הזוגיות שינתה אותי. ההריונות שינו אותי..הלידות שינו אותי..
מבחורה תמימה שחיכתה לאחד, שנתנה את כל כולה אחרי החתונה.. שכל העולם היה הבית והבעל.. לחסרת רגש ואדישה.
אחרי הלידה הראשונה, יודעת שגם בעלי עבר קושי כנראה, אבל העורף שקיבלתי ממנו.. חוסר הרגש כלפיי.. התהומות שהגעתי אליהן בנפש. רבים ומשלימים ומהר מאוד השם שם לנו בלב את הרצון להריון נוסף. היו רגעים יפים אבל גם הרבה ריבים.. מגלה בו קור כלפיי כשאני במשברים. הסתגרות ואטימות כלפיי שלא חוויתי מעולם..
ועוד לידה. הפעם עובדים על הטעויות שעשינו בלידה הראשונה..ועדיין. הרבה מהזמן רבים. נותנת מעצמי ומתאמצת והצד השני לא מעריך. ורואה שהקטנים חווים אותי חלדה ולא בטוב.ומבינה שזה יכול לפגוע בהם אז מפתחת עור של פיל.
ובעלי אוהב אותי אני יודעת.. וגם אני אותו. ויש רגעים יפים ורגעים של צחוק. אבל השתנתי. אחרי הריב האחרון פחות מתאמצת לרצות. פחות אכפת לי. עושה את מה שטוב ונכון לי כדי שאהיה אמא שמחה וחזקה. ומצחיק.. כשאני בוכה בדמעות וחלשה ושבירה וממוטטת.. זה פשוט לא עוזר.. בעלי מקבל קור כזה. כאילו מקבל כוח. כאילו מקבל אישור שאני מגזימה והלא בסדר. ואז ממשיך עם האדישות שעד לא מזמן הייתה יכולה להוציא אותי מדעתי..
אבל היום, היום זה כבר הרבה פחות מפריע..האמהות לימדה אותי שאני צריכה להיות חזקה..ובעלי לימד אותי שלהראות חולשה זה לא תמיד טוב. לא חשבתי שככה אהיה מול הגבר שלי אבל כרגע זה עוזר לזוגיות. ועוזר לי.
אז למדתי לקחת את הכוח והביטחון ממני ולא מבחוץ.. ואני משדרת את זה. ואם לא שייך שהוא יחזור מאוחר או יעשה משהו על חשבון הזמן והכוחות שלי שכרגע בבנייה.. אני פשוט אומרת לא. בצורה נעימה אבל גם שלמה ולא מתנצלת. כי יש פה בית לבנות ויש פה נשמות שצריכות אמא בריאה ומתפקדת.
ניסיתי הרבה שיחות וקורסים ומה לא..אבל הרגע ששינה אותי באמת? הרגע שבו בכיתי תוך כדי מריבה עם בעלי. והוא המשיך לדבר ולהאשים בצורה לא נעימה בלשון המעטה.. והקטן ביקש מוצץ ולא הפסיק לבקש ואז צעקתי עליו תוך כדי בכי שדי כבר ואין מוצץ. והוא נבהל.. והוריד את הראש והתחפר בעצמו.. ואני הבנתי ברגע הזה שאין לי ברירה. ומעתה לא לתת לריבים או לסיטואציות כאלה להשפיע עליי בטח שלא מול הילדים. והתנצלתי בפני הקטן והסברתי לו שאמא לא התכוונה. והוא באמת לא רגיל לראות אותי ככה למזלי רז נרגע ושכח ושמח אחר כך די מהר.
אבל הבהלה שהייתה לו ממני.. המבט שלו מלווה אותי וגורם לי כל פעם מחדש להבין כמה אני צריכה לעבוד על עצמי.
אז אני עובדת על עצמי ודואגת לעצמי.. ופחות צריכה אישורים ומחמאות מבעלי..והאמת שאני מקבלת גם את המחמאות בחוץ. אז לומדת לקבל אותן באהבה ולהאמין כשאומרים לי מילה טובה או מחמיאים לי (לא מגברים חלילה..).
וזהו. כשאין ברירה אז משתנים. וזה עושה לי טוב.. לדאוג לעצמי. לטפח את עצמי. לקנות לעצמי ולא להשאיר את עצמי תמיד בסוף סדרי העדיפויות וללבוש את אותו הבגד מיליון פעמים בכל סיטואציה שהיא..פתאום לא להיות בלחץ שהכול כמו שצריך או להסכים להרבה דברים על חשבוני כדי לא לבאס אותו או שלא יתבאס עליי ותמיד להיות בסדר..
והפלא ופלא, פתאום הוא מעריך. פתאום הוא עושה יותר.. פתאום הוא מסתכל עליי אחרת. ואני יותר שמחה מול הקטנים. יותר עצמאית בנפש.. מרוחקת ממנו כי חוויתי ריבים שבעיניי נחרטו לי בלב אבל גם זה יעבור..בינתיים טוב לי. פחות מכירה את עצמי ככה והתמימות בנוגע לזוגיות נסדקה.. אבל כרגע זה מה שיש בשביל בית יציב..
