את גם מרגישה כמוני?

ויש כמויות סטודנטים בתחום

והמון מובטלים

אבל כולם רוצים להיות מתכנתים

והai צמצם את עבודת הפיתוח

כשגייסנו לפני שנה אנשי סיסטם בעבודה משולבת עם הלפ דסק

היה קשה למצוא עובדים טובים

חלק לא רצו

וחלק היו גרועים ממש

(הטובים שמצאנו היו נטולי תואר)

בטח לא אחיות. לא ידוע לי שיש מחסור. גם זה שמחכים מלא זמן לתורמים זה לפעמים כי הקופה לא רוצה להעסיק עוד רופאים ולא כי אין רופאים.

ועד כמה שידוע לי לא היתה ירידה גדולה מהארץ בגלל המלחמה. הייתה ירידה אבל היתה גם עליה.

כן יש עניין שהקבלה לרפואה בארץ מאוד קשה ואולי זה יוצר מחסור מסויים 

למחסור הוא שונה.

אצל רופאים ואחיות אין מספיק תקנים,

אצל מורים ואנשי חינוך אין מספיק אנשים שרוצים לעסוק בזה, אבל יש תקנים לזה בשפע

מקור הבעיה הוא שהתנאים שלהם שונים מבעבר,ואנשים לא תמיד מרגישים שזה משתלם להם לעבוד במקומות האלה.

עבודה במעון לעניות דעתי הלא מבוססת אולי היתה פעם קלה יותר - פחות תינוקות היו מגיעים למעון, הרבה פעמים מגיעים לימים קצרים (כי פחות אמהות עבדו, בטח בגילאים הקטנים), היו פחות דרישות מצד ההורים אבל השכר היה מתגמל יותר באופן יחסי לשוק.

היום זה דורש המון ולא ככ מתגמל באופן יחסי.

הוראה וגננות אותו דבר - המון דרישות מההורים, יותר שעות עבודה ותנאים משמעותית פחות טובים מפעם (נגיד פנסיה שהפכה מתקציבית לרגילה).

רופאים בהרבה תחומים או אנשי טיפול כמו פסיכולוגים, קלינאיות, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, מאבחנים - בציבורי יש עומס מטורף, והשכר לא מדהים, יש להם כל מיני דרישות ממקום העבודה לעמוד בהן, ובסוף זה לא מתגמל ולא נוח. אבל אם הם יפתחו קליניקה פרטית במקום שנוח להם בזמן שנוח להם אנשים יעמדו בתור וישלמו משמעותית יותר.

אז נראה לי שהחוסר פשוט נובע מחוסר תיעדוף של השירותים האלה על ידי מי שמתקצב אותם 

תחום החינוך זו עבודה קשה ולא מתגמלת

ברור שיהיה חסר

למה שאנשים יגיעו לעבודה כזו

בתחום הרפואה לא בכל מקום יש חסר

למשל רופאי משפחה זמינים היום הרבה יותר מלפני 20 שנה

כי אז הם היו מוצפים בתורים לאישורי מחלה ומרשמים

והיום הכל באפליקציה

יש גם תחומי רפואה שאפשר להשיג תור מהר (אף אוזן גרון השגתי מהיום להיום בישוב סמוך)

כשיש חסר אצל אנשי רפואה זה נובע גם מתקנים מצומצמים וגם מרפואת יתר (אנשים שהולכים לייעוץ מיותר)

לגבי מטפלים רגשיים

המלחמה יצרה חסר גדול בעקבות קפיצה בביקוש (ואולי היה חסר כבר קודם בגלל תקנים מצומצמים)

על אף אוזן גרון במכבי בירושלים

יש תור למחר

וערמת תורים לחודש הקרוב

במאוחדת

יש 2 תורים לחודש הקרוב

אולי כדאי לך לעבור קופה

יש רופאים מקצועיים בקופת חולים ובבתי חולים

הרבה מהרופאים הפרטיים מקבלים גם ציבורי

לרוב זה רק עניין של זמינות מהירה של התור ולא עניין מקצועי 

והמשכורת שלהם תלויה במדינה-

בתקנים (צוותים רפואיים), בהסכמי שכר מיושנים וכו' (גננות, מורים) יש מחסור. 

אני חושבת שבעקבות השינויים שחלו בשנים האחרונות הרבה אנשים עברו למגזר עסקי פרטי ועזבו את הציבורי כי זה לא משתלם מאף בחינה בעיקר תנופה התפתחותית-תעסוקתית, בתעסוקה הציבורית יש תקרת זכוכית אין יצירתיות אין ביטוי עצמי לתפיסות מסויימות בכל מיני תחומים

במגזר הציבורי אפשר לצבור הרבה ניסיון/ הכשרות/ למידה מעמיתים

מה שפחות קיים כשעובדים באופן פרטי 

במימון ציבורי.

חוץ ממטפלים רגשיים, אבל זה ממומן דרך קופ"ח לרוב, אז זה גם נחשב לשירות ציבורי.

כשיש גוף אחד מסדר, זה לא מאפשר לעובדים מצטיינים להיות מתוגמלים, מה שגורם לחוסר היצע במקצוע למרות שיש ביקוש גדול.

כוחות של שוק חופשי מסדרים את הדברים האלו ולכן מנסים להפריט שירותים, אבל יש ועדים חזקים מדי, ויש מעט מאוד מוטיבציה לטפל בדברים האלו.

גם מצב של מציאות בטחונית רגישה גורמת לקשב להיות במקום אחר, אבל זה לא רק זה, עובדה שכמעט שני עשורים הייתה מציאות בטחונית סבירה ועדיין השירותים הממשלתיים מידרדרים.

נראה לי שהרופאים הכי גדולים והכי מצליחים הגיעו מהשירות הציבורי מבתי החולים

התגמול הכי טוב זה הניסיון והידע המקצועי שרכשו והם יכולים אח"כ למכור אותו בשירות הפרטי במחיר גבוה

הבעיה היא לא חסר ברופאים אלא חסר בתקנים/ רפואת יתר

עבודה בבתי חולים היא מהמעניינות בשירות הרפואי

וזה כנראה תמריץ גבוה לרופא לעבוד שם

והם יכולים לתגמל כספית,

רוב השירות הציבורי הוא גרוע כי הוא שירות ציבורי.

ברכע שמפריטים הוא נהיה יעיל יותר ואטרקטיבי יותר.

תגמול מקצועי לא יכול לסדר כוחות שוק של היצע וביקוש ולכן ברור שיהיה חוסר.

חוסר בתקנים זה הקצאה ממשלתית, אותו עניין של שירות ציבורי לא יעיל.

רפואת יתר לא יודעת אם זה נחקר, אבל בוודאי שאם היה צריך לשלם על כל ביקור, כמות הביקורים הייתה יורדת.

שלא לדבר על התייעלות בתורים.

היום לאנשים אין תמריץ לבטל תור. זה אמנם נוח וזמין דרך אפליקציה,

אבל גם לא כולם משתמשים באפליקציות, וגם זה יותר מאמץ מפשוט להבריז, וזה אותו מחיר.

בקיצור הפתרון האולטימטיבי הוא הפרטה.

היום יש גם רפואה פרטית רחבה,

אבל אז משלמים פעמיים על שירותי רפואה,

גם דרך תשלום מיסים וגם דרך ביטוחים פרטיים.

לא משנה 

וגם מבחינה דתית לא רואה בעיה 

לק"י

לא רק רופאת נשים. גם שאר סוגי הרפואה.

