בפרשה שלנו בנות צלפחד ניגשות למשה רבינו, ושואלות אותו "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ".
לכאורה זה נשמע טענה שמגיעה מתוך תחושת קיפוח - 'זה לא פייר' שהמשפחה שלנו לא תקבל נחלה.
אבל רש"י נותן לנו כאן מבט אחר לגמרי:
"כן בנות צלפחד דברת" - כתרגומו יאות. כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה.
מפירושו של רש"י אנחנו מבינים שהיה פה משהו הרבה יותר עמוק.
עוד לפני שהתורה ניתנה לעם ישראל, היא היתה כבר אצל הקב"ה במרום. משה רבינו הוא זה שגילה אותה בפני עם ישראל. אבל בפרשות האחרונות לפני הכניסה לארץ, יש כמה מקומות בהן משתכחת ההלכה ממשה, והיא מתגלית דווקא דרך עם ישראל.
ופה זה אחד המקומות האלו. ההלכה שבנות יכולות לקבל את נחלת אביהן אם אין להם אח שיירש אותו, היא הלכה שהקב"ה כבר קבע. אבל היא עוד לא התגלתה על ידי משה.
ובנות צלפחד זכו להרגיש את ההלכה הזו ולחדש אותה. הן היו מספיק טהורות ומחוברות לנשמה שלהן, והן הרגישו שזה שהן לא יקבלו נחלה לא מסתדר להן, לא מרגיש להן רצון ה'. ולכן כשהן שאלו, הקב"ה קיבל את דבריהן. לא כי הטענה היתה מספיק משכנעת והקב"ה החליט להקשיב להן, אלא כי הן גילו את ההלכה שכבר היתה קיימת לפני כן. וזה היה החלק שלהן בתורה שהן היו צריכות לחדש.
הרב ראובן ששון מרחיב את הנקודה הזו גם אלינו.
הוא הסביר בשיעור על כך שכולנו צריכים להשקיע מאמץ כדי להצליח להיות קשובים לנשמה שלנו, שמבטאת את רצון ה', שהוא בעצם הרצון האמיתי שלי, רק שהוא מכוסה על ידי עולם החומר.
הנשמה שלנו היא כמו נר שמאיר, אבל יש סביבו חלונות עכורים שמונעים מהאור שלו להתגלות.
והדרך לגלות את האור של הנשמה היא על ידי ניקוי החלונות, ועל ידי הגברת האור עצמו.
ניקוי החלונות זה התנקות מדברים שמרחיקים אותנו מהנשמה, מחטאים ומעולם החומר.
והגברת אור הנשמה זה על ידי הגדלת החיבור שלנו לרצונות הפנימיים שלנו.
יש לנו הרבה רצונות טובים. המצפון שלנו גם קשור לנשמה שלנו, הוא נותן הרגשה רעה כשאנחנו עושים משהו לא תואם את הרצון הפנימי שלי, כדי להזכיר לנו ולחבר אותנו למה שאנחנו באמת רוצים.
אבל בשטף היומיום קשה לחיות על פי הרצונות האלו. כי יש לנו את ערלת הלב, והלב מושפע מהרבה דברים אחרים שמושכים אותו בזמן אמת.
אבל כשאנחנו מייחדים זמן לחשוב על הרצונות שלנו, להיזכר במה שבאמת חשוב לנו, להתפלל על הרצונות שלנו, זה מאפשר לנו להכניס אותם יותר לחיים, ולחיות יותר על פיהם, ועל פי רצון ה' באמת.
ויש קשר בין זה לבין התפילה - כי ככל שהאדם יותר מחובר לרצונות שלו, הוא יכול יותר להתפלל עליהם. וגם בכיוון ההפוך - התפילה על הרצונות שלנו מחזקת אותם יותר בקירבנו.
הרב ראובן ששון אמר שאת הדברים הללו לומדים דווקא על ידי נשים - גם פה בפרשה, לומדים על החיבור לרצון הפנימי דרך בנות צלפחד, וגם על התפילה - שלומדים עליה דרך תפילת חנה בשילה.
וזה לא סתם. כי לנשים יש יותר חיבור למקום הפנימי שלהן. גם הגברים צריכים ללמוד ולעשות את זה בחיים, אבל אצל הנשים זה יותר טבעי ולכן לומדים את זה דווקא מהן.
באופן אישי, השיעור הזה מאוד התחבר לי לדברים שכבר כתבתי עליהם כמה פעמים פה בפורום, וזה היה לי ממש במקום להתחזק שוב בהקדשת כמה דקות כל יום (לפחות) כדי להתחבר לעצמי, להתבונן על היום שלי ועל הרצונות שלי, ואיפה אני יכולה להשתפר ולתקן.
מזמינה כל אחת לנסות למצוא גם את המקום והמסגרת לעשות את זה. בכל צורה שמתאימה לה. זה מוסיף המון… (אפילו אם לא כל יום, לפחות מידי פעם)
כי תמיד אנחנו אשמות בהכל 
