מה שמשמח הוא שב"ה יש הרבה מה לעשות עם זה ומה ללמוד ולגדול בתוך זה.
אפשר בהחלט ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.
זו ממש עבודת חיים. (מוצאת את עצמי בתוך העבודה הזו גם אחרי כמעט 16 שנות נישואין 
).
אני רוצה רגע להתייחס לנקודה הזו של הרגשת הבדידות בזמן שאסורים:
לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.
וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (ואולי כולן?) בזמן שאסורים.
וזה ממש לא סתם.
הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -
שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"
וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.
עכשיו,
בתקופה שאסורים,
ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,
ועוד אחרי הרבההה זמן שהייתם מותרים -
פתאום נלקחה מכם השפה הזו!
משניכם!
אז גם בעלך - זה קשה לו
כי הוא אוהב אותך
ורוצה להגיד את זה
להגיד את זה גם במגע
והוא לא יכול!!!
ואת, אוהבת אותו כל כך
ורוצה להיות קרובה אליו
אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!!!
ואז מה קורה?
למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- מממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...
ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!
ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -
*כי* כל כך אוהבים
*כי* כל כך קשה בלי המגע
אז מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי
וגם כדי לא ליפול.
אבל זה רק מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!
שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!
שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו
שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!
אם מבינים את השורש של זה,
את המקום ממנו הכל קורה -
זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.
זה לא שבעלך לא אוהב אותך פתאום
זה לא שהוא רוצה להתרחק ממך
וברור שגם לא את ממנו
זה בדיוק בדיוק להיפך!
שהוא כל כך אוהב אותך לכן זה כל כך קשה לו!!!
שאת כ"כ אוהבת אותו לכן כ"כ קשה לך!
וזה לא פחות ממדהים!
מדהים מדהים מדהים!
תראי את הקירבה הזו
הרצון הזה
האהבה הזו
איזה כיף ואיזו זכות שיש ביניכם את זה גם אחרי שנים של נישואין!
זה כ"כ לא מובן מאליו וממש לא כולם זוכים לכך!!!
המקום הזה שכתבת,
שדווקא כשאסורים את רוצה קירבה נפשית ומילולית וכו' - זה כ"כ טבעי ונורמלי ושמעתי את זה מכ"כ הרבה נשים (כולל אני עצמי)
העניין הוא שלפעמים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך
ואז התסכול גדול שבעתיים
גם אין שפת המגע
וגם אין את שפת המילים
אז כאילו מה? אז מה כן יש?
מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?
מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?
מה, הוא כבר לא אוהב אותי?
מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?
מה יש לנו?!
אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!
יש ביניכם קשר שלם!!!
אהבה שלמה ואמיתית
אתם פשוט אנושיים!
פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!!!
והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!!!
עכשיו זה חשוב חשוב חשוב
אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן
וכ"כ למה?
כי דווקא בימים האלו,
הימים שאיש ואישתו אסורים,
הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".
הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש
אותו איש
או אותה אישה
יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה
ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם
ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי
ע"י קשרים אסורים ל"ע
או מריבות
ויכוחים
צעקות
חוסר הבנה
רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,
או לצחוק ממישהו אחר חלילה,
או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו
וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק
כיוון שאין ואקום בעולם.
איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.
וישר צריך למלא אותו!
כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"
ומפרש רש"י מים אין בו
אבל נחשים ועקרבים יש בו!
ז"א, אם אין את הקירבה
אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!!!
וצריך להיזהר שבעתיים!
צריך ל"סור מרע" שבעתיים!
ואז "לעשות טוב" שבעתיים
לא לדבר עם מישהו שאסור
לא לריב מריבות מכוערות
להמשיךלהבין אחד את השני
כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)
כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע
כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,
כן לדבר על הדברים
כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"
או בפתקים
או מחוות
או חיוך
כן להתמלא במה שכן יש
במה שכן היה
להיזכר בזה
לזכור את זה
להפנים את זה
להסניף את זה עמוק לתוכנו
ובשאר הזמן?
בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.
ולשחרר.
להרפות.
ככה זה.
