הלוואי שנרגיש בני חורין.נטועהנטועהאחר לגמרי!
כשכל מעשה טוב בבית מתוגמל מיידי בהפתעה/הבטחה להפתעה זה נקרא חינוך לפרסים
זה לא כיף לשמוע את זה (לי לפחות..), אבל אני אומרת כי זה נכון וחשוב- דבר ראשון אל תשכחי שעכשיו הכל נראה באמת הרבה יותר נורא כי את בהריון והורומונים ופסח והכל ביחד.
זה דבר ראשון.
דבר שני, זה לא פערים כאלה משמעותיים בחינוך, והילד שלכם עדיין קטן, זה לא נשמע לי גשר שאין לחצות אותו. האמת שזה נשמע לי מאוד דומה למשהו מאוד בסיסי שהמון זוגות מתמודדים איתו.
אולי אני טועה, אבל מהדרך שבה את כותבת קצת נשמע לי שאת בטוחה שאת צודקת, ולא רואה את הצד שלו ומציגה אותו כ-אטום, לא רוצה לשמוע, לא מקשיב לא דואג לא מנחם, וזה נכון! בהרגשה שלך... השאלה אם זו המציאות.
לא שמעתי את הצד שלו וגם את שלך אני בטוחה שזה רק על קצה המזלג אבל כמה דברים אני בטוחה-
א. ממה שאת מתארת לא נשמע שיש פה מציאות ממשית שפוגעת ממש בילד ובחינוך שלו. אולי זה לא אידיאלי אבל אין פה משהו שהורס. גם אם לדעתך זה לא הכי נכון. האם את חושבת שיש מקום לעשות על זה מלחמות?
משהו שהרבה יותר פוגע בילד זה חוסר התאמה בין ההורים, אם את מעירה לבעלך על איך שהוא מתנהג ליד הילד (אני לא אומרת שאת עושה, רק אומרת שאם כן- זה יותר גרוע ובטוח הרסני..), או אם את מבטלת את דברי אבא באוזניו של הילד.
ב. זה שהילד רץ אלייך אחרי אמבטיה- אז מה? זה לא שבעלך מתעלל בו או משהו חלילה...ממש לא. זה פשוט לא איך שאת חושבת לנכון
יש פה 2 הורים. כמו שאת חושבת שאת עושה טוב לילד כף גם בעלך. זכותו, הוא אבא שלו בדיוק כמו שאת אמא שלו. אפשר בזמנים רגועים לנסות לדבר, תועלת מול נזק, לפי דעתך אבל לבוא בגישה פתוחה ומקשיבה ומכילה ולא לבוא להראות לו למה את צודקת והוא טועה...
תבחרי את המלחמות שלך. אז מה אז יגיד לילד שלא יצרח כדי לא להפריע לשכנים (לדעתי גם זה אחלה חינוך היום ילדים מרשים לעצמם לצרוח, ועוד כל מיני דברים ולא אכפת להם מהסביבה...)
בקיצור אחותי,
תשמרי את הכוחות שלך
תעשי דברים שכיף לך,
ולא נראה לי לפחות שיש פה משהו קריטי ואסון...
בהצלחה!
חיבוק ענק ענק ❤❤❤
אנסה להתייחס לדברייך לפי סעיפים:
1. לגבי הפער בחינוך הילד:
כאשר בנכם היקר נולד
נולדתם גם אתם כהורים
את כאמא.
בעלך - כאבא.
ומתוך הלידה הזו גם שלכם אתם לאט לאט גדלים, ממש כמוהו.
וממש כמו תינוק שלומד ללכת ונופל וקם ושוב נופל ושוב קם - גם אנחנו בהורות שלנו נופלים וקמים, עושים טעויות ולומדים מהן.
אבל הכי חשוב - אנחנו אוהבים את הילדים שלנו. אנחנו רוצים שיהיה להם טוב.
ונקודת הבסיס הזו כ"כ חשובה. גם עבורנו שנבין אותה, שנבין מאיפה אנחנו פועלים (גם את וגם בעלך).
וכאשר יש פער בגישה חינוכית בין ההורים - חשוב כמובן גם לדבר על הפער ולנסות לגשר עליו,
אבל קודם כל לכבד.
