ממש מילה במילה.
זה אומנם היה לפני בערך 12-8 שנים אבל נמשך עוד כמה שנים אח"כ וממש יכולה להרגיש את המקומות האלו גם כיום, אומנם הרבה פחות כי הילדים כבר גדלו, אבל עדיין.
המקום הזה שתיארת כ"כ כ"כ כנה ואמיתי ונכון - שאת רק אחת. רק אמא אחת. מדהימה וטובה ואהובה ויקרה. אבל רק אחת.
והם שלושה.
ושלושתם צריכים אותך.
במקביל.
בום.
בו זמנית.
ואחד בוכה
ואחד צריך ניגוב
ואחד רעב
וכל מה שאת שומעת זה רק: וואו כמה אני אמא לא טובה! כמה אני לא כאן בשביל הילדים שלי! כמה אני לא בסדר! כמה זה קשה ומלחיץ וחונק ואחראיות רק עליי ודיייייי אני צריכה אוויר!!!
והשורש הזה,
המקום הזה שזיהית בתבונה כ"כ כ"כ רבה,
הוא בדיוק זה
בדיוק המחשבה שאם הילד שלי בוכה או צריך אותי ואני לא נענית לו *מיד* = סימן שאני אמא לא טובה.
ואז מה זה אומר עליי?
על האדם שאני?
שאני אדם לא טוב?
הרי הנה, הוכחה, אני אמא לא טובה!
איך אני אמא טובה אם הילד שלי בוכה? הרי בוכים כי משהו רע וזה בגללי שלא דאגתי לו!
ואיך אני אמא טובה אם הוא קורא לי ואני לא פנויה? הרי אם אני לא פנויה אני אמא לא טובה!
וכן הלאה המחשבות ממשיכות וממשיכות
וככל שאת עם הלב הגדול והטוב שלך
ועם המסירות האימהית שלך
ועם האהבה והדאגה לילדייך -
ככל שזה גדל - כך גם תחושות האשמה גדלות כאשר את לא מצליחה לחלק את עצמך לכולם בו זמנית.
ותיזכרי באמת ברגעים שאת אחד על אחד.
מה יוצא ממך אז.
כל מחי היקרה והאהובה בשלמות!
בלי לחלק את עצמה!
הרי זה לא אפשרי, את באמת באמת רק אחת!
ואת באמת באמת רק בנאדם!
כלומר גם אם תיקחי את כ-ל האימהות הכימושלמות שאת מדמיינת ושהן מודל לחיקוי בעינייך - גם הן לא תוכלנה להתחלק ליותר מאחד, גם הן לא תוכלנה להיענות כאן ועכשיו לכולם כולל כולם כולם!
רק כי הן אנושיות!
וכך גם את יקרה
רק כי הן אדם אחד!
וכך גם את יקרה.
ולא בכדי כאשר בעלך נמצא בבית או עוד יד בוגרת - כבר יש תחושת הקלה עצומה עצומה.
כי המתוקים שלך יכולים לבקש גם מהם.
כי את לא לבד על כולם.
כי האחריות מתחלקת.
כי המוח יכול טיפה להרפות ולשחרר ולא להרגיש ממש ממש במקום הישרדותי שמגן עכשיו על הצאצאים שלו ואם לא הם חלילה ימותו.
ובאמת העבודה הפנימית הזו,
לומר לעצמי, להזכיר לעצמי: שאני אמא טובה.
שגם אם הילד בוכה אני אמא טובה.
שילדים בוכים כי ככה זה.
גם אם יש להם הכל הם יכולים לבכות.
למה?
ככה.
כי הם ילדים.
מותר להם לבכות.
זה בריא. זה משחרר. זה מפתח את הריאות.
זה *לא* אומר עליי שאני אמא לא טובה!
זה כן אומר שהם ילדים ומתנהגים כמו ילדים והם בריאים 
(כמובן אחרי שנתנו להם את כל צרכיהם וכל מה שאנו יכולות. לפעמים הם עדיין בוכים. וזה בסדר גמור! אפשר ללטף ולחבק ולהרגיע ולהיות שם איתם גם בבכי).
כנ"ל בדיוק לגבי מריבות בין אחים.
כאשר הבן החמוד שלך רב עם הבת החמודה שלך - זה *לא* אומר שאת אמא לא טובה!
אז מה זה כן אומר?
שהם ילדים
ואחים
ואחים רבים.
זה ממש נתון.
אקסיומה
זה גם בריא ומפתח בהם דברים.
כמובן עם תיווך נכון ולאט לאט קבלת כלים וכו', אבל זה תהליך של חיים ולמידה שלהם גם על בשרם וגם מאיתנו ההורים.
וכל פעם כזו שאם הם רבים את אומרת: "הם ילדים. זה בריא. אחים רבים. הכל בסדר"
במקום לומר לעצמך מילים מחלישות כדוגמת: "אוי ואבוי הם רבים עכשיו, אני נכנסת להיסטריה איך מהר מהר להרגיע אותם כי אם לא אני אמא רעה רעה רעה!"
אז המילים הטובות האלה, המרגיעות, המנרמלות, המעודדות, המעצימות, וגם הנכונות - יכולות ממש לתת הרבה כוח!
