פורום הריון ולידה (עמוד 1681)

- אם מישהי מזהה אותי אשמח שתגיד לי -

יום רביעי. 40+1. מגיעים למעקב הריון עודף בבי"ח. הכל תקין ב"ה. השערת משקל ~3800. גדול, אבל עוברים גדולים זה משפחתי אצלנו... קצת מפחדת איך הוא יצא, אבל בעיקר רוצה כבר ללדת.
במוניטור רואים צירים לא סדירים ואני מבינה שההתקשויות שאני מרגישה כבר חודש זה צירים. טוב לדעת.
כבר לא מצליחה לישון נורמלי, כבד לי ולא נוח. רוצה כבר לפגוש אותו.
משוחררים בהוראה לחזור בראשון אם לא מתפתח שום דבר.
שישי, מכניסים פלאפון לתיק חדר לידה למקרה שיהיה משהו, למרות שלא נראלי.
שבת בערב אוכלים אצל ההורים שלי, בעלי ואמא שלי מסכמים איך לסוע אם יקרה משהו, אני צוחקת עליהם שכזה ברור להם שאני אלד בשבת, ורק אני כבר מיואשת.
חוזרים הביתה, אני עם קוצים, לא נוח לי שום תנוחת ישיבה/ שכיבה, קשה לי לנשום, ויש לי צירונים. אבל אני כל החודש האחרון עם צירונים אז לא יודעת אם זה משהו רציני או לא. משגעת את בעלי שאני רוצה לנסות לתזמן ולא יודעת למדוד, ומה נחשב ציר ומה לא.
בסוף מחליטים ללכת לישון. אחרי שעתיים בערך אני פתאום מתעוררת. מנסה להבין מה העיר אותי, מוזר. לא כואב לי או משהו. קמה מהמיטה, בום יורדים המים. כמויות של מים, לא חשבתי שזה יהיה כזה הרבה. העיקר אני כבר שבוע תוהה על כל הפרשה אם זה ירידת מים או לא... כל הרגליים שלי רטובות. 1 וחצי בלילה.מעירה את בעלי, הוא לא מבין מה קורה איתו.
מתארגנים, אני מתקשרת לאמא שלי, היא מתארגנת ובאה. בינתיים אני מנסה להחליף בגדים, אבל המים ממשיכים לרדת. כבר 2 מגבות ספוגות. בסוף ירדתי לאוטו עם פד של אחרי לידה ומגבת בין הרגליים.
מגיעים לבי"ח, בודקים אותי. פתיחה של כמעט 1 וחצי, מחיקה 80. תוך כדי לוקחים לי פרטים, נרשמים, ועולים למיון נשים לחכות להתפתחות.
לאט לאט מתפתחים צירים יותר צפופים, אני מעבירה כל ציר בנשימות, בעלי ואמא שלי מעבירים את הזמן. בעלי הולך להתפלל שחרית. אח"כ שומעים קידוש ואוכלים. אני לא מסוגלת לאכול כלום.
קצת מתערבבים לי הזמנים, אבל בגדול בשלב כלשהו רציתי להיכנס להתקלח כדי לעזור לצירים, ובדיוק כשבאתי להיכנס למקלחת הגיעה הרופאה, אז נאלצתי להתלבש ולחזור לחדר... בודקים אותי. פתיחה 2 וחצי. מחברים מוניטור. אני ממשיכה עם הנשימות. מתפללת כבר לאפידורל.
בהדרגה אני מרגישה שאני מתערפלת, נרדמות לי הידיים, אני אומרת לאמא שלי, וכשזה לא עובר היא קוראת לאחות.
מגיעה רופאה , בודקת אותי, נראית קצת מודאגת. כששומעים שלא אכלתי כלום מהסעודה בערב מחליטים לחבר לי נוזלים. זה עוזר, אני מתאוששת אבל הנוזלים גורמים לי לרעידות. לא משהו מדאיג.