לכבד אחד את השנייה, להבין אחד את השנייה, להבין את המקום ממנו כל אחד מגיע,
להבין את ה*למה* (ל' בקמץ) של כל אחד. וממש לעומק ועד הסוף.
על גבי ההבנה הזו,
על גבי הכבוד ההדדי הזה,
ע"י מציאת העקרונות החינוכיים *של שנינו*,
ניתן להתחיל ולחשוב על פתרונות יישימים שיהיו טובים לכולם ב"ה.
בינתיים,
חשוב מאוד גם לזכור שבעלך היקר הוא אבא של הילד המתוק שלכם, כפי שאת אמא של המתוק
ולאותו מתוק קטן - הכי הכי טוב, מפתח, משמעותי ומיטיב - זה שאבא ואמא ביחד בטוב.
אין באמת מתנה יותר גדולה שתוכלו להעניק לבנכם מאשר האהבה והכבוד שלכם האחד לשנייה.
זה פשוט אדיר עבור הילדים. זה עולם עבורם.
לכן כאשר את זוכרת גם ברגעי כעס שבעלך הוא בעצם האבא של הילד הזה ויש לו גם אמירה ושיקול דעת כאן, וכמובן גם לך, את נושמת רגע עמוק ומנסה להסתכל על הסיטואציה "מבחוץ", לראות מה יכול להיות טוב בגישה של בעלך אולי? ממש לתרגל את לימוד הזכות או העין הטובה ומציאת הטוב שבזה, להיכנס רגע לראש שלו, ללב שלו, להבין אותו, מהמקום שלו.
זה לא אומר שאת צריכה למחוק את הגישה החינוכית שלך, חלילה, אלא זה רק אומר שזה נדבך מאוד חשוב ומשמעותי של ההבנה שלך *אותו*, ועל גביו ורק על גביו מציאת הפתרון שנכון גם לך וגם לו.
אי אפשר שצד אחד יראה רק את עצמו, לא של בעלך ולא שלך, אלא בעלך יראה את עצמו ואותך ואת תראי את עצמך ואותו.
וב"ה יכולה להיות כאן התרקמות עדינה ומופלאה של משהו חדש של שניכם, מתוך המקום הזה בדיוק.
2. לגבי מה שכתכת:
"אציין שרוב הזמן המוחלט אני איתו במהלך השבוע ואני ממש מרגישה שהוא בא ו"הורס" לי בתקופות כמו עכשיו של חגים וסופשים והוא הא ואומר שאני הורסת לו עם כל הסתירות שיש בינינו..."
בדומה לנאמר בסעיף 1, חשוב לזכור שבאמת הוא אבא של הילד. לכן המציאות בה את נמצאית עם הילד רוב הזמן המוחלט מכורח המציאות היא נתונה. אבל דווקא בגלל זה כדאי לייקר את הזמן והשהות שלו עם בנו.
גם עבורו וגם עבור בנכם. לכל המשפחה זה טוב.
ומקום שבו את (בלי כוונה כמובן) לוקחת יותר ויותר מהחבל ויותר ויותר שליטה ונוכחות מוחלטת בחייו של הילד - לא מאפשר לאבא לקחת חלק נכבד.
לכן כאשר הוא כן נמצא איתו - נסי לשחרר לו את זה, מידיעה ברורה שזה טוב.
זה טוב לאבא לפיתוח הקשר עם בנו והאבהות שלו (הרי אם לא יהיה נוכח איתו איך יהיה אבא?)
זה טוב לבנך שחווה את אבא. חווה גם שוני בגישות, גיוון,
חווה כבוד בין אבא לאמא, חווה את החוזקות שיש באבא. (אני בטוחה שיש הרבה מאוד דברים טובים בבעלך שבנכם נהנה ויהנה מהם בעתיד. וגם עכשיו ).
- חשוב גם לראות שמהצד של בעלך - הוא באמת חווה שאת סותרת אותו מול בנכם וזו הרגשה לא נעימה כמובן.
