאני מגבשת לעצמי
א. מה גבולות האחריות שלי? לקחת אחריות רק על מה שניתן לי, ומה שמעבר זו השגחה אלוקית.
ב. טעויות קורות, מותר לי לטעות.
ג. אני לא מושלמת ולא צריכה להיות מושלמת.
ד. להרגיש בסדר עם עצמי גם כשאני מפשלת.
ה. להפסיק לחטט בתוך עצמי כשאני טועה, או לא הכי בסדר, או לא מה שרציתי להיות. לסמן לי נקודה אחת קטנה לשינוי ולשכוח מהשאר, להתקדם. לא לתת לרגש הפנימי של האשמה לצוף ולמלא אותי.
ו. לשמוח בהתקדמויות הקטנות שלי בחיים. כל הצלחה פיצית - לייקר, להעריך, לחגוג. כל רגע של סבלנות כלפי הילדים - לשמוח בה ולהעריך אותה. גם אם רגע אחרי כן איבדתי את הסבלנות. להסתכל על ההתקדמות ולא על האתגרים שעוד ישנם.
ז. הבהלה מביאה בקלות לאשמה, כי מרוב שקשה לי לחוש בהלה, אני מנסה להימנע ממנה בכל דרך, ומתמלאת אשמה כשהיא קורית.
אני בלמידה עצמית על הנושא הזה. איך להתייחס לבהלה. להסתכל לה בעיניים, ולא להיבהל מהבהלה. לתת לה מקום, מילים, אזור מחיה, בלי להתפשט הלאה. אוקיי, נבהלנו, ממשיכים.
לא "לומדים את הלקח" לא "מענישים את עצמנו". מתמקדים בהרגעה של הגוף המבוהל (נשימות, מוסיקה, מיינדפולנס) כדי להמשיך בדיוק איפה שהיינו בלי לפחד מהטעות הבאה.

אלה מחשבות מהראש אל המקלדת, לא יותר מדי מובנה. אשמח למחשבותייך כדי להתחדד בעצמי...

אוהבת כ"כ לקרוא אותך

ממש לקרוא ולהתפעל ממך!

דברים שקורים - קורים

אבל איך שאת מתמודדת איתם,

איך שאת ממנפת אותם,

איך שאת רואה *אותה*

איך שאת רואה *אותך*

איך הרגישות הגדולה שלך לכל דבר ודבר שחוותה

איך הרצון שלך להיות שם הכי הכי שאת רק יכולה עבור ילדייך ועבור כולם

איך שעשית איתה את השיחה אח"כ

איך שהבנת אותה

איך שהבנת אותך

איך שנתת לה מקום לרגשות ולחוויות שלה

ואיך שהקשת מזה גם על עצמך ועל ההתמודדות מול רגשות קשים והמקום של בעלך והכל

 

באמת לקרוא ולהתפעם.

את מדהימה אנונימית יקרה!

כל אחד מהדברים הללו (ויש עוד, פשוט לפני שבת אז זה ה"קיצור" שלי ) הוא כ"כ כ"כ לא מובן מאליו ונפלא בפני עצמו!

אז קודם כל תני לעצמך חיבוק כזה גדול על האדם שאת!

על האמא שאת!

על האישה שאת!

 

נשמע בעוצמה הכי גדולה שיש שכל כולך טוב ורק רוצה להעניק לאחרים מהטוב הזה,

וכאשר הטוב הזה מתנגש במציאות (או כך נראה לך לפעמים) - משהו בך מתקשה מאוד להכיל את זה.

את המהות הזו

השורש הזה

של אפילו ההגדרה העצמית שלך אולי

כי אם אני טובה - ורוצה להיטיב עם העולם - אז איך דברים כאלה "לא טובים" או "רעים" קורים במשמרת שלי?

איך אני מאפשרת לזה לקרות?

איך אני פוגעת?

אני?

פוגעת?

איך?

אז מי אני בכלל?

אני לא טובה?

אני רעה חלילה?

איך אני מגיעה למקומות כאלה?

איך אני מגיעה לרגשות כאלה שליליים?

למה אני מגיבה ככה?

 

ובעצם כל חוסר האונים הגדול הזה

כל הבילבול הגדול הזה בנקודות הכי הכי עמוקות שבנו - יכולים לייצר את המעגל הזה שמזין עצמו הרבה פעמים.

מעגל של יאוש, של כעס והאשמה עצמיים, של ביקורת עצמית, וכן, גם של תגובה קשוחה לסביבה בעקבות הכאב והבלבול שבלב שלנו פנימה.

 

אז יקרה שאת!

זה שאת כזו מדהימה

וכבר מזהה המון דברים בך

ובכנות מעוררת השראה פורטת הכל הכל

וזה שיש בך גם את כל הטוב העצום עצום הזה

וזה שגם במקומות בהם את לא גאה בעצמך - השורש שלהם הוא כזה טוב!!! כי את רק רק רוצה שיהיה טוב לכולם!

מכאן אפשר רק להמשיך לצמוח ולהתקדם, וכמה שאת ענקית כנראה שגם לענקים הקב"ה סידר דרך ייחודית להמשיך לגדול ולהתפתח

כי בעצם בעצם כולנו בני אדם. בשר ודם. אנושיים.

עם חוזקות, לצד חולשות.

עם כאבים, עם פצעים, עם קשת רחבה של רגשות

ודווקא מתוך המקום הזה, האנושי, דרך הכעסים, הפחדים, החששות, הרגשות - דווקא משם הקב"ה שם אותנו בעולמו ורוצה שנעבדו.

תורה ניתנה דווקא דווקא לבני אדם. לא למלאכים.

ואנחנו לא מלאכים. רק בשר ודם.

ואנחנו לא מושלמים. רק אנושיים. רק בהשתלמות.

ורק הקב"ה לבדו מושלם.

וההבנה הזו, הכה פשוטה אך כה עמוקה וחשובה הזו - שאנחנו אנושיים.

שמותר לטעות.

שאם טעינו - נתקן. נקום. נעלה.

שגם מהטעות אפשר ללמוד המון המון

שגם היא שלב בדרך שלנו למעלה

שאנחנו עדיין טובים וטובות!

ואת יקרה עדיין טובה טובה גם אם את טועה!

גם אם יצא לך לא מושלם!

את לא משולמת, נכון, אבל אף אדם לא מושלם!

ואיזה יופי שאת אנושית!

אז את אמא לא מושלמת, אבל נפלאה טובה ונהדרת תמיד

ואת אישה לא מושלמת, אבל נפלאה טובה ונהדרת תמיד!

והרצון שלך תמיד טוב 

אז הזהות הזו, שלך, כאדם טוב ומטיב, יכולה לשימר בשקט

עם ההבנה הזו שלא הכל שחור ולבן, שיש הרבה הרבה אמצע.

שלא הכל 0 או 100, אלא יש גם 50 ו60

עם ההבנה הזו שאני לא מושלמת אבל מנסה ככל יכולתי והשאר - מרפה. זה לא בידיי. "הרפו ודעו כי טוב ה'".

