פורום הריון ולידה (עמוד 1377)

אנחנו מצפים לילדים מספר שנים,

ההריונות הקודמים הסתיימו באובדנים, חלק בשלבים מוקדמים וחלקם בשלבים מתקדמים.

אני ב"ה בהריון עכשיו, תחילת חודש שלישי.

ההריון עצמו מאוד מלחיץ (היו הרבה דימומים בשבועות האחרונים, יש לי המטומה גדולה מאוד, השק היה קטן ביחס לגודל העובר)

אני מטופלת אצל רופא הריון בסיכון, מגיעה לביקורת כל שבוע, ומקבלת את כל התמיכה האפשרית.

אבל החרדות...

יש ימים שיותר ויש ימים שפחות.

אבל קשה לי להרדם בלילה, קשה לי להתרכז בעבודה, יש לי לחצים בחזה, ולפעמים אני מרגישה תחושת מחנק פיזית.

אני אשמח ממש לעצה מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם החרדות.

עד ההריון הייתי אדם יחסית רגוע, לא מכירה פסיכולוגים או כדורים. 

1. שמעתי ש-CBT יכול לעזור או טיפול פסיכותרפיסטי.

מישהי מכירה אשת מקצוע מקצועית ומומלצת בירושלים?

2. וגם- יש כדורים "קלים" שיכולים לעזור ולא מזיקים לעובר? כדאי לדבר עם פסיכיאטר?

ועדיין כשלא אוכלת כל 4 שעות באות בחילות.

לא כמו בהתחלה. בהחלט שיש כבר שיפור.

אבל רוצה כבר לחזור לעצמי. לאכול בלי להרגיש עומס מטורף אח"כ. או להרגיש חובה לאכול אחרי 4 שעות. כדי למנוע בחילות.

עברנו לידה מוקדמת בשבוע 24, הריון תאומים זהים.

התפתחו צירים ספונטניים ולאחר זמן קצר התפתחה לידה.

ההריון היה תקין לחלוטין, ביצענו US יומיים לפני הלידה אורך צוואר הרחם היה תקין. 

(הרופא היה פרופסור שמחה יגל)

לקראת הריון חדש, שיוגדר הריון בסיכון.

אשמח מאוד להמלצות על רופאי הריון בסיכון במאוחדת. (ירושלים או תל אביב)

רופאים שהציעו לי במזכירות:

יהלומי שלומי, רוזנבלום יהושוע, נובוסלסקי מיכל, ברנהולץ אורית, עזרא יוסף, אורלי שושני, אליהו רימון, אמיר ויסמן.

אנחנו מחפשים רופא מקצועי, יסודי, וקשוב. (אחד שלא "מתקמצן" על בדיקות)

אשמח מאוד להמלצות.

תמיד היו לה קשקשים לבנים ושיער לא צומח

אבל לא יחסתי חשיבות חשבתי שיעבור

עכשיו קראתי בגוגל וממש נבהלתי

רשום שם שזה ממש גורם להתקרחות ונזק בלתי הפיך

מישהי נתקלה בזה?

אני בלחץ שלא יצמח לה השיער

מה צריך לעשות?

כן,

גם הריב הגדול הזה,

הקשה,

המכאיב,

המרחיק,

המאיים,

המייאש

הטוב שיגיע אחריו שווה הכל.

הזוגיות שלכם שווה את זה.

האהבה והקירבה ביניכם שווה את זה.

זוכרים את הפעם ההיא שחשבתם כבר שהכל אבוד?

שזהו, אין מוצא,

שהרגשתם את הלב פצוע ומדמם,

את המחנק בגרון והדמעות בעיניים?

שלא מצאתם בתוככם כבר עוד כוח, לא עוד הבנה, לא עוד הכלה,

שרציתם פשוט להיעלם.

ועבר זמן.

ועוד זמן.

וזוכרים שעברתם בסוף גם את זה?

