פורום הריון ולידה (עמוד 13)

לק"י

אבל לא זוכרת באיזה שרשור זה היה🤦‍♀️

רק זכור לי שזה היה שרשור לא בנושא של שיעורים.

אולי @בארץ אהבתי כתבה?

הוא לא רק מקריא הוא גם מסביר.

ממליצה

לא שהצלחתי לעמוד בקצב 😅

הוא מקריא את הפסוקים ןמסביר, אנחנו כרגע בספר עזרא

מתוכנן לסיים לשבועות

הנ"ך היומי בשנה!😉💥(7)

זה הקישור

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

עניתי למטה 🙏❤️

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).

גם בעלי השתנה במהלך נישואנו ויוצא שדברים שכשהתחתנו היו במרכז החשיבות עברו שינוי מהותי אצלו

מה שעזר לי זה לעשות הפרדה

אתר וצה דבר תורה בשולחן תכיני

רוצה שהילד ילך לביכנס ובעלך לא בקטע תלכי איתו את

נכון שזה לא יהיה כמו שחלמת אבל אותו לא תוכלי לשנות ותקחי את זה בלב שלם שלא ישתנה גם אם האהבה והתקשורת טובה אתם תצליחו להגיע למקום נכון בשביל שניכם

אני גם אהבתי לראות ראיונות של זוגות מעורבים (תחפשי טיםה בגוגל זוג של טייס ואישה חרדית ועוד סרט שאןלפנת בהרן עשתה על זוג מעורב) זה כמו נותן פורפורציה שאת לא היחידה.

אני אהבתי גם לקרוא שבעת העקרונות לנישואים מאושרים זה ספר שבגדול מסביר שבכל בן זוג יש דברים שלא ימצאו חן בעיניך והדרך לאושר זה לדעת לחיות איתן בהשלמה

אז בזוג אחר זה נושאים אחרים ואצלך זה החלק הדתי

ואחרון חביב אני נעזרתי גם קצת בהתקשרות שההתמחות שלהם זה לזוגות האלה- אני מבינה את הקושי של הדוסים מבחוץ והלייט מבפנים אבל זה שבעלך בוחר להיות לייט לא הופך אותך ללא דוסית - יותר קשה לעשות את ההפרדה הזו בעיר אבל ככל שזה יהיה לאט לאט יותר נראה לעין אנשים יבינו את זה 

ובעיקר את כל התהיות שממש אופפות את כולך בזמן האחרון.

אז דבר ראשון - תאמרי לעצמך שזה מבורך שכך את קשובה פנימה,

לא מדחיקה דברים,

לא מתעלמת כאילו כלום לא קיים, 

לא אוגרת ואוגרת

לא.

את קשובה.

את מודעת. מודעת פנימה. שזה הכי הכי חשוב שיש.

ואת גם נותנת דרור וחופש לתהיות הללו להישמע.

נותנת להם קול.

נותנת להם מקום. ניראות. קשב.

וזה כ"כ יקר ומשמעותי

זה צעד התחלתי חשוב במיוחד.

נכון שזו לא הדרך השלמה ולא ניתן בבת אחת לפתור הכל, אבל זהו בהחלט הצעד הראשון והמבורך כ"כ.

אז כל הכבוד לך על כך!

נסי רגע להקשיב לכל מה שעולה בך.

ממש לקרוא את ההודעה שלך

מילה מילה

שורה שורה

נושא נושא

ולנסות להתבונן עוד ועוד יותר פנימה

לנסות עוד להעמיק

ובהמשך גם לראות איך לפתח את זה ולפתור את זה ב"ה.

אנסה ב"ה בצורה התחלתית לחלק לכמה נקודות שכדאי לפתח בהמשך:

א. שימת המיקוד שלך על שני נושאים עיקריים, בהם הפערים בינך לבין בעלך מאוד מקשים עלייך:

הנושא הראשון הוא הילודה - בעוד את מעוניינת ביותר ילדים, בעלך רוצה להסתפק כרגע בילדים הקיימים.

והנושא השני הוא העניין הדתי - בעוד את היית רוצה לחתור לקיים בית תורני יותר, בעלך יותר בכיוון של "לייט" כהגדרתך.

אוקיי. שלב ראשון.

הנה מודעות

הנה מיקוד

הנה שני נושאים.

כבר הרבה פחות "פיזור" או "בלאגן" וכאוס בראש כאשר דייקת את הדברים

הלאה:

ב. בנושא הפער בילודה, כתבת כך:  "חלמנו על משפחה גדולה יחסית 5-7 ילדים ככה, אחרי שני ילדים הוא החליט שזה מספיק לו."

