אז מי שכאן בטח כבר מכירה את הסיפור שלי. עם חמותי. המשפחה של בעלי. והרצון להיות ליד משפחה.
אני כל הזמן מתחבטת בשאלה האם לעבור לגור לידם? זה תמיד צף אצלי בזמני חגים וחופש.
אני ממש נהנית איתם. לילדים שלי יש בני דודים וסבא וסבתא! וכשאנחנו חוזרים לבית מרגישים בודדים יחסית.
אני בן אדם ממש משפחתי וחשובה לי המשפחה על פני חברות. הרבה כאן הציעו להתחבר עם משפחות וכו'. אבל אני פשוט לא שם. וגם לא בעלי.
בגדול טוב לי איתם ואנחנו גם ככה בחגים ובשמחות איתם.
אבל כן. יש גם מלאאאא דברים לא טובים בכך ואני ממש מפחדת לעשות את טעות חיי אם אעבור לגור שם.
מצד אחד. קשר משפחתי. שבתות. חגים. יכולה לחזור לבית שלי. מוסדות מצויינים. בני דודים!! ויחסית הרבה עזרה אחרי לידות ובזמנים שפשוט צריך. (זה תלוי בקריזות אבל כמו כל בן אדם).
מצד שני. לעזוב מקום שגרה בו כבר די הרבה שנים. מוסדות מצוינים. אבל... בדידות. לא מתחברים כ"כ למקום. וגם אנחנו טיפוסים נורא יציבים וקשה לנו לעשות מעברים גדולים.
ההורים שלי עתידים לחזור לארץ, לא יודעת כ"כ מתי. זה יכול להיות בעוד כמה חודשים וגם בעוד שנה. אבל ואבל גדול. הם מבוגרים ועייפים ובלי הרבה כוחות. מאוד מאוד אוהבים אותנו ואנחנו אותם אבל ממש לא יכולים לעזור. יבואו לבקר וזהו.
מה עושים???
אני דוחה ודוחה את ההחלטה כי באמת אין מה כ"כ להחליט אבל תכלס צריך מתישהו להחליט.
לבעלי אין החלטה כי הוא בן אדם הכי לא החלטי בעולםםם לכן הוא ממש באמצע וגם קצת דואג שאתאכזב מכל מה "שאני בונה" לעצמי בראש.
אני לא טיפשה וכן. יודעת שיהיו ימים שגם שם אני אהיה קצת בודדה כי בכל אופן כל אחד בבית שלו בסופו של דבר. אבל הנסיעות, המרחק וזה שאנחנו גם ככה הרבה שם ממש גורם לי לרצות לעבור לשם.
אשמח לשמוע את דעתכן חברות.
בעד/נגד ואם יש סיפורים דומים ששמעתן או חוויתן.
תודה!
חמותי מכורה לבנות שלה. בקטע הזוי.
דוגמה הכי פיצית בעולם ודי דפוקה...
היינו אצלה
לדוגמה יש צלחת עוגות ועוגיות שהכינה.
היא אורזת לבת שלה קופסה ענקית (היא גרה ממש לידה) ולנו ממש נראה שהיא סופרת אותם ושמה בצלוחית של סלטים.
מבינה את הקטע?
מפחיד אותי להגיע לגור שם וממש להרגיש לא שייכת או להרגיש בודדה בטירוף כי הם לא טיפוסים הכי חמים ומשפחתיים. יש מצב שבגלל שאנחנו גרים רחוק ולא מתראים מלאאא אלא כל חודש נניח הם נהנים מאיתנו.
גם בקטע של האירוח- הבנות בעדיפות א' וכך גם הילדים של הבנות. זה גורם לי לחשוש.
גיסתי משכנעת אותי לעבור לידה כדי שנהיה יחד ונגדל את הילדים יחד. תכלס זה אופוריה כזו ויכול להיות אשליה.
היא לא תטפל בילדים כל יום, אבל יש רוב הזמן אפשרות לשים שם לזמן מסוים
להתארח סעודות בשבת כשנתקעים מבלי לקחת את כל הבית
ובעיקר קרבה משפחתית
אם כן אז מכל סיבה אחרת ממש כיף ונוח לגור ליד משפחה הילדים מחוברים הרבה יותר לבני דודים ואם צריך תמיד יש עזרה הדדית.
