פורום הריון ולידה (עמוד 1522)

רוב המידע יש באנטרנט
ואת יכולה לעשות חיפוש בפורום יש מלא שרשורים
אני ממליצה על התקן לא הורמונלי

אין לי כח לשיטוטים אינסופיים באינטרנט.
ניסיתי. אני צריכה מנסיון

התקן נחושת משפיע מקומית על המחזור לרוב גורם לדימום חזק מהרגיל וארוך יותר מנסיון עם הזמן מתקצר חזרה. יש נשים שיש להן כתמים באמצע החודש לתקופה מסויימת או מדי פעם בד"כ מקבלות היתר מרב לבדוק פחות בשבעה נקיים ללכת עם תחתון צבעוני.. אני ממליצה על ג'ניפיקס פחות סיבוכים אפשריים ופחות בעיות טהרה.
התקן הורמונאלי לא ניסיתי אבל שמעתי על נשים שדיממו במשך חצי שנה ולא טבלו. בשלב מסויים המחזור מתחיל להיות דליל יותר ולחלק מהנשים הוא מפסיק לחלוטין. ההורמונים פועלים מקומית אבל גם נספגים אז יכול להיות גם תופעות לואי

תודה

על התקן לא הורמונלי.
אמרו שהתקן הורמונלי תקופת ההסתגלות ארוכה ומלאה דימומים ובעיות טהרה.

מצד שני אחותי למשל עם התקן הורמונלי היה לה דימום הסתגלות אחד קטן ומאז כלום.

אז זה מאד משתנה מאחת לשניה.

שיש לו פחות סיבוכים. יש לו פשוט סיבןכים פוטנציאליים אחרים. כמו קריעת דופן הרחם בגלל הנעיצה שלו, או גרימה לכאבים ביחסי מין.

אין התערבות רפואית ללא סיכונים לצערנו.
ג'ניפיקס מותקן רק ע"י רופא שמומחה להתקנתו תחת אולטרסאונד וסרגל מדידה מיוחד.
אחרי שהוא מותקן אין לו כוח משל עצמו ואם הוא מתנתק הוא פשוט יוצא מהרחם.

לא היו בעיות של דימומים (אולי בגלל ההנקה)
לא כאבים חריגים או משהו
יש לו אחוזים גבוהים של מניעה (אני שמתי אחרי קיסרי, שזה ממש קריטי המניעה)
ודי מהר אח''כ נכנסתי להריון.

בהצלחה!

ראיתי שיש הרבה המלצות על גניפיקס.
למה?

לא יודעת
אני החלטתי לנסות קודם את הפשוט והנפוץ ביותר.

עוד פרמטר משמעותי זה לכמה זמן את מתכננת למנוע.
אני רציתי למנוע לפחות משנה סה"כ, לא התאים לי לקחת סיכון ששליש מהזמן נהיה אסורים..

עם ההתקן הלא הורמונלי היה לי רק קצת דימום אחרי ההתקנה - למשך בערך שבוע וזהו.

לא היו שום תופעות לוואי אחרות, חוץ מדימום טיפה יותר ארוך במחזור - הצלחתי לעשות הפסק אחרי 6 ימים במקום אחרי 5.

היתרון המשמעותי של הלא הורמונלי הוא בזה שאין הורמונים ולכן אין השפעות על מצבי רוח חשק וכו.

 

את ההורמונלי יש לי רק חודשיים, בינתיים אני עדיין עם דימומי הסתגלות יומיומיים. הבנתי שהדימום היסתגלות אמור להימשך בערך 3-6 חודשים - ולכן צריך לקחת בחשבון שיכול להיות מצב שלא רואים מקווה בכלל במשך כל הזמן הזה. מה שטוב זה שלאורך זמן המחזור *אמור* להיעלם לחלוטין, ולכן הוא מאוד מומלץ לנשים עם דימומים כבדים, אנמיה, אנדומטריוזיס.

כמות ההורמונים היא ממש קטנה יחסית לגלולות, ואני באמת לא מרגישה איזשהם השפעות הורמונליות עלי.

אני בחרתי בהורמונלי למרות שהוא באמת לא מומלץ בכלל לנשים ששומרות על טהרת המישפחה, בגלל שהיה לי ממש ממש קריטי לא להיכנס להריון, וששמעתי סביבי הרבה נשים שניכנסו להריון עם ההתקן הלא הורמונלי.

ה ישמור
😵😵😵😵😵😵

כי שמעתי רק על כאלו שכן ניכנסו להריון.

 

אבל ברור שההורמונלי מונע באחוזים הרבה יותר גדולים.

 

התקן לא הורמונלי 99% מניעה. (זאת אומרת שאישה אחת מכל 100 נשים תיכנס איתו להריון)

התקן הורמונלי 99.9% מניעה. (זאת אומרת שאישה אחת מכל 1000 נשים תיכנס איתו להריון)

אף אחת לא פותחת שרשור כשההתקן מונע כמו שצריך כל חודש😜
ממה שאני יודעת ההגנה של התקן לא הורמונלי היא 97-99 אחוז (תלוי איפה בודקים)

אבל הסטטיסטיקה של ההורמונלי קצת יותר טובה כי הוא גם מונע ביוץ אז יש בעצם הגנה כפולה

אם זה טיפה זה לא אמור לאסור

- אבל כן מצריכים פד\מגן תחתון.

גם אם הם לא יהיו מסיביים תקחי בחשבון שלוקח המון זמן אחרי ההתקנה עד שמצליחים לעשות הפסק שיוצא נקי ובדיקות נקיות (לי הרב התיר לעשות רק ראשון ושביעי).

וגם אחרי שכבר מצליחים (אם בכלל מצליחים), לוקח כמה חודשים עד שהמחזור מפסיק,  אז אחרי כל מחזור לוקח ממש ממש הרבה זמן עד שמצליחים להיטהר.

אחרי המחזור האחרון שלי הצלחתי לעשות הפסק רק 22 ימים אחרי תחילת המחזור, כך שהיה לנו רק כמה ימים עד שהתחיל לי שוב מחזור... וזה היה ממש נס שביכלל הצלחתי,כי אני כמעט בטוחה שדיממתי במהלך השיבעה נקיים ושבנס ממש הבדיקה של השביעי יצאה טוב. 

 

בגדול אם את הולכת על הורמונלי, את חייבת לקחת בחשבון שיש סיכוי סביר מאוד שלפחות 3 חודשים לא תוכלי ליטבול בכלל. (מכון פועה אמרו לי שלרוב דימום ההסתגלות ניגמר אחרי  בערך 3 חודשים)

 

 

כמה זמן לקח ההסתגלות?

לא ממש היתה הסתגלות.. יותר כתמים שנזהרתי שלא להאסר וזהו.
אבל אצלי מלכתחילה הרירית היתה דקה כי הייתי תקופה עם גלולות משולבות שדיקקו את הרחם.
ההתקן מדקק עוד יותר, לכן לפני ההתקנה כדאי לך לבדוק באופן כללי מה העובי שלך וככה תוכלי לדעת צפי לדימום הסתגלות אם בכלל.
אני ממש ממליצה. לא מרגישה את ההשפעה ההורמונלית, שהרגשתי ממש חזק עם הגלולות. לא צריך לזכור כל יום לקחת באותה שעה, רק ללכת לאולטרסאונד כל כמה חודשים לבדוק שההתקן במקום והכל בסדר.

בזמן טהרה...

תבדקי את הפסיקה שלכם
אבל לפי מכון פועה עצם ההתקנה לא אוסרת ולכן **אולי** תצליחי לשרוד עם הכתמים בגדר של כתם ולהשאר טהורה למרות...