האמהות מאזנת ומרככת אותי והופכת אותי לחמה יותר ומחזירה אותי למי שאני... והזוגיות כרגע הופכת אותי למלאה בביטחון לפעמים גם מוגזם מולו ופחות חמה.. יותר עצמאית ומחוברת לעצמי ומחזקת ומחבקת את עצמי..
הייתי צריכה לפרוק את זה..
ועוד משהו קטן, היה פה פעם דיון קטן על איך להתנהל מול הבעל בריבים וכו. מישהי אמרה בנחרצות שלהראות חולשה וכאב וככה זאת זוגיות. ומנגד אמרו שלפעמים האישה צריכה להראות כוח. רציתי מאוד לכתוב באותו שרשור ולא יצא לי..אבל יש זוגיות שבה כשמראים כוח וביטחון זה עושה את אותה פעולה שבזוגיות אחרת מראים חולשה. אני לא אומרת לא להראות חולשה בכלל. אבל בריבים מסוימים חייב להראות שאני לא נשברת. ויש זוגיות שלשדר כוח יגרום לתגובה שלילית.. שבזוגיות מהסוג השני להראות חולשה יעשה את אותה תגובה שלילית..
הלוואי ויכולתי להראות חולשה ופגיעות והייתי מקבלת רגישות וזה היה מזיז משהו בלב..אבל יש גברים שזה רק סוגר אותם.. ואז האישה נחלשת יותר..
ושמה לב יותר כמה בדרך כלל נשים מוסרות נפש על הבית. על הבעל. רק לא על האושר שלהן.. וכמה זה היה טוב לכולן אם כל אחת הייתה שמה את עצמה בראש. גם המשפחה הייתה שמחה יותר. הלוואי שנזכה.. תמיד לשמוח ולשמח ולהעריך את עצמו ולתת לעצמו מחמאות וחיבוק וחיזוק בסוף כל יום.. לא תמיד נקבל את זה מהסביבה. כשנפסיק לצפות לקבל את זה ולצפות שיראו אותנו, ונשדר שאנחנו טובות פשוט ככה. ונעריך את עצמו על כל עשיה אפילו קטנה..גם הסביבה תעריך. ואז נוכל לקבל את המחמאות מבחוץ ולהיות מהן באמת. אפילו שלא נצטרך אותן..
מבחורה תמימה שחיכתה לאחד, שנתנה את כל כולה אחרי החתונה.. שכל העולם היה הבית והבעל.. לחסרת רגש ואדישה.
אחרי הלידה הראשונה, יודעת שגם בעלי עבר קושי כנראה, אבל העורף שקיבלתי ממנו.. חוסר הרגש כלפיי.. התהומות שהגעתי אליהן בנפש. רבים ומשלימים ומהר מאוד השם שם לנו בלב את הרצון להריון נוסף. היו רגעים יפים אבל גם הרבה ריבים.. מגלה בו קור כלפיי כשאני במשברים. הסתגרות ואטימות כלפיי שלא חוויתי מעולם..
ועוד לידה. הפעם עובדים על הטעויות שעשינו בלידה הראשונה..ועדיין. הרבה מהזמן רבים. נותנת מעצמי ומתאמצת והצד השני לא מעריך. ורואה שהקטנים חווים אותי חלדה ולא בטוב.ומבינה שזה יכול לפגוע בהם אז מפתחת עור של פיל.
ובעלי אוהב אותי אני יודעת.. וגם אני אותו. ויש רגעים יפים ורגעים של צחוק. אבל השתנתי. אחרי הריב האחרון פחות מתאמצת לרצות. פחות אכפת לי. עושה את מה שטוב ונכון לי כדי שאהיה אמא שמחה וחזקה. ומצחיק.. כשאני בוכה בדמעות וחלשה ושבירה וממוטטת.. זה פשוט לא עוזר.. בעלי מקבל קור כזה. כאילו מקבל כוח. כאילו מקבל אישור שאני מגזימה והלא בסדר. ואז ממשיך עם האדישות שעד לא מזמן הייתה יכולה להוציא אותי מדעתי..
אבל היום, היום זה כבר הרבה פחות מפריע..האמהות לימדה אותי שאני צריכה להיות חזקה..ובעלי לימד אותי שלהראות חולשה זה לא תמיד טוב. לא חשבתי שככה אהיה מול הגבר שלי אבל כרגע זה עוזר לזוגיות. ועוזר לי.
אז למדתי לקחת את הכוח והביטחון ממני ולא מבחוץ.. ואני משדרת את זה. ואם לא שייך שהוא יחזור מאוחר או יעשה משהו על חשבון הזמן והכוחות שלי שכרגע בבנייה.. אני פשוט אומרת לא. בצורה נעימה אבל גם שלמה ולא מתנצלת. כי יש פה בית לבנות ויש פה נשמות שצריכות אמא בריאה ומתפקדת.