(אם יש רופא בבית חולים או במוקד וכו', אני לא מבקשת רופאה במיוחד. אבל כדמות קבועה- אני הולכת לאשה).

(ולמי שתטען שהרבה רופאות לא נחמדות. שלי דוקא ממש נחמדה ואנושית, ואני לא צריכה יותר מאחת😅).

למרות שנתקלתי ברופאי נשים גברים נחמדים יותר מנשים

אמפתים בהרבה יותר

לרופאים.

בטוחה שיש גם רופאות מצוינות.

לצערי הנסיון שלי היה גרוע.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

הרופא שלי ממש ענייני רגיש ומכבד. ומצד שני נחמד. ומרגישה בנוח לשאול אותו כל שאלה שיש לי.. מה שממש לא הרגיש לי אצל האישה.

בלי שום קשר לדת. (בתור רופאת נשים)

בנושאים לא אינטימיים לא משנה לי

כן יצא לי להתקין התקן אצל רופאה אשה, סתם כי במקרה היה לה תור לתאריך שהייתי צריכה. לא היה אכפת לי ללכת להתקין אצל רופא גבר. 

לא רוצה שגבר זר ייגע בי... גם אם זה מותר הלכתית. (כמו שאעדיף רופאה יהודייה על פני רופאה ערבייה... אם כי על זה קצת פחות אתעקש)

וב"ה מצאתי לא מעט רופאות נחמדות, מקצועיות ונעימות. (להפך, חלק מהרופאים הגברים שנתקלתי בהם לא ענו על ההגדרות האלה...)

אתעקש על יהודי/ה אבל לא על אישה

זאת אומרת הפסיקה ההלכתית שאני מכירה אומרת ללכת למי שטוב לי. מספיק שהדלת לא נעולה או כמובן מלווה שזה תמיד יותר נעים

ברור שאני מעדיפה רופאה באידאל

הסיכון שהמפגש עם רופא יזלוג לאיזורים מיניים הוא גבוה בהרבה (על כל הקשת. לא דווקא פגיעה או הטרדה מפורשים)

מצד שני - בפועל - במפגש עם שתי רופאות חוויתי ממש פגיעה באינטימיות שלי, חוויה של כאב ושל זלזול. וזה נפוץ בהרבה מאשר חוויות לא אתיות של זליגה למיניות

ולכן בסופו של דבר אני הולכת לרופא שאיתו התחושה שלי היא מוגנת ובטוחה (ברור שבהתחלה באתי רק עם בעלי . ורק אחרי שיש לי בטחון ותחושה של מוגנות גם מצד הפיזי של המרפאה אז אני מוכנה גם ללכת לבד כשצריך)

אני מניחה שהבעיה היא שכולן רוצות רופאות ולכן ממש קשה להשיג תור לרופאה נורמלית בלי המתנה ארוכה מדי

וזה מבאס

ועדיין מבחינה אישית הולכת רק לאישה

(פגשתי בחיי אופאים גברים - בעיקר בחדר לידה וכולם היו מצוינים, נחמדים ורגישים

ועדין- מעדיפה רופאה אבל לא מתפשרת על מקצועיות ואנושיות, יש לי 2 רופאות מעולות שאני מזגזגת בניהן לפי זמינות תורים)

לא שאין רופאות טובות

אבל הייתי אצל אחת והיה לי מזעזע

והוא מאוד אנושי ומכבד ומומחה ממש

וקרוב לי לבית

אז אני הולכת אליו

בדרך כלל עם בעלי

ומבחינה דתית- אין בעיה עם רופא...עד כמה שידוע לי.
אם יש רופא מומחה בעניין מסויים ומומלץ, כן אלך אליו.

ממש לא קשור למצוות ודת. זה תחושה אישי לפנית.

אלא אם כן זה לא כולל בדיקה גופנית, ואז תלוי מי הרופא/ה. 

דווקא בקטע של סקירת נקודות חן אני לא רוצה להגיע לגבר ותקועה עכשיו כי רופאת העור היחידה פה יצאה לפנסיה... לא יודעת למה זה יותר מפריע לי, אולי כי זו בחינה מדוקדקת כזאת 

בלי בדיקה גופנית זה ממילא לא משנה לי

בביקור עם בדיקה גופנית זה בכל מקרה לא נעים לי

(גם גבר וגם אישה

באותה מידה)

ככה שזה לא פרמטר שאני לוקחת בחשבון

בהריון הראשון הייתי אצל רופא, בהריון השני אצל רופאה שהייתי צריכה לקבוע כל תור ברגע שיצאתי מהביקור הקודם והיא הייתה מקסימה אבל יכולתי לחכות גפ שעתיים בתור כל פעם שהגעתי אליה..

בהריון השלישי התחלתי אצל רופא וכשהוא עזב את הקופה מצאתי את הרופאה המושלמת- גפ תורים זמינים, גם בדכ זמן המתנה סביר בתור, גם נחמדה.. ממש מקווה שתמשיך בקופה

ברמה של מאפים, בורקסים, קרקרים, ממרחים, שתיה קרה.

אחת תסתפק במאפים ושוקו

אחת תרצה קידוש של ממש עם קוגלים ומיני מאפה משוכללים

אחת תרצה בר מתוקים יוקרתי בגווני ורוד זהב

ומידי פעם עולה בי חששות שאומרים שזה לא טוב לא לעשות בכלל.

אולי באמת נעשה יום אחד. אולי נחבר ליומולדת הבא שלה.

הם הרגע נולדו

אני פשוט לא מאמינה

ולא מתכוונת לעשות.

לא נראה לי נכון לחשוש מדבר כזה

חשוב להכיר טובה על הילדה שהשם נתן לנו אבל לא חייבים בקידוש דווקא

ורק עכשיו הבשלתי לעשות חח

פשוט פנינו לבית כנסת שבו עושים קידוש מכובד בכל שבת וביקשנו לתרום את הסכום.

ממש חוצפה!!

לפי ההודעה שכתבת נשמע שאתם אנשים עדינים שלא מתלוננים בדרך כלל. אבל זה ממש חוצפה!!! 

תגידי לעצמך לפני שאת מנסה מקסימום תצליחי אבל רוב הסיכויים לא יסכימו..

פושט כדי לא להיות מדי באמוציות אם לא יסכימו...

של גוגל.

אגב, בדקת חוות דעת קודם? 

לא המצאה.

לא נראה לי שאדם שמאיים להגיד את האמת זה נקרא סחיטה.

אבל גם אני לא עורכת דין, אז אולי אני טועה.

חבל שכך את מרגישה
ובהחלט בהחלט יש מקום לבקש הנחה בתשלום יחד עם פירוט של הליקויים בצימר הזה...

אמרתי להם ממש בעדינו ונעימות

הם התבאסו לשמוע אבל אמרו שלא שמעו על התלונות האלה לפני (שזה ממש מפתיע אותי.  המיטות באמת לא נוחות ואני ממש לא מפונקת אני ישנה באוהלים מלא וזה..)

והיה באמת כאילו עשו שם שיפוצים לפני

הם אמרו שאשלם כמה שמתאים לנו..

מה דעתכן? לא יודעת האם באמת לא לשלם את המחיר ואם כך אז כמה כן לשלם? 

מאוד הוגנים.

הייתי מורידה 200-300 ש"ח מהסכום המלא ולא מעבר. 

האכזבה נשמעת לא דוקא מהצימר אלא מעוד דברים

כי אפשר להנות גם בישיבה בספסל, מתחת לבית

ואם כבר יוצאים  ,אז לנסות להנות למרות הכל.