שלאחריו - קשה מאוד להיטהר

ז"א לגרום לו להגיע?
אני מניקה,
פעם ראשונה שלא קיבלתי אחרי לידה..

ממליצה
הוא הכי קצת הורמונים שיש
לא מרגישה שום השפעה הורמונלית ב"ה
היה לי חודש של כתמים ודימום קל(שמתי אותו אחרי הטבילה בהנחיית הרופאה, ככה לא נאסרתי)
ועכשיו לא מקבלת מחזור(אני גם מניקה אולי זה קשור אין לי איך לדעת בוודאות

קשה,

לא יכולה לחשוב על זה...

את חוזרת לאותו מעסיק מלפני הלידה? זכרתי שרצית לעזוב.

חיבוק זה ממש לא פשוט.

אני הייתי מנצלת את היום למנוחה וחיבוקים.

אולי אמבטיה חמה וכפית ביחד....

תודה❤️

תרשי לעצמך להיות עצובה
וגם לבכות
אפילו כמה ימים
זה הכי טבעי בעולם!!!!
בסוף מתרגלים. אבל הגעגועים באמת קשים בהתחלה.
❤️

איך אני אעבור 8 שעות בלי להתקשקש איתו בלי לנשק אותו אוףףףףף

וכל הראש שלך תפוס בו
וכל הסדר יום מותאם אליו
ולכן זה כ"כ קשה.
ובסוף תתרגלי בעז"ה

כל החיים שלי זה הוא חיים שלי קטן

החזרה מחופשת לידה זה הדבר הכי הכי הכי קשה שיש.
אין לי עצות טובות רק שולחת חיבוק גדול גדול ושיעבור בקלות.

זה לא פשוטטטט

שותפה לך לבאסה בטירוף…
יהיה קשה מאוד אבל זה חךק מהשגרה
בהתחלה קצת בוכים, תצאי קצת מוקדם בימים הראושניפ אם יש לך אפשרות כדי להתרגל עם עצמך ולאט לאט זה ישתחרר אני מניחה…
אני חוזרת מהבית אז חצי נחמה. את עובדת רק מהמשרד?

לא נוח לי מהבית בכלל אין לי אווירת עבודה ואז אני מזלזלת ממש

לטובה ❤️

אני לא רוצה להשתחרר ממנו כל השבת

תודה ששיתפת...

