אבל כן רואה שהגישה של למה אנחנו,
מכרסמת במוטיבציה ושוחקת עוד יותר את הכוח הלוחם.
אולי אין לי זכות לדבר כי כמות היממים לא מתקרבת לחטיבות המילואים כמו אלכסנדרוני וכרמלי ודומיהם.. בעלי משרת כגדוד מילואים בחטיבה סדירה מתמרנת אז לא כל הזמן היה צריך את כל כח המילואים (לכל אורך המלחמה אם היה מגוייס זה לעזה/ לבנון)
ועדיין ממש מרגישה איך כשמאשימים את הממשלה שמאריכה את המלחמה בגלל סיבות פוליטיות, מאשימים את החרדים, מאשימים את הפרוטקציונרים
מאשימים ומאשימים, אז זה לא עוזר לשחרר קיטור ולהקלה, זה מכניס מוגלה ללב.
אני לא שואלת את עצמי למה אנחנו ולא אחרים, אני שואלת האם קראו לנו- נלך בכוחנו ונושיע את ישראל.
עוזר לי לחשוב שעצם הדילמה הזאת היא פריווילגיה מטורפת לעם ישראל לעומת כל הגלויות והשלטונות זרים בארץ שכל מה שהיה אפשר לעשות זה רק להתחבא ולקוות שהמזל הרע ידלג עלינו.
היום אפשר לפעול למען הביטחון הלאומי שלנו. בעיני זו זכות מטורפת.
אני שואלת את עצמי כמו מי אני רוצה להיות,
מי האנשים שאני לוקחת מהם השראה
אם זה מנהיגי העם החל מאברהם אבינו ועד ימינו.
אני לומדת הרבה עם הילדים פרקים בתנך, ברמה הכי פשוטה שיש, בכוונה, כדי להתחבר לשורשים. וכל פרק מגלה כמה הוא רלוונטי אלינו, וכמה הכל מתחבר.
אפשר עוד להאריך, אבל חשוב לי גם לכתוב שאני לא כותבת ממקום שאת לא בסדר על עצם המחשבה והמרירות, אלא באמת משיתוף אישי אומרת שהדרך שאני אישת בחרתי להתמודד, זה שהחלטתי באופן מודע לא להיכנס למחשבות כאלה, כי מנסיוני הדל במטבח, מאוד קשה לתקן מרירות שנכנסת לאוכל, לא משנה כמה סוכר ומלח תנסי להוסיף.
לפעמים עדיף מראש לא להחליט את המר להשאיר בחוץ.
בפרקטיקה עוזר לי לעקוב ולקרוא ולשמוע אנשים כמו יוחאי גרינליק, מרים ואליסף פרץ, הרב דורון פרץ, אורית מרק-אטינגר (תחשבי שעם כל סיפור הרקע שלה, בעלה לא מפסיק לטחון מילואים)
חטופים שחזרו לשרת בצהל או ילדים שנחטפו והתגייסו כשהגיעו לגיל.
הרב סלוטקי ויש עוד הרבה.
עוד משהו לאחרונה ששמעתי ועזר לי, יש פודקאסט של גדוד 890 של הצנחנים שמספר את סיפור הלחימה שלהם בשפה שיכולה להיות מובנת גם למי שמחוץ למערכת הצבאית.
חוץ מזה שהסיפור עצמו מרתק,
ממש עזר לי לקבל הצצה לאיך הדברים נראים מהזווית של המפקדים וגם קצת מהזווית של "צהל הגדול"
להבין כמה דברים שנראים לנו מבחוץ שצריך לעשות ככה או אחרת, הרבה יותר מורכבים מזוויות אחרות.
אותי למשל זה פגש בעקבות תסכול גובר על חוסר סדר משווע ושינוי משימות לעיתים קרובות, וגם כשלי בטיחות חמורים (בעלי כמעט נהרג ממשהו כזה חודשיים אחרי תחילת המלחמה, חבר שהיה צמוד אליו נהרג ובעלי נפצע וניצל בנס ממש) והיה בי תקופה ארוכה כעס שזה לא פייר שמשפחות מתפרקות בגלל דברים שבקלות היה אפשר למנוע והיה לי קצת קושי לסמוך שוב על המערכת.
בפודקאסט היו נגיעות גם בנושאים האלה ולשמוע את זה חיזק אותי מאוד.