זו יכולה להיות גם מנטרה קבועה
כמו: "אני אמא טובה. אני עושה מה שאני יכולה וזהו."
או: "הם ילדים. זה בסדר, זה בריא."
ואפשר גם להוסיף נשימות עמוקות לכך ולחזור על זה בראש כמה וכמה פעמים עד שהלחץ עובר.
אני עד היום עושה את זה לפעמים.
ממש אם אני שומעת שהם צועקים או רבים או צריכים אותי בו זמנית אני אומרת לעצמי בלב או בקול: הכל בסדר. הם ילדים יעל. תנשמי עמוק. מותר להם להיות ילדים.
ילד הוא ילד הוא ילד הוא ילד
ואיזה כיף שאת עככשיו מאפשרת לילד שלך להיות ילד!
ואפילו הוספתי לעצמי מדליה בראש שכל פעם שאני משחררת במקום טוב ונכון ובריא - אני אומרת לעצמי: איזה יופי! היום נתת לילד שלך להיות ילד1
ואם זה בדיוק כאשר הוא מתלונן או מתבכיין או רב או צועק או בו זמנית כולם צריכים אותי אני אומרת לעצמי: הו הנה. עכשיו יש לי הזדמנות לתת לילד להיות ילד היום! מזל!
ומוסיפה לזה הומור
וגם הומור עצמי
ולמידה שממש ממש להרפות
כ"כ כ"כ אהבתי והתחברתי את המשפט של הרפו ודעו כי טוב ה' כי זה בדיוק ה-משפט שהולך איתי כבר שנים ומחזק אותי כבר שנים.
העבודה על הלחץ זו ממש עבודת חיים שלי. יש לי בה ממש דוקטורט ולאט לאט אני משתכללת שם.
ממש ממש לא תמיד מצליחה, אבל יש בהחלט פעמים שכן.
מנסה גם מראש שהחיים עצמם, הסיטואציות עצמן, לא יהיו מעבר לגבולות היכולת שלי.
לפעמים זה לא עוזר וחייבים ויש אילוצים, אבל אז מזכירה לעצמי את כל הנ"ל
עם הקול המחזק,
המנטרה הקבועה,
האמונה בקב"ה
ההרפייה
הנשימות
הדיבור והחיזוק העצמי
הידיעה שעוד מעט זה יעבור ויוקל יותר
וכן הלאה
אפשר בנוסף גם לדבר עם הילדים בזמן רגוע יותר. למשל לפני השינה או בזמן אחר בו שניכם רגועים,
וממש להסביר להם מה עובר על אמא כאשר היא לחוצה או כאשר כולם מבקשים ממנה בפעם אחת
אני ממש אומרת את זה: למשל: עכשיו אני עייפה ורוצה לנוח אבל עוד לא יכולה כי יש דברים לעשות, לכן אני עכשיו עם פחות ריכוז ופחות סבלנות. ב"ה אחרי שאנוח זה יחזור לעצמו
או: אמא צריכה עכשיו לדאוג לכל הילדים החמודים ביחד. תהיו איתי בסבלנות ואגיע לכולם. לאט לאט.
או לומר לעצמי בקול רם מה אני עושה והם שומעים את זה וזה מצחיק אותם ועל הדרך גם מבינים שאני באמצע העשייה וזה תהליך עד שאגיע להכל.
והכי חשוב כאמור לזכור בעצמך שהרצון והציפייה הזו למושלמות מעצמנו, שנהיה הכי הכי הכי
ומושלמות
ולא נפגע אף פעם בזבוב
ונעשה רק רק טוב לכולם
ונהיה מלאכיות בקיצור
ואם לא - זה אומר שזהו! הכל או כלום! שחור או לבן! 0 או 100!
אמא טובה או אמא רעה!
אז לא.
הכל בסדר.
מותר לנו להיות לא מושלמות כי אנו לא מושלמות פשוט.
אנחנו עושות את ההכי טוב לשנו.
ובזה זה מסתיים.
עשיתי את ההכי טוב שלי? מעולה. מכאן זה שלך ה' יתברך. אני מרפה.
אני יודעת ומבינה שאני מחי עדיין טובה
ועדיין בסדר
ועדיין אמא אוהבת
ועדיין לא פוגעת בילדיי אלא אוהבת אותם ועושה עבורם את ההכי הכי טוב שנאי יכולה
ועדיין אדם טוב ושלם!!!
ואת כזו.
כ"כ כ"כ כזו ❤❤❤
ממליצה להתרשם
העיקר בבריאות, בשלווה ובידיים מלאות
) - "יש לי רק שתי אוזניים וגם הן יכולות לשמוע רק ילד אחד בכל פעם!"
) - אז זה קצת מקל עליי. אני יכולה לומר להם - "זה קשה לי עכשיו לשמוע אתכם/עם הרעש שאתם עושים עכשיו" - והם מבינים את זה. לא תמיד מקבלים את זה, אבל לפחות מבינים.
היו מקרים חריגים שאפילו "ברחתי" לחדר לכמה דקות כדי להרגיע את האוזניים... הלוואי שהיה לי פתרון קסם להציע, אבל זו פשוט התמודדות...