נשמע שסתם היה מבאס לא רק המזרון

כי יכלתם לצאת לטייל וכ מחוץ לצימר, הרי לא באים בשביל המזרון

אפשר לצאת למלון מפואר ולא להנות מכל מיני סיבות

עזר לי להבין שאני בגרף..

תודה רבה!!

וואי

זה הולך ונהיה טוב יותר מיום ליום

אבל בהחלט תקופה לא קלה

אצלי זה חולף באמת רק בגיל שנה פלוס.... אבל הקושי העיקרי הוא בחודש- חודשיים הראשונים

חיבוק

תעזרי בכל מה שאת יכולה❤️

מעודד ממש לשמוע את הנרמול הזה והאישור שזה לא קל בהתחלה... באמת שכחתי..

ותודה על העידוד לבקש עזרה!

וחיבוק על הקושי....

בעז"ה שיהיה רק קשיים כאלו מסיבות שמחות❤️

ועד שהכל נרגע ומתאזן, והשגרה מתבססת- טא-דאם! צו גיוס לעוד חודשיים קדימה

ושוב להתרגל מחדש...

ובכלל אחרי לידה סביב חופש גדול ואז חגים.. עד עכשיו עוד לא הרגשתי שניצלתי 100 את החופשת לידה

חיבוק ענק ענק ענק!!!!

הקודם שלנו נולד לפני החגים וזה היה מאתגרררר

אז עם מילואים גם לפני/אחרי זה ממש קשוחח.   

לוקח זמן אחרי לידה להתאםס על החיים

זה מטתטל הכל.ומצבי רוח והעייפות

והמתיקות...מצד שני

ואת מגוייסת כרגע?

יצא לי להיות מגוייסת פעמיים בסוף הריון

וגם 4 חודשים אחרי לידה

וחד משמעית כמה שהיה קדוח וכואבבבב הכל בהריון

עם תינוק קטן היה פי כמה

כל יום לא האמנתי שאני אעמוד בעוד יום כזה!

ואין ערב לנוח ואין לילה לישון

באמת מטורף 

שאתן פשוט אלופות!!!

אני לא מגוייסת..

הטיפול בתינוק קטן דורש ככ.. וגם האחריות.. מאוד כבד אחריות כזו.. הם ככ קטנטנים..

קרובת משפחה אמרה לי "כשמפסיקים לספור בשבועות את גיל הבייבי", תחזיקי מעמד ואיפה שאת יכולה תשמרי על עצמך ותנוחי ❤️

שבועות זה ממש רעיון!!

ותודה על העצות החשובות😍😍

וגם עזרתן!

אין עליכן!!!

ממש עוזר הנרמול וגם המסגרות זמנים שהזכרתן.. נותן לי הרבה.. תודה רבה רבה!!!

@מתואמת

@יעל מהדרום

@דפני11

@בארץ אהבתי

@בשורות משמחות

@בורות המים

@קמה ש.

@מוריה 7

@מכחול

@אמא לאוצר❤

@התלבטות טובה

@לפניו ברננה!

וב"ה הבוקר קמתי יותר טוב טפוטפו..

ושיהיה בע"ה רק שמחות ובריאות אצל כולן!

וואו איזה מרגש, שיהיה בהרבה מזל טוב בריאות ואושר!

איך אני שמחה בשבילך 😍

התאוששות נעימה, מחזיקה לך אצבעות והלוואי והייתי יכולה יותר מזה!

חיבוקים!!

זה עובר, מבטיחה..

תמרחי מייד כשמתחיל. אני מרחתי לשני שנדבק מייד וזה לא התפשט, והיה רק במקום מכוסה אז לא נראה לי שיש בעיה לשלוח במצב כזה.

וכמובן גם הסבון האדום כמו שכתבו פה.

עבר ממש תוך כ3 ימים.

ממש לשים לב כשהפצע קטן ולמרוח משחה אנטיביוטית . כשזה גדל הרבה יותר קשה להשתלט על זה. ובד''כ המשחה כבר לא עוזרת וצריך אנטיביוטיקה בפה.

אם את בעניין של טבעי

אני השתמשתי בשמן זרעי אשכוליות וזה ממש עזר אפילו שנפצע היה כבר די גדול.

אומרים שיש עניין לחזק את המערכת החיסונית בכללי.. במיוחד אם זה חוזר שוב ושוב.

אני לא הייתי משתגעת על להפריד ילדים בבית. זה באמת ממש קשוח. ואם הפצע במקום שאפשר לכסות מתחת לבגדים אז זה בכלל סבבה..

היה לבן שלי מתישהו, ולא חושבת שניקינו משהו...

כי עצות בזוגיות זה לגמרי גדול עלי

קודם כל חיבוק על התחושות הלא קלות

לגבי מה שכתבת בסוף, אם הכוונה היא שהוא גמר בחוץ בכוונה זה מותר לפי הרבב דיעות כל עוד זה תוך כדי עחסים, ובמיוחד כשכואב לך. כך שאל תדאגי מהפן הזה

לצערי סובלת מכאבים בגלל כיווץ יתר ( אולי  הלידה שיפרה בע"ה) וקיבלנו הנחיה כזאת אבל ליד המקום ...

כאן זה לא היה ליד בכלל וגם בעלי בפרוש אמר שגם בגלל שלא הייתי מוגנת ולפי מה שאני מכירה אסור בשביל מניעת הריון ...

ולא קלטתי בכלל רק אחרי וזה קשה לי 

שלא חייב בכלל ליד המקום

תנוח דעתך מבחינה הלכתית

מבינה שאכפת לך שזה לא סוכם ביניכם קודם. גם לי זה היה אכפת

ולגבי כיווץ יתר אצלי אחרי לידה שלישית הייתה את ההקלה המשמעותית ביותר

בהצלחה

ומה עבר לו בראש זה מאה אחוז שלו.

וגם תפילות

יש לך מספיק משלך...אל תקחי עליך גם בעיות שלו...

בעיני ממש חשוב שתנסי להתמקד במה שייך לך.  כמובן בעיקר מול עצמך אבל זה ימשיך גם מולו...

נשמע שקשה ובאמת נשמע שכרגע יש ביניכם פערים בכל מיני תחומים ואת רוצה ממנו יותר

אבל אם את "יורה לכל הכיוונים" כמו שזה נשמע עכשיו- שזה כמובן לא במודע אלא טבעי וקורה לנו באוטומט- שניכם תפסידו.  חבל.

כדאי לך לשבת ולהתמקד מה הנקודות שהכי מפריעות *לך*. שבאמת משפיעות עליך ונוגעות לך ואת ממש צריכה לשתף איתו פעולה כדי לפתור אותם

מה את יכולה לשפר ולפתור בעצמך (עזרה מבחוץ, לדאוג לעצמך, לעמוד על שלך)

ומה בכלל לא קשור אליך,  גם אם זה מעצבן אותך או קשה לך, אלא זה באמת שלו - ואת זה לשחרר. כמה שזה קשה זה מוריד ממך ומקל מאוד אחרי שמצליחים

וכמובן אל תחששי להעזר, אם אתם מרגישים תקועים או בלופ שהולך ומסתבך לאורך זמן - מומלץ ללכת לייעוץ

לפעמים אפילו מעט מפגשים עם אדם מקצועי ושבא מבחוץ מסוגלים לתת הרבה רווחה והתקדמות בזוגיות

בהצלחה!

