ממש לקרוא ולהתפעל ממך!
דברים שקורים - קורים
אבל איך שאת מתמודדת איתם,
איך שאת ממנפת אותם,
איך שאת רואה *אותה*
איך שאת רואה *אותך*
איך הרגישות הגדולה שלך לכל דבר ודבר שחוותה
איך הרצון שלך להיות שם הכי הכי שאת רק יכולה עבור ילדייך ועבור כולם
איך שעשית איתה את השיחה אח"כ
איך שהבנת אותה
איך שהבנת אותך
איך שנתת לה מקום לרגשות ולחוויות שלה
ואיך שהקשת מזה גם על עצמך ועל ההתמודדות מול רגשות קשים והמקום של בעלך והכל
באמת לקרוא ולהתפעם.
את מדהימה אנונימית יקרה!
כל אחד מהדברים הללו (ויש עוד, פשוט לפני שבת אז זה ה"קיצור" שלי 
) הוא כ"כ כ"כ לא מובן מאליו ונפלא בפני עצמו!
אז קודם כל תני לעצמך חיבוק כזה גדול על האדם שאת!
על האמא שאת!
על האישה שאת!
נשמע בעוצמה הכי גדולה שיש שכל כולך טוב ורק רוצה להעניק לאחרים מהטוב הזה,
וכאשר הטוב הזה מתנגש במציאות (או כך נראה לך לפעמים) - משהו בך מתקשה מאוד להכיל את זה.
את המהות הזו
השורש הזה
של אפילו ההגדרה העצמית שלך אולי
כי אם אני טובה - ורוצה להיטיב עם העולם - אז איך דברים כאלה "לא טובים" או "רעים" קורים במשמרת שלי?
איך אני מאפשרת לזה לקרות?
איך אני פוגעת?
אני?
פוגעת?
איך?
אז מי אני בכלל?
אני לא טובה?
אני רעה חלילה?
איך אני מגיעה למקומות כאלה?
איך אני מגיעה לרגשות כאלה שליליים?
למה אני מגיבה ככה?
ובעצם כל חוסר האונים הגדול הזה
כל הבילבול הגדול הזה בנקודות הכי הכי עמוקות שבנו - יכולים לייצר את המעגל הזה שמזין עצמו הרבה פעמים.
מעגל של יאוש, של כעס והאשמה עצמיים, של ביקורת עצמית, וכן, גם של תגובה קשוחה לסביבה בעקבות הכאב והבלבול שבלב שלנו פנימה.
אז יקרה שאת!
זה שאת כזו מדהימה
וכבר מזהה המון דברים בך
ובכנות מעוררת השראה פורטת הכל הכל
וזה שיש בך גם את כל הטוב העצום עצום הזה
וזה שגם במקומות בהם את לא גאה בעצמך - השורש שלהם הוא כזה טוב!!! כי את רק רק רוצה שיהיה טוב לכולם!
מכאן אפשר רק להמשיך לצמוח ולהתקדם, וכמה שאת ענקית כנראה שגם לענקים הקב"ה סידר דרך ייחודית להמשיך לגדול ולהתפתח
כי בעצם בעצם כולנו בני אדם. בשר ודם. אנושיים.
עם חוזקות, לצד חולשות.
עם כאבים, עם פצעים, עם קשת רחבה של רגשות
ודווקא מתוך המקום הזה, האנושי, דרך הכעסים, הפחדים, החששות, הרגשות - דווקא משם הקב"ה שם אותנו בעולמו ורוצה שנעבדו.
תורה ניתנה דווקא דווקא לבני אדם. לא למלאכים.
ואנחנו לא מלאכים. רק בשר ודם.
ואנחנו לא מושלמים. רק אנושיים. רק בהשתלמות.
ורק הקב"ה לבדו מושלם.
וההבנה הזו, הכה פשוטה אך כה עמוקה וחשובה הזו - שאנחנו אנושיים.
שמותר לטעות.
שאם טעינו - נתקן. נקום. נעלה.
שגם מהטעות אפשר ללמוד המון המון
שגם היא שלב בדרך שלנו למעלה
שאנחנו עדיין טובים וטובות!
ואת יקרה עדיין טובה טובה גם אם את טועה!
גם אם יצא לך לא מושלם!
את לא משולמת, נכון, אבל אף אדם לא מושלם!
ואיזה יופי שאת אנושית!