תודה על השיתוף❤️

היא הייתה צעירה כל כך. תמירה ויפה. חן אצילי נסוך על פניה ובעיניה החכמות מבט נחוש. והיא רצה. כל עוד נפשה בה, כל עוד נשמתה – נשימתה – באפה.היא רצה כאובה ומדממת הרחק מחדר הלידה הרצחני של ד"ר מנגלה יימח שמו.
היא בחרה בחיים. בחרה להעניק חיים. וגם עכשיו, אחרי שהנאצים חטפו את התינוקת שנולדה לה בלידה אכזרית, היא בוחרת לאהוב את החיים. ואליהם היא רצה. יודעת, מאמינה, שעוד לא. זה לא הזמן שלה. עוד לא הגיע הסוף.
אז אולי נתחיל מהתחלה?
שמה רוזה. רעייתו של המוהל ר' אהרון טאובר מפרשבורג. חיי הנישואין הטריים שלהם נפתחו בצלילי פעמונים של הבטחה לעתיד מפואר. שנה לאחר מכן, שנת תרצ"ט, הזוגיות שלהם הפכה למשפחה, כשהם חבקו את בנם הבכור עזריאל. תוכלו לדמיין את האושר של אישה צעירה, מוקפת בביטחון הבית החמים, את קירותיו מקשטים חלומותיה שהתגשמו ומהחלונות נשקף העתיד מלוא האופק; בניין עדי עד של דירה לה' יתברך. דירה שהיא בונה בעשר אצבעות ובחריפות מוח של אישה שיודעת ושמחה בייעודה.
ופתאום הכל השתנה. שמי האופק הקדירו משמועות על מלחמה איומה והרג המונים. האדמה רעדה בפלישת הנאצים לפולין. מלחמת העולם השנייה, שואת העם היהודי, תפסה את הכותרות הזועקות של העיתונים. תוכלו לדמיין את הפחד של אמא צעירה, מריחה בחושים של לביאה את סכנת החיים שמאיימת על צאצאיה. קירות ביתה עומדים להתמוטט תחת מגפיהם של הרוצחים, והנוף מהחלונות התחלף למבשר רע. רע מאוד.
ישנם כאלו שהפחד משתק אותם, לא רוזה. היא החליטה להקדים את פני הרעה, ארזה את משפחתה הקטנה, מצוידת בכל מה שיעזור להם במלחמת ההישרדות בדרכים הלא נודעות. וכך, בעקבות סימני שאלה רבים ומדאיגים, ברחו מצעדי חילות הנאצים המתקרבים.
בשבילים נסתרים, ביערות, צועדת שיירה קטנה של משפחה יהודית. משפחות המחותנים, הוריהם של אהרון ורוזה, אחיהם ואחיותיהם ועזריאל הפעוט שאך חגג יום הולדת שנה. השיירה מתנהלת באיטיות מחושבת, פניהם מועדות למקומות מושב בהם יש עדיין קהילה יהודית, בית כנסת, מוצרי מזון כשרים. ורוזה נושאת בלבה את סוד התינוק שהיא נושאת בבטנה. כן, היא הייתה בהריון.
בתוך מהומת הבריחה ופחד הקיום וטלטלת הדרכים - היא לא שכחה את הנדר המקודש של הנישואין, את ההבטחה האלוקית של נשיותה. ומה יעצור אישה חדורה בתפקיד השמימי שקיבלה, מלהגיע גם מתוך מסירות הנפש לפקוד את בית הטבילה השומם?
רישומי הבלנית הריקים, כשרוזה היחידה שהגיעה למקום במשך שנות המלחמה הבאות, העידו בזעקה אילמת על ההשמדה הכפולה: במחנות רוצחים את הנשמות בגופים, ומחוצה להן הפחד מונע מהנשמות היהודיות לרדת לעולם מלכתחילה...
רוזה ידעה היטב את סכנת החיים. גם היא שמעה על הילדים שנרצחים ללא חמלה, ומי שחמק מקליע רובה מת ברעב. ובאמת, איזו אמא מוכנה ללדת ילדים לתוך מלחמה והרג ואובדן? איך אפשר להביא חיים לעולם שכולו מוות?
לא רוזה. היא לא עשתה חשבונות כאלה. ביטחונה בקב"ה היה מוחלט, באופן בו הוא מנהל את העולם ובתפקיד שעליה למלא, כל עוד היא חיה. וכך, מטוהרת וטהורה, בגוף ובנפש, ילדה במזל טוב את בנה השני.
במרתף הצפוף בו הסתתרו המשפחות, ההתרגשות דחקה לכמה רגעים את אימת הנאצים. ר' אהרון הכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו, ומל את בנו שלו. תוכלו לדמיין את הרגשות המעורבים ששררו, אבל רוזה, אמא בפעם השניה, הייתה מאושרת בחיים החדשים שמילאו את החדר עם הולדתו של בנה הערשי.
שנה עברה. צלו של מלאך המוות הגרמני הלך והתקרב. שני שליש מיהודי צ'כוסלובקיה נספו במחנות והמשפחה המורחבת ברחה להונגריה השכנה. לשם עדיין לא הגיע הכיבוש הנאצי. ורוזה שוב בהריון. הם התגוררו במרתפים, בעליות גג, מקפידים מידי תקופה לשנות מקום דווקא כדי לא לשנות את המזל שהאיר להם פנים, וההשגחה הפרטית שליוותה אותם. שם נולד בנה השלישי, אבא חייא, ובשנה שלאחר מכן, הם חבקו את יחיאל. בן נוסף. בחוץ העולם סוער במלחמה האיומה מכולן, אנשים שורדים בקושי את מעט החיים שישנם ורוזה, בסך הכל בת עשרים ושלוש, וכבר אם לארבעה בנים, הביטה לגורל בעיניים ואמרה לו באומץ: אני לא משנה את המסלול שלי. יש כאן אמא יהודיה בתפקיד.
על כל שנת מלחמה ואבדן היא ילדה ילד. העניקה לעולם מתנת חיים, חיי נצח של נשמה יהודית.
השנה תש"ד. שלטון הרייך השלישי התערער תחת מתקפותיהם של בעלות הברית, והנאצים הגיעו גם להונגריה, לחסל את שארית יהודי אירופה. משפחת טאובר המורחבת, דרוכה ומוכנה לכל צרה, ברחה לכפרים שמחוץ לבודפשט. שם, תחת זהות בדויה מחופשים למשפחה גויית, הסתתרו יחד. ביניהם תוכלו לראות את רוזה, עודנה יפה כביום חופתה, לא מתקפלת מול שריקות הפגזים. בתוך צפיפות הבית מטפלת ביד אחת בארבעת ילדיה, ובידה השנייה חשה את החיים החדשים הנרקמים בתוכה. כן, היא שוב בהריון. אולי הפעם תהיה זו בת..?
כמה חודשים עברו. צבאות אמריקה ובריטניה הפציצו את אירופה בכוונה להכניע את היטלר וחייליו. הגרמנים הטילו צו האפלה על התושבים. משעת שקיעת החמה נאסר עליהם להדליק כל אור שיכול לרמז לאויב להיכן לכוון את הארטילריה.
חיילי האס.אס. ערכו פטרולים ברחובות, בנשק דרוך ומבט חד, בולשים אחר מפרי חוק ויהודים. חושך מוחלט ברחובות הריקים מאדם. אפילו הירח נחבא מאחורי ערפל העשן. ודממה. רק צעדיהם של החיילים נשמע במקצב אחיד.
ופתאום אור מנצנץ. זוג שלהבות קטנות האיר בחלון המרתף של אחד הבתים. זוג נרות של שבת קודש, שאחת מנשות המשפחה לא עצרה להתאפק מלהדליק. עוד הייתה בעיניים עצומות, לוחשת בשפתיים רותחות את תפילות הלב של כל הנוכחים בחדר, כשהדלת נקרעה מהמשקוף, הזדעזעה עוד רגע על צירה, והתמוטטה בקול רעש על בני המשפחה המבוהלים.
החיילים נכנסו עם כלביהם בנביחות "יודען, ראוס!" בכמה רגעים של אימה הופרדו הילדים מאימותיהם, המבוגרים מילדיהם וגברים מנשותיהם. הילדים בעטו ובכו, האימהות היו משותקות בהלם והגברים זרקו לכולם מילות חיזוק ואמונה. ופרידה.
בני המשפחה הזו לא נהנו מאופוריית התקווה שהייתה ליהודי פולין, כשמטרת הצורר הגרמני עוד לא הייתה לגמרי ברורה. הם כבר ידעו את הגורל בפניו הם עומדים. בפאניקה של הרגע האחרון הנאצים מיהרו לחסל את כולם בהשמדה המונית. והם ידעו את שקר העבודה המשחררת, הם שמעו את הזוועות של תאי הגזים, הם ידעו את הסוף. וגם היא ידעה. רוזה, אישה צעירה בהריון מתקדם, אין לה שימוש. היא לא יכולה להיות כוח עבודה. גורלה נחרץ. כשלקחו את הגברים למעצר ואת הנשים הצעירות למחנה עבודה, היא נשלחה ישירות לאושוויץ עם המבוגרים, הוריה והורי בעלה.
בפתח מחנה ההשמדה תורים ארוכים של יהודים, מחכים לגזר דינם ברגליים כושלות. ורוזה, בפעימות לב כפולות, פעימה אחת שלה והאחרת של העובר שבבטנה, תולה עיניים מקוות בד"ר הידוע לשמצה, יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ. ידו חורצת גורלות – האם תשמאיל או תימין?
היא כבר ראתה את הוריה נשלחים שמאלה, יודעת שמשם כבר לא יחזרו... והנה הגיעה תורה. ד"ר מנגלה אומד אותה במבט מבחיל וידו מאותתת שמאלה. לא, רגע, ימינה. הוא שולח אותה ימינה. הוא רצה את כרס ההיריון שלה, שהייתה נדירה כל כך בתקופה ההיא, לערוך בה ניסויים.
בקבוצה קטנה של כמה נשים הרות כמותה, נלקחה למעבדה בפאתי המחנה. חייה נצלו. לפחות לכמה שעות הקרובות היא קיבלה הארכת זמן, בזכות החיים המפעמים בתוכה.
בחדר המעבדה אפלולית וחוסר וודאות עמדו באוויר. היא נשמעה להוראות ונשכבה על המיטה הצרה. מנגלה הופיע, בידו מחט. במבחנה חומר מיוחד שהוא פיתח לזירוז הלידה.
הצירים תקפו אותה מיד. בתוך זמן קצר נשמעו בחדר פעיות הבכי הרכות של תינוק שמופתע מהעולם אליו הגיע. רוזה ילדה כשהיא עוצמת עיניים בחוזקה, יודעת שלא תכיר לעולם את התינוקת שלה. כן, זו הייתה בת. כך שמעה אותם אומרים כשלקחו את התינוקת למקום בלתי נודע, ופנו לחדר אחר.
תוכלו לדמיין את שברון הלב של יולדת שלקחו ממנה את בתה שזה עתה נולדה? ייסורי פרידה שפוערים בכל הגוף תהומות של כאב. רוזה ידעה ששעות החסד שקיבלה תמו, וכעת, כשהיא חלשה עוד יותר מקודם, דקות אחרי לידה מזורזת ואכזרית, הדרך למשרפות קרובה עד מוות.
והיא קמה. בכל כוחות הנפש של אמונתה הרימה את עצמה ממיטת הלידה, ובעוד הרוצחים עסוקים בניסויי הזוועות – היא חמקה החוצה במרוצה.
כך פגש אותה מלאך המוות בפעם השנייה, וכך היא נצחה אותו שוב. מבטה לא מתערפל מולו כאומרת: סור מדרכי, אני בוחרת לחיות. היא הייתה צעירה כל כך וכבר על גבה חמישה ילדים וצרות אינספור. אך היא נותרה טמירה ויפה. חן אצילי נסוך על פניה ובעיניה החכמות מבט נחוש. והיא רצה. כאובה ומדממת רצה, כושלת וקמה. בורחת הרחק מחדר הלידה הרצחני, אל עבר החיים.
קבוצת נשים עובדות נראתה מרחוק, נותנת לה את הכוח להמשיך עד אליהן. ומתוך בליל מדי האסירות בפסים התואמים ותגלחות הראש האחידות – נראו לפתע פנים מוכרות.
"מירי!!!"
"רויזה??? מה את עושה פה? ו... אין לך בטן. ילדת? מתי ילדת? איפה? איפה התינוק שלך?"
כשהן חבוקות ודמעותיהן מתערבבות אלה באלה, סיפרה רוזה לגיסתה את כל הקורות אותה ואת מעשה הבריחה. מירי לקחה אותה מיד לצריף המגורים, כלהנשים נרעשו מעוצם גבורתה והתנדבו לטפל ביולדת. הן הצליחו להחביא אותה בצפיפות הדרגשים, וחלקו אתה ברוחב לב את פירורי המזון שקיבלו. (שפרה ופועה סניף אושוויץ).
חולשת הלידה תקפה אותה, ובמסדרי הספירות האינסופיים נתמכה בכל פעם בידי נשים ששמרו עליה מימינה ומשמאלה כמלאכי שרת. כך, כשהיא מרגישה את הנס על בשרה, את ההשגחה הפרטית שהובילה את נתיב בריחתה היישר אל אחות בעלה, מתוך אלפי הנשים הכלואות במחנה, שרדה יום אחרי יום.
עד היום בו הוטלה ההוראה לחסל את מחנה העבודה ולהשמיד את הראיות. את הנשים החלשות, הצנומות, שלדי האדם העמיסו על משאיות למשרפות. מירי, אחות בעלה, נשלחה למחנה אחר, ואילו רוזה את הסלקציה הזו כבר לא שרדה.
רוחה הייתה איתנה, אך גופה של היולדת הטרייה קרס. זו הייתה הפעם האחרונה בה נראתה, כשהיא בדרכה האחרונה אל המוות.
* * *
ניצנים החלו לפרוח. תמה המלחמה. מבין הריסות של בתים ואדם קמו ניצולים, גחלים לוחשות של אמונה ואהבת חיים. חיילי האס.אס. ומגפיהם המסומרים התחלפו בחיוכים של חיילי הצבא האדום שהורידו את הנשק וחילקו סוכריות ושוקולד.
העם היהודי החל אט אט להרים את ראשו ולהתעטף בתחבושות שיקלו על כאבי הפצע שלעולם לא יגליד.
בשביל אהרון טאובר כל הדרכים הובילו לפרשבורג. הביתה. עוד לפני ששלחו אותה למחנה עבודה משם ספק אם היה חוזר, הצליח לברוח מהאקציה בעורמה ובניסי ניסים מצא את ילדיו והסתתר עמם ביערות עד תום המלחמה. וכשאחרון הפגזים נדם, והעשן החל להתפזר, הדרכים מלאו ביהודים, חלקי פאזל ממשפחות מפוארות, מנסים לקבל כל מידע אפשרי על אודות יקיריהם. האם עוד מישהו נותר בחיים מלבדם?
כולם דומים לכולם, בעיניהם אפשר לראות את רישומי המחזות הנוראיים שהיו עדים להם ובבטנם הנפוחה מרעב מקרקרת הכמיהה לחיים.
אהרון ידע שהוריו נספו באושוויץ, מאמין שה' ייקום את דמם, וחיפש את שאריות משפחתו שהגיעו בדרכים מפותלות בחזרה לעיר הולדתם. בחסדים מופלאים כלאחיו וגם הגיסים נצלו, ארבעת בניו הקטנים שנולדו במסירות נפש למציאות בלתי אפשרית שרדו את המלחמה. אבל איפה אמם? היכן אשתו רוזה?
השמועות המרות אמרו דבר אחד. רוזה נלקחה לתאי הגזים בסדרת השמדות אחרונה באושוויץ. משם כבר אין דרך חזרה. כדאי שתחשוב איך אתה ממשיך הלאה, יעצה משפחתו, אתה עוד צעיר, ויש לך ילדים קטנים שזקוקים לאישה. אין סיכוי שהיא שרדה, למה אתה מחכה?
אהרון מחכה לאשתו. לרוזה. שבאותו זמן הייתה מתהלכת בדרכים, מחפשת את דרכה חזרה למשפחתה, חוגגת את היותה יהודייה בלתי מנוצחת ומכוונת כל הזמן הביתה.
הכבישים המשובשים והחולשה הגדולה האטו את דרכה, יותר מחצי שנה ארכה לה הדרך.
תוכלו לדמיין את המפגש של איש עם רעייתו האבודה, של אם ובניה הקטנים, של אישה עם ארבעת ניסי החיים שהביאה לעולם?