ותזכרי שחודשיים אחרי לידה עדיין הכל מטלטל ולפעמים פשוט צריך קצת זמן שהספינה תרגע מחדש, במיוחד במיניות שם גם הגוף פיזית והורמונלית עוד לא חוזר למקום בכלל...

ולפי הרבה פוסקים זה מותר לכתחילה במצבי כאב..

וחיבוק גדול🫂❤️

מנסה טיפה לעשות סדר.

1. הנושא של המסכים

2. החיפוש הדתי

3. המצב הזוגי בכללי

4. יחסי אישות (כאב, חשק)

5. מניעה

לדעתי תתחילי מלהסתכל על זה ככה ולא כמישמש עצבני ומתוסכל...

לחשוב מה הנקודה שמפריעה לך בכל אחד והאם יש לך כיוונים לפתרון.

ורק רוצה לכתוב לגבי העניין של המניעה והיחסים שבסוף אתם בלופ שאין איך להיות בו בטוב... כי בסוף להתנזר לחלוטין- לרוב לא מוצלח. לגמור בחוץ- אכן לא מומלץ הלכתית ואני מבינה את תחושת אי הנוחות ( בלי לסתור שיש דעות שאיכשהו מתירות...) ממש מחילה על השאלה, אבל מה בעצם ציפית שיהיה? במלוא הכנות, בלי ציניות... אם את לא מעוניינת כרגע לקחת אמצעי מניעה את בעצם בונה על התנזרות? אם כן, נראה לי ראוי שזה יהיה בשקיפות מולו בלי להגיע למצבים כמו שקרה לכם... לחשוב מסודר מה בעצם את רוצה ומצפה שיהיה בתחום הזה. כי בלי זה נראה לי באמת שזה רק יכול להרחיק ולא לקרב...

בהצלחה רבה!

ובאמת תנסי להתמודד בצעדים קטנים עם כל האתגרים ולא להשאב הןמערבולת לא ברורה

מתקנת כדי שנשים במצב כזה ידעו

במצבים של כאב ההיתר הוא לגמרי לא איכשהו אלא אפילו לכתחילה

אולי הדיוק הוא ההבדל בין כאבים למניעה.

כי אם מישהי כאובה כמובן שיש היתרים לקיים יחסים ללא כאב, אבל זה לא מותר הלכתית למניעת הריון.

(כותבת בכללי בלי להכנס למקרה של הפותחת)

אנחנו שנים עם ככה.... אבל לא למניעה.

אין לי בעיה ככה ( את האמת לקח לנו זמן להבין שזה הדבר הנכון במקרה שלנו )

אבל זה שגם לא הרגשתי שהסכמתי, במקום וגם בגלל המניעה קשה לי 

לגבי תפילות ומסך יש הרבה דברים חלקם ציינת וגם הסברתי לו הרבההה פעמים.

לא מתכוונת להתנזר אבל כרגע המקום עדיין כואב מהלידה ( כל האזור לא קשור לחדירה ) בלי חשק אז לא הרגשתי צורך כרגע.

אני הייתי יותר בכיוון של התקן אבל עדיין מחכה לתור ובעלי ממש היה בלחץ מדימום הסתגלות ארוך אז "התפשרתי" לסרזט

אם הרגשת שאת לא רוצה ובכל זאת נענית, התחושות שלך מובנות

מציעה לך להקשיב לרצון שלך רגע בלי קשר ללחץ שלו

בנוסף, לגבי תפילות, מחשב וכו - זה נשמע שיש מעין פצצה בחדר ונשמע שאת בעמדה אמהית מולו - מצפה שיעשה מה שנכון מבחינתך/ מה שאת אומרת לו לעשות

זה לא מקום נכון להיות בו בדינמיקה זוגית בעיניי

הגיוני שמפריע לך הקטע של המסך והתפילות, אבל השאלה היא - במה זה מפריע לך ומה השורש. מה חסר לך מולו? יחס? תשומת לב? שותפות רגשית/כזו שתהוא לידי מעשה? קשה לך לראות אותו רובץ בטלפון בשעה שאת עובדת קשה מצידך?

אם זה הכיוון,אז על זה בדיוק צריך לדבר, ישירות. לא בעקיפין של - בוא לחדר

לא בציפייה בלתי מדוברת שיעשה דברים בבית

ממש לפתוח ברחל ביתך הקטנה את מה שאת מרגישה (לא מה שהוא עושה) ומה עולה אצלך ברגש  כשציפית שישים לב לבלאגן למשל והוא ישב לו בחוסר מעש (הרגשתי שהכל עליי/ שמה שחשוב לי לא חשוב לך/ שאתה לא רואה אותי)

כשלא מדייקים את התחושות, זה יכול לבוא לידי ביטוי באמירות שתלטניות כשלמעשה את רוצה לראות ולהרגיש שאת תוםסת מקום אצלו. גבוה הרבה יותר מהמסך

חיבוק❤️

אני באמת הייתי במצב של ריצוי כי הרגשתי רע....

לגבי המסך אני מסבירה לו ולרב מתישהו מסכים איתי ומנסה להשתנות וזה לא מחזיק מעמד,  אבל לגבי התפילות הוא לא מוכן להקשיב כי זה משהו "שלו" ואני באמת לא רוצה ליהיות במקום של ההורה אבל ככל שאני מרפה ומשחררת זה מדרדר ליותר ויותר דברים ( לדוג רק ערבית ואז עוד תפילות ואז גם לפעמים לא בבית, פתאום אוכל הכשרים שעד עכשיו לא וכו' )

אני מתפללת כך זה אבל לא יודעת מה עוד לעשות בצורה נכונה 

להבין שאת לא מחליטה בעניין הזה

סליחה על הישירות, אבל זו השורה התחתונה

את יכולה להגיד שזה חשוב לך. את יכולה ללכת לתפילה בעצמך. את יכולה ללכת איתו לטיפול זוגי על זה שהתחתנת עם בחור x וקיבלת בעל y וקשה לך עם השינוי, שהחלום לבית שנראה בצורה מסוימת מתנפץ. שאת חוששת בגלל חינוך הילדים .אפשר. בהחלט. אפשר גם ללכת לטיפול לבד בעניין. ואם נלך לקיצון, אפשר להחליט שאת לא מוכנה לחיות איתו יותר חלילה

כל מה שאת יכולה להחליט בנושא זה רק בנוגע אלייך.

אגב, אבא מתפלל איננו ערובה לילדים מתפללים או יראי שמים  וגם להפך. חמי למשל לא הולך לביהכ אף פעם בערך, ובעלי ב"ה חזר בתשובה בכלל.

מה שחשוב באמת לחינוך הילדים, ואת זה כל המטפלים אומרים, זה הורים אוהבים שיש ביניהם שלום בית גם אם הם שונים. 

הורים אוהבים זה הבסיס והדוגמא הכי הכי חשובה לילדים!!

יכולה להעיד על עצמי, ההורים שלי עם פער דתי כלשהו ביניהם. אבל הלוואי על כולם קשר כמו שלהם😊❤️

ובאמת כולנו תפסנו כיוונים כאלה ואחרים בדת אבל מתוך מקום אוהב ובוחר וכזה שיודע להכיל מורכבות..

בעיניי זה דווקא בנה אותנו לאנשים פתוחים ומכילים יותר, אני רואה את זה בתור 🎁

ולפותחת מאחלת לכם רק טוב ושתצליחו לעלות על הגל מתוך מקום אוהב ומחובר בעז"ה🫂

לשאול את עצמך - למה הרגשת רע?

