פורום הריון ולידה (עמוד 1158)

ויסלחו לי המרוקאיות שפה...

חוזרת מיום עבודה שהתחיל גרוע, המשיך בניסים,
אח"כ בסדר פלוס ובסוף נסבל.
וב"ה עובדים על מערכת פחות עמוסה בשבילי.
הבית הפוך מאוד, אבל לפחות עכשיו יש לזה סיבה..

ועובדת באופן פרטי?

היי,  הייתי מאושפזת השבוע מחשד לאיזה מחלה נוראית אבל ב'ה בסוף זה ויראלי והכל ב'ה בסדר. 

בגלל זה לא הייתי עם התינוקת מיום חמישי ולא שאבתי כי פשוט באמת לא הייתי מסוגלת... אבל השתדלתי לשאוב כדי לרוקן לפחות פעמיים ביום... בזמן הזה בת החצי שנה שלי קיבלה סימילאק ..... ב'ה היא חזרה אליי ואני בבית והיא כן מצליחה לינוק. אבל הבעיה היא שאין לי חלב......... 

ניסיתי לתגבר שאיבות מיום ראשון אבל כנראה שזה לא עזר. בינתיים אחרי מאמצים מרובים שאני מנסה להניק אותה אני נאלצת להשלים לה אחרי זה עם שאוב קפוא (שהופשר כמובן). אבל ברור שזה לא ימשיך עוד הרבה זמן.... 

השאלה היא כזאת 

במעון היא יכולה לקבל מטרנה ולי כרגע יש סימילאק יש בעיה לערבב? או לעבור לה ישר למטרנה?

ומה יותר טוב תכלס?

מחפשת דולה תותחית, נעימה, רגועה, משרה ביטחון באזור הדרום, דגש שדרות.
אם היא עושה גם קורס הכנה ללידה, זה יתרון.

ובונוס- אם אתן מכירות דולות מטעם שיטת אמית בדרום מומלצות מאד, אשמח לשמוע!

הזוגיות שינתה אותי. ההריונות שינו אותי..הלידות שינו אותי..
מבחורה תמימה שחיכתה לאחד, שנתנה את כל כולה אחרי החתונה.. שכל העולם היה הבית והבעל.. לחסרת רגש ואדישה.
אחרי הלידה הראשונה, יודעת שגם בעלי עבר קושי כנראה, אבל העורף שקיבלתי ממנו.. חוסר הרגש כלפיי.. התהומות שהגעתי אליהן בנפש. רבים ומשלימים ומהר מאוד השם שם לנו בלב את הרצון להריון נוסף. היו רגעים יפים אבל גם הרבה ריבים.. מגלה בו קור כלפיי כשאני במשברים. הסתגרות ואטימות כלפיי שלא חוויתי מעולם..

ועוד לידה. הפעם עובדים על הטעויות שעשינו בלידה הראשונה..ועדיין. הרבה מהזמן רבים. נותנת מעצמי ומתאמצת והצד השני לא מעריך. ורואה שהקטנים חווים אותי חלדה ולא בטוב.ומבינה שזה יכול לפגוע בהם אז מפתחת עור של פיל.

ובעלי אוהב אותי אני יודעת.. וגם אני אותו. ויש רגעים יפים ורגעים של צחוק. אבל השתנתי. אחרי הריב האחרון פחות מתאמצת לרצות. פחות אכפת לי. עושה את מה שטוב ונכון לי כדי שאהיה אמא שמחה וחזקה. ומצחיק.. כשאני בוכה בדמעות וחלשה ושבירה וממוטטת.. זה פשוט לא עוזר.. בעלי מקבל קור כזה. כאילו מקבל כוח. כאילו מקבל אישור שאני מגזימה והלא בסדר. ואז ממשיך עם האדישות שעד לא מזמן הייתה יכולה להוציא אותי מדעתי..