כמה טוב זה ללמוד מהם הגבולות גזרה שלי, ולעשות את ההכי טוב שאני יכולה,

ומה שלא - לשחרר, להרפות, להישען על הקב"ה

שבאמת מבקש מאיתנו רק את אותה ההשתדלות שלנו. אבל הוא דואג להכל הכל. ובידיו הכל הכל.

אנו נעשה רק מה שביכולתנו, וזהו.

ואם טעינו - נתקן.

נחזור בתשובה.

אותה תשובה שקדמה לעולם

לא ניבהל, בטח שלא ניבהל מעצמנו, כי עצמינו נשארה אותה אישה מיוחדת וטובה וייחודית שהיא!

כן, על אף הטעות!

זה לא מוחק דבר, 

זה לא סותר את הזהות והמהות של הטוב שלנו

זה רק אומר שאנחנו אנושיות

ומה שנעשה עם הטעות או הנפילה - זה מה שבעיקר יעיד עלינו.

ותראי יקרה מה עשית!!!

חוזרת ממש לרישא של הודעתי - תראי איך התמודדת עם זה מדהים

תראי איך דיברת עם בתך מדהים

תראי איך היית עם הילדים יום שלם שזרם רגוע ונעים ומדהים אפילו שלא ישנת בלילה!

 

אז נכון, הילד היה עייף, 

הילדה הייתה ילדה,

הילדים הלכו לישון מאוחר

לא היה לך טיפת זמן לדברים שתיכננת לערב,

את היית אדם, שעייף, ומשתדל, אבל מוגבל בכוחותיו מעצם היותו אדם - והתרגזת.

בסדר יקרה! לא נפל העולם! אם התרגזת עליה לרגע תאמרי לעצמך: "אוקיי. אני מבינה את עצמי. אני עייפה ותשושה וצריכה זמן להירגע.

תסתכלי על עצמך לרגע במראה אפילו

תחבקי את עצמך

את עצמך של עכשיו

את עצמך הילדה

תראי כמה כמה היא טובה

כמה את טובה

תראי כמה כמה היא רוצה טוב"

אז לא קרה כלום, ממשיכים הלאה.

נותנים נשיקה לאותה ילדה ומסיימים את היום וצוברים כוחות חדשים למחר.

 

ובדיוק כאן,

בנקודה הזו שבה שיתפת את בעלך (ואיזה יופי של זוגיות שככה את מרגישה בית לשתף אותו גם בקשיים האלה! מכמה שורות תדעי שנשמע שיש ביניכם המון המון טוב ב"ה!

שוב, גם כאן, גם אם לא מושלם, כי לא צריך  להיות מושלם , זה המון המון טוב! המון! איזה יופי ב"ה

אז כאן מתוך המקום הזה שאת רואה בו בית, הכל התפרץ. 

הרגשת במקום בטוח - הרגשת יכולה לומר הכל.

והסכר נפרץ...

והתסכול, העייפות, התשישות, הביקורת העצמית שלך על עצמך שהתרגזה, הבילבול -

הכל הכל התנקז לשיח הזה מול בעלך היקר שהיה איתך שם כרגע.

וגם עבורו, אותו מקום ששואף אולי למושלמות, כנראה חוזר גם עם האדם הכי קרוב אלייך, בעלך היקר.

והמקום הזה שרואה שאיחר, שבהשכבות לא תמיד היה סבלני, שלא ידע איזה דברים טובים הם עשו היום כדי להגיד אחד לשני, 

נכון יקרה

הוא לא עשה את כל אלה

אבל הוא נוכח. והיה. ואיתך. ואיתם. ועשה טוב. וגם לא הכל מושלם. ו- אדם.

ונכון שאת אוהבת ומעריכה אותו מאוד מאוד?

כך גם את עצמך.

אם תעבדי על הנקודה הזו בתוכך פנימה

של לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת, על חלקייך הלא מושלמים,

אולי תצליחי יותר גם לראות את בעלך ככזה,

וממילא השיח יהיה יותר על הדבר עצמו שצריך כרגע ופחות שיח של מטענים.

תני לעצמך מקום. מקום שלם. לכל חלקייך.

אפשר אפילו לפני השיח איתו ללכת רגע לחדר או לצד להירגע, לשתות מים,

לומר לעצמך מנטרה מחזקת כמו: "אני טובה. אני טובה."

או: "הכל יהיה בסדר. עכשיו קשה ועייף אבל יהיה בסדר."

או: "אני זקוקה כרגע למנוחה ואין לי אז אני מבינה את עצמי קודם כל."

ומשם,

אחרי שנתת לעצמך את הניראות הראשונית הזו,

השיח מול בעלך יכול להיראות אחרת לגמרי.

*את* תביני את עצמך יותר

וממילא תוכלי לתווך לו את זה ביתר קלות ולגרום גם לו להבין אותך יותר.

 

וכמו שכתבת כ"כ מדהים ומודע: "ואני לא יודעת אם זה פשוט ההרגשה שאני לא בסדר, ואשמה, ולא מצליחה \ מספיקה \ שווה שמחפשת מישהו לכעוס עליו ולהאשים אותו,

או שאני רוצה לצעוק אליו שינחם אותי כי רע לי..."

 

כן יקרה! שניהם!

את גם הרגשת שאת לא בסדר, שאת אשמה ולא מצליחה, לא מספיקה, לא שווה

וגם חיפשת ניחום והקלה לכל מה שמתעורר בתוכך פנימה וסוער ע"י האיש שלך.

אבל תראי איזו מדהימה את!

תראי אותך

שרק ביקשה מקום להאיחז ולדעת ולהרגיש חזק פנימה שהיא טובה

ורק חיפשה נחמה אצל בעלה האהוב שהיא מעריכה

אני רוצה לתת חיבוק לאישה הזו, תני לה, לעצמך, גם את את החיבוק הזה.

מתוך כך תוכלי גם לראות יותר בבהירות מה הלאה.

אבל לזכור שנקודת השורש והמהות והמוצא שלך היא תמיד תמיד - אני טובה.

אני לא מושלמת. וטובה.

ומה שעדיין חסר לי או בי - אני עובדת עליו. כל פעם קצת. לאט לאט.

עם הבנה וידיעה ברורה שזו עבודת חיים. ושאני אנושית ותמיד אשאר אנושית.

שטעויותיי אנושיות

שניתן לגדול וללמוד גם מהן (גם עבורי וגם עבור הילדים, בדיוק בדיוק כמו שעשית נפלא עם בתך בשיחה שאחרי וכו')

ושאני כאן בעולם עושה את ההשתדלות שלי ובשאר - מרפה.

ומה שאני מזהה,

לאט לאט וע"י לימוד של עצמי בדיוק כמו כך,

כל פעם עוד נבדך בי ועוד נדבך בי (וזה נפלא! איזה יופי של לימוד זה!)

אז מה שאני מזהה שהוא מעבר לגבול היכולת שלי (למשל להישאר רגועה אחרי לילה נטול שינה + ילדים שהולכים לישון מאוחר + להיות איתם ב100% מהזמן הכי טוב ומושלם שיש + עוד ציפיות שיש לי מעצמי וכו') - אז אני לומדת ומנסה *מראש* להתאים את הציפיות למציאות. למציאות שלי, שלנו.