כאן הדגשתי בכוונה את המילים המסוימות הללו בדברייך כדי להציע התבוננות זוגית בהן יחד.

כתבת שחלמתם, ברבים. נשמע ששניכם כיוונתם למשפחה יותר גדולה?

אם כן, כדאי לברר מה התרחש *אצל בעלך* לאחר שני ילדים שגרם לו לא לרצות עוד?

האם יש לו קושי?

האם יש אתגרים והתמודדויות שמשפיעים על ההחלטה?

האם ניתן להקשיב לעומק לבעלך שם וממש לתת מקום שלם וניראות שלמה לכל הלמה (ל בקמץ) שלו שם?

האם ניתן לראות אם זו החלטה שהיא עבורו לעכשיו / לתקופה הקרובה / לשנה הקרובה / לשנים הקרובות / לתמיד?

האם בעיניו ניתן לחשוב יחד על כל המחסומים בדרך ולראות יחד איך ניתן להסיר אותם או להתמודד איתם?

ובעיקר בעיקר -

להקשיב לבעלך שם. עד הסוף.

להבין אותו שם. עד הסוף.

וכמובן כמובן להקשיב ולהשמיע גם את הלב שלך שם עד הסוף.

לספר לו עד כמה את רוצה, למה את רוצה, מה את רוצה, ממש את כל כל כל הלב שלך.

לאחר שתשמיעו אחד לשנייה את הלב שלכם - הדרך תהיה יותר בהירה ב"ה.

ג. בנושא הפער הדתי כתבת כך: "התחתנתי עם בייניש שלמד לרבנות, 3 תפילות ביום במניין, רוצה בית תורני, שולחן שבת עם דברי תורה וזמירות..."

גם כאן בדומה לסעיף הקודם,

כדאי לשמוע ישירות מבעלך היקר - מה השתנה מבחינתו?

מה הוא חושב על כך?

מה הוא מרגיש?

מה מתחולל בו בנושא הזה?

כי נשמע שהלב שלו יכול לומר הרבה בנושא.

הוא הרי כן מניח תפילין

וכן מתפלל יחיד

וכן שומר שבת

אז מה שהשתנה שהוא לא הולך לתפילה במניין

ושהאווירה בשולחן שבת שונה אולי מאשר הבית בו גדלתם -

מה דעתו על כך?

מה הלמה שלו? (שוב, ל' בקמצץ )

כדאי לדבר על כך יחד, מתוך אהבה וקשיבות שלמה ונטולת ביקורת,

ממש לבוא מתוך מבט סקרן ולא מאשים,

ופשוט לשמוע אותו, לעומק.

וכמובן גם להשמיע אותך גם כאן, גם לעומק.

לספר לו, לספר לו את הלב שלך בשולחן השבת, מה הלב שלך רוצה, מה משמח אותך, מה מייקר עבורך את השבת, מה החלום שלך, ואת כל הלמה שלך

ד. בהמשך לסעיף ג בנושא הפער הדתי,

כדאי קודם באמת להגדיר מהו הפער,

ושוב, בצורה ישירה לאחר שיח מול בעלך היקר ולאחר שאתם מבינים

ואז אפשר להחיל יחד גבולות גזרה שמתאימים לשניכם, בלי שאף אחד יוותר על עצמו.

ממש לחלק ל4 קטוגוריות מרכזיות:

1. מה ששייך רק לבעלי

2. מה ששייך רק אליי

3. מה ששייך לשנינו, לזוגיות שלנו

4. מה שקשור גם לילדים שלנו.

ובכל קטוגוריה אפשר להחליט יחד מה עושים.

לדוגמא:

התפילות שלו הן בקטגוריה 1 למשל,

התפילות שלך בקטגוריה 2 למשל,

טהרת המשפחה וכדומה בקטגוריה 3 למשל,

שולחן שבת וחינוך הילדים בקטגוריה 4 למשל

וכן הלאה...

ולא לשכוח גם כאן -

כל דבר ודבר לשמוע עד הסוף את הלמה של כל אחד, את הלב של כל אחד, לתת הבנה לעומק וניראות שלמה לכל אחד.

ולא לשכוח דבר נוסף וחשוב בנושא הזה: יש בידיים שלך המון המון כוח לעשות בפועל שתהיה אווירה ופעולות של בית תורני כמו שאת חולמת.

בין אם זה לשיר בשולחן זמירות שאת אוהבת ולהלהיב את הילדים בכך, בין אם זה לומר דבר תורה, ללכת עם הילדים לתפילה, או כל דבר שנעשה מהלב שלך ומהרצון שלך ומהבחירה שלך ועם ההתלהבות של שמחת המצווה

המון כוח יש לך!