תמונה משפחתית לאחר השואה והאיחוד הניסי

נס ההצלה השלישי שלה הגיע כשהייתה בתוככי תאי הגזים, צפופה עם עשרות נשים נושמות בבהלה נשימות אחרונות. לפתע נכנסה שוטרת קאפו לבדיקה. הן החליפו מבטים מזהים. הייתה זו עוזרת הבית של רוזה, מביתה בפרשבורג. הקאפו זכרה לגבירתה את היחס הטוב שחלקה לה תמיד והחליטה להבריח אותה אל החופש...
השואה הייתה המכה האחרונה בהחלטה להגשים את החלום בן אלפי השנים, לעזוב את הגולה הבוגדנית ולעלות לארץ ישראל. אבל עוד בדרך לשם נולד להם בן. עמרם נקרא בשמו של אביה. רוזה לא חיכתה כדי לחגוג את מתנת החיים שקיבלה פעם אחר פעם, היא לא ביכתה את החיים שנלקחו, היא רצתה להוסיף חיים. אחריו ילדה עוד בת שקיבלה את שם אמא - מלכה, ועוד שתי בנות, ועוד אחת.
"עשרה ילדים ילדתי," אמרה "ואחת הקרבתי מעשר להשם".
"איך יכולת, מאמע?" שאל אותה בנה הבכור "איך אפשר לקחת אחריות על חיים של ילד באמצע התופת? מי יכול היה להבטיח לך שבאמת נשרוד?"
זיק החיים ניצת בחריפות מבטה כשענתה לו: "הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים. נשמה של ילד יהודי קיימת לנצח נצחים. ואני... אני לא ילדתי רק גופים, ילדתי נשמות."
* * *
לפני מספר שנים, בצלילות דעת ובשיבה טובה, החזירה רוזה טאובר ע"ה את נשמתה לבוראה כשהיא מותירה אחריה אלף צאצאים! בניה ובנותיה, אודים מוצלים מאש, הקימו משפחות יהודיות לתפארת של תלמידי חכמים, רבנים ופוסקי הלכה - לנחת רוח האמא והסבתא הדגולה.
היא בחרה בחיים, וידעה שכדי לקבל אותם היא צריכה להעניק חיים. ומעל הכל, המלחמה והיתמות והדחקות והעוני והמחלה והנדודים והגעגוע היא בחרה לאהוב את החיים שאלוקים נתן לה. עד יומה האחרון

ואני מידה גדולה..

צריך למצוא את המידה המדויקת לך
מנסיון שלי זה קאפ במידה אחת פחות מקאפ בארץ.

והן מחזיקות לי טוב ואני עם חזה גדול יחסית..
ממשיכה להשתמש רק בהן למרות שאני כבר מזמן לא מניקה..

לא יכולה לחפש קישור עכשיו אבל תחפשי את הזוג שאחד לבן ואחד אפור עם נקודות

המלצנו על חזיות מעליאקספרס, מושלמווותתתת

אחפש לך קישור.

לגבי חזה גדול, לא יודעת. בזמנו מכרו אותן כגוזיות הנקה באינטימה ובדלתא. את יכולה למדוד שם ולראות..

הזמנתי שתיים מידה מדיום.
אחת מושלמת באמת, והשניה הגיעה בגודל מיניאטורי ממש! גם ההיקף וגם הקאפ. וגם עליה כתוב מדיום...