אז היום אני אשחרר והם לא יגידו דברים טובים אחד על השני,

או היום אני אשחרר והם יגידו אבל לא יהיה מי שיזכיר להם מה ששכחו,

או היום הם לא יתקלחו אם המצב סביר,

או היום אזמין פיצה או ציפס וטבעול,

או היום לא אנקה,

או היום...

וכו' וכו'

 

רוצה לכתוב עוד הרבה אבל צריכה לעצור כאן מפאת הזמן ויום שישי

אז שוב שולחת לך חיבוק ענק ומלא בהערכה למי שאת - בדיוק כפי שאת עכשיו!

שבת שלום ומבורך יקרה

תודה גדולה גדולה על התגובה הזו!!!
איזה יכולת מדהימה יש לך ותבונה ענקית!!
תודה!!

כל פעם מחדש מחממת את הלב ומפרגנת מכל הלב... תודה ענקית יקרה, זה יקר ומשמעותי לי מאוד המילים הטובות שלך, ב"ה ממש 🙏❤

זה מנגנון די טבעי.
כשאנחנו מרגישים בתוכנו כאב, הוא בשורש האמיתי שלנו מול עצמנו, מול לדוגמא השכבה שרציתי שתלך חלק ולא הלכה.
את תחושת הקושי שלנו מול עצמנו, קל לנו יותר להשליך על הסביבה. על הבעל שגער או איחר, על אמא שלא הזהירה, על השכנה ועוד ועוד

למעשה כל מה שנקרא מידות רעות (כעס וקנאה ושנאה וכו)
וגם תחושות קשות למיניהן, הן בעצם השלכה של חוייה פנימית שלנו של קושי כלפי חוץ, במקום להתבונן ולהתמודד בתוכנו עם מה שעברנו.

רוב האנשים בעולם, לא יודעים איך להתמודד נכון עם הרגשות שלהם. זה מוליד הרבה כאב וקושי והלקאה עצמית ואלימות.
אבל למעשה זה לא מאד מסובך, זה דבר שפשוט צריך ללמוד לעשות אותו❤️

בעיקר אל תכעסי ואל תאשימי את עצמך
את לגמרי אנושית וזה טבעי
בע"ה תמצאי את הדרך ללמוד לעשות את זה.

את עושה עבודת קודש, ראי ברכה והצלחה גדולה בפרי מעשה ידייך 🌹

ועיצה מעשית-
לדאוג לעצמך יותר
דוג':
לשתות כוס קפה בזמן שלפני הלחץ, לקנות משהו טעים מבעוד מועד לזמן הזה-ארטיק,שוקולד וכו', להוריד הילוך או סטנדרטים כדי להיות רגועה, להחליט שכשבעלך נכנס- את נכנסת לחדר שלך והוא דואג להם ואת נחה- קוראת או פותרת תשבצים להנאתך , לא לענות לאמירות מעצבנות של הילדים אם זה דורש ממך הרבה כוחות
מה שהכי טוב,שתנתחי במשך כמה ימים מה בעיקר גרם לך ללחץ ובאיזו שעה/שלב של היום זה קרה- כשתדעי מ ספציפית מלחיץ אותך וגורם לך לצאת מהכלים- תוכלי למקד ולמצוא לזה פתרון בהתאם
רוצה גם לחזק ולומר שטבעי שכשאת כל כך עמוסה, תהיי בלחץ ועייפה והתגובות בהתאם,תרגישי טוב עם עצמך! את אמא טובה ואישה טובה ואל תחושי אשמה לרגע! חיבוק ענק

כמעט את כל ההבדל  

מרגש, כיף לקבל ממך כזו מחמאה 

דברי חוכמה וטעם, לומדת המון מכל אחת ואחת והזווית הייחודית שלה.

איזו זכות יש לך שהבאת את כולנו ללמוד ולגדול יחד

אני לא יכולה להאריך הרבה עכשיו, אך דענה שקראתי את כל התגובות, וכל אחת נתנה לי צידה לדרך.
בפרט תודה ענקית ל@נגמרו לי השמות - העלית לי דמעות בתור למכולת (כן, יש כאן אחת שפתוחה כמעט עד כניסת שבת )

בשבת קרתה איזו תאונה עם אחת הילדות (לא משהו מסוכן חלילה וגם ללא שום נזק, סתם אי נעימות וקצת בהלה). כבר הרגשתי איך הכעס כלפי המבוגר האחראי האחר - שגם אמור לספק לי משענת, כלומר, בעלי היקר... - איך הכעס כלפיו מטפס ועולה (כמובן עם גירוד איזשהוא "הסבר" שמנסה להיות הגיוני למה הוא לא היה שם בסדר).
אבל הרבה בזכותכן ידעתי לומר לעצמי: תאונות קורות! ואין כאן את מי להאשים. זה פשוט קורה. אני לא אשמה, וגם בעלי היקר לא אשם, והילדה לא אשמה. זה בסדר שלפעמים אף אחד לא אשם... האחריות שלנו היא איך להגיב.

שוב תודה לכל אחת ואחת
@אוהבת את השבת
@oo
@תיתי2
@תהילה 3>
@פרצוף כרית
❤️

שימחת אותי מאוד!

 

ואת מדהימה כזו על איך כבר בפועל יישמת את הכל וראית קודם כל בלב ובראש שבאמת לא היו אשמים במקרה שתיארת

והתובנה הזו שלך שהאחריות שלנו היא איך להגיב - מקסים ממש!

 

שתראי ברכה שלמה והצלחה גדולה בכך ובהכל ❤❤❤

גם לי יש נטיה לעשות את זה לצערי

אבל הכל אחרי לידה קשה.
גברים בדרך כלל לא יודעים להתסדר עם שום דבר שמפריע להם באמצע השינה, סף תסכול מאוד מאוד נמוך, למרוץ שבפועל את זו שעושה את 'העבודה הקשה'.
את לא צריכה להתעלם מהסיטואציה לדעתי, אבל גם לא להתעלם ממנו.
להסביר, שזה היה לך ממש לא נעים, שאת מבינה שהוא התעורר באמצע הלילה וזה היה לו קשה להתמודד עם זה שהיךד שפך מים אבל, הוא קטן, וזה קורה, ואם זה היה הפוך ,היה לו נעים שהיית מאשימה אותו רק כי את עייפה?

כמו לילות עם ילדים קטנים, יש הרבה טריגרים למריבות וכעסים. כדאי ללמוד דווקא בזמנים בקשים לגייס את הכוחות להיות סבלניים ורגועים, להתגייס לעבור את הלילה בשלום.
מספיק שרק צד אחד עושה את זה, מדבר רגוע, מרגיע, לא כועס, זה יכול להשפיע על השני להתנהג גם ככה.

בקשר למשפט האחרון שלך, מציעה לך להסתכל אחרת, הוא עייף ועצבני ולכן התנהג ככה, זה לא אומר שהוא לא בן אדם, אפשר לחמול ולסלוח לו ככה סתם.