לא הייתי גרה קרוב מידי אבל מרחק של נגיד 10 דקות הליכה זה ממש סבבה מבחינת פרטיות שלכם וכ"ו.
השאלות כ"כ מדויקות כי זה בדיוק מה שאני שואלת עצמי
אני רק חוששת מכך שהציפיות לא יתממשו באמת. ואני אגיע לשם ואהיה בודדה יותר מכאן
למרות שבהיגיון זה לא הגיוני בכלל. והם כל הזמן שואלים מתי אנחנו עוברים וכו'
בעלי כל הזמן משכנע אותי להפך משום מה וזה מוזר.... למרות שהוא מכניס פה ושם את זה שלו זה יהיה הכי נוח לגור שם. הוא מציג בפני את הדברים שלא כדאי לעבור בגללם. כנראה מנסה להנמיך ציפיות.
במיוחד בחופש!
להם כנראה :/
ציפיפיציככמו שכתבתי קודם. לא מתאים לנו החיי קהילה .היינו שם. ברחנו.
אבל כן במרחק כזה שנוכל לקפוץ ולקבל טיפה עזרה במקרים שבאמת צריך.
אני לא יודעת למה נשים כאן רגילות ולכמה עזרה הן רגילות... אבל לנו אין שום! עזרה!
כולל בייביסיטר שנורא קשה להשיג- כמובן בתשלום.
חברה זה דבר מקסים! אבל מניסיון אישי שלנו, לא היה לנו טוב עם זה לכן אנחנו קצת יותר מרוחקים מחברים.
בגדול המשפחה של בעלי טובה ותומכת. אבל די קרה... וזה הפחד העיקרי שלי. כי חמותי באמת מנסה להשתפר בזה. אבל יש דברים שקשה להוציא לגמרי מהאופי.
ובעלי אומר שתיכף כולם יתחתנו אז בכלל תיגמר העזרה או הכוחות של חמותי.
אבל אני לא מתכננת להישען עליה לגמרי. ב"ה אנחנו עצמאיים ושנים גרנו כאמור בלי עזרה בכלל.
אז לא יודעת אם כדאי לעשות את המעבר הזה בשלב זה שיש כבר ילדים ואפילו די גדולים. בעלי חושש שזה ישרוט אותם. הוא אומר שהתרגלנו ככה ואולי עדיף להישאר ככה. בסגנון של רחוק-מתוק.
אני ממש ממש מאמינה במשפט- רחוק מהעין קרוב ללב.
גם אני, גרה רחוק מהמשפחה שלי, וממש באלי לעבור קרוב, אבל אני יודעת שברגע שאעבור קרוב יהיו לזה דרישות אחרות. הם כבר ירגישו איתנו אחרת (לא בטוחה שלטובה), כי ברגע שמתראים יותר מידי כבר מתחילים לראות יותר חסרונות ויותר בעיות צצות.
למשל אני גרה במרחק של שעה+ נסיעה מההורים שלי (באוטובוס), וזה מאוד קשה. לידם יש עזרה מטורפת כל המשפחה הקרובה והרחוקה גרה שם.. אבל כשהייתי אחרי הלידה אצל אמא שלי- כמה חסרונות היא ראתה בבעלי וכמה הערות וכו'. מרשים לעצמם יותר. למרות שאנחנו ממש אוהבים להיות אצלם והם אוהבים שאנחנו אצלם.. פשוט, זה אוטומטי.
ככ מצטערת על התקופה שהייתי אצל אמא שלי אחרי הלידה כי זה גרם להם לראות את בעלי באור אחר, וזה קצת מבאס..
ברור לי שאחרי הלידות הבאות כבר לא אעשה את הטעות הזו. (מקווה בע"ה).
ולכן, תהני מזה שאת אוהבת אותם והם אתכם.
נכון שהמרחק קשה.. מאוד. אבל לדעתי זה יותר נכון.
אולי מה שכתבתי זה לא נכון לכולם, ויש סוגי אופי שונים לכל משפחה, אבל.. זו דעתי מניסיון אישי.
