אבל רק עכשיו ראיתי את ההודעה
אתחיל מהודעתך הראשונה,
קודם כל כתבת שאת שנייה אחרי לידה!
זה נתון מאוד מאוד מאוד משמעותי
עם תינוק בן שבועיים ביד!
נשמע שגם את וגם בעלך (וגם הגדול שעדיין קטן וגם הקטן קטן 
) שתוך שבירת שיגרה רצינית של כל המשפחה בעקבות הלידה.
זה מאוד מאוד טבעי שזה קורה,
לידה מטלטלת את כל המערכת המשפחתית, ולצד האור והברכה העצומים בהוספת החיים והתינוק החדש לעולם, יש גם המון המון מורכביות אישיות, הוריות, זוגיות וכו' שבאים איתה.
ואתם ממש בעיצומו של כל זה.
אז אתם זוג שפתאום הופך להורים לשניים.
אמצע הלילה
שניכם עייפים גמורים
הגדול מבקש מים
את עם הקטן עלייך
בעלך מביא לו מים
הגדול מתעצבן וזורק את הבקבוק
מרטיב את כל המיטה של בעלך
ובעלך ביאוש כועס.
וכאן הוא כמובן טועה ומדבר אלייך לא יפה.
ומנסה לרמוז שהוא עושה הכל.
כלומר ממש ניתן לראות כאן שהוא במצוקה, שהוא מרגיש שאין לו אוויר, לא רק על הלילה הזה, אלא כל מה שעברתם מאז הלידה של הגדול, ההריון של הקטן, הלידה, הלילות ללא שינה, הריחוק כשאסורים, העול שמוכפל, העומס שמוכפל, ההתרגלות לאבהות, ואז לאבהות לשניים, הטרדות מהפרנסה ועוד ועוד ועוד והוא באמת כרגע מרגיש (ובצדק, וגם את, ובצדק!) שהכל עמוס ולחוץ וסוגר עד כדי כך שיוצא לו משפט ש: "אני עושה הכל"! שמה שהוא *באמת* היה רוצה להגיד וזועק מבפנים זה: אני צריך רגע רוגע. איוורור. קשה לי. עמוס לי.
נכון שלא אמר את זה נכון
אך כפי שהיטבת לתאר בהמשך - הוא אדם, ואמצע הלילה ועייף והכל, לכן זה לא סוף העולם אבל גם לא להעביר הלאה בלי ללבן את הדברים ביניכם, כמובן רק בזמן רגוע יותר ששניכם תהיו אחרי שינה טובה והילדים רגועים וישנים גם כדאי
וגם את יקרה, כ"כ כ"כ זקוקה לאוויר הזה.
גם לך עמוס. וקשה. ושנייה אחרי לידה. והגוף עבר טראומה. והנפש מה איתה.
ופתאום להיות אמא. ואמא לשניים. זה המון! המון המון!
ואם אעבור רגע להודעתך האחרונה בשרשור,
נראה שגם בתוך-תוך הכעס יש גם הרבה דברים טובים שכדאי רגע להתבונן בהם.
למשל,
כתבת: "בבוקר כשהתעורר עוד הייתי ממש עצבנית
והוא קם ושאל את כועסת עלי?"
כלומר יש כאן ניסיון מצידו לשאול בשלומך, להבין אותך יותר, לתת לך ניראות,
וזה מאוד יפה.
ואז כאשר ענית לו אמרת שענית אבל: "לא אמרתי את זה בנעימות אלא בכעס"
כלומר מהצד של בעלך -
הוא ניסה לשאול מה שלומך ולתת לך מקום -
קיבל תשובה בכעס עליו
ואז:
"הוא אמר שהוא הולך רגע להתארגן ויחזור לדבר איתי ואחר כך חזר ואמר קשה לי להגיד את זה אבל את צודקת וסליחה או משהו כזה"
כאן יש כבר דבר שלישי ברצף שהוא עושה עם המון השקעה בך ובשמחה שלך
שזה לא פשוט אבל הוא הסביר מה עושה, ואחרי שהתארגן, למרות שמאוד קשה באמת להגיד את זה, אמרת שאת צודקת וסליחה.