שהאהבה ביניכם אפילו הלכה והתעצמה?

שהתגברתם

שצמחתם

שגיליתם על עצמכם ועל בן זוגכם כל כך הרבה דברים חשובים, שלולא אותו משבר ואותה הרגשה "נאחסית" לא הייתם מצליחים לגלות?

שדווקא הלימוד מתוך המקום החשוך הזה עזר לכם אחר כך?

עזר לכם במתנות שגיליתם בתוכו, בדברים שהוא האיר בכם ולכם,

עזר לכם בעזרה ועצה שהצלחתם להעניק לחבר שהיה במצב דומה,

עזר לכם בפרספקטיבה רחבה יותר,

עזר לכם בניסיון אישי והעברתו גם לילדכם בשלל מצבים

תזכרו גם את זה.

בתוך החושך, בתוך המרחק, תזכרו.

שעבתרם כבר הרבה.

שיכולתם לכך.

שנשארתם יחד, אוהבים, חזקים, יציבים.

שיש לכם כבר קבלות.

שגם מהריב והמרחק הזה תצאו.

מחוזקים.

אוהבים.

שלמים ומשלימים.

ועכשיו?

עכשיו אתם בדרך.

ובדרך יש לפעמים מהמורות

והדרך היא דרך שצריך להמשיך וללכת בה

וגם בתוכה יש תחנות איוורור וכיף

וכמובן יש את הפיסגה כאשר מגיעים

ובתוך כל זה יש גם את כל הטוב שעוד מחכה לכם

כמה כמה טוב עוד יהיה לכם!

כמה אהבה וקירבה שרק אתם ביחד תוכלו לחוות ולהרגיש

כמה עוד אוויר תוכלו להחזיר לריאות

לנשום עמוק ופשוט להינות מכל הטוב הזה

טוב ששווה את זה

טוב ששווה את הכל!

אם אתם כבר הורים, או בדרך להיות הורים, אתם כבר יודעים את זה על בשרכם.

כמה תקופת ההריון עצמה, עם כל המורכבות והכאבים והקשיים שבתוכה

או תקופת ההמתנה לילד, הבדיקות, הרופאים, הזריקות, הדמעות, הכאב

או תקופת הלידה ואחרי הלידה, הגוף והנפש שקרועים

אבל בסופו של יום,

כאשר אתם חובקים את הילד שלכם, 

זה שווה הכל.

כאבי הגדילה שלנו מכינים אותנו בסופו של דבר לגדול.

גם בזוגיות.

אתם תגדלו.

הביחד שלכם יגדל.

אל תתייאשו,

רק תמשיכו ללכת

כל פעם עוד צעד אחד קטן בלבד קדימה. זה הכל.

ואחריו רק עוד אחד.

ובסוף הצעדים שלכם, המסירות וההתמדה שלכם יביאו אתכם לשם!

והאוויר שם מתוק מתוק

ולהרגיש שאתם אוהבים עד הסוף ונאהבים עד הסוף זו המתנה והזכות הכי עוצמתית ומיוחדת שיש,

ולשם, בדיוק לשם, אתם צועדים

דרך צלחה 🌹

יצאתי לחופשת מבחנים, מי שזוכרת.. 

לקחתי 3 שבועות חופש. היינו אצל אמא שלי שבוע כדי שהיא תהיה עם הילד בזמן שאלמד, 

ואז חזרנו הביתה, למדתי בזמן שהוא ישן, פעמיים מהלך היום וגם מ 8 בערב, כל יום, גם בלילה. 

בעלי יצא לעבוד כי אין הכנסה חוץ ממני.. כי יש לשלם שכירות ועוד. 

בקיצור.. לצערי הרב מאוד- לא עברתי את המבחן. ועכשיו צריך לחכות עוד חצי שנה למועד הבא. 