נכון שגם לך קשה (שבועיים אחרי לידה!) והיה עדיף שהוא היה מגייס את כוחותיו להיות רגוע וסבלני למרות הכל או לפחות לא להתעצבן עליך, אבל אם הוא לא רגוע, כדאי לך להוביל לכיון הזה, כי שניכם מפסידים.

לק"י

לא סותר שכולנו בני אדם שטועים, ובטח כשמעירים אותנו באמצע הלילה.
באמת כדאי לדבר ולהסביר שזה לא היה לך נעים.
מאמינה שיבין אותך.

וזה כזה מתיש שהם רוצים רק אותנו🙊
איפה נמצאים הילדים האלה שרוצים רק את אבא באמתע הלילה?!

הייתי בטוחה שזה ישתנה כשהקטן ייוולד אבל הגדול עדיין דבוק רק אלי בלילה.
זה משוגע

לפעמים רוצה רק את אבא..כן כן!

אז יש גם כאלה

הוא אמר לך דברים כאלו בעבר? איך הוא מתנהג בכללי?
יש אנשים שבאמת לא ניתן לשפוט אותם כשהם עייפים אבל לדעתי הוא חייב להתנצל

לא מבינים מה זה אישה אחרי לידה
אם היו יודעים היו תומכים הרבה יותר
לא מבינים כמה כאב יש וכמה נחוץ להתאושש

בקלות יכולה לראות גם את בעלי מגיב ככה
בזמנים רגועים ממש ביקשתי ממנו שזה מעליב ופוגע ואם אפשר שנעשה חוק שלא כועסים בלילה
זה כן עזר קצת
, מידי פעם מזכירה לו בנחת שנדבר בבוקר וחבל להתעצבן עכשיו

בבוקר כשהתעורר עוד הייתי ממש עצבנית
והוא קם ושאל את כועסת עלי?
אז אמרתי לו שכן ושהרבה זמן לא כעסתי ככה. אמרתי לו שהוא יצא עלי בלילה סתם וזה ממש לא הגיע לי.
אבל לא אמרתי את זה בנעימות אלא בכעס

הוא אמר שהוא הולך רגע להתארגן ויחזור לדבר איתי ואחר כך חזר ואמר קשה לי להגיד את זה אבל את צודקת וסליחה או משהו כזה
מן הנהנתי לו כי עדיין ממש כעסתי והייתי פגועה - זאת ממש לא פעם ראשונה שהוא ככה.. כשהוא עצבני ועייף ומאבד את זה הוא נהיה מאוד תוקפני ולרוב מוציא את זה עלי (לא קורה מלא אבל כשקורה זה ממש לא הוגן בעיני כי אני לא אשמה בכעסים שלו וזה שאני אשתו לא אומר שהוא יכול להיות כל כך לא נעים אלי)
המשכנו כזה להתנהל ואז אני! שאלתי אותו אם הוא רוצה להשלים והוא ענה שזה מסובך לו מדי

מיד כל ההתגייסות שלי להשלים התנדפה לה
והוא המשיך להיות לא נעים כמעט כל היום.

בדרך להורים שלי פתאום התחיל להתנהג כרגיל, קנה לי קפה בדרך וכו' אבל לא דיברנו מילה על מה שהיה ואני עדיין ממש מרוחקת ממנו
הוא מתנהל כרגיל ואני לא מבינה אם זאת הצגה בשביל המשפחה שלי או שזה באמת
כי לא אופייני לו לדפדף בלי לדבר על זה

לרוב אנחנו מדברים מלא עד שפותרים את ההרגשה הרעה
או מחליטים יחד להשלים למרות שלא הגענו להסכמה. ועכשיו זה כזה מעצבן ומוזר
ומה שהכי קשה לי זה שאני זקוקה לעזרה שלו וצריכה לבקש ממנו דברים למרות שהכי לא בא לי.

לכל מי שכתבה על זה שזה בלילה והיה עצבני, אני יכולה להבין את זה, אז תקום בבוקר, תתנצל ותדבר אלי יפה, ואל תמשיך את השיח שלך רק בגלל שכעסתי.

קיצר אני מקווה באמת שה' ישלח לי רוח פיוס לפני כניסת החג.
לא מתחשק לי להתחיל להיכנס לסחרור של ריב אבל קשה לי למצוא בעצמי רוח של השלמה.

תודה לכן על התגובות, זה עוזר לי לפחות לנסות...

אבל רק עכשיו ראיתי את ההודעה

 

אתחיל מהודעתך הראשונה,

קודם כל כתבת שאת שנייה אחרי לידה!

זה נתון מאוד מאוד מאוד משמעותי

עם תינוק בן שבועיים ביד!

נשמע שגם את וגם בעלך (וגם הגדול שעדיין קטן וגם הקטן קטן ) שתוך שבירת שיגרה רצינית של כל המשפחה בעקבות הלידה.

זה מאוד מאוד טבעי שזה קורה,

לידה מטלטלת את כל המערכת המשפחתית, ולצד האור והברכה העצומים בהוספת החיים והתינוק החדש לעולם, יש גם המון המון מורכביות אישיות, הוריות, זוגיות וכו' שבאים איתה.

ואתם ממש בעיצומו של כל זה.

 

אז אתם זוג שפתאום הופך להורים לשניים.

אמצע הלילה

שניכם עייפים גמורים

הגדול מבקש מים

את עם הקטן עלייך

בעלך מביא לו מים
הגדול מתעצבן וזורק את הבקבוק

מרטיב את כל המיטה של בעלך

ובעלך ביאוש כועס.

וכאן הוא כמובן טועה ומדבר אלייך לא יפה.
ומנסה לרמוז שהוא עושה הכל.

 

כלומר ממש ניתן לראות כאן שהוא במצוקה, שהוא מרגיש שאין לו אוויר, לא רק על הלילה הזה, אלא כל מה שעברתם מאז הלידה של הגדול, ההריון של הקטן, הלידה, הלילות ללא שינה, הריחוק כשאסורים, העול שמוכפל, העומס שמוכפל, ההתרגלות לאבהות, ואז לאבהות לשניים, הטרדות מהפרנסה ועוד ועוד ועוד והוא באמת כרגע מרגיש (ובצדק, וגם את, ובצדק!) שהכל עמוס ולחוץ וסוגר עד כדי כך שיוצא לו משפט ש: "אני עושה הכל"! שמה שהוא *באמת* היה רוצה להגיד וזועק מבפנים זה: אני צריך רגע רוגע. איוורור. קשה לי. עמוס לי.

 

נכון שלא אמר את זה נכון

אך כפי שהיטבת לתאר בהמשך - הוא אדם, ואמצע הלילה ועייף והכל, לכן זה לא סוף העולם אבל גם לא להעביר הלאה בלי ללבן את הדברים ביניכם, כמובן רק בזמן רגוע יותר ששניכם תהיו אחרי שינה טובה והילדים רגועים וישנים גם כדאי
 

וגם את יקרה, כ"כ כ"כ זקוקה לאוויר הזה.

גם לך עמוס. וקשה. ושנייה אחרי לידה. והגוף עבר טראומה. והנפש מה איתה.

ופתאום להיות אמא. ואמא לשניים. זה המון! המון המון!