זה גם מאוד ראוי להערכה! נשמע יקרה שהוא מאוד מאוד אוהב אותך ובאמת מצטער אם פגע בך ולוקח אחריות על טעותו.
ואז כתבת שהנהנת לו, ושעדיין הדברים לא התבהרו עד הסוף ביניכם,
ואז תיארת ש: "הוא המשיך להיות לא נעים כמעט כל היום."
כאן אפשר רגע גם לעצור ולראות ששניכם בעצם לא הכי נעימים אחד לשנייה כי שניכם פגועים וכואבים.
זה לא במטרה שלך לפגוע בו ולא במטרה שלו לפגוע בך, אלא כאשר אנחנו פגועים או כועסים או כואבים - דרך של התרחקות רגע יכולה להיות מנגנון הגנה שלנו. ולעיתים זקוקים למעט זמן כדי להירגע וכמובן ליבון של מה שהיה לאחר זמן הרגיעה הזה בצורה מסודרת.
והמשכת וכתבת ש: "בדרך להורים שלי פתאום התחיל להתנהג כרגיל, קנה לי קפה בדרך וכו'"
שזו עוד השתדלות מצידו לבוא לקראת, לבלוע את האגו, לעשות עבורך מחווה שאומרת - אכפת לי ממך אשתי היקרה, גם ע"י שינוי לטובה בהתנהגות וגם ע"י קניית הקפה במיוחד עבורך.
נראה שהוא מחפש ממש להראות לך את זה, אך לא הצליח.
אולי דרך שכן מצליחה קצת לראות את הכוונה הזו שלו רק, את ההשתדלות שהוא כן עושה, תוכל להביא בפעם הבאה ליצירת אותו השיח שילבן עבור שניכם את הכל.
שגם את תוכלי להגיד הכל, עד הסוף ובצורה מקדמת
וגם הוא.
כי תראי יקרה איזה נפלא שכתבת: "לרוב אנחנו מדברים מלא עד שפותרים את ההרגשה הרעה
או מחליטים יחד להשלים למרות שלא הגענו להסכמה."
איזה יופי!
אתם נשמעים זוג מקסים!
אתם מדברים, פותרים, מחליטים יחד.
רק שעכשיו לא הייתה לכך היתכנות.
אולי בגלל החג שמעצים והעומס הרגשי/טכני וכו'
אולי בגלל שהייתה כאן אי הבנה או פגיעה כלשהי
ואולי מעוד סיבות
אבל יש לכם את זה! אל תדאגי יקרה! גם את זה אתם תפתרו ב"ה!
בנוסף,
רוצה לכתוב לך על זוגיות לאחר לידה באופן כללי:
זוגיות אחרי לידה
מזל טוב!
אתם הורים!
אולי לילד הראשון, אולי לילד השני או יותר
קודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה
האישה היא יולדת!
חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,
ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.
במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.
להבין.
האישה נמצאת ממש אחרי לידה,
הגוף עבר טראומה רצינית
הוא כואב
הנפש גם עברה טלטלה
השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!
לידה מטלטלת את כל הבית,
מפירה את כל האיזונים
לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.
לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?
פעמים רבות אחרי הלידה גם האיש ואגם האישה נמצאים במצב בו שניהם נמצאים במצוקה בו זמנית.
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא היה אכפת מהפגיעה ומהכאב שלך - זה שהוא היה מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
זה הזמן להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מים, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית יהיה יותר פתיר וקל...
- נקודה נוספת ומשמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -
ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.
נזכור כי נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.
וקורות לכולם.
הן לא אומרות שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -
אלא רק אומרות שאתם אנושיים!
ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!
ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,
להבין מה היה כאן,
להבין את עצמי,
להבין אותו/ה
לזהות את ה"במפרים" הללו
ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!
לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!
כי תמיד שיש משבר -
אם נטאטא אותו מתחת לשטיח – המצב רק יחמיר ולא יועיל בכלום.
אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן
נשאל את עצמנו מה היה שם בעצם?
מה הקווים האדומים שלו?
מה קשה לי?
מה חשוב לי?
על מה זה דרך לי?
וכל זה לבן זוגי?
ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה – הם הם אלו שיעמיקו את הקשר ואת האהבה ויגרמו לכך שדווקא מתוך המשברים נצמח עוד יותר!