אז את אמא לא מושלמת, אבל נפלאה טובה ונהדרת תמיד
ואת אישה לא מושלמת, אבל נפלאה טובה ונהדרת תמיד!
והרצון שלך תמיד טוב
אז הזהות הזו, שלך, כאדם טוב ומטיב, יכולה לשימר בשקט
עם ההבנה הזו שלא הכל שחור ולבן, שיש הרבה הרבה אמצע.
שלא הכל 0 או 100, אלא יש גם 50 ו60
עם ההבנה הזו שאני לא מושלמת אבל מנסה ככל יכולתי והשאר - מרפה. זה לא בידיי. "הרפו ודעו כי טוב ה'".
כמה טוב זה ללמוד מהם הגבולות גזרה שלי, ולעשות את ההכי טוב שאני יכולה,
ומה שלא - לשחרר, להרפות, להישען על הקב"ה
שבאמת מבקש מאיתנו רק את אותה ההשתדלות שלנו. אבל הוא דואג להכל הכל. ובידיו הכל הכל.
אנו נעשה רק מה שביכולתנו, וזהו.
ואם טעינו - נתקן.
נחזור בתשובה.
אותה תשובה שקדמה לעולם
לא ניבהל, בטח שלא ניבהל מעצמנו, כי עצמינו נשארה אותה אישה מיוחדת וטובה וייחודית שהיא!
כן, על אף הטעות!
זה לא מוחק דבר,
זה לא סותר את הזהות והמהות של הטוב שלנו
זה רק אומר שאנחנו אנושיות
ומה שנעשה עם הטעות או הנפילה - זה מה שבעיקר יעיד עלינו.
ותראי יקרה מה עשית!!!
חוזרת ממש לרישא של הודעתי - תראי איך התמודדת עם זה מדהים
תראי איך דיברת עם בתך מדהים
תראי איך היית עם הילדים יום שלם שזרם רגוע ונעים ומדהים אפילו שלא ישנת בלילה!
אז נכון, הילד היה עייף,
הילדה הייתה ילדה,
הילדים הלכו לישון מאוחר
לא היה לך טיפת זמן לדברים שתיכננת לערב,
את היית אדם, שעייף, ומשתדל, אבל מוגבל בכוחותיו מעצם היותו אדם - והתרגזת.
בסדר יקרה! לא נפל העולם! אם התרגזת עליה לרגע תאמרי לעצמך: "אוקיי. אני מבינה את עצמי. אני עייפה ותשושה וצריכה זמן להירגע.
תסתכלי על עצמך לרגע במראה אפילו
תחבקי את עצמך
את עצמך של עכשיו
את עצמך הילדה
תראי כמה כמה היא טובה
כמה את טובה
תראי כמה כמה היא רוצה טוב"
אז לא קרה כלום, ממשיכים הלאה.
נותנים נשיקה לאותה ילדה ומסיימים את היום וצוברים כוחות חדשים למחר.
ובדיוק כאן,
בנקודה הזו שבה שיתפת את בעלך (ואיזה יופי של זוגיות שככה את מרגישה בית לשתף אותו גם בקשיים האלה! מכמה שורות תדעי שנשמע שיש ביניכם המון המון טוב ב"ה!
שוב, גם כאן, גם אם לא מושלם, כי לא צריך להיות מושלם , זה המון המון טוב! המון! איזה יופי ב"ה
אז כאן מתוך המקום הזה שאת רואה בו בית, הכל התפרץ.
הרגשת במקום בטוח - הרגשת יכולה לומר הכל.
והסכר נפרץ...
והתסכול, העייפות, התשישות, הביקורת העצמית שלך על עצמך שהתרגזה, הבילבול -
הכל הכל התנקז לשיח הזה מול בעלך היקר שהיה איתך שם כרגע.
וגם עבורו, אותו מקום ששואף אולי למושלמות, כנראה חוזר גם עם האדם הכי קרוב אלייך, בעלך היקר.
והמקום הזה שרואה שאיחר, שבהשכבות לא תמיד היה סבלני, שלא ידע איזה דברים טובים הם עשו היום כדי להגיד אחד לשני,
נכון יקרה 
הוא לא עשה את כל אלה
אבל הוא נוכח. והיה. ואיתך. ואיתם. ועשה טוב. וגם לא הכל מושלם. ו- אדם.
ונכון שאת אוהבת ומעריכה אותו מאוד מאוד?