קצת קשה לי לשים את האצבע מה בדיוק התיישב לי בעקבות הפודקאסט.
משהו בתחושה שאולי נעשו טעויות בניהול המשימות, בקבלת החלטות אבל שום דבר לא נבע מהזנחה אלא באמת מקושי לנהל מלחמה בסיטואציה הזו.
ושיש מי שחושב ופועל ומנסה לתת מענים בצד השני, גם אם בסוף המשפחות לא ממש מרגישות את זה, כן יש מי שאכפת לו.
לי זה עזר להחזיר את האמון במערכת.
וגם בתכלס, בלי מילים גבוהות, זה הצבא היחיד שיש לעם היהודי, גם אם יש תלונות על הניהול או על דברים אחרים, זה לא שיש לנו צבא אחר. זה מה שיש לטוב ולמוטב, ועם זה ננצח בע"ה.
לכן מבחינתי מה שאפשר לעשות עושים גם אם לא הכל מתנהל לשביעות רצוני.
וגם כן קצת מילים גבוהות, אנחנו באמת באמת כותבים את ההיסטוריה עכשיו.
בתור מי שמתעניינת בגיאופוליטיקה זה פשוט מטורף מה שקורה.
אנחנו פנימית עסוקים ב7.10 ובהשמדת חמאס מטעמים מובנים לגמרי,
אבל בראייה גאופוליטית, מה שמדינת ישראל עושה בשנתיים האחרונות, ובמיוחד מאז המלחמה עם איראן, זה פשוט מטורף בכל קנה מידה ברמה עולמית.
סתם בשביל להמחיש בקטנה, הכוח בעולם בעשורים האחרונים מתחלק בין המערב בראשות ארה"ב לבין הגוש של סין-איראן-צפון קוריאה-רוסיה
הרבה דיברו על כמה נקודות חיכוך שיכולות לגרום לפרוץ מלחמת עולם שלישית:
סין- טיוואן
צפון קוריאה- דרום קוריאה
רוסיה- אוקאינה
איראן- ישראל.
ישראל הייתה אנדרדוג לגמרי מבחינת השפעה על הכוחותש הפוליטיים בעולם, שעצם זה שהיא ברשימה זה כבר הישג,
ואז קרה הבלתי יאומן, מה שאוקראינה ואירופה לא הצליחו אנחנו הצלחנו ורתמנו את צבא המדינה החזקה ביותר בפער בגוש המערב לטובת האינטרסים שלנו.
ולא רק זאת, הפכנו את הקערה, במקום שאנחנו היינו מבודדים בכל המזרח התיכון כמדינה יהודית בתוך המון האיסלאם
גרמנו לשינוי ועכשיו איראן מבודדת מול ההמון הסוני.
אומנם מוקדם לחגוג, אבל עצם זה שטראמפ מדבר בגלוי על הסכם שלום (לא נורמליזציה) עם סעודיה, קטאר, פאקיסטן (טראמפ הזה אשכרה משוגעעעע)
ובלי שמדינת ישראל צריכה לרדת על הברכיים ולוותר על כל האינטרסים שלה, זה לא פחות ממהפכה גם אם זה רק ברמה ההצהרתית.
ומי שגרם לכל זה לקרות, כמובן בסיעתא דשמיא ענקית, זה רק הלוחמים והעוצמה והנחישות שהם הפגינו לאורך זמן.
העוצמה הזאת שברה אפילו את כל מסכת השקרים והתעמולה של הפלסטינים, בסוף עוצמה צבאית ותחבולות קונה גם מעמד פוליטי עולמי.
(לא אומרת שאין אינטרס אמריקאי בסיפור, ברור שיש, אבל יש גם אינטרס אמריקאי באוקראינה ולשם לא שלחו חיילים אמריקאים, לפחות לא באופן מוצהר כמו מול איראן שארה"ב נטלה בה חלק פעיל ומלא)
בעיני המהפך הזה, מאיפה היינו ב7.10 ואיפה אנחנו היום, ברמה הלאומית הוא לא פחות מחזון העצמות היבשות.
ואני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה, ככל האפשר.
ושה' יתן לנו כוח להחזיק מעמד. ובעיקר שיתן לנו כוח להיות גאים במה שאנחנו עושים.
ממש לא מחליף קשר קרוב, עם מבט בעיניים ותחושה פיזית של קרבה...
