מדייקת,
הרעיון הוא למתן את האגרסיביות בשלבים שעוד אין כלים להרגע בלי לבטא אגרסיביות.
לכולנו יש שלבים כאלה בחיים שחוזרים בכל "עליית מדרגה " והתפתחות. שבהם יש הצפה גדולה, או עומס, או הכלים שעזרו לי להרגע עד עכשיו כבר לא עוזרים, ואז מופיע רצון/בפועל - אגרסיביות.
אגרסיביות זה גם צעקות, וכעסים, ואשמה, ולמנוע מעצמי טוב.
כלומר, זה חלק מהחיים.
והדרך להתמודד עם תסכול ללא אגרסיביות היא הולכת ונעשית מפותחת ועדינה ורוחנית יותר - זה כל הקסם... אנחנו צומחים מהרגעים ומהתקופות האלה.
אבל, בינתיים, עד שנמצא את הדרך לצמוח מהתסכול, יש צורך אגרסיבי, שלא יעזור לחנוק אותו
כי הוא יופנה כלפי פנים. בהזנחה עצמית, בכעס על עצמי, בלמנוע מעצמי אוכל/שינה/תחביב, בלהזיק לעצמי בכל מיני דרכים (בין אם כסיסת ציפורניים, עובר בהפרעות אכילה, כלה בהענשה עצמית...)
ולכן -
ממתנים אגרסיביות.
בוחרים את הזמן, המקום, לפרוק אותה.
גם אם זה אומר לצעוק, או לטרוק דלת - כשהילדים לא נוכחים.
או, אצל ילדים, לשחק במשחק יותר "אגרסיבי" כמו מלחמת כריות, שק אגרוף, ללכת מכות עם אבא כחלק ממשחק עם גבולות-הגנה, לצעוק בסיטואציות מתאימות יותר, וכן הלאה.
אני פשוט מציעה לא להבהל מאגרסיביות, יש בה שורש פנימי מאוד בריא של רצון בשינוי, ואנרגיה של שינוי. ואם הפעם השינוי לא מתאפשר בדרך המוכרת וצריך לפרוץ דרך חדשה - אז לקבל את עצמי שזה לוקח זמן, עד שאני צומחת, ובינתיים תהיה אגרסיביות ונחפש לה דרכים לצאת החוצה (פעילות גופנית, לי עוזר לקרצף את הבית עד שנגמרים לי הכוחות, האמת...)
ומעל לכל, מה שהכי עוזר - זה לבכות.
לבכות לבכות לבכות.
חיבוק לך מחי, הכל בסדר, את עוד תצמחי... וגם הילדים יצמחו מהרגעים האלה.
אין אמא טובה יותר ממך עבורם, כמו שאת!
להתעצבן ואז הלב כואב