מציעה להפריד בין "שעת אמת" לבין אחר מעשה, כאמור אין למידה במצבי חירום לכן בזמן עצמו שזה קורה - נסי לעבוד על לשחרר ולהרפות ולתת לו את כל המקום שלו בתור אבא ולסמוך עליו ועל שיקול דעתו והרצון שלו להיטיב עם בנכם.
לאחר מכן, בשעה טובה פנויה ורגועה של שניכם, תוכלו לשבת וללבן יחד את הדברים, להשמיע כל אחד את הצד שלו, כמובן לשמוע את הצד השני, ולמצוא פתרונות שטובים לשניכם.
3. לגבי מה שכתבת:
"אני בהריון מתקדם וקשה לי המחשבה גם להתמודד עם כל ההשלכות של זה בהמשך וגם להמשיך ככה חינוך ילדים שאני יכולה לבכות ממנו כשאנחנו מדברים והוא כל כך אטום."
טוב זה סעיף סופר חשוב.
מציאות של הריון, גם על כל הרגישות שהוא מביא עמו, גם עם כל ההורמונים, גם עם כל המצב הפנימי שלנו שאנחנו יותר נזקקות, יותר מחפשות את היציבות והביטחון מול העולם ובפרט מול הצאצאים שלנו והבית שלנו, המשפחה שלנו...
וכל דבר שיכול (גם אם לא באמת אלא רק במחשבה) "לחרב" את אותה יציבות - מאיים ומפחיד אותנו פי כמה בהריון!
לכן מקום שלך שמבין את עצמך, מכיל את עצמך ומבין שזו תקופה יותר רגישה חשוב כאן
4. לגבי מה שכתבת:
"היום בכיתי בלי קשר לפער שרשמתי למעלה. באמצע שאני פורקת לו על משהו שתסכל אותי וקשור אליו בעקיפין כי ציפיתי ממנו שירצה לשמח אותי, שירצה שיהיה לי טוב ברמה הבסיסית . חשבתי שזה מה שבני זוג אמורים לדאוג אחד לשני. לשמחות הקטנות האלו."
כאן את כבר מתארת מצב אחר לגמרי, מצב שקשור דווקא לזוגיות ולא להורות.
צריך להבין לעומק מה בעצם קרה וקורה אצלכם, מהי הדינמיקה ביניכם באופן כללי,
איך היחס שלו אלייך באופן כללי, איך היחס שלך אליו,
ואחרי שבוחנים את כל המקומות הללו
צריך גם לתת מקום למה קשור ושייך ומה לא שייך לציפיות שלנו מהשני/ה, שתקופה כמו פסח וחגים יכולה מאוד להעצים אותן, את כל ה"מה אמור" הזה (בדיוק כתבתי על זה כאן:
רצוי, מצוי, צריך ואמור - הריון ולידה)
5. לגבי מה שכתבת:
"הוא אומר לי תהי בשקט ואל תרימי עליי את הקול. ואולי באמת הרמתי את הקול אבל א. אני כזה בן אדם שמעלה דציבלים מהר ובלי כוונה והוא אמור לדעת את זה!..."
כאן גם, בהחלט צריך לבחון לעומק את המציאות המתוארת כאן, מה קורה שם לפרטי פרטים, ממה זה נובע, וכמובן איך לפתור את זה.
לא דומה מקרה שהדיבור הכללי ביניכם (או בינו לבינך) מזלזל ופוגעני,
למקרה שבו היחס אוהב ומכבד, רק שברגעי ריב או פגיעות נוצר לופ הרסני כזה שכל אחד אומר דברים פוגעים בלי כוונה,
לעוד הרבה מאוד מקרים אחרים.
*חייבים* כאן להכיר את המקרה שלכם לעומק כדי לענות נכון.
ממש כל דבר אחר לא יהיה נכון ומתאים כלל ואפילו יכול לעשות ההיפך כי הוא בכלל לא מתאים למציאות שלכם...
אז רק אם מדובר במקרה שהיחס ביניכם באופן כללי אוהב ומכבד, ורק ברגעי ריב אומרים בלי כוונה דברים פוגעניים:
במקרה כזה צריך להבין כמה דברים:
א. מה זה עבורו שמישהו מרים עליו את הקול?
