זה היה שבוע לפני ראש השנה בשנה שעברה.
רעות ידעה שאם לא תספיק לעשות הפסק טהרה ביום המסוים ההוא, הטבילה תצא בערב השני של ראש השנה.
היא חששה מכל המורכבות ומכל מה שזה אומר לעניין טבילה וחציצות וקיוותה שבכל זאת תצליח.
אומנם בסוף לאחר כל המאמצים היא לא הצליחה.
מבואסת ומתוסכלת היא פנתה לצחי: "לא הצלחתי. אני לא יודעת מה לעשות."
צחי ענה לה: "מה הבעיה? אז אל תלכי בראש השנה."
רעות: "אני לא יכולה גם יום אחרי זה, יש לנו את הדבר ההוא."
צחי: "אז אל תלכי גם יום אחרי זה."
רעות: "אז אני לא אלך בכלל וזהו!"
שתיקה.
ריחוק.
מחשבות החלו לצוף אחת אחרי השנייה במוחם של צחי ורעות.
במוח של רעות:
"מה זה?
לא אכפת לו ממני כבר?
הוא לא מחכה?
מה זה "אז אל תלכי?!"
למה הוא לא רוצה שאני אלך?! זה לא מזיז לו בכלל?! הוא לא מתגעגע? אולי הוא כבר לא אוהב אותי?
לא אכפת לו ממני, לא אכפת לו מהמאמצים שלי, לא אכפת לו ממה עובר עליי, לא אכפת לו מהזוגיות שלנו בכלל!"
במוח של צחי:
"למה היא אמרה "אז אני לא אלך בכלל? מה, היא לא רוצה יותר לטבול לעולם? היא כבר לא אוהבת אותי? היא לא מחכה? מתגעגעת?
למה היא בכלל אמרה לי שהיא לא יכולה בכל יום? זה סתם עול בשבילה? היא עושה את מצוות הטבילה רק כי חייבים ובא לה להיפטר מהמצווה המעיקה הזו עבורה ובכלל מבחינתה שלא נהיה לעולם בקירבה?
היא כבר לא רוצה להתקרב אליי?"
השבוע עבר ביניהם עם תסכול עמוק, ריחוק ועצב גדול.
------
הגיע ראש השנה.
רעות סיימה להתפלל וחשבה מה היא רוצה לקבל על עצמה לשנה החדשה?
הדבר הראשון שעלה לה, בלי להתאמץ בכלל, היה התקשורת הזוגית וההבנה בינה לבין צחי.
היא חשבה רגע שבעצם באמת-באמת צחי לא אמר את כל המילים המפחידות האלה שהתחוללו במוחה, זו בעצם הייתה רק הפרשנות שלה.
רעות ידעה. השנה אני מקבלת על עצמי (בלי נדר וב"ה כמובן!) לשאול את בעלי במקום לפרש!
אם לא הבנתי משהו, אם משהו לא מסתדר לי, לא בהיר לי עד הסוף - אני סופרת עד 10 (או 100 ) ושואלת! לא נותנת מקום לפרשנויות שאוכלות כל חלקה טובה בראש ובלב שלי!
הטבילה של רעות הייתה צריכה להיות בלילה השני של ראש השנה, הזמן מתקרב.
היא לא יכלה לשאת כבר את המחשבות שרצות לה בראש ומחבלות לה ברצון לאהוב בפשטות את צחי והיא פתחה בזמן המועט שיצא להם להיות רגע ברוגע שניהם:
"צחי, למה אמרת לי "אל תלכי וזהו?, התכוונת שאתה לא רוצה שאני אלך? שזה לא חשוב לך?"
צחי התבונן בה המום.
"לא חשוב לי? איך לא חשוב לי? את הכי חשובה לי!
אמרתי את זה כי ראיתי כמה קשה לך, כמה את מרגישה מועקה עם הבדיקות, כמה את נלחצת, כמה את מפחדת להיפצע, לא רציתי שיהיה לך לחץ או קושי או פציעה אז אמרתי שעדיף ההמתנה בנחת כדי שתגיעי לכך בנחת ובשמחה.
חשובה לי השמחה שלך! הנחת שלך!
זה מה שהנחה אותי. זה מה שחשוב לי. אפילו במחיר שאני מחכה לך עוד יום או עוד יומיים, ואני הכי מחכה!"
רעות הביטה בו ולא האמינה.
איך? איך היא פירשה את הדבר ההפוך ממה שהתכוון בעלה?
איך היא ישר לקחה את זה למקום שלא אכפת לו ממנה והכל כבר לא שווה וזהו?
איך המחשבות המשיכו והפליגו עד למחוזות הכי איומים שיש בראשה?
היא המשיכה לשאול, רצתה יותר להבין:
"ואתה, מה אתה חשבת על הדברים שאני אמרתי?"
צחי ענה: "אני בכלל חשבתי ש*לך* לא אכפת ממני. כי אמרת שאת לא תלכי אף פעם וזהו."
רעות כבר צחקה עכשיו.
"נראה לך שלזה התכוונתי?!
התכוונתי שאין לי כוח שכל פעם זה נדחה ונדחה ואי אפשר להגיע בקלות לזמן שמתאים ונוח. אז מתסכול אמרתי שבצורה הזו לא אצליח לטבול אף פעם... לא התכוונתי שאני לא *רוצה* לטבול אף פעם! אני רוצה! כל יום שעובר קשה לי ממש *כי* אני רוצה!"
ושוב שתיקה.
ומבט שאומר הכל.
והפעם בשתיקה ובמבט הם מצאו את קירוב הלבבות הכי גדול שיש.
צחי ורעות הבינו ושמעו אחד את הלב של השני/ה.
במבט שלהם הם שידרו כמה הם הכי יקרים וחשובים האחד לשנייה, כמה *כי* אכפת ומרוב שאכפת נאמרו הדברים.
הם קיבלו צידה לדרך לשנה החדשה
מעכשיו הם ישאלו, יבינו עד הסוף באמת, ולא יפרשו/יפרשנו את השני/ה.
מעכשיו הם יעצרו רגע את מחול השדים של המחשבות ויפנו רגע לתקשורת אמיתית כנה והדדית,
השנה הם יתנו יותר מקום לשקיפות ביניהם, לביטויי הרגש, לבהירות ולתיאום הציפיות.
אבל יכול להיות שזה חד פעמי