את מרגישה שזה משהו שאת "צריכה" לתת?

כי אם כן, אז השורש מתחיל כאן.

בדינמיקה הזוגית ביחס לאינטימיות.

נכון בעיניי שזה יגיע ממקום של רצון, ולא של הסכמה.

תראי שזה בעצם יצר לופ שקשה לצאת ממנו.

הוא שאל, ורצה לראות אותך

אבל תודעת ה"לא נעים", גרמה לך לא לראות את עצמך, ובעצם גם ללכת נגד הרצון שלך ושלו יחד.

יכול להיות שזו נקודה לבירור משמעותי של התחום הזה אצלכם. כי נשמע שגם אצלו זה טעון ואולי שניכם מגיעים עם משקעים.

השאלה היא האם זה בדיבור או במודעות, או שכל אחד מנסה לחשוב מה השני רוצה, בלי באמת לשאול.

לגבי שאר הדברים.

קודם כל ממש מבינה את הכאב שלך. ממש.

אני מצטרפת לאמירה שנשמע שיש כאן מקום קצת אימהי.

השאלה היא האם זה מופיע בעוד הקשרים.

עד כמה יש לו מקום לאחריות על עצמו ולאחריות זוגית, כי את מתארת את לקיחת האחריות גם ביחס לסדר בבית, שהוא שיחרר ברגע שאת קצת חזרת לעצמך.

אם הוא היה פותח את השרשור, הייתי כותבת כמובן ביחס אליו. אבל מכיוון שאת פתחת, אני כותבת ביחס להתנהגות שלך.

א. לנסות לחשוב האם מפריע לך עקרונית מה שהוא עושה, או שאת מרגישה שזה פוגע בך אישית.

אם הוא לא מתפלל למשל - זה שלו לגמרי

אם הוא מול המסך כל הערב ומבזבז זמן - זה שלו

אבל אם בגלל זה כל העומס של תפעול הבית נופל עלייך - זה שלך. וזו נקודה לדבר עליה. בלי קשר בכלל למסכים, אלא ביחס למשימות של הבית.

אם חסר לך זמן איתו - זו נקודה לדבר עליה. ובלי קשר למסכים.

וכדאי שזה יגיע ממקום של החוסר שלך, ולא ממקום של ביקורת עליו ועל המעשים שלו.

ב. ביחס לעניין הדתי - באופן כללי אני חושבת שזה באמת עניינו של האדם עצמו, הקשר בין אדם למקום.

אבל, את מתארת שאת מרגישה שזה מעבר ל"רק" לא ללכת לתפילות.

וכאן, בגדול, היה מקום לשיח פתוח ביניכם, על מה קורה לו. לא בצורה ביקורתית, אלא מתעניינת.

אולי הוא כבר מרגיש פחות מחובר?

אולי משהו בעולם הדתי שלו משתנה?

אנשים לא נשארים אותו הדבר כל החיים.

אני מבינה שזה מאוד מטלטל אותך

אבל דרך עיניים ביקורתיות אני לא חושבת שתצליחי להגיע ללב שלו. ואם הוא יעשה תהליך שקשור לדת, הוא יעשה אותו בלי לשתף אותך, כי הוא ירגיש שאת תעביר עליו ביקורת ולא תדעי לקבל את זה.

זה ממש עצוב, אבל את לא יכולה להחזיק את העולם הדתי שלו. ואת מרגישה שאם תשחררי אז הוא ילך ויאבד לו. אבל אני לא חושבת שזה שתעקבי אחרי התפילות שלו, זה מה שיגרום לו להחזיק את העולם הדתי.

אני מאמינה שתורה זו בחירה. בחירה פרטית של כל אחד. ועם כמה שזה קשה, זה לא משהו שבת זוג יכולה להחזיק בשביל בעלה.

אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לתת מקום. לספקות, לשאלות, לשיח בנושא. את לא יודעת לאן זה ייקח. אבל לפי דעתי זה בוודאי יאפשר יותר מאשר אם תמשיכי לנסות להחזיק עבורו את העולם הרוחני שלו.

ג. נקודה אחרונה. כתבת שהוא אבא טוב ובעל טוב. במה הוא כזה בעינייך? אל תעני לי. תנסי לענות לעצמך. ותפרגני על הטוב. יש מקום להגיד גם מה מפריע, אבל עוד יותר טוב, זה להגיד מה היה טוב ומה שימח אותך. "וואי איך היה לי כיף היום שישבנו ושתינו קפה ביחד, אני ממש אוהבת לדבר איתך". "תודה רבה שהכנת לי קפה, זה ממש שימח אותי". ועוד כאלו. לפעמים הטוב הוא מובן מאליו, והצד השני בכלל לא יודע מה משמח. כשאומרים את זה, זה מדרבן לעשות את זה שוב

אז קודם כל אני מהסוג ה"מרצה"

בעקרון עברנו תהליך ) בטיפול ) בגלל שכן נכנסנו ללופ כזה בעקבות כאבים ביחסים בתחילת הנישואין עד שהרגשתי שזה היה לקיצון השני הוא פשוט פחד לבקש בכלל כי לא ידע אם אני אמיתית או לא אבל ב"ה אני הצלחתי ליהיות כנה.

עכשיו, טבלתי לפני כמה שבועות אחרי הלידה ופשוט אין בי חשק או כלום וראיתי שהוא על קוצים ממש ניסה לא לדחוף אבל אחרי הרבה זמן פשוט כבר הרגשתי ש"מסכן" אתמול גם יצאנו לדייט אז הרגיש שאני אולי גם "שם".

לעניין הדתי את צודקת, אבל זה מפחיד. מפחיד אותי

לעניין התפילה אומר שלא מרגיש מחובר לשאר הדברים כל פעם משהו אחר.

לעניין המסך, זה כן פוגע בי

כשהוא משחק אין לי אם מי לדבר, פחות עוזר, הולך לישון מאוחר ואז גמור וזה לופ כזה

האינטימיות, אני לא רוצה להיכנס לזה לעומק בפורום הזה.

אני ממליצה על הספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות", מרענן ומשנה את התפיסה על הנושא.

וכן אגיד לגבי האמירה שהוא "מסכן"-

האם זה לא יותר עוול עבורו, כאשר הוא רוצה שזה יהיה ברצון ואת מסתירה ממנו את זה שזה לא ברצונך?

זה קצת חריף. וזה לא נאמר כביקורת, אלא יותר כדי לנסות לתת זווית אחרת לתפיסה.

לעניין הדתי, אולי כדאי להתגלגל עוד קצת במחשבות האלו. מפחיד שמה? מה יקרה אם תגלי שהוא לא מחובר? מה יקרה אם תגלי מה יושב לו בפנים? זה אומר שהוא איש אחר? בעל אחר?

(את לא חייבת לענות כמובן)

אני חושבת שעדיף אמת וכנות, גם אם מאתגרת, מאשר הסתרה.

אולי לנסות להפריד בין האדם שהוא, לבין העולם הדתי שלו ומה זה אומר עליו.

כן, זו התנפצות של חלום.

אבל ההחזקה בחלום, בעיניי גובה מחיר גבוה יותר מאשר להבין שאולי החלום השתנה (וזה נכון בכל תחום בזוגיות)

לגבי המסך, קטונתי מלהגיד. יש הבדל אם זו התמכרות שהוא ממש לא מסוגל להפסיק, לבין אם זה פשוט תחביב שמושך אותו הרבה זמן.