 

ואם אעבור רגע להודעתך האחרונה בשרשור,

נראה שגם בתוך-תוך הכעס יש גם הרבה דברים טובים שכדאי רגע להתבונן בהם.

למשל,

כתבת: "בבוקר כשהתעורר עוד הייתי ממש עצבנית
והוא קם ושאל את כועסת עלי?"

 

כלומר יש כאן ניסיון מצידו לשאול בשלומך, להבין אותך יותר, לתת לך ניראות,

וזה מאוד יפה.

 

ואז כאשר ענית לו אמרת שענית אבל: "לא אמרתי את זה בנעימות אלא בכעס"

כלומר מהצד של בעלך -

הוא ניסה לשאול מה שלומך ולתת לך מקום -

קיבל תשובה בכעס עליו

ואז:
"הוא אמר שהוא הולך רגע להתארגן ויחזור לדבר איתי ואחר כך חזר ואמר קשה לי להגיד את זה אבל את צודקת וסליחה או משהו כזה"

כאן יש כבר דבר שלישי ברצף שהוא עושה עם המון השקעה בך ובשמחה שלך

שזה לא פשוט אבל הוא הסביר מה עושה, ואחרי שהתארגן, למרות שמאוד קשה באמת להגיד את זה, אמרת שאת צודקת וסליחה.

זה גם מאוד ראוי להערכה! נשמע יקרה שהוא מאוד מאוד אוהב אותך ובאמת מצטער אם פגע בך ולוקח אחריות על טעותו.

 

ואז כתבת שהנהנת לו, ושעדיין הדברים לא התבהרו עד הסוף ביניכם, 

ואז תיארת ש: "הוא המשיך להיות לא נעים כמעט כל היום."
כאן אפשר רגע גם לעצור ולראות ששניכם בעצם לא הכי נעימים אחד לשנייה כי שניכם פגועים וכואבים.

זה לא במטרה שלך לפגוע בו ולא במטרה שלו לפגוע בך, אלא כאשר אנחנו פגועים או כועסים או כואבים - דרך של התרחקות רגע יכולה להיות מנגנון הגנה שלנו. ולעיתים זקוקים למעט זמן כדי להירגע וכמובן ליבון של מה שהיה לאחר זמן הרגיעה הזה בצורה מסודרת.

והמשכת וכתבת ש: "בדרך להורים שלי פתאום התחיל להתנהג כרגיל, קנה לי קפה בדרך וכו'"

שזו עוד השתדלות מצידו לבוא לקראת, לבלוע את האגו, לעשות עבורך מחווה שאומרת - אכפת לי ממך אשתי היקרה, גם ע"י שינוי לטובה בהתנהגות וגם ע"י קניית הקפה במיוחד עבורך.

נראה שהוא מחפש ממש להראות לך את זה, אך לא הצליח.

אולי דרך שכן מצליחה קצת לראות את הכוונה הזו שלו רק, את ההשתדלות שהוא כן עושה, תוכל להביא בפעם הבאה ליצירת אותו השיח שילבן עבור שניכם את הכל.

שגם את תוכלי להגיד הכל, עד הסוף ובצורה מקדמת 

וגם הוא.

כי תראי יקרה איזה נפלא שכתבת: "לרוב אנחנו מדברים מלא עד שפותרים את ההרגשה הרעה
או מחליטים יחד להשלים למרות שלא הגענו להסכמה."

איזה יופי!

אתם נשמעים זוג מקסים!

אתם מדברים, פותרים, מחליטים יחד.

רק שעכשיו לא הייתה לכך היתכנות.

אולי בגלל החג שמעצים והעומס הרגשי/טכני וכו'

אולי בגלל שהייתה כאן אי הבנה או פגיעה כלשהי

ואולי מעוד סיבות

אבל יש לכם את זה! אל תדאגי יקרה! גם את זה אתם תפתרו ב"ה!

 

 

בנוסף,

רוצה לכתוב לך על זוגיות לאחר לידה באופן כללי:

 

זוגיות אחרי לידה 

 

מזל טוב!

אתם הורים!

אולי לילד הראשון, אולי לילד השני או יותר

 

קודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה

האישה היא יולדת!

חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.

 

במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.

להבין.

האישה נמצאת ממש אחרי לידה,

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

 

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.

לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?

 

פעמים רבות אחרי הלידה גם האיש ואגם האישה נמצאים במצב בו שניהם נמצאים במצוקה בו זמנית.

 

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא היה אכפת מהפגיעה ומהכאב שלך - זה שהוא היה מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

 

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

זה הזמן להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מים, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

 

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית יהיה יותר פתיר וקל...

 

-  נקודה נוספת ומשמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

 

נזכור כי נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורות לכולם.

הן לא אומרות שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -

אלא רק אומרות שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

 

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את ה"במפרים" הללו

ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

 

כי תמיד שיש משבר -

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח – המצב רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

נשאל את עצמנו מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה – הם הם אלו שיעמיקו את הקשר ואת האהבה ויגרמו לכך שדווקא מתוך המשברים נצמח עוד יותר!

 

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

 

אז קודם כל - לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

 

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

 

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל אלה גם *על בן/בת הזוג שלנו*!

 

אפשר לנסות ולהגיע להבנה ההדדית הכה חשובה הזו למשל דרך "החלפת תפקידים" -

שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעליים של בעלך

ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?

מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?

 

אם תהיי לשנייה בעלך וישאלו אותך (את משחקת את בעלך כאמור):

איך היה לך המעבר להיות אבא?

ואבא ל2?

ואיך אתה מסתדר בכולל ועם 2 עבודות?

ומה קשה לך?

ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?

ואיך בזוגיות?

 

ואז שואלים אותך:

איך היה לך המעבר להיות אמא?

ואמא ל2?

ואיך הייתה לך הלידה?

והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?

לאכול כמו שצריך?

להתאושש?

להתאוורר?

לקבל עזרה ותמיכה?

ואיך המצב הכלכלי?

ומה עוד קשה לך?

 

ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,

להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -

בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, בבית לבד רוב היום עם 2 פצפונים, מאכילה, אולי גם מניקה, מבשלת מנקה מסדרת, מחפשת אולי במקביל עבודה או חושבת על החזרה לעבודה הקיימת וכן הלאה - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!

הוא בעיקר יבין את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,

תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,

מה קשה לך,

בלי להטיח בו האשמות של "אתה לא" וכו'

אלא -"אני"!

לי קשה ש____

אני צריכה ש___

הייתי שמחה אם ___

נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,

לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,

כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו הילדים ישנים ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת ובפניות!

ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.

ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.

ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)

ואז תגיע *ההבנה*

ההבנה אחד של השני.

ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:

מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?

הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,

אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?

ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?

ומה אני  יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?

ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?

ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?

ולהמשיך ולפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיות, דרך שלישית שטובה לשניכם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!

לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!

 

למשל:

אם המצב הכלכלי מאפשר אל תחפשי עכשיו עבודה, אלא תנוחי לפחות חצי שנה.

או אם במקרה שיש איתך בבית עוד ילדים -  למצוא מסגרת לגדולים, אפילו חלקית.