אבל היום, היום זה כבר הרבה פחות מפריע..האמהות לימדה אותי שאני צריכה להיות חזקה..ובעלי לימד אותי שלהראות חולשה זה לא תמיד טוב. לא חשבתי שככה אהיה מול הגבר שלי אבל כרגע זה עוזר לזוגיות. ועוזר לי.

אז למדתי לקחת את הכוח והביטחון ממני ולא מבחוץ.. ואני משדרת את זה. ואם לא שייך שהוא יחזור מאוחר או יעשה משהו על חשבון הזמן והכוחות שלי שכרגע בבנייה.. אני פשוט אומרת לא. בצורה נעימה אבל גם שלמה ולא מתנצלת. כי יש פה בית לבנות ויש פה נשמות שצריכות אמא בריאה ומתפקדת.

ניסיתי הרבה שיחות וקורסים ומה לא..אבל הרגע ששינה אותי באמת? הרגע שבו בכיתי תוך כדי מריבה עם בעלי. והוא המשיך לדבר ולהאשים בצורה לא נעימה בלשון המעטה.. והקטן ביקש מוצץ ולא הפסיק לבקש ואז צעקתי עליו תוך כדי בכי שדי כבר ואין מוצץ. והוא נבהל.. והוריד את הראש והתחפר בעצמו.. ואני הבנתי ברגע הזה שאין לי ברירה. ומעתה לא לתת לריבים או לסיטואציות כאלה להשפיע עליי בטח שלא מול הילדים. והתנצלתי בפני הקטן והסברתי לו שאמא לא התכוונה. והוא באמת לא רגיל לראות אותי ככה למזלי רז נרגע ושכח ושמח אחר כך די מהר.

אבל הבהלה שהייתה לו ממני.. המבט שלו מלווה אותי וגורם לי כל פעם מחדש להבין כמה אני צריכה לעבוד על עצמי.

אז אני עובדת על עצמי ודואגת לעצמי.. ופחות צריכה אישורים ומחמאות מבעלי..והאמת שאני מקבלת גם את המחמאות בחוץ. אז לומדת לקבל אותן באהבה ולהאמין כשאומרים לי מילה טובה או מחמיאים לי (לא מגברים חלילה..).

וזהו. כשאין ברירה אז משתנים. וזה עושה לי טוב.. לדאוג לעצמי. לטפח את עצמי. לקנות לעצמי ולא להשאיר את עצמי תמיד בסוף סדרי העדיפויות וללבוש את אותו הבגד מיליון פעמים בכל סיטואציה שהיא..פתאום לא להיות בלחץ שהכול כמו שצריך או להסכים להרבה דברים על חשבוני כדי לא לבאס אותו או שלא יתבאס עליי ותמיד להיות בסדר..

והפלא ופלא, פתאום הוא מעריך. פתאום הוא עושה יותר.. פתאום הוא מסתכל עליי אחרת. ואני יותר שמחה מול הקטנים. יותר עצמאית בנפש.. מרוחקת ממנו כי חוויתי ריבים שבעיניי נחרטו לי בלב אבל גם זה יעבור..בינתיים טוב לי. פחות מכירה את עצמי ככה והתמימות בנוגע לזוגיות נסדקה.. אבל כרגע זה מה שיש בשביל בית יציב..

האמהות מאזנת ומרככת אותי והופכת אותי לחמה יותר ומחזירה אותי למי שאני... והזוגיות כרגע הופכת אותי למלאה בביטחון לפעמים גם מוגזם מולו ופחות חמה.. יותר עצמאית ומחוברת לעצמי ומחזקת ומחבקת את עצמי..

הייתי צריכה לפרוק את זה..