אי אפשר תמיד מושלם.
אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*
זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו
זמן יותר לפיתוח תחביבים
זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר
זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר
זמן יותר לבקר הורים ומשפחה
זמן יותר לישון
זמן יותר לראות סדרותאולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג
וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו
זמן יותר לעצמו
לעבודה/לימוד תורה
לחברים
ליציאות עם משפחה וחברים
לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו
ואז
כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע
אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -
שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,
ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים
עוד יותר שמחים
עוד יותר *הם*
ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר
כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)
ואז יש גם את הגעגוע
והציפייה
והכמיהה
והתשוקה
ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!
ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.
אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"
שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,
שצריך מדי פעם להתאפס
לאפס אותו.
כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה
אבל כאשר מאפסים אותו
ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה
ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -
שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,
שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,
למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,
אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,
לדבר על הילדים החמודים
להקדיש יותר זמן לילדים החמודים
לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים
לרקוד
לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)
בילוי יזום יחד
שיחה טובה
מבט בעיניים א ר ו ך
ממש להעיר את הקירבה הזו
כמו שעון מעורר
ואז,
במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -
ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.
למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות
עם חברה
לצאת לאוויר עם מוזיקה
לישון
להסניף את הילדים
להתפלל על זה ולהתפלל בכלל
להתחזק
לראות סרט טוב
לראות תמונה שלכם יחד
ליצור משהו
לעזור למישהו - בטוב
ממש להתכוונן לזה!!!
לדבר את זה.
לשהות לבקש מהשם את זה.
במילים פשוטות.
כל יוםפ.
ואם קשה אז יותר חזק לבקש.
ותמיד תמיד לחשוב
מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -
אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?
ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?
וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!
וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!
----------------------
בנוסף, רוצה לכתוב כמה דברים על הפן הרגשי-מהותי של הוסת:
אצל הרבה מאוד נשים, במיוחד בשנים הראשונות לנישואין, כל פעם של קבלת המחזור מלווה בעצב גדול וקושי גדול,
ואולי עם התבוננות על כך נוכל להגיע למצב שהתפיסה שלנו על כל הנושא תהיה יותר רחבה?
כלומר, שעדיין תישאר הבאסה והקושי הגדול. כי היא נוכחת. כי זה קיים. זה באמת מבאס ובאמת קשה להיות בריחוק. גם אם הוא "רק" פיזי.
זה באמת מבאס ובאמת קשה להתמודד גם עם כל ההשלכות של הדברים על עצמי, על הזוגיות.
זה קשה. נקודה.
אפשר למצוא הסברים שונים ולהתחבר אליהם - אבל רק כהרחבה של התמונה, ולא כביטול הקושי שנשאר וקיים ונוכח ובועט.
לכן על הרחבת ההסתכלות הזו, על למצוא עוד דברים מעבר לקושי, אני רוצה להרחיב עכשיו:
- התסכלות שבעת קבלת המחזור, אישה יכולה להרגיש ולומר לעצמה ש"עוד 12 ימים בערך אנחנו מתחתנים!"
ממש מצב שיכול להחזיר אותה לתקופה של האירוסין,
כמה היה קשה לשמור נגיעה, כמה חיכינו לחתונה, כמה ספרנו את הימים.
אז מבט כזה אצל האישה שאומר לה "הנה עוד שבוע את מתחתנת!
עוד 4 ימים החתונה!
הקירבה!
המפגש!"
זה גורם להתרגשות,
געגוע
כמיהה
כיסופים
להרגיש ביום הטבילה ממש כמו כלה,
להרגיש שזה יום החתונה!
העוצמות של הקירבה,
העוצמות של הגעגוע,
של ההתחדשות
של הרצון
של הכמיהה
יכול לתרום לקשר עצמו ברמה מיוחדת.
הפעמים הללו שיש מפגש מחודש לאחר התקופה שבה היה אסור, ממש מדמות את יום הנישואין עצמו, את ההתרגשות תחת החופה, את הבחירה אחד בשנייה, התשוקה העוצמתית, הפרפרים בבטן, המחשבות הטובות על האהוב/ה, ההתכווננות, התפילות, המעמד,
זה ממש מרגיש לי מתנה אדירה.