ניסיתי הרבה שיחות וקורסים ומה לא..אבל הרגע ששינה אותי באמת? הרגע שבו בכיתי תוך כדי מריבה עם בעלי. והוא המשיך לדבר ולהאשים בצורה לא נעימה בלשון המעטה.. והקטן ביקש מוצץ ולא הפסיק לבקש ואז צעקתי עליו תוך כדי בכי שדי כבר ואין מוצץ. והוא נבהל.. והוריד את הראש והתחפר בעצמו.. ואני הבנתי ברגע הזה שאין לי ברירה. ומעתה לא לתת לריבים או לסיטואציות כאלה להשפיע עליי בטח שלא מול הילדים. והתנצלתי בפני הקטן והסברתי לו שאמא לא התכוונה. והוא באמת לא רגיל לראות אותי ככה למזלי רז נרגע ושכח ושמח אחר כך די מהר.
אבל הבהלה שהייתה לו ממני.. המבט שלו מלווה אותי וגורם לי כל פעם מחדש להבין כמה אני צריכה לעבוד על עצמי.
אז אני עובדת על עצמי ודואגת לעצמי.. ופחות צריכה אישורים ומחמאות מבעלי..והאמת שאני מקבלת גם את המחמאות בחוץ. אז לומדת לקבל אותן באהבה ולהאמין כשאומרים לי מילה טובה או מחמיאים לי (לא מגברים חלילה..).
וזהו. כשאין ברירה אז משתנים. וזה עושה לי טוב.. לדאוג לעצמי. לטפח את עצמי. לקנות לעצמי ולא להשאיר את עצמי תמיד בסוף סדרי העדיפויות וללבוש את אותו הבגד מיליון פעמים בכל סיטואציה שהיא..פתאום לא להיות בלחץ שהכול כמו שצריך או להסכים להרבה דברים על חשבוני כדי לא לבאס אותו או שלא יתבאס עליי ותמיד להיות בסדר..
והפלא ופלא, פתאום הוא מעריך. פתאום הוא עושה יותר.. פתאום הוא מסתכל עליי אחרת. ואני יותר שמחה מול הקטנים. יותר עצמאית בנפש.. מרוחקת ממנו כי חוויתי ריבים שבעיניי נחרטו לי בלב אבל גם זה יעבור..בינתיים טוב לי. פחות מכירה את עצמי ככה והתמימות בנוגע לזוגיות נסדקה.. אבל כרגע זה מה שיש בשביל בית יציב..
האמהות מאזנת ומרככת אותי והופכת אותי לחמה יותר ומחזירה אותי למי שאני... והזוגיות כרגע הופכת אותי למלאה בביטחון לפעמים גם מוגזם מולו ופחות חמה.. יותר עצמאית ומחוברת לעצמי ומחזקת ומחבקת את עצמי..
הייתי צריכה לפרוק את זה..
ועוד משהו קטן, היה פה פעם דיון קטן על איך להתנהל מול הבעל בריבים וכו. מישהי אמרה בנחרצות שלהראות חולשה וכאב וככה זאת זוגיות. ומנגד אמרו שלפעמים האישה צריכה להראות כוח. רציתי מאוד לכתוב באותו שרשור ולא יצא לי..אבל יש זוגיות שבה כשמראים כוח וביטחון זה עושה את אותה פעולה שבזוגיות אחרת מראים חולשה. אני לא אומרת לא להראות חולשה בכלל. אבל בריבים מסוימים חייב להראות שאני לא נשברת. ויש זוגיות שלשדר כוח יגרום לתגובה שלילית.. שבזוגיות מהסוג השני להראות חולשה יעשה את אותה תגובה שלילית..
הלוואי ויכולתי להראות חולשה ופגיעות והייתי מקבלת רגישות וזה היה מזיז משהו בלב..אבל יש גברים שזה רק סוגר אותם.. ואז האישה נחלשת יותר..
ושמה לב יותר כמה בדרך כלל נשים מוסרות נפש על הבית. על הבעל. רק לא על האושר שלהן.. וכמה זה היה טוב לכולן אם כל אחת הייתה שמה את עצמה בראש. גם המשפחה הייתה שמחה יותר. הלוואי שנזכה.. תמיד לשמוח ולשמח ולהעריך את עצמו ולתת לעצמו מחמאות וחיבוק וחיזוק בסוף כל יום.. לא תמיד נקבל את זה מהסביבה. כשנפסיק לצפות לקבל את זה ולצפות שיראו אותנו, ונשדר שאנחנו טובות פשוט ככה. ונעריך את עצמו על כל עשיה אפילו קטנה..גם הסביבה תעריך. ואז נוכל לקבל את המחמאות מבחוץ ולהיות מהן באמת. אפילו שלא נצטרך אותן..
