כבר כשהוא נולד חשבתי כמה טוב היה כשהוא היה עובר, ואני ידעתי שהוא ניזון מתי שצריך וכמה שצריך ואין לי את האחריות לגדל אותו, זה ה' עושה לבד בתוכי. ועדיין, הרגיע אותי שיש בחלב אם כל מה שהוא צריך כדי לגדול ולהתפתח. אז אני אחראית לתת לו את זה ולדאוג שהוא לא יהיה רעב, לא נורא.
בגיל ארבעה חודשים התחלנו טעימות, היה כיף, רק בשביל ההתנסות, עדיין התזונה כולה אמטרה להתבסס על חלב אם. בגיל חצי שנה התחלנו להגדיל כמויות ולגוון במרקמים, כלומר, ניסיתי, הוא היה בקצב שלו, עדיין הכי אוהב לינוק.
עכשיו הוא בן עשרה חודשים ועדיין כל התזונה שלו מבוססת על חלב אם וזה עוד לא נורא אבל אני בלחץ אטומי. היום שבו זה כבר לא יספיק לו והוא יהיה צריך אוכל כדי לשבוע מתקרב.
אז מה כל כך מלחיץ אותי? מנסה לפרק, אולי זה יעזור לכם לעזור לי, אולי זה יעזור לעצמי. העובדה שאני בעצמי אוכלת גרוע ממש, שהעיצה לתת לו מהאוכל שלנו טובה רק בשבתות כי באמצע השבוע אני כמעט לא אוכלת חלבונים ובעלי אוכל בעבודה. מלחיץ אותי גם הכמויות שהוא אוכל, אמנם מגביר כמויות, אבל לאט לאט, מהכפית או שתיים בגיל ארבעה חודשים לרבע כוס חד פעמית בגיל עשרה חודשים.
מלחיץ גם שהוא כמעט לא מוכן שמישהו אחר יאכיל אותו, כולל בעלי והמטפלת.
מלחיץ שהוא בכור ואני לא יודעת לסגל לו זמנים מסודרים וארוחות מסודרות ואני יודעת שזה אשמתי...
אם זיהית תשמרי לעצמך.