הכי קל:
את קולעת חלה מאורכת מסובבת אותה כמו עיגול ומדביקה את הקצה.
אחרי זה קולעת עוד חלה מאורכת שמנמנה קצת ומחברת לעיגול לאורך.
בסוף את קולעת עוד 2 צמות קטנות קצרות שהן כאילו השיניים של המפתח ומחברת בצד לחלה.

בעזרת ה׳ בשישי אכין גם 💪🏼

בשביל החלק של הטבעת.
מה שכדאי זה שתשתמשי בתבניות העגולות הקטנות, כמו מנדג'טים רק מנייר כסף, ותעבדי סביב אחד כזה. כי מנסיון כשלא שמתי כלום החלק הזה איבד את הצורה.
וגם לשים נייר כסף מקופל בין השיניים של המפתח, שלא ידבקו גם, כי הכל תופח עוד הרבה לפעמים

מנג'טים נייר כסף מה לעשות.

צריך לשים שם משהו שימנע מהבצק לתפוח באפיה ולמלא את החור.
אן אליוט הציעה להניח באמצע תבנית אפיה אישית (כמו מנז'ט אבל מאלומיניום). אפשר גם קופסת שימורים ריקה, או כדור מנייר כסף מכווצ'ץ'.

לי התבניות מעולות גם בגודל, וגם כי קל לי להוציא אותן, בניגוד לפעמים לנייר כסף שהחלה פשוט נאפת סביבו והוא נקרע כשאני מנסה להוציא

עוטפים בנייר אפיה מפתח ממתכת וככה זה לא באמת נוגע בבצק עצמו (כדאי גם לשטוף את המפתח בסבון לפני)

פחות דורש יצירתיות וכשרון😅

אבל יש מלא תמונות וסרטונים הכי קל לעשות עם 2 תבניות חד"פ אחת עגולה או יותר טוב- עם חור,ואחת ארוכה

אבל לפני שעושים צריך לבדוק אם אתם בשבת חותכים צורה או לא

המקור הוא אצל הרבי מאפטא ה"אוהב ישראל"
שנהג לאפות חלה, ולהטביע בה צורת מפתח 26 פעמים. יעני לקח מפתח ו"החתים" אותו על הבצק שיהיה צורה של מפתח (כמו שיש סימנים של נעליים על דרך בוצית)

אחר כך יש את המנהג לעשות חלה בצורת מפתח
או לעשות חלה ולהכניס לבצק מפתח של בית
לסימן ברכה שתתברך הפרנסה.

ולמה עושים את זה דווקא בשבת שאחרי פסח?
כי עד פסח אוכלים חמץ.
ומאחרי פסח כתוב שבנ"י אכלו מתבואה חדשה ("ויאכלו מעבור הארץ" בספר יהושע)
אז לזכר העניין הזה
והיות שתבואה = פרנסה
זה מנהג שהחל להיות נפוץ בקרב עמ"י.

שבורא עולם יישלח לכולם פרנסה טובה ומשאלות ליבם לטובה ולברכה.

תתקשרי לטיפת חלב לבדוק מתי תוכלו לבוא

לא כדאי כשהגוף חלש

ממני שדחתה בגלל כזה דבר שוב ושוב ואת חיסון שנה וחצי נתתי בגיל שנתיים

אחד הילדים שלי בגיל חודש לא הרגיש טוב, היה לנו תור לטיפת חלב ומיד אחר כך תור לרופא.
בטיפת חלב האחות רצתה לתת לו חיסון. אני אמרתי שהוא לא מרגיש טוב ואני רוצה לדחות, והיא אמרה שאם אין לו חום אז אין סיבה לדחות. אני התעקשתי ולא נתנו לו את החיסון.
אחר כך אצל הרופא הסתבר שיש לו סטורציה נמוכה והוא שלח אותנו משם ישר לבית חולים. ממש שמחתי שלא הוספתי לו גם חיסון רגע לפני אשפוז...

בעז"ה שתהיה לו רפואה שלמה..

לגמרי מלמד על התחושות שלנו בתור אימהות.

כמובן שדחיתי והוא אכן העלה חום.

תודה לכל העונות היקרות

רפואה שלמה לפצפון..

רוצה לעשות ואז הפרגון מגיע אוטומטית.
למשל - בעלי אוהב ללכת לשחות ואני ממש ממש שונאת בריכות ורק המחשבה שהוא שוחה להנאתו במים המלוכלכים האלה מגעילה אותי 😅
וכל פעם שהוא הלך לשחות התבאסתי עליו. עד שהתחלתי ללכת להתאמן בחדר כושר, ואז על כל שחיה שלו יש לי כאילו לגיטימציה ללכת להתאמן, ואז אנחנו מפרגנים אחד לשניה חח
אבל זה יכול להיות גם שני תחומים שונים לגמרי

ולמה את בטוחה שאת מכבה? אולי את מאזנת?
את לומדת להתאזן ולשחרר לו בחלק מהזמן עומס ופרויקטים
והוא ילמד להתאזן ולהיות יותר בבית

לדעתי במקום לשחרר כל הזמן ולהרגיש סובלת וכובלת
תחשבי עם עצמך, ואז תשבי איתו, כמה זמן מבחינתך סביר שהוא יהיה בבית איתך וכמה שיקדיש לפרויקטים

למשל שתי ערבים בשבוע אתה עושה מה שבא לך והשאר בבית איתנו
תמצאו איזון

כש"מכתיבים"/מבקשים מבנאדם לעשות משהו - לפעמים הוא רוצה לעשות "דווקא"

השאלה היא איך להגיד או לבקש.... כי לפעמים כשזה בא כבקשה מאשתו הוא פשוט יכול להגיד לה "לא" - ואז - מה הועילו חכמים?

לא יודעת, אין לי תשובה, מציגה שאלה ונקודה למחשבה 

לק"י

אני בהחלט חושבת שאשה יכולה לומר לבעלה שקשה לה ההתנהלות שלו, שלא מתאים לה שהוא כל הזמן עסוק. בטח אם כל העומס נופל עליה.

אי אפשר גם "לחנוק" בנאדם

צריך איזון

השאלה - כמה?

כלומר - כמה הוא יוצא לפרויקטים?

כמה נופל עליה?

כמה הוא עוזר?

כמה הוא שותף?

 

זה לא לכבות, זה לאזן. בעלי בדיוק כזה. אנרגיות שלא נגמרות לעולם, רעיונות ויוזמות וצורך מתמיד לנוע וללמוד ולהתקדם ולפעול. אני נהנית מהתכונות האלה והילדים נהנים מהן ואני משתדלת לתת לו לפרוח אבל כשהוא נסחף ואני מוצאת את עצמי עם הלשון בחוץ אני אומרת לו בלי ייסורי מצפון, עכשיו הצורך שלי להאט קובע. אגב בשנות נישואנו הוא למד גם את היופי שבמנוחה ובנחת בזכותי והיום הוא יודע להנות גם מזה ולתת לזה מקום.