והיו לנו הרבה מריבות בתקופה הזאת בגלל הנושא של הדירה, שרוצים לקנות, והמחירים עלו בטירוף.. בגלל ההורים שלו, שלי. בגלל חוסר איפוק ועוד. (באלי לפרוק את כל הנושא הזה.. אבל אין לי זמן עכשיו.. זה ממש יושב עליי) בעקבות כל זה, הטחתי בבעלי הרבה דברים ששמרתי בלב וכבר לא יכולתי להתאפק. כי נמאס לי. ממש מתחרטת על זה.. 

חשבתי שבעלי יצא לעבוד לתקופה זמנית עד שאסיים עם המבחנים, אבל עכשיו זה קשה לעזוב, 

היה לי קשה שהוא אברך אבל לא באמת אברך מבחינתי. 

גם בתקופה שרק התחתנו וגם בהריון וגם אחרי.. ברוב הזמן, היה הולך לכולל לשעתיים. וחוזר הביתה. ונמצא כל היום בבית, וכמו עקרת בית עושה את כל התפקידים שלי. מכוונה טובה, מרצון לעזור ולהקל.  ואני כמו הגבר. עובדת חוזרת ולא מספיקה לעשות כלום. 

התאפקתי שנה ++, אבל כשהתחיל כל הנושא של הדירה, כבר לא התאפקתי ואמרתי לו בצורה יפה.. ואז יפה פחות.. ואז גרועה!

הוא היה עם הילד בבית, חשבנו שזה רק לבין הזמנים של חודש ניסן.  אבל לא מצאנו מסגרת לילד וגם פחדתי להכניס למעון.. והוא נשאר בבית עם הילד. היה לי קל להחליט ככה כי גם ככה אתה הולך לשעתיים וחוזר.. אז תלמד בבית בזמן שהילד ישן. 

אז הנה.. מה השגתי? 

השגתי שבעלי יצא לעבוד ועכשיו עם ההחלטה של הדירה, לא נראה באופק שיחזור לספסלי הכולל. וזה כואב לי ועצוב. בעיקר בגלל שהוא אמר לי 'יש לי רצון עז וחשק ומוטיבציה ללמוד תורה, כל היום. אבל אז אני מגיע לכולל, יושב חצי שעה- שעה.. וזהו. אני מאבד את זה, לא יכול, זה קשה לי. אז הייתי קם ומגיע הביתה כי זה הרגיש ל בזבוז זמן'. 

אז הבנתי שאם אני הייתי תומכת בו, אם הייתי מרוצה מהשעתיים האלה ולא מלחיצה אותו.. אולי הוא עוד היה ממשיך ומתעלה. אבל לא הייתה לי סבלנות. אני צריכה תוצאות כאן ועכשיו. 

פשוט ממש היה לי קשה שהוא אשכרה כל היום בבית!! זה לא אמור להיות ככה. הוא כל היום בבית והיינו מתווכחים הרבה בגלל שכמה אפשר להיות אחד עם השני כל היום? הרי זה מביא לתככים. לא? 

בקיצור מרגישה ממש גרוע. וכואב לי. עכשיו כמובן שממש משתדלת לפנות לו זמן ולתת אפשרות שילמד לפני או אחרי העבודה.. 

אבל זה מרגיש לי שכבר מאוחר מידי. 

עכשיו עומדים לפני לקיחת משכנתא על דירה בהזדמנות, והתחייבות מטורפת. המשכורת שלי לבד לא תספיק. והוא יודע את זה. ולכן הוא ממשיך לעבוד. 

קשה לי. מרגישה שהרסתי. חבל לי ממש. הרי ההוצאות רק יגדלו. אין דרך חזרה. 

רצינו שיהיה רב.. אבל כנראה שלא רציתי מספיק. עכשיו אני רוצה. 

תמיד מה שיש לי לא מספיק לי. ואז שאני מגיעה למה שרציתי- פתאום גם זה לא טוב לי. 

אוף. כואב לי ממש. עכשיו אני מבינה את מה שאומרים- אישה בונה אישה הורסת.. 

הרסתי.