נשמע שזו נקודה רגישה אצלו, ואולי מציאות של הרמת טונים מאוד צורמת לו באוזן וגם בנפש עד כדי כך שהוא לא יכול להכיל את זה,
ובעצם במילותיו הוא כמו מבקש: "אני צריך בבקשה שתדברי אליי בטון רגוע. קשה לי כשאת מרימה עליי את הטון. זה גורם לי להרגיש רע, אני צריך את הביטחון והרוגע הזה כדי לנהל את השיחה.
כאשר יש צעקות אני נסגר כי זה כואב וקשה לי ככה"
ב. כתבת שהוא אמור לדעת את זה שאת מעלה דציבלים - אך בדיוק כפי שאת רוצה שיקבל אותך כפי שאת (ובצדק) שאת מעלה דציבלים - כך גם הוא בעצם מבקש ממך לקבל אותו כמו שהוא - שזה אדם שקשה לו מאוד עם צעקות או הרמת קול.
שניכם צודקים.
וצריך לראות איך מצד אחד את אומרת את שעל ליבך, ויכולה לפרוק גם את הכעס, אבל לעשות זאת בצורה מבוקרת, ובלי לפגוע בו בדבר שרגיש אצלו.
ויש בהחלט דרך לעשות את שניהם יחד.
קשה לי להסביר זאת בכתב, אבל בהחלט יש כמה דרכים שעכשיו עולות לי איך שניכם תרגישו טוב בסיטואציה.
גם את תוכלי לפרוק כעס בצורה מבוקרת ולקבל מענה לצרכים שלך, וגם בעלך ירגיש שהוא יכול לשמוע ולהכיל בלי הרמת הקול.
מסיימת בינתיים למרות שיודעת שצריך כאן עוד להמשיך ולברר, אך כפי שכתבתי קודם, לא אפשרי וגם לא נכון עבורכם שזה ייעשה בלי להכיר לעומק אתכם ואת המציאות הספציפית שלכם
לכן שולחת בינתיים עוד חיבוק חם ותפילה שלמה שתזכו לצאת לחירות גדולה בחג הזה, ותזכו לאור גדול וברכה שלמה ב"ה ❤
וקמתי עם כאבי בטן...
ובעלי עובד ועושה בבית יותר ממה שהוא יכול.
ואני מרגישה זוועה!!!
והילדים פה חוגגים ורבים.
ועו דלא הכנתי צהריים והם יקפצו לי על הראש...
אהההההה!!!!!!!!!!
גם אצלנו ים בלת"מים ברוך השם
אולי תזמיני פיצה למדרגות.?
פיצה אכלנו אתמול. לא קשור לתקציב, פשוט לא מתלהבים מזה מידי...
בסוף העמדתי את הילדים לקלף תפו"א, אז זה גם העסיק אותם וגם הספקתי בינתיים להכין מטבוחה (בלי מעבד מזון! ממש מלא זמן) וגם בראוניז...
מקווה שנמשיך מכאן עם כח וסבלנות. כי כבר צרחתי היום מספיק..
איזה מזל שבליל הסדר אני לא בבית. לא הייתי עומדת בלחץ של ההכנות.
פשוט לא.
והבאסה שאני עוד לא יודעת מה עם החג בבוקר- אם אני בבית או אצל חמותי...
כשר לפסח
ללא קטניות אם יש לך
יצאתי לא קשורה
אבל תודה רבה!
מענין אם אפשר להחליף במשהו אחר..
חח אוף הוא היה קל בלי הקצפה
מוזמנות להפיץ ולהקפיץ.
תודה רבה!
גלויה
)
הייתי אמורה לטבול היום
והיה לי כתם ענק ביום הרביעי
אז נדחתה לי הטבילה
וזה ממש ממש קשה לי..........
ומכבסת לבד בגדי תינוק עד גיל של טעימות _חצי שנה בערך)
במכונות של בגדים חדשים יחסית
בגד חדש ממש שיקר לי
אז מכבסת פעם ראשונה בנפרד
וכל מכונה שמה יחד עם המרכך-חומץ!
