שגם התחבר לפורים בצורה ממש יפה… חבל שלא הספקתי קודם, אבל
@אם מאושרת כתבה שאפשר לעשות מלווה מלכה עד הזריחה, ואני אסמוך על זה שאפשר לעשות הבדלה עד יום שלישי, אז משתפת בכל זאת…
כותבת את עיקרי הדברים, השיעור כמובן עמוק ויפה הרבה יותר…
בתחילת הפרשה מדובר על עולת התמיד, ועל תרומת הדשן.
את העולה מקריבים ראשונה מכל הקרבנות בכל יום, אבל לפני ההקרבה שלה יש את תרומת הדשן - במשך כל הלילה שורפים איברים ופדרים, ולפנות בוקר לוקחים מעט מהדשן ומוציאים למקום טהור. ואז מדליקים את אש המערכה - למרות שיש אש תמיד מלמעלה, יש מצווה להדליק בעצמנו בכל זאת בכל יום - "וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר" - 'אף על פי שהאש יורדת מן השמיים, מצווה להביא מן ההדיוט'.
הרב ראובן ששון הסביר את המשמעות העמוקה של ההקרבה ביום, שריפת האיברים בלילה, וההדלקה של האש למרות שיש אש תמיד.
היום מסמל גאולה, הלילה מסמל גלות.
כשמקריבים את הקרבן (ביום) - הכפרה העיקרית היא על ידי זריקת הדם, שמבטא את תמצית החיים.
אבל אחר כך יש עוד את השלב של שריפת האיברים והפדרים, החלקים היותר נמוכים של הגוף, שמתרחשת בלילה.
זה מבטא את התהליך של עם ישראל.
ביום - כשבית המקדש היה קיים, תמצית החיים היתה חזקה. העולם הרוחני היה מאוד דומיננטי, היתה נבואה. אבל החיסרון היה שמתוך ההתייחסות לגודל, לא הצליחו לעבוד על הפרטים הקטנים, על המידות, על התיקון האישי.
וחיסרון נוסף שהיה בתקופת בית ראשון - עם ישראל לא באמת בחר בתורה. הוא כן אמר 'נעשה ונשמע' במתן תורה, אבל זה היה בתוך מעמד רוחני עליון שבו הם הרגישו את נוכחות ה' ולכן ברור שהם רצו בתורה. אבל ברגע שירדו לעולם המעשה, בלי להרגיש את ה' באותה עצמה, אז היצר הרע משך חזק גם לעבודה זרה, ועם ישראל לאורך השנים 'פסח על שתי הסעיפים' ולא הצליח לבחור באמת בתורה.
ולכן היה צורך בחורבן, בגלות, שעם ישראל יאבד את התחושה של הגודל, יהיה בחושך, וזה יאפשר את העבודה על הפרטים הקטנים, בדומה לשריפת האיברים והפדרים במהלך הלילה.
וזה מתחבר גם למדרש של ה'נסירה' של אדם וחווה. בבית המקדש הראשון היה חיבור עם הקב"ה, אבל הוא היה 'אחור באחור' - לא מתוך בחירה.
ובגלות היתה נסירה - עם ישראל 'ישנו מן המצוות', והקב"ה גם כביכול 'ישן' ולא הראה את הקשר שלו לעם ישראל.
השיא של החושך, של הנסירה, היה במשתה של אחשוורוש, שבו הוא חגג את זה שעברו 70 שנה מאז הגלות ועם ישראל לא חזר לארץ. ועם ישראל היו בטוחים שבאמת ה' עזב אותם, שכבר באמת אין קשר, ולכן הם נהנו מהסעודה, הם חשבו שכבר אין משמעות ליהדות שלהם, שהם הפכו להיות כמו כל הגויים.
אבל בשיא החושך הזה, היו שני כוחות ששינו את התמונה.
מצד אחד - המן, שכזרע עמלק הוא מרגיש את הקדושה העצמית שיש בעם ישראל, את ה"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ולכן רוצה להרוג אותם בלי קשר למצב הרוחני שלהם, לתרבות שלהם או לכל דבר אחר - הוא מתנגד לעצם הקיום של עם ישראל, ובזה מעורר את הקדושה הפנימית שקיימת בנו, ומראה שיש משמעות לעם ישראל כעם.
ומהצד השני - מרדכי, "אשר הגלה מירושלים…" - הוא לא שוכח מאיפה הוא הגיע, הוא יודע לאן עם ישראל צריך לחזור. והוא מבטא את הדלקת האש על ידי הדיוט, מלמטה.
ומתוך כך מתרחש החיבור מחדש - חיבור של 'פנים בפנים', עם ישראל חוזר בתשובה, מבין את הקשר שלו לקב"ה גם אחרי החורבן, ובוחר בתורה מעצמו, כולל הוספה של מצווה חדשה - מצוות הפורים, כדי להודות על הנס. וכך בעצם קורה התיקון שמאפשר את בניין הבית השני, קצת אחר כך (כשעוברים 70 שנה מהחורבן ממש, ולא מגלות יכניה, כמו שחישב אחשוורוש).
שגם זה תכלס כבר די משעמם אותה