למשל לקבל עזרה מאמא/אחות/חברה/שכנה/בייביסיטר

להוריד סטנדרטים

להביא מנקה

אוכל מוכן

מדיח, מייבש, כלים חד"פ,

אולי לחשוב על לעצור במירוץ הזה ולקבל כלים גם של הדרכת הורים וגם של יעוץ זוגי כדי לא להגיע למצבי קצה, כדי להתמלא ולראות איך למקסם את הזוגיות והחיים שלנו ולהגיע לאושר והרמוניה ביננו ובבית כולו.

 

ולא לשפוט

ולא לכעוס

אלא להבין.

ואז מתוך ההבנה לחשוב על פתרונות

למשל. "בעלי שכח לעשות משהו שהבטיח שיעשה" – במקום לכעוס אוכל לשאול אותו:

מה יכול לעזור לך לזכור?

אולי שעון מעורר?

אולי פתק?

לשים שיר ברקע ולסדר?

משהו אחר?

איפה כן אפשר להרגיש שאנחנו באיזון?

שיש לי זמן לעצמי ואני לא קורסת ויש לי עזרה?

ושלך יש זמן לעצמך ואתה לא קורס ויש לך תמיכה?

וזמן גם לזוגיות ולביחד שלנו?

איך אפשר לגרום לזה לקרות?

מתן מענה לשאלות הללו ומיקוד בראייה הרחבה הזו שרואה גם את הקושי שלנו וגם את הקושי של בן/בת זוגנו – יכולה לפתוח לנו צוהר גדול ומשמעותי להצלחת הדרך המשותפת שלנו, גם במציאות של אחרי לידה.

 

-------------------

 

מצרפת כאן עוד תגובה שכתבתי בעבר על מציאות של אחרי לידה:

 

יקרה, - הריון ולידה

 

שתהיה הצלחה רבה ב"ה ושבת שלום ומבורך

בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו!! אחרי לידה שנייה ומרגישה שהזוגיות קורסת..
עזרת לי וחידדת לי נקודות ממש תודה לך! שומרת לי לקרוא עוד כמה פעמים

שתהיה בשעה טובה ומבורכת על האוצר החדש/ה והמון הצלחה עם הכל, לאט לאט ❤

תודה!!!
באמת בסוף בסוף השלמנו
בלי להתחשבן ובלי כלום

זה לקח זמן
אבל שנינו ידענו שכל הריב הזה הוא תוצאה של מצוקה.
זה משהו שקורה לנו הרבה הסיפור הזה שכל אחד צריך שיראו אותו ולא מצליח להיות שם בשביל האחר.
אבל אנחנו בעבודה על זה.

תודה על הנרמול ועל שהארת לי את כל הניסיון שלו לטוב. ...

אלופים אתם 🏆💪

 

באמת לאט לאט

וזה תירגול מאוד חשוב, וככל שמתאמנים בו הוא ייעשה כהרגל ב"ה וכבר יהיה פחות קשה ויותר "זורם".

 

ובשמחה רבה ממש, ב"ה 🙏

מאוד קשה להתנצל.
הוא בטח מתבייש בעצמו וקשה לו להודות בינו לבין עצמו במה שעשה.
אולי הוא שופט את עצמו בחומרה - לא פחות ממך, וזקוק להושטת היד שלך או לחמלה עצמית לפני שהוא מתפייס.

זה לשים את המצבים האלו על -הולד.
מה הכוונה?
את כרגע שניה אחרי לידה, את הפוכה, בעלך הפוך, הראשון שלכם הפוך (זה שיש לו אח קטן לא הופך אותו לגדול!)
החיים הפוכים ולכן לא נכון לשפוט אותם לפי סטנדרטים רגילים.
כרגע תתרכזי רק בלהחלים מהלידה.
תנסי לחשוב שכל מילה שהוא אמר היא באץכצפ הפוכה והוא התכוון להחמיא לך על הלילה.
ואם את רואה שהלילוץ קשים לו מנשוא אבל יש זמנים אחרים שהוא יכול לקחת כך עצמו יותר בבית אז אולי עדיף ככה.
אצלנו בעלי בכלל לא קם בלילה עד הילד האחרון וגם זה רק החל מגיל שנה.
מצד שני הוא נתן לי לישון בבקרים והוא ארגן את הילדים למסגרות וזה עזר לי ממש.
וגם בערב היה מקלח ומארגן את הגדולים.
הייתי נכנסת לישון ב6 בערב עד 22:0 בלילה, אוכלת מתקלחת מארגנת כמה דברים בבית בשקט בלי ילדוד'ס ברקע ואז מתחילה את סאגת הלילה.

וזה לא נורא לישון בנפרד אם זה בהסכמה וזה עוזר לכם לשמור על שפיות, ובלילה אם נשפך מים פורסים מגבת וחוזרים לישון.
לצמצם את הטריגרים הכי שאפשר.

אני לא חושבת שנכון לחכות להתנצלות ופיוס כמו שאת רוצה ומדמיינת. הוא לקח אחריות אמר שואה, זהו נקסט ממשיכים הלאה.
עוד חודשיים החיים ייכנסו לאיזה מסלול ותוכלו להתנהל אחרת.

מזל טוב ובהצלחה בכל מקרה!

לפעמים אנשים מרוב עייפות מדברים שטויות
ואת צודקת שהכל עליך וזה כל כך קשה.... 
אני מאמינה שבבקר ידבר יותר רגוע 

קניתי לאחרונה אחת שממש מוצאת חן בעיני

בהצלחה!

משו מתחת

כשהייתי נערה (וזה לא היה לפני הרבה זמן...) לא היו הרבה חנויות לדתיות. היום ברוך ה' יש שפע...
קמיליון, פטרול, זויה, תמנון, מעצבות דתיות למיניהן...
וגם באתר שיין אפשר למצוא הרבה מאוד בגדים צנועים...
בהצלחה!

לנערות של היום יש מבחר מטורף והן לא צריכות לכתת רגליים, קונות משיין ודומיו.
בתור נערה חולצת בסיס היה מאסט וחם בטירוף..

דקות ממש מבד נושם.
וחוץ מזה גם אני ממש סובלת אז אשמח לשמוע רעיונות

קיץ שעבר קניתי מלא חולצות טריקו נוחות ממש שלא צמודות ואורך שרוול 3/4 , נראה לי 3 חולצות ב100 או 120 לא הכי זוכרת , אבל נהנתי מהם כל הקיץ. חצאיות, בדכ בימים חמים אני מעדיפה לייקרה שחורה ארוכה..

וגם שמלות ארוכות או אורך מידי בעיני נראות פחות מוזנח מחצאיות באותו אורך.

אבדוק את המקומות שהמלצתן עליהן .
ושאלת בונוס, ששכחתי להוסיף בהתחלה- אני יחסית קטנה בגדול, וזה מקשה עלי למצוא ולא אוהבת בגדים ששוחים עלי... יש איזה שהוא מקום מהמקומות הנ''ל שאמצא מידה 0 או xs?