ועוד משהו קטן, היה פה פעם דיון קטן על איך להתנהל מול הבעל בריבים וכו. מישהי אמרה בנחרצות שלהראות חולשה וכאב וככה זאת זוגיות. ומנגד אמרו שלפעמים האישה צריכה להראות כוח. רציתי מאוד לכתוב באותו שרשור ולא יצא לי..אבל יש זוגיות שבה כשמראים כוח וביטחון זה עושה את אותה פעולה שבזוגיות אחרת מראים חולשה. אני לא אומרת לא להראות חולשה בכלל. אבל בריבים מסוימים חייב להראות שאני לא נשברת. ויש זוגיות שלשדר כוח יגרום לתגובה שלילית.. שבזוגיות מהסוג השני להראות חולשה יעשה את אותה תגובה שלילית..

הלוואי ויכולתי להראות חולשה ופגיעות והייתי מקבלת רגישות וזה היה מזיז משהו בלב..אבל יש גברים שזה רק סוגר אותם.. ואז האישה נחלשת יותר..

ושמה לב יותר כמה בדרך כלל נשים מוסרות נפש על הבית. על הבעל. רק לא על האושר שלהן.. וכמה זה היה טוב לכולן אם כל אחת הייתה שמה את עצמה בראש. גם המשפחה הייתה שמחה יותר. הלוואי שנזכה.. תמיד לשמוח ולשמח ולהעריך את עצמו ולתת לעצמו מחמאות וחיבוק וחיזוק בסוף כל יום.. לא תמיד נקבל את זה מהסביבה. כשנפסיק לצפות לקבל את זה ולצפות שיראו אותנו, ונשדר שאנחנו טובות פשוט ככה. ונעריך את עצמו על כל עשיה אפילו קטנה..גם הסביבה תעריך. ואז נוכל לקבל את המחמאות מבחוץ ולהיות מהן באמת. אפילו שלא נצטרך אותן..

יהי רצון כאילו צרחתי
אההההההההההההההה
צילווווווווווווווווווו

יום מזעזע שאין מילים.
והכנות ובישולים לשבת עכשיו, איך בדיוק????

איזו גננת, לדעתכן, תתאים לילד שקט ומופנם?
האם גננת קולנית עם עודף ביטחון עצמי תתאים לו או שעדיף גננת יותר שקטה ועדינה?

יודעת על עצמי שבתור ילדה שקטה ועדינה לא סבלתי אנשים רועשים וקולניים, אבל מה נכון עבור הילד?
האם גננת רועשת תבין אותו?

מחשבות לעת לילה....

אצל בנים . מה הסיכונים?

ומי שעשתה לילד -
מה היו התופעות לוואי?

פשוט סיוט...
אני לא ישנה בלילות .
כל פעם שמודדת חום אני בהלם כי זה 39 +
ביום חמישי היא כבר נראתה יותר טוב
ושוב בשישי....חום
שיעול
היינו אצל הרופא ביום רביעי אמר וירוס...
אבל שבוע +???

כל הזמן היה בקירור
עד מתי אפשר להשתמש?

איך זה עובד? קונים בבית מרקחת והאחות בקופת חולים מחסנת?

והאם היו תופעות לוואי אחכ?

 

נראה לכן שזה כזה קריטי ? שה מלחיץ אותי כי אני כמעט לא לוקחת. אולי פעמיים בשבוע. עם כל הדברים האחרים זה הדבר האחרון שאני חושבת עליו…
יש משהו שיכול להעלות מהר את החומצה הפולית כדי שאם יהיה הריון אני לא אהיה במחסור ?

אחרי שאמרו העובר לא גדל.
יום חמישי הולכת לרופאה לבדיקה רגילה, ומה מסתבר שהוא גדול מאוד מבחינת הראש, המשקל והבטן.

שלחו לסקירה מכוונת, העמסה של 100 ואמרה יעוץ גנטי..

ויש לי עוד חודש וחצי עד המשוער..

מפחיד אותי שזה יכול להיגמר בקיסרי..

אופ אופ. מתוסכלת

הרופא רשם לי פולניקול לשלושה ימים ולמרוח טבע קוטן,
הרוקחת אמרה שזה ממש לא הגיוני ולהתקשר אליו
(הוא רשם לי כששלחתי בקשה באפליקציה)
הוא רופא קצת הזוי..