מה הסדר יום פחות או יותר לתינוקות בגילאי שנה וחצי- שנתיים במעון \ מטפלת?
ומעניין אותי מי ששמה את הילד אצל מטפלת ביתית.. האם זה משהו רשמי? אתן יודעות אם יש לה ביטוח ואישורים (לא יודעת בדיוק איך זה הולך אבל מנסה לברר).. או שזה לא משנה לכן?
תודה לעונות!
זה תשלום חדפ בתחילת שנה?
תודה רבה!!
א. קודם כל חיבוק, נשמע שאת ממש ממש מוצפת, ואין לכל הרגשות האלה כלי שיכיל אותם, ובעלך לא פנוי להכיל אותם. ממש ממש כואב אפילו רק לשמוע, אז בטח שלחוות מבפנים.
ב. תסיחי את הדעת, אם אין סוללה, תחפשי משהו לקרוא, תגידי תהילים, תלכי לאוטו לשים רדיו, ואחרי שההצפה תרד קצת, תסבירי לעצמך רגע מה קרה, מה הציף אותך, תחבקי את עצמך חזק חזק ואחרי זה תוכלי גם להסביר (אולי) גם לבעלך, מה הרגשת ולמה היית זקוקה ממנו.
ג. תזכרי שגם אם זה כאב איום ונורא וחוסר אונים ושיגעון ורגשות איומים ומפחידים, בסוף בסוף, זה לא לנצח, כי הכל עובר, ותגידי את זה לעצמך. "קשה לי, כואב לי, וזה יעבור בסוף" ברגע שמוכנים לסבול את הכאב, שלא מנסים בכוח להיפטר ממנו, כשמפנימים שגם הכאב הבלתי נסבל הוא בסוף בסוף זמני, אז הגוף יכול להרפות והכאב כמו ציר לידה לאט לאט נרגע.
אל תתפתי לנסות להעביר את הכאב מנפשי לפיזי, יש לזה נזק מאוד גדול מצטבר לדימוי העצמי ולתחושה של השליטה העצמית.
תגידי לעצמך, "זה נורא נורא כואב העלבון הזה/הייאוש הזה/ הבדידות/ הרגש שעולה, אבל אני אשרוד את זה, זה לא יימשך לעד", "בסוף ארגיש טוב עם העזרה של בעלי או בלעדיה, אני לא תלויה בו כדי להרגיש טוב, גם לפני שהכרתי אותו ידעתי להירגע"
ד. בטווח הארוך כדאי מאוד לחזק את היכולת לתת לעצמנו מענה רגשי ולא להיות תלויים באדם אחר, כמובן שלא תמיד זה קל, אבל כדאי, זה מקל על החיים, מעצים את תחושת המסוגלות, ובסוף מחזק מאוד את הזוגיות אבל זה לא לעכשיו, זה להמשך...
ה. זה קורה להמון זוגות והמון נשים, טבעי ונורמלי, תראי את המשבר הזה כהזדמנות, כשעון מעורר לפתח את עצמך, בעזרת טיפול או כל כלי אחר שיחזק אותך.
על מצבי רוח ואיך אפשר לפתור את זה טכנית. אני כן ממליצה מהניסיון שלי לחזק את היכולת לתת מענה רגשי לעצמנו,
גם אם הטריגר במקרה הזה הוא פיזי והורמונלי, בחיים באמת יש לכולם לפעמים מצבים ממש ממש כואבים ולא נעימים, גם לאנשים יציבים יותר יש רגעים קשים, וזה מתנה עצומה לעצמנו (וגם מודל טוב לילדינו) להיות מסוגלים להכיל את עצמנו ואת כאבינו, לא להדחיק, לקבל ולתמוך.