ויש להם אחלה בגדים ובזול

מניסיון אישי, שלפעמים מידות של נערות פשוט לא יושבות טוב על נשים. בעיקר חולצות

אבל באמת נשים קטנות יותר ולא בכל המידות. (הפותחת ציינה שהיא די קטנה)
מבינה למה מה שאת אומרת הגיוני אבל שווה לה לבדוק כי אם זה כן טוב עליה אז יש המון מבחר והאופנה כמעט לא משתנה שם כבר כמה שנים...

מוצאת בחנויות כף רגל עד ראש, או  meli by fame 

אולי קצת יקרות בעונה אבל נוחות ונעימות בטירוף

יש מגוון של חנויות ומגוון של סגנונות
כמובן שלא הכל שם ממש צתאים אבל בקלות תוכלי למצוא חצאיות באורך מתאים, שמלות באורך מתאים וחולצות שלא צריך בסיס

לצערי בעונה לא זול בכלל ולכן תמיד כדאי לקנות בסוף עונה ובמבצעים אבל ךחלק מהרשתות יש חנויות עם עודפים כל השנה

הם מביאים חולצות עם שרוול שלושת רבעי

יודעת במרכז שבאלעד יש. ובב''ב לפני שסגרו את הסניף.

וגם אונליין בטרמינל x

עם האונליין יש לי נסיון לא טוב, מעדיפה למדוד

גם ל @אנונימיות

שימי לב שיש 2 אורכים לכל שמלה ואז את יכולה להתאים אלייך אישית

תוכלי לשלוח לי קישור לדוגמא?

אבל הבת שלי בגובה 1,70 ומצאנו שמלות עם אורך מתחת לברך.
מקווה שתסתדרי

באורך 3/4 או ארוך
כי אז זה ממש אחרת מסתם חצאית וחולצה

יש גם סגורות
ויש כאלה שצריך רק גופיה שסוגרת

לא יודעת להמליץ על חנויות

אבל חושבת שזה יכל לתת מענה

אני נגיד לא לובשת בחיים חצאית וחולצה
כי באמת חולצה צמודה זה לא צנוע בעיני
וחולצה אוורירית יפה לא קל למצוא וגם לא יפה לי לגוף

ברשתות כמו מנגו, זארה וכאלה.
הרבה אחרי הברך.

יש בזויה חצאיות משגעות בצבעים קייצים

יש הרבה מבחר שמלות צנועוץ וגם מידות קטנות.
הבעיה היחידה שם זה למצוא בד נושם (להסתכל בנרכב בד וגם בתגובות)
בnext הבדים יותר נעימים, אבל יוצר יקר והמידות טיפל'ה גדולות

נקודה שלא הזכרת או שלא הרחבת עליה-
אם בנאדם מרגיש אשמה שהוא גרם למצב-
זה בעיקר מתסכל

אבל לדעתי התשובה היא שגם אם אני אשם-אני לא אשם - כי כך ראיתי לנכון באותו זמן ועשיתי הטוב ביותר שיכולתי לפי כוחותיי
מה את אומרת על מה שהוספתי?

"היא שגם אם אני אשם-אני לא אשם - כי כך ראיתי לנכון באותו זמן ועשיתי הטוב ביותר שיכולתי לפי כוחותיי."
זה נכון. כוחות שה' נתן לי באותו רגע. ואבקש שה' יתן לי כוחות לא לעשות את אותה טעות פעם הבאה.
יש גבול דק בין רדיפה עצמית לבין תשובה. רדיפה עצמית זה להגיד אלך פעם טעיתי ואין לי תקנה ותשובה זה להגיד פעם אחת טעיתי ולא אשוב.
תשובה נותנת התפתחות אישית קבלת אחריות על החיים ורדיפה עצמית מייאשת את הבן אדם.
רדיפה עצמית זאת ענווה פסולה ותשובה זאת ענווה אמיתית, כי כמו שההצלחות שלנו מה' יתברך, כך גם הכשלונות.
לרבי נחמן יש הרבה עצות איך לבטל רדיפה עצמית כמו שעת התבודדות (לעשות שעה אחת חשבון נפש ושאר היום להיות בשמחה), הקדיש זמן למצוא בעצמך נקודות טובות וכו'. ממש מרפא את הנשמה.

אהבתי שהגדרת את זה כהגדרה מסוימת  -"רדיפה עצמית" בהבדל בינה לבין תשובה אמיתית...
וכן אהבתי מה שכתבת בסוף על רבי נחמן, אין על רבי נחמן! רבינו! 

ואהבתי שכתבת בסוגריים שעה אחת חשבון נפש ושאר היום להיות בשמחה -זה חידוד מהמם שבעצם בעקבות השעה האחת הזו , כל שאר היום כביכול "משוחרר" כי ניקינו את עצמנו.. וכן נקודות טובות

עושה לי חשק ללמוד ספרי רבי  נחמן! על איזה ספר את ממליצה?

יש את ספר המידות, הוא קל לקריאה, כי זה בנקודות.
שיחות הר"ן, שבחי הר"ן, לא את הכל אני מבינה ועדיין אוהבת לקרוא.
ויש את ספרי הרב ארוש. בטח מכירה? הוא כותב בצורה פשוטה דברים עמוקים מאוד. חכמות נשים ופירוש על מעשייה של "חכם ותם" אהובים עליי.

אולי הבנות כאן ימליצו על עוד ספרים@מקורית

אגב, איוב טען בתוקף שהוא לא חטא בכלל. והקב"ה בעצם הסכים איתו. אלא שיש לו חשבונות שאנחנו כבני אדם לא מסוגלים בכלל להבין.
להרגשתי זה מה שהכי מרגיע. שגם אם עוברים עלינו ייסורים - לא צריך להרגיש אשמים. כן לפשפש במעשים, אבל בלי הלקאה עצמית. לדעת שפשוט יש חשבונות שמים שאנחנו לא מבינים, וזהו.
תודה על הפוסט הנהדר!

.....

אבל גם לי בהריון היה כהה. הגוף צריך יותר נוזלים מבדרך כלל. גם קית עכשיו וחם...

יש תוספים שצובעים את השתן.

כדאי להתייעץ עם אחות בטלפון.

(כשאני לוקחת באמת שמה לב לשינוי בצבע)
אעשה סטיק. תודה רבה!

אישית.... זה גמר לי על ההנקה

יש רופאים שלא מביאים כל עוד מניקים. אפילו אם זה פעם ביום.

שמעתי לפני שהסיבה היא שזה פוגע ביצור החלב.

אבל הוא אמר שזה מזיק לילד עצם ההנקה עם זה (פעם ראשונה ששמעתי על זה) - שואלת גם בשבילי - זה נכון?

אפשר להתקשר למכון הטרטולוגי ולברר מולם.