זה שומר על הצבע
וזה גם מוציא ריחות רעים
חצי שני
תזכורת חשובהה!!כבתחילהאולי זה עניין של מנהגים אבל אנחנו את מנהגי האבלות של ספירת העומר מתחילים ממוצאי שביעי של פסח.
לא מסתפרים בחג בגלל קדושת המועד לא בגלל הספירה
ובגדים חדשים ומוזיקה הכל כרגיל ואפילו יותר מתמיד.....
אוקי. חשבתי שאני לא מעודכנת אמהלהאחרונהנשמע קשה ממש ממש.
יש כאן כמה וכמה עניינים, שכל אחד מהם הוא התמודדות בפני עצמה.
גם הציפייה שלך להריון, אפילו קראת לעצמך כך בניק, כמיהה כה גדולה שאינה יכולה להתממש כרגע או באופק הנראה לעין וזה באמת יכול לשבור
גם התמודדות מול המצב הנפשי של בעלך - חרדה גדולה, אי יציבות נפשית, לחץ ודאגות, חוסר ביטחון, התקפי חרדה, משבר שעברתם.
וואו! כמה אתם עוברים!
כמה בעלך עבר ועובר!
כמה את עברת ועוברת!
כמה אתם שניכם עוברים!
יקרה זה באמת באמת הרבה! וכבד! מאוד מאוד
את בעצם מוצאת עצמך מתפקדת תקופות לא מבוטלות מהזמן לבד,
בהרגשה בסיסית ש"אם אין אני לי מי לי"
ושאת חייבת להיות כאן בשביל כולם
בשביל עצמך
בשביל בעלך
בשביל הילדה שלכם
בשביל כולם!
וזה גם מאוד מתיש
ומאוד מכביד
ומאוד שואב אנרגיות בגוף ובנפש
ובטח שלאורך זמן
ועוד אמרת שעברת הריון בסיכון גבוה
עם סכרת
עם זירוז
עם משבר בנישואין
ועם התקפי החרדה והמצב הנפשי של בעלך
ואת כזו גיבורה שאת מתמודדת עם הכל!
ועוד רוצה להוסיף חיים!
אילו כוחות חיים מדהימים ועוצמות וחוזק יש בך! וואו!
קבלי ממני הערכה כנה ואין סוף חיבוקים 
באמת שמגיע לך ולכם נחת גדולה והלוואי הלוואי שתראו אותה בקרוב ממש ב"ה!
אין ספק שהדבר הראשון בחשיבותו ובדחיפותו שאתם מתמודדים איתו הוא המצב הנפשי של בעלך.
כמה שאת מדהימה וגיבורה את אשתו ולא יכולה להיות המטפלת שלו, לכן מאוד מאוד חשוב שהוא ימצא דמות טיפולית נכונה, איש מקצוע מוסמך למורכבויות הללו בנפש כדוגמת פסיכולוג קליני מקצועי ורגיש שיתן לו מענה שורשי ומקיף לכל כל הדברים איתם הוא מתמודד מאז ועד היום.
זה באמת קריטי לבריאות הנפשית שלו ושל כל המשפחה.
זה צריך להיות ראשון בסדר העדיפויות הכלכלי, האישי, המשפחתי והכל.
כאשר לו ייטב - לכולכם ייטב.
וגם את יקרה, כדאי מאוד מאוד שתהיי מלווה בעצמך בתוך כל זה.
את בת זוג למתמודד נפש וזה לא פחות קשה!
יש כאן ניקית מדהימה בשם @בדרך123 (לא הצלחתי לתייג, מקווה שלא טעיתי בניק, או אולי זו @רק לרגע123?), ששיתפה כאן כמה פעמים על התמודדות דומה וקראה בחום להיעזר בתמיכה גם לבן הזוג של המתמודד.
ולפנות למקום שיתן לך את זה. גם עזר מציון אני זוכרת שיכולים לעזור בכך לפי מה שהיא אמרה.
אבל בהחלט את עוברת המון. המון.
ואת זקוקה למקום לכל זה.
לעצמך.
לכוחות. לליווי. להיות עטופה ומוכלת.