ה. זה הסעייף הכי מרגש שיש 😊❤️

לקרוא את מה שיש ביניכם, בינך לבין בעלך היקר

זה פשוט מרגש יקרה!

וכ"כ כ"כ לא מובן מאליו!

איך כתבת ממש במילותייך שלך - מצטטת אותך מילה במילה:

שאת אוהבת אותו מאוד מאוד!

שיש ביניכם כימיה נהדרת!

שיש ביניכם תקשורת מעולה! 

שהוא באמת הגבר של חייך!

שהוא אהבת חייך ואת לא תוותרי עליו!

שיש אהבה, ואהבה גדולה!

וואו!

יקרה כמה כמה שזה מרגש

יקר

מפעים

נפלא

ופשוט אוצר שצריך לשמור ולשמר אותו.

ממש ממש ככה.

את כבר ענית על התשובה

ואת יודעת שאת אפילו לא במחשבה ולא בכיוון של להיפרד חלילה, ואת צודקת לגמרי!

עם האוצרות היקרים מפז הללו שיש לכם בטח ובטח שאין שאלה להישאר יחד בקשר היקר כ"כ הזה!!!

אבל ממש ממש לא בכוח האנרציה, וממש ממש לא באיזו פשרה מבאסת וכפויה, אלא כאן אני עוברת לסעיף הבא: 

ו. זה גם סעיף מאוד משמעותי שבאמת מקשיב רגע לחששות שלך וממש מביט להם בלבן של העיניים.

הפחד הזה והחרדה או החשש שאומרים לך:

"מה אם זה לעולם לא ישתנה?"

"מה אם תוותרי על חלקים כ"כ גדולים מהאני שלך בשביל האהבה שלכם?"

"מה אם את נשארת רק מכוח האנרציה ומוותרת על חלקים כ"כ מהותיים באני שלך?"

שימי לב שכאן את ממש חזרת פעמיים על החשש הזה בהודעתך: ממש פעמיים כתבת שאת מפחדת לוותר בעצם על חלקים מהותיים באני שלך.

לוותר בעצם על מי שאת.

ויש כאן שורש חשוב מאוד מאוד שכדאי להמשיך להעמיק בו.

אפילו בינך לבין עצמך קודם לפני שזה בינך לבין בעלך.

או לבד או עם תיווך או עזרה.

אבל זו נקודה מהותית.

ככל שתרגישי שאת נמצאית מבחירה שלמה, כל יום מחדש, בזוגיות הזו עם בעלך - ירווח לך.

וככל שתרגישי שאת נשארת מכוח האנרציה ובלי באמת בחירה - זה יכרסם בך בתת מודע שוב ושוב ושוב ויתפרץ כל פעם במקום אחר.

וככל שתרגישי שאת יכולה להיות את, ולהביא את שלל וכל חלקייך לידי ביטוי בביתך שלך - ירווח לך,

וככל שתרגישי שאת חייבת לוותר על האני שלך או חלקים ממנו - שוב זה יכווץ ויקשה.

לכן העבודה כאן היא לראות באמת איך את בבחירה השלמה הזו, מתוכך פנימה, בחירה אך ורק שלך

שכבר התחלת לפתח אותה בכל מה שכתבת כאן, בעיקר בסעיף הקודם וגם לאחר מכן שכתבת שאת ממש לא מוכנה לוותר על בעלך ועל האהבה העצומה וכל הטוב שיש ביניכם.

גם כי את כ"כ אוהבת אותו בפני עצמו

גם כי הילדים הקיימים 

גם כי מי אמר מה יש בכלל בחוץ...

ושוב העיקר שממנו יוצאים ואליו חוזרים - כמה כמה כמה יקר האהבה והעוצמה הזו שיש ביניכם!!! זה אוצר אדיר שלא מוותרים עליו בעד שום הון שבעולם

ולאחר העבודה על חיבור לבחירה השלמה, גם בכאן ועכשיו ובהווה ולא רק בעבר כאשר התחתנו,

חשוב מאוד גם לעבוד על המקום הזה של איך אני מביאה את האני שלי לקשר, את כולו

זו תהיה עבודה, אבל הכי מתגמלת שיש!

ממש עבודה אישית בינך לבין עצמך, ולאחריה ובמקביל עבודה זוגית בינך לבין בעלך ובקשר 

ולראות איך באמת את לא צריכה למחוק או לוותר על חלקים באני שלך

את זה לא ניתן לכתוב או להעביר בכתב כי זה מסע, מסע מופלא שלך.