יכול להיות שזה גם יושב על עניין הדינמיקה - את בתפקיד המבוגר האחראי, והוא מקטין ראש והמסך מאפשר את זה בקלות. אני לא יודעת.

לעניין העזרה - אולי לנסות לסכם תפקידים מוגדרים ביניכם, ואת תנסי לשחרר לגמרי את מה שהוא לא תפקידך. אולי הסרת האחריות יכולה לעזור.

לגבי שיח - לנסות להגדיר זמן זוגי יכול לעזור? ובמקביל, שאת תצאי עם חברות, תעשי דברים בשבילך, ושהוא לא יהיה מקור החברה הבלעדי.

תמצאי לעצמך דברים טובים ומשמחים גם בלי קשר אליו. אולי זה גם יכול לעזור

בתור מכורה למסך בעצמי, כמו כולם ואולי קצת יותר😅 שכשמעירים או מסבירים לי למה זה לא טוב, זה כל כך מבאס אותי (כי אני יודעת שזה לא טוב וזה בא על חשבון דברים חשובים וכו') שזה גורם לי לשקוע עוד יותר במסך...

לא בטוחה אם להסביר לו עוזר או מפריע🤷🏻‍♀️

בין הדברים החכמים מעלי

לי אישית ההתנהלות שלו מהבהבת קשיי קשב

(פשוט מאד מזכיר לי את עצמי)

זה לא פתרון

אבל זה יכול לעזור לשניכם להבין אם הוא בורח ממה שגדול עליו, באיזה כיוֹון לעבוד.

@הפותחת, אולי יקל מעלייך את ההבנה שלו.

ועוד דבר שהיה לי חשוב להגיד לך, שיש פה לדעתי גלגל.

מתוך מה שאני ראיתי עלינו.

בעלי גם עם קשב. היה לנו גם שנים של תסביכים כאלה.

שנשרטתי במקומו על הדברים שלו, תפילות וכל זה. ואז גם מסכים והתמכרות.

ההישאבות עמוק שאין לך עם מי לדבר, זה לגמרי קשב. תנסי כמה שפחות לכעוס על זה.

אבל החלק החשוב  זה שהגלגל זז כל עוד את לוקחת אחריות במקומו.

על כל דבר.

על זה שאת על יד הדופק אם הלך לתפילה או לא. אם עדיין במסך או לא. וגם באישות.

ברגע שאת תצליחי באמת לשחרר ולהיות שם כמו חברה שלו, ולא כמו אמא שלו, יהיה לו בסיס בכלל לנסות להתחיל להניע גלגל בעצמו.

ואז הוא יוכל בכלל להתחיל לבדוק אם יש לו שאיפותולאן הם הולכות.

אומרת לך את זה ממקום שבעלי לא זכר איך נראה בית כנסת. בחיי.

ואני בהתחלה קצת הפריע לי ומהר מאד הבנתי שזה או לשחרר או שכלום. לא שיחררתי כי הבנתי שאם אני ישחרר הוא ישתנה.

באמת כי הבנתי שגם אם הוא חוזר בשאלה אני רוצה להישאר איתו. (כמובן עם התנית אמון וכל זה..) אבל היה לי ברור שאני רוצה אותו. ולא חלום כלשהו שהיה לי.

היה לי גם ברור שאני מצפה לקבל ממנו את אותה רמת רצון בי.

זה כמובן נוגע לנושאים אחרים,

אבל היה לנו מלא שיחות שהוא היה מתעצבן על משהו שעשיתי, ולא התאים לו, ולא מדברת על משהו לא בסדר.  יותר משהו ששונה באופי מאחד לשני, ואולי אצלו זה גבול אבל אצלי זה לא,

וכמובן שנקודת המוצא הי אהתחשבות והכל,

אבל כן היה לי מקום שאמרתי לו, אני מצפה שתרצה אותי מי שאני. אחרי זה אפשר לדבר על הכל.

אבל אין מציאות שאתה בא ואומר לי 'לא מתאים לי שאת ככה'.

רוצה אותי או לא?

ואחרי שהוא בחר בי באמת, כמו שאני בחרתי בו, הכל נהיה קל יותר.

וואי איך גלשתי חח

נחזור לנקודת המוצא.

אני באמת חושבת שברגע שתביני עם עצמך אם את באמת באמת רוצה אותו. לא את החלום. אותו.

אני בשביל זה כמו שאמרתי, הלכתי לקיצון. אם הוא חוזר בשאלה, או סתם נהיה לייט כזה, את עדיין רוצה להישאר איתו?

אחרי זה נהיה יותר קל לקבל מסך נגיד. 

מחריגה כמובן מקרים שאת צריכה עזרה, שאז זה להנגיש את זה אליו. הוא לא קורא מחשבות.

מאמי תעשה לי טובה עכשיו זריז כלים. אחרי זה בכייף תחזור לשחק.

אחרי שהוא ירגיש ממש שבאמת הוא בכייף עושה מה שהוא רוצה, אני ראיתי שינוי ממש גדול בתפיסה שלו.

פתאום התחיל לנהל את עצמו. אני חושבת שזה ההגדרה.

שכל עוד מישהו אחר שם עין על בעלי קשב, הם לא שמים עין על עצמם.

אם תשחרר להם את האפשרות לבחור, הם יוכלו בכלל לגשת לשם. ואז סיכוי גדול שיבחרו באמת בטוב ובאותם מקומות שתואמים את החלומות שלך.

מרווה שיצא הסבר נורמלי. התפזרתי קצת...

בהצלחה ❤️

לק"י

@בארץ אהבתי

(מקווה שיש לה סיפורים אופטימיים בשבילך).
 

בעז"ה שתהיה לידה קלה ומהירה! ובידיים מלאות ובריאות!

הלידה הראשונה שלי היתה טבעית.

4 הלידות אחריה היו עם זירוז מאפס.

בכולם ניסיתי גם דיקור/רפלקסולוגיה (או גם וגם) כדי לגרום ללידה להתחיל לבד. אף פעם זה לא גרם ללידה באמת להתחיל. אבל אולי זה כן עזר להכין את הגוף שלי ולהגיב טוב לזירוז.

בכל הלידות שלי ילדתי באותו יום שבו התחלנו את הזירוז.

בשתי הלידות הראשונות הגעתי עם קצת פתיחה (1.5-2 בערך) וקצת מחיקה (לא מלאה, אבל כן התחלה). אז התחילו ישר עם פיטוצין, וילדתי תוך 7 שעות ממתי שהתחלנו (התחלנו במינון נמוך מאוד והעלנו מאוד בהדרגה. צירים באמת חזקים של לידה היו לי רק בשעתיים האחרונות בערך).

בלידה השלישית הגעתי עם צוואר אחורי וקשה, אז כדי להתחיל לרכך את צוואר הרחם שמו לי ג'ל פרוסטין, ולמעשה זה היה מספיק בשביל להתחיל לייצר צירים שהובילו ללידה באותו יום (שמו את הג'ל בבוקר, בערך ב8 או 9, לא זוכרת בדיוק, וילדתי ב6 בערב).

בלידה הרביעית עשו לי בבוקר סטריפינג. זה גרם להתחלה של צירים אבל זה לא התקדם לבד ללידה, אז אחה"צ הכניסו אותי לחדר לידה והתחלנו עם פיטוצין (גם התחלנו במינון נמוך והעלנו מאוד בהדרגה. כשהגיעו ל-12 טיפות לדקה כבר היה צירים מספיק איכותיים והפסיקו את הפיטוצין), וילדתי ב11 בלילה.