אני מרגישה בתוך המעגל הזה של הטהרה איך נשים יכולות לזכות לחוות עוצמות חדשות בזוגיות ובתשוקה, שלא חלמו שאפשר להגיע אליהן ועוד אחרי שנים רבות, וזה כל פעם מפתיע מחדש העוצמה והאפשרות והגודל של הדברים.
אנו ממש מעניקות לעצמנו (ולבן הזוג ולביחד שלנו) מתנה של קבלת חוויה מדהימה ועוצמתית ומיוחדת וייחודית ואדירה.
כמה שזה נשמע מצחיק אבל אפשר לדמיין ולספור "בכאילו" את הימים עד שתגיע החתונה...
אז גם אם זה 12 ימים,
אפשר לומר: "אה! יופי! רק עוד 12 ימים נשארו לחתונה! מה זה 12 ימים בשבילך? קטן עלייך! הרי חיכית הרבה הרבה יותר מזה!"
- כמובן שגם בתקופה שבה אסורים, התקשורת, הבעת האהבה בדרכים אחרות שמגע אינו כלול בהן,
העמקה של הזוגיות, שיחות עמוקות וארוכות,
עשיית דברים משותפים יחד או כל דבר אחר שיכול לחזק ולהעצים את הזוגיות מעוד בחינות - מבורך ועוזר מאוד מאוד.
- וגם עשייה של דברים מחוץ לזוגיות,
בין אם זה לתת זמן לעצמי, במיוחד בימי הוסת עצמה,
זמן של יותר מנוחה
של יותר הקשבה לעצמי, לגוף שלי
של יותר התכנסות פנימה
לדעת גם לעצור לפעמים.
לקבל את המתנות שיש בלעצור.
- ובהמשך להתרכז גם בעוד מעגלים בחיים שיש להם יותר פנאי כעת - משפחה, הורים, אחים, חברות, שכנים, עבודה, תחביבים, העמקה עם הילדים, פרויקטים שחשובים לנו ואין תמיד פנאי אליהם וכן הלאה...
בעצם מחלקים את הזמן שלהם לעוד ועוד מעגלים
ממש כמו "לכל זמן ועת..."
והאיזון שזה יוצר יכול לשמח מאוד.
- נקודה נוספת: לראות את יום הטבילה כהזדמנות להתחבר יותר לגוף שלנו,
לשים אליו לב,
לאהוב אותו,
לטפח אותו,
להרגיש יפייפיה, נשית,
להקדיש לו את מלוא היחס החיובי והאוהב ותשומת הלב
לעבור איבר איבר בגוף ולהודות לקב"ה שהכל בריא, שאני בריאה,
שהכל מתפקד ב"ה,
ניקיון, טיפוח, ממש ה"עיון" הזה שעושים וכל ההכנות - הן הזדמנות מצוינות להתחבר מחדש לגוף ולאהוב אותו ולשמוח בו, כל איבר וכל פיסה מהגוף. תודה לך ה' עליה!
הזדמנות מצוינת לעצור רגע ולהתבונן גם בצד החיצוני ולהקדיש לו את הטיפוח הכי טוב שמגיע לנו, ממש "טיפול 10,000" ומתוכו לשמוח גם בפנימיות שלנו.
- גם התבוננות על הוסת עצמה: האמת שלימוד עמוק עד כמה המחזוריות הזו והוסת עצמה היא בעצם *טובה* לגוף שלנו,
היא בעצם מנקה,
מוציאה פסולת,
(אפילו מרזה )
עד כמה הגוף שלנו בריא כך
ועוד העמקה בכך - יכולה מאוד מאוד לעזור (לי עוזרת אישית).
זהו בינתיים
ב"הצלחה רבה יקרה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 
מקווה שישנת...
)
וכתובה) בימינו ולא בבעילה, ולכן אני מאמינה בזה מאוד שחיזוק התקשורת בין בני הזוג בימינו היא חלק עיקרי מחיי הנישואין, שהרי זה משפיע על ככ הרבה דברים. ממש משנה את התמונה מקצה לקצה.