לעבור בו דרך לימוד המובחנות,

לימוד האני שלך,

לימוד הזוגיות בתוך האני

והאני בתוך הזוגיות,

עבודה על השלב הפרקטי איך ניתן להביא לידי ביטוי את החלקים

וכן הלאה...

אבל אל תפחדי לצעוד במסע הזה כי הוא באמת באמת מופלא ובעל פוטנציאל להגדיל ולהצמיח גם אותך אישית וגם אתכם כזוג!

אז ממש מחזקת את ידייך להמשיך להיות קשובה פנימה

לחלק אלוק ממעל שבך

ולצעוד שם בדרך הזו

צעד אחר צעד.

וכמובן לזכור בדרך הזו שבכל זוגיות קיימים פערים.

פער X או פער Y

"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות"

אנו לא אותו אדם

ועוברים דברים בחיים

דברים פנימיים ודברים חיצוניים

וזה בסדר גמור לחשוב אחרת.

השאלה מה ואיך עושים עם זה.

איך מבינים את הפערים לעומק, איך מגשרים על הפערים, ובעיקר איך אפילו גדלים מהם.

גם בחינוך הילדים (פער מאוד נפוץ בהמון בתים)

גם בויכוחים מהותיים על צביון הבית

וגם בפערים אחרים

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד,

ממש תורה היא ולימוד היא צריכה.

וגם הלימוד של ניהול קונפליקטים הוא בהחלט אחד הלימודים בה.

ז. וסעיף אחרון זה באמת לחזק את כל הטוב שקיים בכם גם במהות של זה וגם מכיוון הילדים הקיימים ב"ה

כי באמת שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שאפילו ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

ואפילו ימכר ספר תורה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

ואין לך גדול כמו השלום

וכמה איש ואישתו והאהבה והביחד שלהם הם הדבר הכי נעלה וקדוש שקיים בעולם, כמו שני הכרובים בדמות איש ואשתו המעורים זה בזה בקודש הקודשים ממש על ארון הברית!

לכן חזקי יקרה אצלך פנימה את הידיעה הברורה הזו משמיא

כמה נחת רוח יש לקב"ה באהבה ביניכם ובשלום, למרות השוני

כמה ניתן ללמוד ולגדול גם ואפילו בזכות השוני,

כמה אתם מראים לילדים שלכם יום יום שעה שעה מהי אהבה אמיתית

מהי אהבה שאינה תלויה בדבר

מהו כבוד הדדי

מהי קבלה אמיתית של האחר

מהי אהבה וכבוד וקבלה על אף השוני

כמה התורה אהובה ומתוקה כשמקרבת ולא חלילה מרחיקה

כמה אפשר ללמוד גם על ניהול קונפליקטים או פערים גם שהם יתקלו בהם במהלך חייהם, עם חברים וגם עם בני ובנות הזוג שלהם כמובן 

כמה אבא אוהב את אמא

כמה אמא אוהבת את אבא

כמה אבאמא הם קודש קודשים

וכמה הם כל הזמן כל הזמן עובדים על הקודש קודשים הזה, למרות פערים, ממשיכים, לומדים, מבינים, מעמיקים, מגשרים, פותרים, צומחים, גדלים!

מאחלת לך מכל הלב המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי המון אור ומתיקות גם מהדרך עצמה וגם מהפירות המתוקים שלה, יחד עם בעלך האהוב וכל הטוב העצום הזה שיש ביניכם 🙏❤️

שווה לבדוק את זה.

הם ממש מעבירות אותך תהליך משמעותי איך להיות את בלי קשר לבעלך מתוך אמונה שאם התחנת איתו, זה התיקון ששורש הנשמה שלך דורש ממך בעולם

את יכולה להתרשם מהם בפודקאסטים, ניד יש אותם במה בליבא

בהצלחה אהובה, וחיבוק

לא רוצה את מה שחלמנו עליו

אבל לא מסוגלת לעשות אחרת, לא רוצה לבאס אותו ולאכזב כלכך

אז אני שותקת. אבל קשה לי.

זו האלטרנטיבה, לא יודעת אם את רוצה בה. 

קוראת כל מילה ומילה כאן

תודה לכל אחת שעצרנ והשקיעה מזמנה וכתבה עבורי!!!

נראה לי שאם לא יחזרו למסגרות אני בכל מקרה לא אשלח, גם ככה יש עוד ילדים בבית...