בעז"ה שיהיה לך בשעה טובה ובקלות...

אבל אין לי זמן עכשיו לכתוב

מגיבה כדי לזכור

לידה ראשונה התחילו צירים טבעיים בשלב מסויים (פתיחה שש עם אפידורל) נתקע ונתנו פיטוצין, ילדתי תוך שעתיים

לידה שנייה בקצרה- זירוז מאפס, תינוקת ביד שבע שעות מתחילת הזירוז, ללא אםידורל ללא תפרים.

הוחלט לזרז כי עוברית קטנה וחוסר מים, הכניסו לחדר לידה היה פתיחה חצי אז עשו סטריפינג במקום בלון והתחילו פיטוצין, כל רבע שעה המיילדת העלתה מינון. בהתחלה אני על המיטה אחר כך יורדת לטייל בחדר עד כמה שאפשר

קצת כדור פיזיו

אחרי שעתיים בודקים- 1.5 סמ.

אני מאוכזבת נורא המיילדת מבסוטה אומרת לי הגוף שלך הבין שהוא צריך ללדת, את בטוב. את קולטת את הפיטוצין.

ממשיכין להעלןת מינון כל רבע שעה ואני עדיין לא רוצה אפידורל, מחכה לפתיחה שלוש ארבע כדי לקחת

אחרי עוד איזה שעתיים בודקים-שתיים וחצי

עדיין לא רוצה אפידורל

מתישהו סביב שבע וחצי בודקים אותי לפני החלפת משמרות - שלוש. אני אומרת לבעלי אחלה יתחלפו ואבקש אפידורל

ברבע שמונה נכנסת המשמרת החדשה אומרת לי בודקת אותי- שלוש.  אני מבקשת אפידורל והיא שואלת אם להפסיק את הפיטוצין עד שאקבל אותו אני אומרת שכן כי ממש כאובה (התחלתי לבכות אמרתי לה מה אבל זה יעקב אותי עכשיו לא??? אומרת לי מאמי לאן את ממהרת עדיף תהיי רגועה ותלדי בנחת מאשר תלדי מהר, תקבלי אפידורל תנשמי נחזיק את הפיטוצין).

משם הצירים ממש ממש מתחזקים בשלב מסויים אני מתחילה לצעוק המיילדת נכנסת בריצה משכיבה אותי על המיטה - ראש בחוץ. בחסדי ה' תוך שנייה תינוקת עלי בלי תפרים ולהפתעתי הרבה מאוד- בלי אפידורל!

ברוך ה' היה מעולה מעולה!

לידה ראשונה ארוכה נורא נורא, התחילה טבעי, בלי זירוז אבל נתקעה ובסוף קיבלתי פיטוצין כדי שהלידה תתקדם. קצת יותר מיממה מאז שהתחילו הצירים ועד שהילד נולד בסוף. כל הלילה והבוקר העברתי את הצירים בבית, נסעתי לבית חולים לפני הצהריים והילד נולד בלילה, ככה שהייתי בחדר לידה נראה לי תשע שעות.

לידה שניה, קסומה, בבוקר התחילו צירים, בצהריים נסענו, תוך שעתיים מההגעה לבית חולים נולד הילד. 12 שעות מתחילת הצירים.

לידה שלישית, לידה קלה ממש, צירים באחת בלילה, תוך כמה דקות כבר מבינה שאני אוטוטו יולדת, אמבולנס, הגענו לבית חולים בפתיחה מלאה, תוך חצי שעה הילד בחוץ. שעתיים וחצי מהציר הראשון ועד שנולד.

ועכשיו סיפורי לידות יותר מפורטים

בלידה הראשונה הגעתי לבית חולים בפתיחה 7, הייתי בטוחה שעוד מעט אני יולדת, אז ננסה בלי אפידורל, שכבתי במיטה בשביל מוניטור, היו איזה בעיות או משהו, אני לא זוכרת או לא יודעת למה אבל בפועל לא יכולתי לקום ולהיות תנועתית ולהתמודד עם הצירים ורק שכבתי על הגב, אז באיזה שהוא שלב אחרי הרבה מאוד זמן שהלידה לא התקדמה ביקשתי אפידורל. הפתיחה 9.5, כמה שעות, תקועה על 9.5, תוך כדי עלה לי החום, מתחילה להרגיש גרוע, נתנו לי אקמול לוריד, והלידה לא מתקדמת, המיילדת פקעה את המים, לא עזר, בסוף נתנו לי פיטוצין, הגענו לפתיחה מלאה, עוד הרבה זמן יחסית צירי לחץ, אני עם אפידורל ולידה ראשונה, אז לא לחצתי יעיל, ירידות בדופק, חייבים להוציא אותו עכשיו, בסוף נולד עם ואקום. חתך יזום ותפרים...

לקראת הלידה השניה, אני מחליטה לא לקחת אפידורל, להיות תנועתית ולקדם את הלידה, מרגישה שהעובדה ששכבתי על הגב כל הזמן הזה בלי לזוז קצת הייתה חלק מהתקיעה בלידה הראשונה, הרי בבית דברים התפתחו יפה, הגעתי לפתיחה 7! אז כשמתחילים הצירים אני בבית עד שמצטופפים ויוצאים. מגיעים לבית חולים במיון יולדות, פתיחה 7-8. אני בנחת שלי, הרי גם בלידה הקודמת הגעתי בפתיחה כזאת ואז עברו עוד הרבה שעות עד שילדתי. מבקשת לידת מים, מקבלת, מעבירה את הצירים על כדור פיזיו עד שממלאים בריכה, אחר כך מעבירה צירים במים, מגיעים צירי לחץ, אני בעמידת שש בערך, הלידה כואבת נורא נורא אבל ילדתי, תוך שעתיים, בלי חתכים ובלי תפרים. ברוך ה'. כתבתי את הסיפור שלה כבר בניק אחר פה בפורום.