נחמד לשמוע שאני מאזנת..
הייתי רוצה להאמין שזה ככה..
בפועל מרגישה שהוא מתבאס עלי

גם לדבר עם בעלך ולמצוא את האיזון
גם למצוא עיסוק שימלא אותך, אולי לחדש קשר עם חברות, ככה שכל השמחה שלך לא תהיה תלויה בבעלך ואז ממילא יהיה לך קל יותר גם כשהוא לא בסביבה.
גם בעלי עובד באינטנסיביות ועבודה שלו הרבה פעמים נופלת על שעות הערב, אז אני שם כדי לאזן אותו ולתת גבולות.
וגם הרבה פעמים אני משחררת (למרות שזה מאתגר עם ילדים קטנים) כי אני יודעת כמה זה חשוב לו, הרבה פעמים הוא חוזר עם אנרגיות חדשות (בגלל עסקה טובה) או כי ראה כדורגל והתפרק או כי היה בשיעור תורה ויש לו הרבה יותר כח ואהבה לתת לי, אז זה שווה לי

בעלי עסוק בפרוייקט החדש שלו,
ואני משתגעתתת
קורים אצלנו ככ הרבה דברים במשפחה המורחבת אבל הקרובה מאוד,
וגם לי אישית
והוא פשוט לא פנוי לזה. או שאני מרגישה שהוא לא פנוי לזה.
קרה עכשיו משהו דרמתי, והוא באמצע עבודה על הפרוייקט הזה.
סיפרתי לו , אז הוא אמר לי שהוא יוצא עכשיו לאיזה נסיעה בשביל הפרוייקט.
אעעעעעעעע
אני מרגישה לבדדדד

תלוי איך את מרגישה עם זה וכמה את מוכנה לוותר או לעמוד על זה

אם זה משהו שממש ממש חשוב לך (כמו ליל טבילה) ומוצדק - אז לדעתי להתעקש על זה ולהסביר את חומרת הענין אם הוא לא מבין 

 

אם זה משהו יחסית זניח ומביא לו שמחה - אז איכשהוא להסתדר

 

ולזכור בסוף, מה שלפחות אני אומרת לעצמי - 

אישה הראש שלה יותר בבית (גם אם היא בעבודה/בחוץ ) - חושבת על הילדים, על הסדר בבית, על הארוחות וכן הלאה

גבר - בדרך כלל יותר מתענין מבחוץ, כביכול רוצה "לכבוש את העולם" ולהגיע להישגים

 

(לא יודעת אם כולם, אבל בגדול נדמה לי שהרוב זה ככה - כאילו זה ראש אחר גבר לעומת אישה)

 

וצריך להפנים שאם הוא שמח בזכות העשיה שלו - זה שווה לך 

מה עדיף לך - שהוא ישאר איתך בבית אבל יריב איתך ויהיה ממורמר או מתוסכל?

כאילו עדיף לו לתת לו את הצרכים שלו, הפרויקטים שלו (כל עוד זה נסבל איכשהוא...) מאשר לסבול מבעל ממורמר

ברור שאת צריכה את התמיכה שלו וזה ממש ממש קשה, אבל לא תמיד הוא *יכול* לתת לך תמיכה או כתף, אז פשוט עדיף לבחור לתת לו לצאת לפרויקט מאשר שישאר בבית וגם ככה לא יעזור/ יתמוך ......... לא? כאילו יותר מציאותי, לא שאני לא מבינה את הכאב שלך, פשוט לדעתי לא יפתור את הבעיה לאסור עליו יותר מדי, כי זה הרצון שלו ואין לך שליטה עליו.... באמת תלוי מה הרצון ועד כמה זה חשוב/חמור - כל דוגמא לגופה..

ולהסביר מה האחריות שלו, מה הציפיות, וליצור סדר עדיפויות.
ובהחלט מותר לך להגיב במצב כזה ולומר לא, אתה לא יכול לנסוע לפרויקט אני צריכה אותך פה
נשמע לי שרב העבודה כרגע היא שלך פנימית להרגיש בטוחה מאד בזכותך לחיי נישואין בצורה שמתאימה גם לך, לזכותך לדרוש למצוא מקום באמצע שיתאים לשתיכם לא כי את מכבה אותו אלא כי הוא מכבה אותך. והמטרה שאף
אחד לא יכבה את הנשי אלא שתמצאו את באמצע שכל אחד ירגיש גם מכובד וגם יתפשר בשביל השני. לא שהכל את.
בגלל שבראש שלך את עכשיו מכבה אותו, ונראה שבכלל לא מובן לך שבעצם היציאה שלו והבחירה בפרויקטים הןא מכבה אותך, אז את מרגישה רק אשמה כל הזמן.
צאי מזה. אתם זוג והמציאות צריכה להתאים לרצונות של שניכם ולא רק של אחד
את תוותרי לפעמים אבל גם הוא
וכשיש מצב אקוטי אז הבית והאשה תמיד קודמים
את חייבת להפנים את זה שזה הטוב והנורמלי והרצוי, ואז לדבר איתו על הענין בגלוי ולשים גבולות שמקובלים על שניכם

כנראה שברוב הבתים האישה היא זו ש"שמה ברקסים" 

ובאמת מעצבן להיות בצד האחראי / בוגר ששם ברקסים לשני בגלל רעיונות הזויים

אני גם מרגישה ככה לעתים קרובות..... אז תרגישי בנוח את לא היחידה  

מרוב שאני לא רוצה לשים ברקסים,
אני לא אומרת כל מה שאני חושבת או מרגישה,
ואז אני מתמרמרת ביני לבין עצמי, וכועסת עליו בלב שלי,
ואז הוא מגיע ואני עושה פרצופים.

אני ממש מבינה אותך...

אני חושבת שכדאי לך לטובתך לכתוב לך על דף ולנתח לעצמך את מציאות המצב שלך

לפעמים על דף זה יותר מסדר את הראש כי לפעמים מערבבים כמה נושאים לא קשורים ביחד ויותר קל לנתח - ולהפריד מה בשליטתך ומה לא, על מה את מוכנה לוותר ועל מה לא

ואז כשאת מבקשת ממנו בקשה פעם ב... הוא רואה את זה יותר רציני מאשר אישה שמתבכיינת מכל פיפס כי הכל מתערבב לה ביחד... 

 

לפעמים לגברים קשה להכיל רגש, הם פשוט לא "מדברים בשפה הזו" .... תלוי מי אבל יש גברים כאלו ולכן צריך לדבר איתו "בשפה שלו" , יותר בשכליות

 

ככה נראה לי ... בהצלחה!!!!

אחרי 2 ילדים אני יכולה להגיד שאני ממש לא מכבה..
אני פשוט מנסה לשים לו גבולו שהוא יזכור שיש לו גם בית...
ואני לא אומרת את זה ממשקום מאשים או משהו, הוא באמת בעל ואבא מהמם אבל לפעמים צריך להזכיר לאנשים מה המקום שלהם בחיי הנישואין וזה הכל,
קשה? הם יתאגלו אין מה לעשות

אני עשיתי רגיל אבל רק ראשון ושביעי. ובלי מוך

לא מההתחלה-רק אחרי שהוא עשה לי בעיות (זה היה אחרי הלידה הקודמת)

ניסיתי פעם להגיע לחוט, הוא ממש ממש עמוק בפנים, מצליחה להרגיש אותו רק אם אני ממש מתאמצת, גם ככה לא מגיעה לשם בבדיקות

אצלי חתכו לגמרי אז לא הפריע לי

זה באמת חשוב שלא תגעי בו בבדיקות (שזה תנועה סיבובית) כי בנוסף לתזוזה זה גם יכול ליצור פצע שיוריד דם בצוואר הרחם.

איך בפועל?
מעבירה לאורך הדפנות בלי להעמיק מדי ובלי להתקרב לצוואר הרחם
תעשי בהתחלה בלי עד שתביני איפה כל דבר ממוקם

אם זה ירגיע אותך זה הנחיה שנותנים הרבה פעמים לכלות ולמי שרגישה, כך שמבחינה הלכתית זה לא קולא מופלגת (אבל זה לא לכתחילה אם אין סיבה)

יכולה להגיד
שאם הילד מסתכל עליך ומתקשר
עוקב אחרייך ומגיב לחיוכים
גם אם לא עושה את כל הפעולות בדיוק בדיוק בזמן- בגדול זה בסדר גמור ופשוט קצב ההתפתחית שלו קצת אחר

אבל אולי יש ליותר מנוסות ממני מה לומר

אני לא צוחקת בקול רם 🤷‍♀️

נראה לי שהבת שלך קוראת פה...