זה הכי טוב.
להחזיר למטפלת הישנה, ושוב להוציא ממטפלת ולהעביר לחדשה נשמע מסובך מידי...
וכל זה אחרי שהסתגל והיה בהפסקה בגלל מלחמה/חגים... זה מבלבל והוא פיצי.
אם את עדיין לא חוזרת לעבוד ויש לך אפשרות כלכלית ופיזית, אין שאלה בכלל, לטובתו תישארי איתו.
כשתחזרי לעבוד בע"ה תכניסי אותו בהדרגה למטפלת החדשה (וחסכת לו פה בלבול חוזר ממטפלת ישנה לחדשה ובמדינה שלנו לכי תדעי עוד מה יהיה...) בבטחה ובטוב. (ונקווה שעד אז תיגמר המלחמה)

הבעיה היא שיכול להיות שיחזרו רק למקומות עם מרחבים מוגנים, כלומר כשעדיין יהיו אזעקות, ואז הגדולים יחזרו ואני אחזור לעבודה, ואצטרך להחליט מה לעשות איתו.

אני בעיקר עצמאית, אז אני יכולה להחליט לעבוד פחות בזמן הזה, אבל זה יהיה לי קשה נפשית...

אבל אם ת עובדת, אין מה לעשות הוא צריך מסגרת...
כלומר אין לך ברירה כל כך, לשלוח אותו למפלת הראשונה וכשהיא תצא לחופשת לידה להעביר אותו בתיווך שלך ובשלבים שלא יהיה לו קשה.

גם הפרידה מהמטפלת הישנה חשובה, שיהיה תהליך כלשהו

לשלוח למטפלת בלי ממ''ד?

נראה לי זה ממש תלוי כמה אזעקות יש אצלכם.

אם מורידים את שיקול הממ''ד- נראה לי שבהחלט עדיף למטפלת החדשה.

אבל אם את גרה באזור שכן יש בו אזעקות, הייתי מחזירה למטפלת הרגילה. כי לשלוח למקום בלי ממ''ד זה סכנה ממש, ומקווה שתוך 3 שבועות המלחמה תיגמר.

לאור הפסקת האש...

מבאס אותי התשלום הכפול, אבל לא רוצה שיהיה קשה לילדון המתוק...

אשמח לעצותיכן...

אבל לשתות יין בקידוש וכאלה זה ממש רחוק מסכנה. 

אני שותה בקידוש חצי כוס יין.

גם כשהייתי בתחילת הריון ועוד לא ידעתי.

לא קורה כלום מקצת שתייה בשלב הזה.

את לא אמורה להתנזר מכל מה שאסור בהריון, גם בשלב שאולי מתחיל משהו.

בשבוע ככ מוקדם אין שיליה, ולכן זה הרבה פחות בעייתי.

בטח בכמות כזו.

זה מה שאני יודעת לפחות.. 

רופא אמר לי שבשלב כזה זה ממש ממש בסדר גמור

חוף כבר לא יתאים היום

אפשר לצאת להליכה בגשם/ בין הגשמים 

החורף מכסליו עד אייר

ולא מחשוון עד ניסן

כל שנה אנחנו נדהמים מחדש מההפתעה שחוזרת על עצמה ומבחינתנו לא אמורה להיות

אבל גשם יש לפחות פעמיים באזור פסח

ועוד פעם פעמיים באייר

לק"י

בהנחה שזה הרפס. אבל נראה לי שכן...

השאלה אם תצליחי לשים לה בלי שתוריד (אולי לפני השינה).

רק בריאות!

אצלינו ראיתי שזה הרבה יותר יעיל מהזובירקס.

אפשר לקנות בכל בית מרקחת בלי מרשם

אושר ממש

מעניין מי את

יש לי כל מיני ניקיות ותיקות בראש שחושבת עליהן 

אז בדיקת דופק בשבוע 7 זה בסדר.

קבעתי לשבוע 7+1 וזה נראה לי ממש סבבה.

תודה על השותפות בשמחה.

איזה כיף להתחדש ככה!

ומבהירה לו שהוא אדם בוגר ובעל משפחה

לא מתחבר? לא נורא, אבל אין שום סיבה שזה יהיה עלייך הכל ולא קשור גם

אם הוא עדיין לא מתרצה אז הייתי דואגת לקנות אוכל מוכן או אוכל יקר שקל להכין. זה קודם כל.