לידה שלישית, הלכנו לישון, ערב רגיל, באמצע הלילה התחילו צירים, תוך כדי הצירים עוד קמתי לילד שבכה וחזרתי לישון תוך כדי אני מהרהרת שאלו צירי לידה, הערתי את בעלי, התחלתי לתזמן, הצירים מצטופפים במהירות, אני מבינה שאין זמן, מתלבשים מתארגנים, אין זמן לחשוב בכלל, מזמינים אמבולנס. ברוך ה' אחרי דקות ארוכות מורטות עצבים (והרבה צירים צפופים מאוד וכואבים) האמבולנס מגיע, איך שעליתי והתחלנו לנסוע מתחיל גשם, אני מסתכלת על הגשם בחלון וכבר הלב שלי מתרחב, איך אני אוהבת גשם, איזה כיף לנסוע ללדת בלילה כזה של גשמי ברכה! מעבירה את הצירים באמבולנס בעמידת שש תוך השמעת קולות נמוכים, מרגישה גיבורה, וגם מרגישה שליטה במצב, כואב נורא אבל אני מתמודדת, אני יודעת מה לעשות, אני בשליטה וזה עובד טוב. וגם, אני מתרכזת בלהחזיק ולא ליפול בנסיעה וזה עוזר להפחית מהכאב של הציר שאני ממוקדת במשימה אחרת. אבל מצד שני אני מרגישה שהלידה מתקרבת ואנחנו עוד בדרך ואני כבר בלחץ שנספיק להגיע. ברוך ה' מגיעים לבית חולים, ציר אחד בקבלה, ציר חזק נוסף במיון יולדות, אני פשוט ניגשת למיטה שהייתה נראית לי פנויה ונקיה מעבירה את הציר, אחריו ניגשת אלי כוננית (מסתבר שהגעתי בלילה עמוס בלידות) רוצה לחבר למוניטור, אמרתי לה שאין סיכוי, אז ביקשה לבדוק אותי, אני עולה על המיטה והיא בודקת "פתיחה מלאה". מתלבטים אם אני מסוגלת לעבור לחדר לידה, ברוך ה' כן. בחדר לידה אפילו יש בריכה ללידת מים, לא רלוונטי בשלב שלי. שתי מילדות מקסימות ופראמדיקית מהממת שמלווה אותי כמו דולה. עוד כמה צירים, אני מתמודדת איתם כמו בהתחלה, עמידה על הברכיים ונשענת על המיטה, קולות נמוכים, מצטרף אליהם עיסוי בגב, הכל טוב, כואב כואב אבל תחושת שליטה. ואז מגיעים צירי לחץ, כאן השליטה הלכה, אני צורחת, ומרגישה שאני לא יכולה, כואב ואני לא רוצה לעבור את זה, אבל אין ברירה, כמה לחיצות והמים פקעו, עוד לחיצה או שתיים, בכל הכח והתינוק יוצא. שעתיים וחצי מתחילת הצירים, חצי שעה מהכניסה לבית החולים, נולד. השיליה גם יוצאת שלמה, הוא עלי, יונק, וזהו, הלידה מאחורינו, הילד כאן. המיילדות דאגו לי לקבל מיטה במחלקה, ודאגו לי למקלחת בחדר לידה כי מי יודע מה יהיה במחלקה העמוסה כשאגיע. ואני מרגישה נהדר, מלאה באנרגיות ומשתאה לנוכח הפלא הזה, ילדתי וכבר הכל טוב איתי, התאוששתי, עומדת, הולכת.

הקב"ה פינק אותי בלידה קלה, אמנם היה כואב, אבל הייתי בשליטה והתמודדתי. והיה כל כך מהר שהיו לי אנרגיות לעבור הכל, נשארו לי כוחות ללחוץ חזק חזק בסוף, לא הגעתי ללידה מותשת.

וקיבלתי אוצר, תינוק יפהפה, מתוק, עירני ורגוע.

וכשאני חושבת על הלידות הבאות שיהיו, בתודעה שלי הלידה הראשונה הייתה כי עוד לא ילדתי אף פעם, הגוף שלי היה צריך ללמוד ללדת, היו שם גם דברים לא בשליטתי, אבל היו גם דברים שאפשר לשנות והרבה יותר סביר לי שהלידות הבאות יראו כמו השתיים האחרונות. כמובן שאנחנו לא יכולות לתכנן שום דבר, כמו שהפתיע אותי מאוד בלידה האחרונה שאיך שהתחילו צירים ישר הייתי צריכה לצאת, בניגוד לשתי הלידות לפניה שבהן העברתי שעות של צירים בבית.

שימי לב, שהיא שאלה על לידה של זירוז מאפס, האם יש סיכוי שבלידה שניה תהיה מהירה יותר...

בלידה שניה הגעתי ב11 בבוקר למעקב הריון עודף בלי שום ציר,

 ב17 התחילו צירים קלים

ב22 בלילה חיבקתי את האוצר

כי הגוף כבר חווה פעם לידה.

ויכולה להיות לידה בזירוז שתהיה יותר מהירה.

בלידה הראשונה שלי ילדתי בזירוז מאפס.

בסביבות 22:00 שמו לי בלון.

בסביבות 2:00 התחילו צירים.

במשך היום הייתי עם צירים, עד שבצהריים יצא הבלון והגעתי לפתיחה 4.

בערב עשו לי סטריפינג ונכנסתי לחדר לידה.

הסוף אצלי תמיד מאוד מהיר, ואחרי בערך שעה וחצי בחדר לידה ילדתי.

סך הכל מתחילת בזירוז עברו פחות מ 24 שעות.

שאר הלידות לא ילדתי בזירוז.

בלידה האחרונה ..

אי אפשר להגיד שהלידה הייתה מאוד מאוד מהירה כי היה את כל ההמתנות ועד שבכלל התחלתי את הזירוז

אבל בחדר לידה עצמו הייתי ממש 3-4 שעות אולי

עברתי כמה זירוזים- בלון לפני חדר לידה ופקיעת מים ופיטוצין כבר בחדר לידה.. כששמו לי פיטוצין זה מאווווד הריץ את הלידה מפתיחה 2 ל10 ברמה שפשוט לא הספקתי אפידורל וגם בקושי הספקתי לקרוא לדולה שלי. 

פעם ראשונה התחלנו ב9 בערב, נולדה 22 שעות אחרי. יומיים אחרי התאריך

פעם שנייה התחלנו ב2 בערך, נולד 12 שעות אחרי. למרות שהיה בשבוע 38.

אני חושבת שממש כדאי הכנה יסודית כדי להגיע בעיקר חזקה מנטלית.. נגיד עם יעל גרייינ

בלידה שניה מאד חששתי מזירוז כי ההתאוששות גם הית לא קלה 

ולכן ביקשתי סטריפינג קודם כל. תנסי את זה כמוצא אחרון לפני זירוז, אם יש תנאים מקדימים כמו מחיקה או פתיחה אז בכלל יותר יעיל. קצת כואב אבל שווה את זה.

בלידה השלישית כבר ידעתי שאני רוצה סטריפינג למרות שהרופאה המליצה זירוז בגלל סכרת הריון, ביקשתי ממנה לתת צאנס לסטריפינג ושנמתין יממה, באתי 12 שעות אחר כך ללידה זריזה.

הגעתי עם ירידת מים אהל מעבר לזה 0 תנאים

לא פתיחה ולא צירים

כלום ממש
 

אושפזתי במחלקת נשים לראות אם יתפתח משהו וכלום...

אחרי 36 שעות אמרו לי שדי... צריך לזרז

ירדתי לחדר לידה - בלי פתיחה בלי צירים

התחלתי פיטוצין וילדתי תוך 4 שעות

בלידה חלומית ובלי אפידורל (בדיוק היום לפני 5 שנים)

חווחה מתקנת ללידה ראשונה שהיתה גיהנום

נכנסתי לחדר לידה ביום ראשון אחרי שמשכתי בבית וילדתי ביום שלישי 

לידה שניה שלי

בלידה הכי מהממת שהיתה לי בינתיים

אספר בקצרה

הגעתי בשבוע 40 בדיוק בהמלצה של הרופאה למיון יולדות בגלל שהיה קצת מים בצורה גבולית ועובר קטן

המליצו לי על זירוז

אבל אחרי התלבטות והתייעצות העדפתי לחזור הביתה ולנסות לזרז בכיוון טבעי.

לא היה שום סימנים בכיוון של לידה.

אמרתי שאם הזירוז הטבעי לא יקדם אני אחזור לבית חולים.

בבוקר שאחרי עשיתי רפלקסולוגיה

בצהריים אכלתי חביתת שמן קיק ( כדאי להתייעץ לפני שעושים את זה... זה התערבות די משמעותית ולפעמים משפיע בצורה לא נעימה על מערכת העיכול).

בשבע בערב בערך התחיל קצת כאבים הרגשה כמו של מחזור...

לאט לאט התקדם לצירים סדירים

יצאנו לביח. הגעתי בפתיחה 8 וחצי

תוך חצי שעה מהקבלה התינוקת בחוץ ❤️