וזכור לי שרופא אחר נתן לי משהו אחר..
אז רציתי לשאול אם נשמע לכן הגיוני?
מה רשמו לכן??


ועכשיו גן ראיתי שההנקה אסור לקחת יותר ממנה אחת מהכדור הזה!!! אבאל'ה נס שקראתי!!

אוטוטו שבוע 20, ויש לי שפשפת מציקה. זה אדום, מגרד. איך יודעים אם לא מדובר בפטריה? ומה אפשר לקחת כדי להקל? התור לרופא העור עוד רחוק

יקירות
אני כותבת כאן , וכולי תקווה למצוא כאן את ההרגעה והעידוד שאני זקוקה לו.
ילדתי לפני שבועיים בת מקסימה, מתוקה ומהממת.
אחות קטנה לבכור שלי, בן שנה ושלושה חודשים.
צמודים מה שנקרא
כשהייתי בהריון מאוד התלהבתי מרעיון הצמודים, וממש חיכיתי כבר שהקטנה תיוולד, ידעתי שהולכת להיות תקופה קשה ומאתגרת והכנתי את עצמי מראש, הבאתי נערה חמודה שתעזור לי בשעות הקשות ששניהם בבית ביחד, גייסתי את אמא שלי שמגיעה במיוחד פעם בשבוע לעזור לי וגם לבעלי יש יום קבוע שיוצא מוקדם. עד כאן הכל בסדר

הבעיה מתחילה שאני בכלל לא מבינה מי אני, איפה אני, מי זאת התינוקת החמודה הזו ששוכבת פה ישנה,
כל מחשבותיי והרצונות שלי הם רק להיות ולבלות עם הגדול שלי, ואני מרגישה שלפחות כרגע, אני לא מצליחה להתחבר לתינוקת כמו שהייתי רוצה, ובטח לא כמו שהרגשתי כשהגדול נולד. הגדול הוא כל עולמי, הוא הפך אותי לאמא, אני זוכרת כמה צילמתי אותו כשנולד, כמה התלהבתי מכל תנועה שהוא עושה,
והנה אני שוב בחופשת לידה, הולכת עם אותה העגלה, באותן הרחובות שהלכתי לפני שנה, ואין לי מספיק את ההתרגשות הזו שחשתי לפני שנה. הפעם אני הולכת עם תינוקת אחרת, ולא איתו.

אני יושבת בבית והתינוקת לצידי בעריסה, ואני אומרת לעצמי כמה שהיא מתוקה, וכמה שאני שמחה שהיא כאן, אבל מרגישה שאני פשוט מנסה לשכנע את עצמי, לדחוק בעצמי להתחבר מהר אליה, הרי זו הבת שלי וכמה רציתי גם שתהיה לי בת.

אבל אני רוצה לחזור ולבלות עם הגדול, לקחת אותו לגימבורי ה לחוג מוזיקה שלנו.. ואני שבועיים כבר מושבתת ולא לקחתי אותו בכלל.. ושבוע הבא הבטחתי לעצמי שאני אקח אותו , ואבלה איתו, הלוואי שזה יצליח

אז מה בעצם אני רוצה ? כל כך הרבה כתבתי וקצת התפזרתי.. אבל בגדיל אני רוצה לדעת ולשמוע שהתחושות המוזרות שאני חשה, חוסר החיבור, וכל אלה, זה טבעי (?), זה יעבור?
האם אני עוד הולכת להתאהב בה? האם זה נכון שהלב מתרחב עם כל ילד? אז למה בינתיים זה לא קורה לי?

האם בהמשך יהיה לי יותר קל?? ואצליח לתפעל הכל ולהתייחס באופן שווה לשניהם? ומתי לעזאזל יעבור לי השוק הזה, מהמעבר מילד אחד לשני ילדים?