את הקמת איתו ביחד משפחה, אין סיבה שהכל יהיה עלייך. גם אנשים לא דתיים יושבים לקידוש ורואים טלויזיה, אבל זה לא פוגע בשלום הבית שלהם כי הגיוני שעוזרים ולוקחים חלק. זה העניין בזוגיות ומשפחה בסוף🤷

אם הוא לא מוכן לשנות - הייתי פונה לטיפול

וחשוב לי לומר, שמבחינתי העניין הוא לא הקטע הדתי פה כמו הקטע הזוגי. הוא מתנהג כמו נער/ ילד ולא כמו אדם עם משפחה שצריך לקחת אחריות. בית כנסת ותפילןת זה דבר אחד, עזרה בבית זה משו אחר

אם עולה בשיחה/ בטיפול שמבחינתו לא לחגוג חגים ולא לקיים שבתות בכלל - תחשבי אם זה מתאים לך ותוכלי להסתדר עם זה לאורך שנים

חיבוק♥️

בלי קשר לחג/לדת זה לא פייר שהכל נופל עלייך. חגים ושבתות זה הזדמנות לזמן איכות עם המשפחה ואפשר להשאיר הרבה שעות למנוחה אבל לא 24 שעות.

בנוסף, אפשר לשאול אותו מה הוא כן אוהב ומתחבר ולתת לו שם את המקום שלו:

למשל אם הוא אוהב אוכל מסוים, שיכין אותו.

אם הוא אוהב כדורגל שישחק עם הילדים אחה"צ.

אם הוא אוהב היסטוריה שיספר להם בסעודת שבת סיפור מעניין מההיסטוריה.

לגבי בית כנסת- יש מצב שאת תלכי לשם עם הילדים?

שולחת לך חיבוק גדול, זה ממש קשה ואני מאד מבינה את הבאסה, במיוחד במה שקשור לחינוך הילדים.

זאת התנהגות של בריחה, או של ראיית העצמי בלבד.

תיכנסי גם את איתו לנוח.

באמת. ואז הוא יבין שמישהו מכם צריך לקחת אחריות, ומספיק כבר עם זה שאת בזירה לבד.

הייתי עושה לו "תרגיל',

אומרת לו כבר מיום חמישי שאת מתחילה להרגיש לא טוב,

ו... הופה! הגענו לשבת בלי בישולים ונקיונות.

את בחדר מתפנקת ו"חולה'.

בעיקר נחה בעצמך מהצורך לקחת שליטה.

בעיקר סוגרת את הדלת ונותנת לעצמך להירגע.

עכשיו אתה המבוגר היחיד בזירה. מה אתה עושה?

מקווה בשבילך שהוא יגלה אחריות ויתפעל את האירוע.

במידה והוא כן יתפעל- מניחה שזה קצת יעורר אותו להבין אותך.

במידה והוא לא יתפעל- זאת בעיה מהותית בהבנה שהוא מבוגר בדיוק כמוך, שהוא הורה בדיוק כמוך, וחובה עליו לקחת אחריות על הילדים, כמוך.  

גם בעל חילוני לא אמור להעלם ככה כי בא לו

אפשר לנצל את היום למנוחה אבל גם למשפחתיות ..לא חייב דווקא בהקשר דתי אפשר גם בלשחק עם הילדים ולשבת לקפה ועןגה וכו..

ולדעתי התחושה שלו כנראה היא איום מהציפיות אולי שלך..ואולי של עצמו..קשה לו להרגיש את המעמסה של מי שהוא לא או חוסר שלמות עם מי שהוא כרגע ועם החוסר חיבור הזה ומעדיף לברוח..

היתי מדברת איתו על זה גלויות מבקשת ממנו לשנות דיסק

שבת זה יום בית ומשפחה

אפשר בשמחה לנוח למה לא

לא מתפים צמנו לכלום ולא צריך גם שילך לתפילות או משהו שמעמיס עליו רגשית

אבל שלא יעלם

ובטח לא ישאיר אותך לבד בהכנות

ילדים מקבלים המון מסעודות שבת וגם בבתים חילונים הרבה פע מבשלים ארוחה חגיגית ואוכלים יחד.

זה זמן מפגש ואיסוף יחד

ומן הראוי שיהיה שותף

אולי שיוציא בשישי את היל ךגינה ואת תבשלי או תנקי בנחת זה גם כיף.. או כל אחריות אחרת

אפשר גם לחשןב מה יעשה לו טוב בשבת..מלבד לנוח..

חיבוק גדול. אני מצדיעה לך, ממש.

כמו שכתבו לך, זה לא תקין שהוא בחדר כל השבת...

אני לצערי יודעת על עצמי שבשבת אני ישנה יותר כי אין מסכים, אז בורחת לשינה לפעמים...

אולי לבדוק מה גורם לו לברוח?

ולגבי זה שהכל עלייך - לא חושבת שאת צריכה להסכים לזה. לא יודעת איך, אבל לא הגיוני שהוא לא לוקח חלק. גם א

ם זה לא מעניין אותו, הוא הקים בית יהודי ויש לו ילדים ומחוייבות. לא יודעת מה צריך להגיד לו כדי שהוא יקבל את זה, אבל קודם כל תדעי שזה לא אמור להיות ככה.