ב"ה אחרי טיפול טוב גם לבעלך היקר וגם לך,
אפשר יהיה לחשוב הלאה,
כלומר להתפלל ולכוון שהסיבה עצמה שמונעת מבעלך את הרצון להריון תיפתר - זה השורש,
וממילא כאשר היא תיפתר הסיכויים לרצון שלו יכולים לעלות ב"ה ואז הפער ביניכם כבר לא יהיה נוכח, או לפחות לא כמו עכשיו.
ובהחלט מציאות של הריון כרגע, כשבעלך האהוב, האבא של הילד, לא בטוב נפשית - לא בטוח שנכונה כלל לאף אחד מהנפשות הפועלות.
קודם כל בעלך היקר שלא שם לצערנו, פשוט לא שם. לא מסוגל, לא יכול
וצריך וחייב לראות את זה. הוא האבא של הילד והוא חייב שתהיה לו ניראות בצד שלו.
דעתי היא שרק כאשר שני ההורים רוצים בילד זה המקום הנכון להביא נשמה לעולם כמובן בעזרת ה' יתברך שהכל ממנו.
אם בעלך גם ככה מתמודד ובונה את עצמו, הוא צריך להתמקד שם, בכל הכוח.
וב"ה כאשר הוא ישתפר - דברים יכולים להיראות אחרת ב"ה.
גם עבור הילד עצמו - לא הכי מיטיב איתו להיוולד לאבא שלא יכול או לא רוצה לגדלו בטוב,
גם לילדה הקיימת כנ"ל,
גם לזוגיות שלכם,
גם לך עצמך
את זקוקה גם למקום ותמיכה.
כמה כמה שאת חזקה ומדהימה אבל את עדיין בן אדם! וכל אדם זקוק לזה!
ואישה בהריון פי כמה וכמה, גם פיזית וגם נפשית.
לכן יקרה שאת,
נסו בבקשה ללכת בכל הכוח על טיפול טוב מקצועי ומיטיב עבור בעלך,
על ליווי ומקום מקצועי ותומך גם בשבילך,
ובהמשך לראות לאן פני הדברים ולחשוב מה הלאה.
שתזכו לישועה שלמה שלמה במהרה ב"ה!
אתם גיבורים, שניכם
שהקב"ה ישלח לכם מאוצרו הטוב לגאולה שלמה במהרה, בגלוי ובחסד 🙏❤
משהו צנוע יחסית, אולי מצויר.
שיהיה קליל.
אחרי כל הנקיונות לפסח ב"ה סיימנו ןרוצים להשתחרר קצת
מה מציעות?
טוטאני מנסה לחפש את onward כדי לראות, לא מוצאת, את יודעת איפה אפשר למצוא אותו?
על 4 דברים דיברה התורה
רצוי
רצוי מה הוא אומר?
מה אני רוצה.
"אני רוצה חופשה!"
"אני רוצה לעבור לדירה מרווחת!"
"אני רוצה לישון!"
מצוי
מצוי מה הוא אומר?
מה שיש עכשיו בפועל.
"אין לי דקה פנויה לנשום"
"אני גר בדירה צפופה מדי"
"אני עייפה עייפה עייפהההה"
צריך
צריך מה הוא אומר?
מהם הצרכים שלי, מה *באמת* אני צריכה.
"אני צריכה איוורור"
"אני צריכה נחת ומרחב"
"אני צריכה מנוחה לגוף ולנפש"
"אני צריכה זמן"
אמור
אמור מה הוא אומר?
מה אני *חושבת* שצריך להיות, בעיניים הסובייקטיביות *שלי* בלבד, ולפי תפיסות ואמונות שלי בלבד.
"בעלי אמור לסדר לנו כבר את הנופש שאני חולמת עליו"
"בעלי אמור להרוויח יותר כדי שנעבור לדירה מרווחת"
"בעלי אמור לעשות הכל לפסח ואני אמורה לנוח ולעודד מהיציע"
"בעלי אמור להציע לי מיוזמתו לישון, הוא לא רואה שאני עייפה?!"
"אשתי אמורה לחכות לי עם חיוך כשאני מגיע מיום מפרך בעבודה"
"אשתי אמורה לשים לב שאני כרגע צריך ספייס ולא "לחפור" לי על היום שלה"
"הילדים אמורים להיות בשקט עכשיו ולא להפריע לניקיונות של פסח"
"חמותי אמורה לדעת שהמאכל הזה לא טעים ולא להגיש אותו לחג"
ואמור...