וגם יש לזה השפעה שהיא לא מכוונת, אבל היא תופעת לוואי מגניבה (שאמרו לי אותה מראש, אבל לא עשיתי את זה בשבילה כלל וכלל) - זה מעצים את הזוגיות, כי הבקשה לעזרה זה מזו היא לא מתוך מקום של אין ברירה ודרישה, אלא יש יותר בחירה לתת אחד לשני. וגם ברגע שיש אפשרות להגיד לא אז הכן הוא כן. בעיני זה לגמרי דו צדדי, גם אישה צריכה לשים לב שהיא נותנת מאהבה ולא במרמור וגבר צריך להגדיל את הכלים שלו כדי שלא יהיה חסר אונים בהזדקקות לאישה. וגם לצמצם את ה"אין ברירה" שיש (ותמיד יש, אבל שיהיה פחות), להרחיב את האפשרויות לפתרון בעיות, ביצירתיות, בהגדלה של הכוחות של כל אחד. זה הופך את הזוגיות למקום פחות כולא ומעיק (כמו בסטנדאפ..) ויותר למרחב שמעצים את בני הזוג, הנתינה והעשייה מעצימות יותר את הנותן והמקבל כשיש תחושה של בחירה בהן.
למקבל זה כמו ההבדל בין לאכול את הפרוסה האחרונה שנשארה במקרר ובין לבחור בבית קפה לחם מושקע וחם. בשניהם רעבים ואוכלים, אבל באחד מתוך תחושת עוני, ובשנייה מתוך תחושה ש"יש לי" ובמסוגלות.
זה ממש חלילה לא הטפה,
רק שיתוף של רעיונות ששמעתי וגם חוויתי על בשרי,
ואני רואה אותם כמועילים מאוד מאוד כשקשה (מכל מיני סיבות, לאו דווקא בגלל קושי זוגי, גם מול חברות/הורים) וגם כשקל וטוב.
(אני קצת להוטה מדי לפרסם את הבשורות שאני מגלה.. מקווה שזה היה במקום)
רגשות אשמה הם לא עוזרים ולרוב גם לא נכונים...
אל תקחי אחריות על ההתנהגות שלו או המצב הרגשי שלו, כמו שאת לא תלויה בו כדי להרגיע את עצמך ולהצליח להכיל את הכאב שלך, גם לו יש אחריות כלפי עצמו, ובחירה, כן כן, יש לו בחירה איך להתמודד עם הרגשות שלו אחרי מריבה ומתי לעבור הלאה, ומה לעשות עם עצמו...
בכללי המילה אשמה זה פשוט דלק הרסני, אני מסכימה שלכל אחד יש אחריות להשתמש בכוחותיו כדי להשפיע שיהיה טוב במרחב הזה שנקרא זוגיות, וכל אחד צריך לעזור אחד לשני כשיש קושי רגשי או אחר.
אבל המטרה היא שיהיה טוב, שיהיה שלום ולא שנמצא את האשם בסיטואציה, כל אחד נותן כפי יכולתו, כשיכולתו צריכה להביא בחשבון שאין לנו אחריות מלאה על הצד השני...
את יכולה להיות אמפתית כלפי הקושי שלו לקום ולהתמודד עם הכאב שלו, כמו שרצית שהוא יהיה אמפתי כלפייך, להגיד לו: "אני רואה שממש קשה לך להתאושש, אני רואה שממש כאב לך המריבה/הקריסה שהייתה לי"
ואת יכולה גם לשקף לו איך זה מרגיש לך שהוא ככה מתנהג, בלי להאשים אותו, לשקף לו איך זה נראה כדי לתת לעצמך מקום, ולבקש שינסה לקום ולראות גם אותך.
ויחד עם כל זה - תנסי ככל יכולתך להגיד לעצמך בעצמך שאת אהובה ורצויה, אפילו בקול, בעיני עצמך ובעיני הקב"ה! ושאת שמחה לחזור הביתה כי הבית שמח לקראתך, והילדים שמחים לקראתך, ואת שמחה לקראתך..
אני רוצה להוסיף בזהירות: לא מכירה את הסיפור, וקשה להבין מדברייך אם ההתנהגות שלו נועדה לגרום לך להתנהג בצורה כלשהי (מקווה שלא) או שזו דרך ההתמודדות שלו עם רגשות לא נעימים של עצמו. אולי גם הוא זקוק לסיוע מקצועי כלשהו או הדינמיקה המשותפת.
בכל מקרה, בלי קשר לאחריות של בן הזוג ולעבודה ששייכת לו,
בשבילך - אל תתני כל כך הרבה כוח והשפעה אפילו לבעלך או לילדים על המצב שלך, זה לא יעזור שאת תתרסקי כי הוא בדיכי...