ואת אלופה שככה את שורדת!

תודה שפתחת את זה בפורום.

זה משתנה בין מנהגים

אם הם נוהגים שכן, אז לא יודעת לגבי סבון הכלים הספציפי.

כשכתוב *לכל* ימות השנה זה מובן שזה באמת לכל הימים, כולל פסח. אולי הם צריכים לשנות את זה... 

שהמוצר עצמו אינו כשר לפסח

כי לפסח יש חומרות אחרות שלא קשורות לכשרות של שאר ימות השנה

אולי אפשר ליצור איתם קשר ולבקש הצעת ייעול

עליו הבפירוש שהוא מאושר לפסח,

ואחד אחר שכתוב עליו 'מאושר מטעם הבדץ' עם הסמל של ירושלים בד"ץ העדה החרדית, ולמטה כתוב מאושר לכל ימות השנה. אין עוד אותיות קטנות.

אם הכוונה היא שזה לא מאושר לפסח זה ניסוח בעייתי בעיני.

כאילו אני לא חולקת עליך, פשוט אומרת שזה לא מובן מהניסוח. 

(בגדול- החומר צריך להיות כזה שפוגם את החמץ אם ישנו= הופך את האוכל/ כל דבר ללא ראוי למאכל כלב

אני לא מכירה כלבים שאוכלים את הנוזל כלים או כל חומר ניקוי שהוא ....

ככה שזה בגדול מתן כשרות לחומר כזה זו פעולה שיווקית ולא הלכתית. 

מקצועיים, חוויה ממש טובה בגדול.

במחלקה האחיות היו סבבה, מי יותר מי פחות אבל בגדול ממליצה. אשפוז 36 שעות אחרי הלידה.

חדרי לידה ממוגנים כל השנה - לא כמו בבתי חולים אחרים שניידו את החדרים למקום אחר. או שמעתי על אחד במרכז שיש שתי יולדות בחדר עם וילון מפריד.

ממוגן ופרטי כמו תמיד.

אחרי הלידה יש כמה מחלקות, המחלקות לא ממוגנות (אלא אם כן העבירו ואני לא יודעת מזה) - בטוחה שיש מרחב מוגן בכל מחלקה.

בירושלים גם אין הרבה אזעקות, יכול להיות שלכל אורך האשפוז לא תתקלי באזעקה אחת.

יש מספר מחלקות אשפוז, אני ממש ממליצה לבקש את יולדות ד - לבקש חדר פרטי. יש מספר חדרים פרטיים וזה פשוט תענוג.

שעות אשפוז לא מכירה כי השאירו אותנו בשתי הלידות ל 3 לילות כל פעם מסיבה אחרת 

מעבירים את היולדות ישר לחדרי אשפוז או למסדרון ממוגן? (בעין כרם)

שמעתי שבהר הצופים, רק אחרי 12 שעות מעבירים לחדרים, ובשעות הראשונות נמצאים כל נשות ישראל במסדרון ממוגן.

משהי יודעת להגיד? 

היה לי פעם אחת, לקח קצת יותר זמן מ8 שבועות, אבל לא הרבה יותר. וכן, הנקתי הנקה מלאה וקיבלתי.

וגם היחס טבעי יותר בתחושה שלי..

כן עמוס שם יותר בגלל המיגון.. 

הם בחדרים במקום בוילונות ויש מקום ותנאים ממש טובים בעיני, יותר מהרגיל

מבחינת המלחמה במצב שם סיוט, יולדים עם וילונות מפרידים במרחב מוגן מתחת לקרקע והבנתי שזה נוראי וממש אין פרטיות שלא לדבר על שירותים מקלחת...
 

עין כרם מאד ממליצה- יחסית מאד מאד טבעיים מקצועיים ולא התערבותיים וגם הכל שם כמעט כרגיל כי החדרי לידה שלהן מראש מתחת לקרקע- במרחב מוגן.... ההבדל היחיד שבגלל זה מאד עמוס שם, יותר מהרגיל...

בהצלחה יקרה שיהיה בעז"ה בבריאות ובטוב ולא תצטרכי כלום חוץ מהדירה♥️♥️♥️

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

מצד שני אני ממש מבינה את מי שמפחדת

הייתה לנו אזעקה בדרך והיינו באמצע שומקום. היה מאוד מפחיד...

אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך בחיים וחייבים להפסיק לפחד. וכשיש התרעה מוקדמת לחפש בוויז מקלט...