ואמורה...
ואמורים...
האמור הוא היחיד בעצם ששם לנו מקלות בגלגלים.
כי את הרוצה אין בעיה - הרצון שלנו יתחדד עוד ועוד -
ויוביל אותנו בעצם לצרכים שלנו
ולמצוא דרך פתרון איך להגיע לכך שמימוש אותם הצרכים ואותם הרצונות תהיה המציאות שלנו, יהיה המצוי שלנו.
זו עבודת חיינו בעצם.
אבל רגע, מה עושה שם האמור הזה?
ולא רק שהוא שם, הוא לפעמים כ"כ חזק ורועש שאי אפשר לשמוע בכלל את כל האחרים אלא רק אותו!
הוא ממש צורח באוזן "הוא אמור!!!" "היא אמורה!!!"
וכל התפיסות האלה שלנו,
כל הלפעמים פרשנויות שגויות שלנו על המציאות או על האדם שמולנו,
כל אותן האמונות המגבילות שיש בתוכנו -
מונעים מאיתנו לשמוע את הבפנים שלנו, את הצרכים שלנו, את האמת שלנו,
וגם ובעיקר - את כל הנ"ל *של האחר*.
הרי גם הם כאן. חיים וקיימים.
אז מי אמר שבעלי אמור לתכנן לנו חופשה עכשיו?
אולי חופשה ותיכנון הם לא החוזקות שלו? אולי הן דווקא החוזקות שלי?
אולי אני נהנית מחוזקות אחרות ומדהימות שלו, שאני לא כל כך חזקה בהם?
ומי אמר שאשתי אמורה להבין שאני צריך עכשיו ספייס?
אולי אני צריך *לומר* לה את זה? לתווך לה איך אני מרגיש?
אולי היא לא קוראת מחשבות? (היא לא)
אולי עבר *גם עליה* יום מתיש והיא זקוקה לאוזן קשבת ולפריקה?
ומי אמר שבעלי אמור להחליף עבודה כדי שכמה שיותר מהר נעבור דירה?
אולי הוא כ"כ מסופק בעבודה שלו וממש חי ושמח בה? ואולי הכיוון יהיה דווקא להצטמצם / להוסיף הכנסה מהצד שלי / לגשת לליווי כלכלי מסודר / לחכות עוד קצת עם המעבר וכן הלאה?
ומי אמר שהילדים אמורים עכשיו להיות בשקט?
אולי הם ילדים (הם ילדים ) וילדים שובבים, מסתובבים, מלאי אנרגיות וחיים? (ב"ה!!!)
אולי אני צריכה להתאים את הציפיות שלי למציאות?
אולי אני צריכה לסדר לי את הזמן שלא יתנגש עם הצרכים גם שלהם?
או פשוט לקבל את זה שזה לא מושלם
ולשחרר
ולהרפות
?
ומי אמר שחמותי לא אמורה לשים את המאכל הזה על השולחן?
אולי היא כן אוהבת אותו? אולי עבורה זו מסורת שמזכירה לה את הוריה שנפטרו וע"י כך היא מתחברת אליהם בכל שנה ושנה?
אולי אני יכולה פשוט לא לאכול ממנו אבל לשמוח בשמחתה שהיא כן נהנית ממנו?
וככה לכל האמורים האלה.
אף אנחנו נקהה את שיננו ונענה להם! נשיב מלחמה!
לא! אין אמור,
יש לראות את עצמנו ואת הצרכים האמיתיים שלנו
יש לראות את בן זוגנו ואת הצרכים שלו/ה
יש להשתחרר מדעות קדומות ותפיסות שמגבילות אותנו
יש להתחבר פנימה
למה אנחנו באמת רוצים לבנות
בלי רעשי רקע
בלי אמור.
על דיאפרגמה+קוטל זרע
רק ללכת למתאימה מקצועית להתאמץ מידה ולהכוונה לגבי אופן השימוש
יאללה בעזרת השם בחגהדריםמתואמת
אנונימית בהו"ל