ולעניין - הבת שלי צוחקת בקול כשמדגדגים אותה או עושים לה קולות מצחיקים מפתיעים.
לקח לי זמן לגלות את זה..
אחרת היא לא כזה צוחקת הרבה

ואני נשמעת כמו איזה מפלצת ופתאום היא עושה את הקול החמוד הזה!

בשביל צחוק קטן
עד שנפתח לו הצחוק ברוך ה׳
היום צוחק מכל דבר חיים שלי בלי עין הרע טפו טפו טפו

את תמצאי לאט לאט מה מצחיק אותה
מילה מסוימת שאת אומרת מצחיק
דגדוגים
נשיקות מדגדגות
וגם אם מחייכת מכל הלב זה טוב ולאט לאט תלמד לצחוק
תצחקו גם לידה והיא תחקה אתכם

לא מסתכלים מה אחרים עושים..

תנסי לצחוק איתה, לעשות לה קולות מצחיקים זה יבוא לה תוך כדי את תראי..
כל תינוק והזמן שלו הכל בסדר!!
אצלי היא התחילה לצחוק ממש לאחרונה (בת 4.5 חודשים) אני עושה לה המון קולות וקוקו וכאלה והיא נקרעת מצחוק..
מאמינה שזה ממש בפתח אצלך שבוע שבועיים זה יקרה.. תני לה את הזמן שלה

אגב טצלי למשל היא נקרעת מצחוק מנישוק בבית השחי

תודה ❤️

בדרך כלל מקבלים ונופר ברמה פעימות.
אני אישית הרגשתי בסדר.יודעת שיש כאלה שמרגישות אח''כ סחרחורת.
לפני שאת הולכת לאחיות תתקשרי לוודא שהן אכן יתנו לך כי יש קופות חולים שלא נותנות ונופר אם אין רופא נשים/משפחה באותו זמן

לגבי שיהיה הרופא זמין.
תודה!

מחודש שישי-שביעי בערך עד הלידה פעמיים בשבוע.
זה עירוי שעושים כמה פעמים בדר"כ, כמובן תלוי כמה הברזל שלך נמוך..שלי היה ממש נמוך אז קיבלתי מעל 10 פעמים....
לי היו תופעות לוואי (סחרחורות וכאבי ראש, קצת בחילות והקאות ושורף במקום של העירוי..אולי עוד דברים שאני לא זוכרת) אבל בעיקר בפעמים הראשונות. אחרי כמה פעמים הגוף שלי די התרגל... מה שכן תמיד היתה לי חולשה די גדולה אח"כ, ולא יכולתי לדוג לנהוג....
בסופו של דבר עזר לי ממש.. התחלתי עם ברזל 8 בערך, אפילו פחות, והגעתי ללידה עם מעל 12!
בהצלחה.. 💕

ממש אין לי כח לפעמיים בשבוע 😢
והתופעות לוואי אכן נשמעות מבאסות, מעניין שאת אומרת שהיה שווה....

עולה 350 משהו כזה

ב. חשוב לבדוק לגבי זה...זה לא כזה פשוט.
אני ממש בררתי לגבי זה בזמנו ואחרי בירור מעמיק הבנתי שזה לא ככ בריא הכמות הגדולה הזאת בפעם אחת, שזה לא מספיק לפעמים ושזה עלול לגרום לתופעות לוואי משמעותיות מאד לאורך זמן, ועוד כמה דברים.
בקיצור...כדאי מאד לברר. יש סיבה (לא רק התשלום..) שהרופאים ממליצים על ונופר ולא על המהיר..

שהוא הרבה יותר טוב מהונופר וגורם להרבה פחות תופעות לוואי ופחות גורם לירידת לחץ דם.
אני עשיתי ולא היה לי שום דבר, חצי שעה והברזל רק עלה ועלה ב"ה
אחרי הלידה לא ירד לי בכלל הברזל, לי זה היה משמעותי מאוד

הייתי עם ברזל ככ נמוך שהייתי חלשה ברמות סמרטוט והתעלפתי כשניסיתי לעשות כמה דברים ממש בסיסיים בבית...
אז למרות כל התופעות לוואי הייתי פשוט חייבת שהברזל שלי יעלה...🤷‍♀️

תתעקשי שמישהו מיומן יכניס לך את העירוי. אחרת זה סתם מבאס.

אני ראיתי ממש הבדל בין האחיות מבחינת תחושת השריפה שהרגשתי בהתחלה.

הייתי מתקשרת כל פעם לפני לבדוק מיהי האחות ולפי זה החלטתי אם אני מגיעה

שיבוא במיוחד מקומה אחרת ויעשה לי.

(לא בעירוי ברזל אבל בדברים אחרים)

במקום או דברים כאלו.
אבל התופעות לוואי זה פשוט קשור לאיך הגוף שלך מגיב לחומר....
אני מסכימה איתך שמרגישים הבדל משמעותי אם זה רופא מקצועי נניח או אחות מתחילה וכו(היה לי מכל הסוגים🥴)
ועדיין הייתי מאד חלשה גם אחרי שרופא מקצועי הכניס לי וכו וכו...

עשיתי באחד ההריונות והחזיק לי לאחרי הלידה ובהריון שאחכ.

עכשיו ירד לי שוב קצת מתחת ל12. מקווה שיתנו לי לעשות שוב.

זה כמו תרד לפופאי, מכירה?
ממלא בכוחות.

חשוב להישאר במרפאה 10 דקות ולראות שמרגישים טוב.

אבל כן, לפעמים אני חולמת לצאת לסיבוב ולחזור כשהבית מסודר, ארוחת הערב מוכנה והילדה מקולחת וישנה.

ת'אמת שבתקופת הסגרים, כשכל הילדים בבית עשיתי את זה כמה פעמים...

לק"י

עכשיו זה נראה לי רק לחכות שיסתיים הזמן שההורים מקבלים תשובות ומחליטים אם לרשום או לא, ואז לנסות לרשום דרך המעונות עצמם.

יש גם אפשרות למעונות להכניס ילדים נוספים מעצמם, אם יש לכם קשר לאחד המעונות.

את נמצאת אולי בקבוצת ווצאפ עם עוד נשים?
אם כן, אפשר לברר שם על מטפלות.

אז מה שאני מבינה שאפשר פשוט להתקשר ולהרשם למעון שאני רוצה? 

ואיך אני יודעת מה הולך במעון הזה.? אני יכולה לבוא לראות? איך זה עובד? 

 

לק"י

הרישום אם לא נרשמת דרך התמ"ת.
לא יודעת איך זה הולך בדיוק.

ותבקשי לבוא לבקר במעון, זה מקובל. מעבר לזה אני לא יודעת. אולי באמת לבוא בשעת פתיחה או סיום ולנסות לשאול אמהות.

אפילו אם את לא מאוד בקשר, אם יש שכנה שיש לה ילדים קטנים תתענייני אצלה איפה היא שמה אותם..

אני מניחה שנשים ישמחו לעזור לך גם אם את לא מאוד מכירה אותן, ועל הדרך זאת הזדמנות ליצור קשרים עם השכנות..