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

אם זה להגיע מרחוק לדעתי את לא מגזימה

ממש לא נעים להתקע בדרך עם ילדים קטנים

אם זה לשבת שלמה אולי הייצי טורחת

אבל בשהיל ביקור קצר לא בטוחה שהייתי יוצאת

הבאנו איתנו גם מזרוני יוגה כדי שאם נצטרך לשכב יהיה נעים יותר.

בעיני הכי חשוב זה להיות באמת רגועים ולא לשדר לחץ לילדים ולהפוך את זה לחוויה (זה באמת מצב לא נעים אבל לחץ לא עוזר), בפועל כשהייתה התראה בדקנו בוויז איפה יש מרחב מוגן קרוב והספקנו להגיע ולהתמקם בנחת...

אנחנו ממש רוצים לנסוע להורים, אבל אני מפחדת שתהיה אזעקה בדרך - אז אנחנו לא נוסעים..

אולי בעלי יסע לבד כדי לבקר אותם.

ממש שאת מפחדת

אבל מבינה גם את בעלך

אנחנו כן נוסעים

לא אצא לטיול במרכז או בהרי ירושלים, זה נראה לי פחות אחראי.

אבל נסיעה סטנדרטית שמאפשרת לפגוש משפחה ולשמור על איזושהי שגרה, זה חשוב ורצוי שווה את זה.

גרים קרוב למרכז, עם המון אזעקות. בכל האיזור הקרוב יחסית למדנו איפה כל המיגוניות והמקלטים, וכשיש התרעה נוסעים למרחב מוגן הקרוב. כמו שאמרו במחסומים המון פעמים יש מיגוניות, בתחנות דלק.. כך שיש מקטעים יחסית לא ארוכים שאם תתקבל התרעה לא יהיה לי מקום בטוח לעצור בו.

כן עושים השתדלות לשמור על ההנחיות אבל בהחלט נוסעים.

היום הגיעו אלינו משפחה ממש מכל הארץ, ב"ה גם מי שהיה בדרך ידעתי לומר להם בהתרעה לאן ללכת וב"ה הספיקו להגיע למרחב מוגן

מציעה לחשוב איפה אפשר להוריד..  

תחילת הריון בדרך כלל מאוד מתישה ולא כדאי לקחת את הגוף לקצה..

יש מצב להסביר בעבודה ולהוריד אחוזי משרה?

ובע"ה שהכל יהיה בקלות ובבריאות! מרגש🥰

לאיזה שבועים שלושה כדי לתת פוש בלימודים ואז להיות יותר חופשייה...

מקווה שיסתדר

וגם מתלבטת מה עדיף מבחינת הזכויות שלנו 

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

שיהיה בבית. כלומר- להכין ארוחות בריאות ומספקטת. הרבה חלבונים שמשביעים והרבה ירקות בארוחות המשפחתיות.

לא הייתי מעירה לה בכלל. זה גיל ההתבגרות גם וההורמונים גם נכנסים פה לעניין של שובע ורעב.

זה יתאזן מתישהו...

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

של החיים לא רלוונטיים לבטחון עצמי ולאושר, זאת רק ההסתכלות שלנו שמשנה

ולכן האופנה של לקבל את עצמי כמו שאני היא היא הדרך לחיים טובים

מה גם שגם המחשבה ששמנה=לא יפה היא אופנתית וחברתית, לכי תדעי, אולי היא בכלל אוהבת את המראה השמן, אין צורך להכניס לה לראש שזה לא יפה

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

ושמחתי שכך ענו לך.

כנראה שאין צורך לומר כלום.

זה כנראה לא יעזור ף, ובמקרה הפחות טוב גם יכול להזיק.

להנגיש ארוחות מסודרות, להיות שותפים הארוחות וכשזה יגיע ממנה היא תעשה מה שתרצה. במיוחד שאת אומרת שהתנהגותית יש התמתמנות

רק אומרת פה לכולם

הפסיקה תרופה שמדכאה תאבון

יכול להיות שעד עכשיו היתה רזה לא בטבעי שלה אלא בגלל הרטלין

ואז פתאום מרגישה רעב כתחושה חדשה

פלוס גיל ההתבגרות שאוכלים יותר כי גודלים

זה לא כמו כל השמנה משהו בטח השתבש שם עם הרטלין ואולי יקח זמן להסתדר

אני ממש לא מבינה בזה, בתזונה, בתרופות, ואפשר להתייעץ עם דמות מקצועית ולא רק חוכמת ההמון

אחכ אפשר יהיה לגשת לנושא עם מסקנות רלוונטיות ספציפית לה. אולי צריך יותר ארוחות קטנות. אולי צריך יותר ספורט אחרי הפסקה של רטלין. שווה לחקור את זה בהקשר הנכון