שיש קצר בתקשורת
צריך קודם כל להבין שזה קורה.
קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.
אז קודם כל - לא להיבהל!
זה אנושי וטבעי שזה קורה!
ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!
לכן,
הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?
מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?
מה חשוב לנו?
וגם מלמדים אותנו את כל אלה גם *על בן/בת הזוג שלנו*!
אפשר לנסות ולהגיע להבנה ההדדית הכה חשובה הזו למשל דרך "החלפת תפקידים" -
שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעליים של בעלך
ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?
מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?
אם תהיי לשנייה בעלך וישאלו אותך (את משחקת את בעלך כאמור):
איך היה לך המעבר להיות אבא?
ואבא ל2?
ואיך אתה מסתדר בכולל ועם 2 עבודות?
ומה קשה לך?
ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?
ואיך בזוגיות?
ואז שואלים אותך:
איך היה לך המעבר להיות אמא?
ואמא ל2?
ואיך הייתה לך הלידה?
והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?
לאכול כמו שצריך?
להתאושש?
להתאוורר?
לקבל עזרה ותמיכה?
ואיך המצב הכלכלי?
ומה עוד קשה לך?
ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,
להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -
בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, בבית לבד רוב היום עם 2 פצפונים, מאכילה, אולי גם מניקה, מבשלת מנקה מסדרת, מחפשת אולי במקביל עבודה או חושבת על החזרה לעבודה הקיימת וכן הלאה - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!
הוא בעיקר יבין את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,
תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,
מה קשה לך,
בלי להטיח בו האשמות של "אתה לא" וכו'
אלא -"אני"!
לי קשה ש____
אני צריכה ש___
הייתי שמחה אם ___
נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,
לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,
כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו הילדים ישנים ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת ובפניות!
ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.
ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.
ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)
ואז תגיע *ההבנה*
ההבנה אחד של השני.
ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:
מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?
הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,
אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?
ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?
ומה אני יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?
ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?
ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?
ולהמשיך ולפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיות, דרך שלישית שטובה לשניכם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!
לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!
למשל:
אם המצב הכלכלי מאפשר אל תחפשי עכשיו עבודה, אלא תנוחי לפחות חצי שנה.
או אם במקרה שיש איתך בבית עוד ילדים - למצוא מסגרת לגדולים, אפילו חלקית.
למשל לקבל עזרה מאמא/אחות/חברה/שכנה/בייביסיטר
להוריד סטנדרטים
להביא מנקה
אוכל מוכן
מדיח, מייבש, כלים חד"פ,
אולי לחשוב על לעצור במירוץ הזה ולקבל כלים גם של הדרכת הורים וגם של יעוץ זוגי כדי לא להגיע למצבי קצה, כדי להתמלא ולראות איך למקסם את הזוגיות והחיים שלנו ולהגיע לאושר והרמוניה ביננו ובבית כולו.
ולא לשפוט
ולא לכעוס
אלא להבין.
ואז מתוך ההבנה לחשוב על פתרונות
למשל. "בעלי שכח לעשות משהו שהבטיח שיעשה" – במקום לכעוס אוכל לשאול אותו:
מה יכול לעזור לך לזכור?
אולי שעון מעורר?
אולי פתק?
לשים שיר ברקע ולסדר?
משהו אחר?
איפה כן אפשר להרגיש שאנחנו באיזון?
שיש לי זמן לעצמי ואני לא קורסת ויש לי עזרה?
ושלך יש זמן לעצמך ואתה לא קורס ויש לך תמיכה?
וזמן גם לזוגיות ולביחד שלנו?
איך אפשר לגרום לזה לקרות?
מתן מענה לשאלות הללו ומיקוד בראייה הרחבה הזו שרואה גם את הקושי שלנו וגם את הקושי של בן/בת זוגנו – יכולה לפתוח לנו צוהר גדול ומשמעותי להצלחת הדרך המשותפת שלנו, גם במציאות של אחרי לידה.
-------------------
מצרפת כאן עוד תגובה שכתבתי בעבר על מציאות של אחרי לידה:
יקרה, - הריון ולידה
שתהיה הצלחה רבה ב"ה ושבת שלום ומבורך 