כך גם את עצמך.
אם תעבדי על הנקודה הזו בתוכך פנימה
של לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת, על חלקייך הלא מושלמים,
אולי תצליחי יותר גם לראות את בעלך ככזה,
וממילא השיח יהיה יותר על הדבר עצמו שצריך כרגע ופחות שיח של מטענים.
תני לעצמך מקום. מקום שלם. לכל חלקייך.
אפשר אפילו לפני השיח איתו ללכת רגע לחדר או לצד להירגע, לשתות מים,
לומר לעצמך מנטרה מחזקת כמו: "אני טובה. אני טובה."
או: "הכל יהיה בסדר. עכשיו קשה ועייף אבל יהיה בסדר."
או: "אני זקוקה כרגע למנוחה ואין לי אז אני מבינה את עצמי קודם כל."
ומשם,
אחרי שנתת לעצמך את הניראות הראשונית הזו,
השיח מול בעלך יכול להיראות אחרת לגמרי.
*את* תביני את עצמך יותר
וממילא תוכלי לתווך לו את זה ביתר קלות ולגרום גם לו להבין אותך יותר.
וכמו שכתבת כ"כ מדהים ומודע: "ואני לא יודעת אם זה פשוט ההרגשה שאני לא בסדר, ואשמה, ולא מצליחה \ מספיקה \ שווה שמחפשת מישהו לכעוס עליו ולהאשים אותו,
או שאני רוצה לצעוק אליו שינחם אותי כי רע לי..."
כן יקרה! שניהם!
את גם הרגשת שאת לא בסדר, שאת אשמה ולא מצליחה, לא מספיקה, לא שווה
וגם חיפשת ניחום והקלה לכל מה שמתעורר בתוכך פנימה וסוער ע"י האיש שלך.
אבל תראי איזו מדהימה את!
תראי אותך
שרק ביקשה מקום להאיחז ולדעת ולהרגיש חזק פנימה שהיא טובה
ורק חיפשה נחמה אצל בעלה האהוב שהיא מעריכה
אני רוצה לתת חיבוק לאישה הזו, תני לה, לעצמך, גם את את החיבוק הזה.
מתוך כך תוכלי גם לראות יותר בבהירות מה הלאה.
אבל לזכור שנקודת השורש והמהות והמוצא שלך היא תמיד תמיד - אני טובה.
אני לא מושלמת. וטובה.
ומה שעדיין חסר לי או בי - אני עובדת עליו. כל פעם קצת. לאט לאט.
עם הבנה וידיעה ברורה שזו עבודת חיים. ושאני אנושית ותמיד אשאר אנושית.
שטעויותיי אנושיות
שניתן לגדול וללמוד גם מהן (גם עבורי וגם עבור הילדים, בדיוק בדיוק כמו שעשית נפלא עם בתך בשיחה שאחרי וכו')
ושאני כאן בעולם עושה את ההשתדלות שלי ובשאר - מרפה.
ומה שאני מזהה,
לאט לאט וע"י לימוד של עצמי בדיוק כמו כך,
כל פעם עוד נבדך בי ועוד נדבך בי (וזה נפלא! איזה יופי של לימוד זה!)
אז מה שאני מזהה שהוא מעבר לגבול היכולת שלי (למשל להישאר רגועה אחרי לילה נטול שינה + ילדים שהולכים לישון מאוחר + להיות איתם ב100% מהזמן הכי טוב ומושלם שיש + עוד ציפיות שיש לי מעצמי וכו') - אז אני לומדת ומנסה *מראש* להתאים את הציפיות למציאות. למציאות שלי, שלנו.
אז היום אני אשחרר והם לא יגידו דברים טובים אחד על השני,
או היום אני אשחרר והם יגידו אבל לא יהיה מי שיזכיר להם מה ששכחו,
או היום הם לא יתקלחו אם המצב סביר,
או היום אזמין פיצה או ציפס וטבעול,
או היום לא אנקה,
או היום...
וכו' וכו'
רוצה לכתוב עוד הרבה אבל צריכה לעצור כאן מפאת הזמן ויום שישי
אז שוב שולחת לך חיבוק ענק ומלא בהערכה למי שאת - בדיוק כפי שאת עכשיו!
שבת שלום ומבורך יקרה 
(כן, יש כאן אחת שפתוחה כמעט עד כניסת שבת 