כן הרופאה לא נתנה לי אמרה שזה מייבש את החלב

כמישהי שבכתה מאותו משפט בהריון הראשון, ואז שמעה אותו שוב בהריון השני וצחקה אני באמת אומרת לך שזה פשוט לא אומר כלום

איזה בדיקות עשית? זה הסתדר לבד או שלא היה משמעותי?
ימני 8.2 מ''מ
שמאלי 5.6 מ''מ

שזה משהו אחר
בהריון הנוכחי, גם המוחון קטן וגם החדרים לא באותו גודל
הפעם - מדובר על אותו איבר כמו אצלך.. בדק אותי אחד המומחים בארץ באולטרסאונד. הוא אמר שמאוד קשה למדוד את זה שבצד הרחוק יותר - בגלל הזווית זה נראה בגודל אחר (תמיד, לא רק אצלי) אז לקחת בערבון מוגבל
אמר רק לעשות ביקורת עוד חודש, ובמידה ועדיין תהיה שונות - אפשר לשקול לעשות סקירה מכוונת למוח (סקירה שלישית) אבל אמר שאין מה להלחץ

בדיוק עברתי אותו דבר בהריון
רק שלי היה פער הרבה יותר גדול 2 בצד אחד ו9
בצד שני וב"ה זה הסתדר.
מה שעזר לי בעיקר זה לשמוע סיפורים טובים, להתפלל,
לעשות דברים שמשמחים אותי עד כמה שיכולתי.
והאמת כמו שכתבת מה שהרגיע אותי גם זה
גם משהו דומה שהרופא אמר לך.
מבינה אותך ושולחת חיבוק גדול ובע"ה שתתבשרי
בשורות טובות❤️

הלחץ יעזור?
לא...
אז כדאי לשחרר.
רופאים נוטים להלחיץ בטבעם
כדי שיהיה להם כסתח. כדי שלא יתבעו אותם אם אכן תהיה בעיה.
הרופא לא נלחץ בכלל!! הוא אפילו לא היה שולח אתכם לבדוק אם זה היה כרוך בתשלום... בעיני זה אומר המון-
שאין מה לדאוג!!
האם זו תעודת ביטוח שהכל יהיה בסדר??
ממש לא. אבל גם לא כל התוצאות התקינות שקיבלת. הכל בערבון מוגבל..
אז בבקשה, תשמרי על הבריאות הגופנית והנפשית ותנסי פשוט לשחרר..
תפילה זה תמיד טוב!

הינו בבית מלון רגיל
מה שאמרו לי שהצימר צריך להיות רשום באיגוד הצימרים או משהו כזה

תבררי טלפונית בקופה

בדיוק רציתי לשאול לגבי זה
אחרי הלידה התקשרו אלי ממאוחדת, ואמרו שיש אפשרות להבראה שלוש לילות עד חודש מהלידה
וגם אפשרות אחרת עד ארבעה חודשים מהלידה. דיברתי אתמול עם מאוחדת טטענו שאין דבר כזה הבראה אחרי חודש. מישהי שמעה על זה?

בכלל קופות החולים.
לא שמעתי על דבר כזה שאין
תבדקי באתר.
מה שכן משנה זה הכיסוי הביטוחי, ככל שהוא יותר גבוה ההטבה יותר שווה

את התוספת הזו אפשר לנצל עד חודשיים מהלידה
תסתכלי באתר שלהם

שכחתי שמה שאני שמעתי זה מלידה רביעית ומעלה.
לזה התכוונתי

מניחה על השיש

להם לצנוח
מתנור רותח, לקור

גם טמפרטורה לא נכונה בתנור

או כמות לא מדויקת של א .אפייה
למשל אם תשימי יותר מהרגיל היא תתפח ואז תצנח

ומשאירה כמה דקות בתנור עם דלת פתוחה מעט
כנל ביצים עדיף שיהיו בטמפרטורת החדר, ולא ישר מהמקרר

להקפיד על כמות מדויקת של א. אפייה

ובדכ אני שמה על 180 מעלות בתנור

אגב לעוגת גבינה יש כל מיני שיטות.. זו ממש מיומנות. אישית מצאתי אחת טובה בלי הרבה סיבוכים למינהם ואני רק איתה

לעוגת גבינה

סתם כי מזמן לא יצא לי להכין

עוגת גבינה תומר תומס - חיפוש ב-Google,vid:syKtG5Nuy9Q


זו הכי טובה ופשוטה שיצא לי להכין

ונותנת לזה לעבוד במהירות הכי גבוהה עשר דק, רק לאחר מכן מנמיכה את הקצב ומוסיפה את שאר החומרים. ככה הן עולות ממש .

עדיף יותר זמן מאשר חום גבוה . ולהוציא כאשר נועצים קיסם ויוצא עם פירורים לחים ולא יבש לגמרי.

תמיד להוריד כ10-15 ממעלות ממה שכתוב.

לפני ההכנסה לתנור לדפוק קצת את התבנית על השיש להוצאת הבועות (נשמע הפוך אבל עובד).

לשים בתנור שחומם מראש

לא לפתוח באמצע אפיה

לערבב את האבקת אפיה קודם עם קצת קמח לפני שיגע ברטובים.

יש אומרים לשים על חום עליון-תחתון ולא טורבו, אבל אישית לא ראיתי שיש הבדל

חשוב עוגה בחושה לא לערבל יותר מידי, רק עד להטמעה של הקמח. וגם לא עם בלון הקצפה אלא וו גיטרה.

גם צריך להכניס לתנור חם...

לק"י

אחרת מה בחוש בה?🙈
זה כבר סוג של טורט. לא?

(אני יודעת שיש כאלה שמכינים עוגה בחושה במיקסר/ מפרידים ביצים. אבל שניהם ביחד לא חושבת ששמעתי)

והפותחת כתבה שעוגת טורט יצאה לה סבבה.
על סמך זה שיערתי שהיא הכינה עוגה בחושה, פשוט עירבלה במיקסר כדי לא להתאמץ

אבל שעם כל זאת נופל אחרי שעולה

במיקסר, ובחלקן מפרידה ביצים
בכל מקרה כן צריך מקציף ולא וו גיטרה להקצפה של ביצים וסוכר בהתחלה

אם את משתמשת זה סבבה, אבל לא צריך

או פחות טוב

אם זו עוגה של הקצפת ביצים מופרדות אז צריך לאפות עד שיבשה לגמרי מבפנים, אחרת תצנח. אחרי האפייה צריך להשאיר כמה שעות בתנור עד שמתברר לגמרי בלי לפתוח את הדלת של התנור כדי שלא יעבור מחום לקור.
עוגת גבינה כדאי לאפות גם עם תבנית מים רותחים בשביל הלחות

הקצף צריך להיות יציב וחלק ולא קשה
לאפות בחום נמוך יותר
לא לפתוח באמצע האפיה. רק לקראת הסוף לראות אם מוכן.
לא להוציא לפני שמוכן
עוגות הקצפה רגילות אין בעיה להוציא ישר עוגת גבינה צריכה להתקרר לאט בדכ משאירים קצת בתנור כבוי

לפחות חצי שעה.
או לקנות תבנית עם החור באמצע והרגלים

מניסיון, הבנתי שהתנור שלי לא יודע לאפות אותם בלי להפיל, 

ניסיתי הכל, כל סוגי האפיות, תבנית מים, לא לפתוח, לא להוציא בסוף, לא עוזר. 

אותה עוגה בדיוק שבתנור של אמא שלי יוצאת מהמם אצלי נופלת. 

התייאשתי. 

לגבי עוגות בחושות - לא יותר מ-160 מעלות, וחום עליון תחתון, אמור לעבוד טוב יותר מטורבו. 

בהצלחה!