אין שם ככ משפחות עם ילדים קטנים ובטח שלא דתיים.. לצערי.. 

 

קודם כל, צאי עם הילד לגינה אחרי הצהרים.
תראי שם אמהות עם תינוקות, תתענייני איפה הן שמות את הילד.
בעלך הולך לתפילה בערב שבת, לכי גם את, תתפסי אימהות בחוץ עם עגלות תשאלי.

בעיני לא מחייב שעדיף מעון בגיל הזה ואני כן שמה במשפחתון, אבל רק אחרי שמקבלת המלצות.
לגבי מעון- תבדקי איפה בכלל יש באזורך, האם ניתן לרשום להשנה/שנה הבאה. גם כך לגבי משפחתונים. יכול להיות שכבר זה יוריד לך אופציות (בעיקר אם את מתכוונת לרשום להשנה).

תתקשרי למטפלות, תשאלי כמה ילדים יש, כמה מטפלות, איפה המשפחתון ממוקם. תלכי לראות בזמן אמת (כשיש ילדים). תעמדי קצת בחוץ לפני שאת נכנסת ותנסי להרגיש מה קורה בפנים (צעקות? נימת קול נעימה?), תראי מה התנאים- כמה מקום יש לשחק, האם נקי שם, ואיך נראים המשחקים (יש מגוון? הם לא צריכים להיות חדשים כמובן, אבל נקיים, לא שבורים).
איפה הילדים ישנים
מה הם אוכלים
האם יוצאים קצת החוצה
איך את מתרשמת בכללי מהמטפלת. היא אוהבת ילדים? באת עם התינוק, היא התייחסה אליו?

כמובן זו לא רשימה שהכל צריך להיות מסומן בוי, אבל אלו כיווני המחשבה.

בהצלחה!

ולבקש המלצות מאימהות.
אפילו לעמוד מחוץ לגן ולשאול אמא אמא.

בע"ה מתחילה ליישם..

עזרתן מאוד

 

 

אבל בהתחלה התחלתי עם 2 בפה ליום ואחרי 4 ימים הוספתי עוד 1 בנרתיק. בגלל שלא ראו שיש שיפור העלו את המינון.. אבל עוד לא בדקתי באולטרסאונד מה בשתנה לאחר המינון האחרון

אבל לקחתי מפוזר יותר על פני היום ורק 1וגינלי (התחלתי מ3 רגיל ואח"כ הוסיפו לי וגינלי) וזה עזר, אז לא הייתי מתבאסת מעכשו, לפני בדיקה.. אולי יתנו לך הנחיות אחרות איך לקחת אם לא מספיק יעזור..ובמקסימום, יעשו החזרה עם טיפול אחר אני מניחה.. לא הייתי נלחצת יותר מידי.. (וגם יש סיפורים, לא מכירה אישית אבל זכור לי שראיתי, על כאלה שניקלטו עם רירית דקה)

ואולי בכלל הדימום שהיה לי הוא לא מחזור אלא דימום שקורה לפעמים בהריון?

ואולי כואבת לי הבטן כבר כמה ימים לא מהמצות אלא מהתרחבות של הרחם?

ואולי אני עייפה ממש בימים האחרונים לא כי הקטנה לא ישנה טוב אלא כי זה תסמינים של הריון?

(וכל זה אחרי שזיהיתי ביוץ, וידעתי שאין כל כך סיכוי להריון, ואכן שבועיים אחרי קיבלתי מחזור.. אבל, לכי תביני אישה)

מחכה לבוקר כדי לעשות בדיקת הריון... ואני עם התקן והנקה כמעט מלאה... ועדיין לחוצה ממה יקרה אם ...

"אולי קרה משו משמעותי לפני 4 שבועות" חחח

מקבלת מחזור כל חודש עם כאבים ודימום שאי אפשר לפספס ואני "אולי אני בחודש רביעי ומקבלת מחזור"

 

לאא ללאאא את לאאאא

בדוק כשאני אלך לרופא הוא יגיד לי "למה באת רק עכשיו, את כבר בשבוע 20"
נכון מאמי. וכל המחזורים שהיו לך הם סתם דימומים, כי את בעצם מהיחידות סגולה שמגלות שהן בהריון חודש לפני הלידה בערך.
הגיוני כפרוש. לגמרי הגיוני.
(מתוך אוסף הדיאלוגים שלי עם עצמי. האוסף המלא יתפרסם תחת השם "אשה בהריון תמידי, או לפחות זה מה שהיא חושבת" אוסף דיאלוגים פנימיים מאת השקט הזה)

נכנסת לרופא ששואל אותי בפליאה למה אני מגיעה כל כך מאוחר,

חחח ברמה של לפעמים מרוב שהרצון חזק אני נכנסת למעקב זקיקים אחרי מחזור ואומרת "נו.. מי יודע??? וכי לא קרו מקרים???

והטכאנית בודקת, ואני מחכה לקריאת השתאות...

והיא איננה...

עד עצם היום הזה

 

חחחחח אם זה לא יה מצחיק זה היה ממש עצוב 

שבעז"ה תזכי במהרה לגלות על הריון, לא משנה באיזה שלב שלו. ובידיים מלאות כמובן

תודה

😜🙈

שאחרי הלידה כל פעם עבדתי על עצמי שאולי זה לא מחזור כי הנקה מלאה...
וכשהלכתי לרופאה (הרבה אחרי מה שאמורים) חשבתי שהיא תגיד שאני בהריון, ויצאתי משם עם חשש לשארית(לא בגלל הדימום, הוא באמת היה מחזור חח)

לגמרי התחרפנו.. לאט לאט חוזרת השגרה..

בנתיים אני פחות מאפשרת חברים וגן משחקים שיזכרו קצת מזה בית וכללים של הבית..

לק"י

אני למשל צריכה להתאפס על הבית🙈
חבל שנגמר פסח.

אם לפני פסח ב18:30-19:00 הם נרדמו בלי בעיה עכשיו לוקח להם זמן ולי אנרגיות🥱

לק"י

כל כך נהניתי מהחג הזה.
ועכשיו אני מרגישה שלא בא לי לקום מוקדם ולצאת לעבודה.
אולי זה כי אין לי כח לעומס של העבודה.

הרבה פעמים המעבר מחופש לשגרה הוא קשה לי, אבל הפעם יותר.
והיום הייתי בבית עם הקטנה ששלשלה, ודי שמחתי להשאר בבית, אבל בפועל זה היה יום מרוח ומאכזב.
קיוויתי להספיק כביסות וסדר בבית.

אצלנו אני חולה כבר יומיים
והתחלתי היום עבודה חדשה מהבית
אבל לא עבדתי כי אני ממש חולה

מזל שאבא שלהם בבית
אבל ממש קשה
בבכי ותלונות בלי סוף

מרגישה שאני בעצמי לא התאפסתי על החזרה לעבודה..

וגם הם עם שעות השינה והקימה עדיין הפוכים...

ממש קשה..

אצלי זה פחות בכי
יותר חירפון פספוסים ובדיקת גבולות אינסופית ומתישהההה

בהצלחה לכולן♥️

מתפללת עליך!!!!

שתבשרי טוב בקרוב💕

לא להתאכזב אם זה כימי

שיהיה בידיים מלאות ❤❤

אני בטיפולים, תמיד עושה בטא 12 יום אחרי ההחזרה שזה יותר משבועיים אחרי הביוץ...

אצלי זיהה שבועיים בדיוק.

בשורות טובות והיריון תקין בידיים מלאות בע"ה❤

באמת עצוב וכואב מאוד.. שנדע רק בשורות טובות!