התלבטתי אם לשלוח לכן אותו, כי לא מאה אחוז התחברתי אליו, הוא עצוב לי מידי, אבל אני ממש מקווה שאתן כן תאהבו!!
עלה נעלה
"דניאל, אתה בא?" אלומה נושמת עמוק ומנסה למחות מקולה שרידים של קוצר רוח. "האוכל מתקרר".
"מה פתאום?!" קולו הנמרץ של דניאל עולה מהסלון, ואלומה מכווצת את גבותיה בתהייה. בכמה צעדים היא מגיעה לסלון גם היא, ורואה את בעלה שקוע בשיחה נלהבת, מקיף במעגלים את השולחן הקטן, שהיצירות ששמעון יצר היום השאירו עליו חותם של דבק ופייטים.
"דניאל", היא מנסה שוב, "אתה בא?"
דניאל מרים אליה מבט שואל, ואז מנופף לה בידו. "כן, אני מבין מה שאתה אומר." הוא חוזר להתרכז בשיחה, וידו עוד מנופפת לה.
אלומה מחניקה אנחה מחויכת וחוזרת למטבח. ריח הזעתר שנודף מהלחמניות הטריות ומהשקשוקה מרגיע אותה מעט. תכף דניאל יריח אותו גם הוא, וייזכר שיש היום משהו מיוחד.
"שיחת טלפון פחות נוראית ממשחק כדורגל", היא מנסה לעודד את עצמה, "היא אמורה להיגמר מהר יותר".
אבל השיחה מתארכת, והפעם הריח של הלחמניות שבהן השקיעה את כל אחר הצוהריים שלה מביא לעיניה דמעות.
אחרי עשר דקות, כשהדמעות כבר פורצות החוצה והכעס מתערבל לה בבטן כמו בלילה של עוגה מקולקלת, היא נכנסת לחדר, נשכבת במיטה וחובטת בכרית בזעם.
הוא אוהב אותה בכלל?
היא יודעת שהיא הייתה צריכה להזכיר לו. היא יודעת שהיא הייתה צריכה לתאם איתו את הציפיות שלה. היא יודעת שהוא לא נביא ולא אמור לנחש לבד מה היא רוצה. אבל זה באמת מוגזם לבקש ממנו לזכור, אחרי שבע וחצי שנות נישואין, את ערב יום ההולדת שלה?!
**
"אלומה?" רבקה נוגעת קלות בכתפה. "אני חושבת ששמעון מטפס על הגדר הגבוהה ליד המכולת".
"אוי לא" החולשה המוכרת מתחילה להתפשט לה בידיים.
"אני אשמור על אורה, רוצי" אומרת רבקה ומסיטה את מבטה.
היא רצה, ולא מפסיקה לחשוב על המבט ההוא, המוסט. מה היה בו? רחמים? בוז? זלזול?
"ה'" היא לוחשת, מתנשפת, טועמת את המילים הללו לראשונה, "אני לא יכולה יותר עם הילד הזה. אין לי כוח אליו יותר. אין".
מרחוק היא רואה את שמעון, אדום ופרוע, מנדנד רגליים על הגדר הגבוהה, ומתחתיו עדת ילדים מעריצים.
"הוא ישבור ככה רגל" היא חושבת, ומשהו מתקשח בה. "אז שישבור, לא אכפת לי. אולי ככה הוא ילמד."
"רד משם מיד" קולה יבש וקשה. כמו ליבה.
שמעון, למרבה הפלא, מציית.
"איפה הכיפה?" היא שואלת בזעף, ואחרי רגע מגלה אותה מקומטת בכף ידו הקפוצה.
היא מושכת אותו איתה לגינה, בלי מילים.
"אנחנו חוזרים עכשיו הביתה" היא אומרת באותו קול נעדר רגש. "עכשיו", והיא הודפת את העגלה קדימה.
ארוחת ערב. מקלחת זריזה. פיג'מה. צחצוח שיניים.
ליבה יבש כל הערב, ורק כששמעון כבר ישן במיטתו, ואת ארשת ההתרסה החצופה שלבשו היום פניו מחליפה רכות טהורה וממיסה, גואה בה שוב התסכול.
זה הילד שלה. הילד שהרתה, שילדה, שחיתלה, שהניקה במסירות. זה הילד שהפך אותה לאימא.
והיא לא מצליחה להתייחס אליו ככה. היא לא מצליחה למצוא בתוכה את החלק האימהי מולו.
מכיוון העריסה נשמעת יללה דקה, ואלומה ניגשת אליה כשדמעות מטשטשות את ראייתה. יכול להיות שבעוד כמה שנים היא תרגיש ככה גם מול אורה?
היא לא מצליחה להשתנות. היא חייבת.
**
"קשה לי עם שמעון" אלומה חופרת בור בלחם ומסובבת בו את אצבעה. "אני כבר לא יכולה עם זה."
זה גורם לי להרגיש אימא רעה. היא ממשיכה לעצמה ולא אומרת. איזו מן אימא אני, שכל כך קשה לי עם הבן שלה?! היא אוהבת אותו. עמוק בפנים זה ברור לה. אז למה ההתנהלות היומיומית שלה כל כך נוקשה?
"הוא ילד קטן", אומר דניאל, ומבטו מתכהה, "הוא צריך אותך. הוא צריך את היחס שלך".
"גם אני ילדה קטנה" המילים נפלטות לה כמו מעצמן, והיא נועצת את מבטה בפיסת גזר כתומה. "גם אני צריכה אותך. גם אני צריכה את היחס שלך."
דניאל מרים אליה מבט מבולבל.
"ביום שלישי..."היא מתחילה.
"היה יום ההולדת שלך" הוא משלים, ואשמה צובעת את קולו.
"כן..." היא משפילה את מבטה. "שכחת".
"בערך" אצבעו מתופפת על קופסא קטנה, זוהרת, ואלומה מביטה אליו בשאלה.
"פעם ראשונה שזכרתי לקנות לך מתנה ליום ההולדת" לחייו נצבעות בוורוד, ואלומה מגלה בהפתעה שהמבוכה שלו מצליחה לרפא בה כאב עמוק של שנים. הוא כן אוהב. הוא כן רוצה.
"הזמנתי את זה כבר לפני שבועיים," הוא מתנצל, "אבל הייתה בעיה עם המשלוח."
"אז היום המשלוח הגיע?" היא לא יודעת איך להגיב, והמילים מסתבכות לה בפה.
"היום נסעתי לתל אביב להביא את זה" הוא אומר ומביט בה. "לא ציפית" הוא אומר וצוחק במבוכה למראה ההפתעה הנשקפת מעיניה.
"באמת לא ציפיתי" היא מאשרת ומשפילה את מבטה, מסתירה את סימן השאלה שזועק ממנו.
"לפעמים אנשים משתנים" הוא עונה על השאלה שלא נשאלה, וחיוכו מתרחב. "תפתחי".
היא מסירה באצבעות לחות את הנייר המרשרש, ופותחת את הקופסה הזהובה הקטנה שמסתתרת מתחתיה.
בפנים, על מצע קטיפתי שחור, מונחת שרשרת עם שני לבבות שזורים זה בזה.
"כולנו יכולים להשתנות" היא אומרת, ועונדת את השרשרת לצווארה. "וכולנו אוהבים. תמיד".
) האמת שפירות הוא אוהב ואוכל יפה והרבה כל יום בכל מקום
❤️
(למרות שזה במידות הגדולות)