ושלא תביני - זה הכי טבעי ומתבקש בעולם! פשוט בשבילך, לגמרי בשבילך, תזכרי שאתם לא אותו בן אדם.. כל אחד והתיק שה' הביא לו, (כמובן מנסים לעזור זה לזה, לשאת ביחד וכו'), כל אחד והעולם הפנימי שלו, אל תישאבו לקריסה אחד אחרי השני... אפשר להזדהות ולהיות אמפתיים וקשובים גם מתוך נפרדות, אפשר להתנצל בלי להיות באשמה טוטאלית, אפשר לראות את השני בלי למחוק את עצמך...
תני לעצמך חיבוק חומל, את רק בן אדם, תזכירי לעצמך (ואחכ גם לבעלך) שלא רצית בסיטואציה הזאת, שאת רוצה בטוב, ושאת מאמינה שיהיה טוב ושהמצב ההורמונלי שלך וההתפרקות זה מצב זמני, לא נעים, קורה לכולם-כולם (ולפעמים אפילו סיטואציות דפוקות יותר), ושאפשר למצוא את הדרך לצאת מזה בסוף מחוזקים.
חיבוק גדול!
(ושוב, זה לא הטפה, זה מהניסיון שלי, ושינוי שחווה בעצמי, באמת מזדהה מאוד.)
לעיר לראות את הנגנים שם ולקנות פרוזן בקצפת, ואז ברכבת הקלה (או לפני) וללכת ברגל לכותל
הנסיך שלי כבר בן 8 חודשים. נרדם תוך כדי הנקה או מיד אחריה...
מתעורר המון בלילה....
הבנתי שבגלל שהוא נרדם ככה הוא מחפש אותי כל פעם שצריך להרדם שוב.
אז רוצה ללמד אותו להרדם אחרת?מה מומלץ? ואיך אפשר להרגיל אותו לזה בצורה הכי רכה!
מתחילה עבודה קשוחה ואין אופציה לחגיגות יותר...
כמעט כל שעה הוא מתעורר
קבעתי תור אצל מי שהיה פנוי ואני חושבת לעצמי אולי בבדיקות האלה כדאי שיהיה מישו מקצועי?
הבדיקות האלה הן בתשלום? ואם כן זה יורד מהו"ק? (מכבי)
לא כתוב לי באפליקציה מי הרופא, רק באיזה מכון זה.
ועוד שאלה קטנה מי שתענה אשמח, כשאתן לא רואות את העובר כמה שבועות, אתן בטוחות שהוא קיים או שאתן בחשששות? כלומר, אתן בלחץ שמגיע התור לא"ס לבדוק שהוא אכן חי וגדל, או שאין את הלחץ הזה??
אז אבדוק מי שהרופא של הסקירה,
תודה רבה!!!!1
שיח סודאני באמת לא מצליחה להנות מההריון כשעובר שבוע בערך מהאולטרסאונד...
כי יש את המחשבה הזאת של.. מי אמר שהוא עדיין שם....
וכבר שבועיים לא הייתי ואלך רק שבוע הבא
בנתיים מחפשת סימנים לאמיתות ההריון בודקת אם החזה גדל או הבטן חחח
בנתיים רק בחילות בחילות והקאות
מהמם!
זה הרבה יותר כיף וקל לקרוא לפעמים מאשר לשמוע, כי לפעמים אין זמן ורוצים לקרוא ברפרוף מה שמתאים לי
אבל ... הפעם - כן ! קראתי כל מילה! (נראה לי.. אולי מילה אחת פספסתי? חח אבל בגדול כן קראתי הכל ..)
זה מסוכם יפה וברור
ואהבתי שלפי נקודות ומספרים, עוזר להתרכז ולהפריד מה קשור למה!
בסוף עוד הרב פנגר יציע לך תשלום על זה!
כל הכבוד! אשריך! אהבתי ממש!
(תוך כדי שקוראת מדמיינת את הטון דיבור שלו אומר את זה חח)
)) ובשמחהטובה דיה
סקר- אמא, סבתא, דודה- גילאים