הצירים נהיים יותר ויותר כואבים, אני מתחילה לבכות ומתחננת לבעלי ולאמא שלי שיבקשו בשבילי אפידורל. אחרי כמה פעמים אומרים להם שמחכים שיפנו חדר לידה. אני מקיאה מיצי קיבה. לא יודעת כמה זמן עבר באמת, אבל זה הרגיש כמה שעות, ובערך ב11 וחצי (בבוקר) מורידים אותי לחדר לידה. מגיעה מיילדת, מציגה את עצמה, רואה שכואב לי ולוחצת שישלחו לי מרדים. היא ממש חמודה, לא מפסיקה עד שמגיע. ב12 בערך מחברים אותי לאפידורל. וואו. עולם אחר. אני מרגישה כל ציר רק כהתקשות. לא כואב לי!
בודקים אותי, פתיחה 3 וחצי. המיילדת מציעה שאנסה לישון קצת. לתת לגוף להירגע כדי שהצירים יתקדמו.מחשיכים את החדר. היא משכיבה אותי כל הצד. בעלי ואמא שלי מנסים גם לישון. אני לא מצליחה. הצירים מתחילים שוב לכאוב לי. חלק אני מרגישה ככאב, חלק כהתקשות. אני לוחצת להגביר את המינון. אחרי כמה פעמים מתייאשת מהשינה. לוחצת ולוחצת וזה נהיה יותר ויותר כואב, ומרדים לי את רגל ימין.
קוראת למיילדת. היא קוראת למרדים, שמוסיף לי חומר למזרק.
בשלב כלשהו מתחלפות המיילדות. המיילדת החדשה בוחנת אותי ומכריזה שלא נראה לה שהתינוק כזה גדול, אלא בסביבות 3400. ושהוא מידי גבוה והיא רוצה שננסה להוריד אותו. היא מסדרת אותי על שמאל עם כדור בוטן בין הרגליים כדי לפתוח את האגן או משהו כזה.
אחרי 20 דק' כבר כואב לי הגב, אז אני קוראת לה והיא מושיבה אותי ישר במין ישיבה - שכיבה כזו.
היא נותנת לי תרגילים למתוח את הידיים כדי למתוח את הסרעפת ולהוריד אותו באגן. אני עושה קצת אבל האפידורל לא עוזר בכלל. אני לא יכולה כבר. אני קוראת למיילדת שכואב לי. היא קוראת למרדים שוב. תוך כדי דיבורים אני קולטת שהכאבים רק בשמאל. בימין אני לא מרגישה כאב, והרגל משותקת לי לגמרי. אומרת למרדים. הוא משכיב אותי על הצד ומכניס לי מחדש את המחט לגב. זה משפיע לכלום זמן.
כואב לי ואני לא יכולה יותר. בודקים לי פתיחה. כמעט 4. אני בוכה.
מביאים לי פיצוטין כי הצירים שלי לא מספיק סדירים לקדם לידה. והמיילדת מבקשת שאנסה להבדיל בין כאב ללחץ, שלא אלחץ סתם על האפידורל כי הרגליים שלי משותקות, וזה בהמשך יהיה לי יותר קשה בלחיצות.
אני מנסה לא ללחוץ אבל כואב כואב כואבבבב לייי
לא ברור למה האפידורל לא משפיע.
מנסים לתת לי גז צחוק. אני שוכבת על הצד כדי להוריד את התינוק באגן, אמא שלי תומכת לי ברגל ובעלי על הכפתור של הגז. כולי מעורפלת, שומעת אותם כמו ממנהרה רחוקה. אני מרחפת אבל הצירים עדיין כואבים. מנסה לנשום עוד ועוד מהגז, בין ציר לציר נרדמת מהעירפול שלו, אבל כל ציר מעיר אותי בכח. הם *קצת* מעומעמים לי, אבל לא ברמה שאמור להיות באפידורל + גז.
משום מה הצירים שלי באים בזוגות. ציר, הפסקה של כמה שניות, ואז עוד ציר. אנשים מדברים מעלי, לא יודעת מה הם אומרים. נראלי בשלב כלשהו סובבו אותי לצד שני לאזן את התינוק.
מתישהו אני מרגישה לחץ למטה וצועקת שהוא יוצא. בעלי נבהל וקורא למיילדת, אני שומעת אותו אומר שהגז ניפח לי את הפנים והשפתיים. המיילדת לא מתרגשת, נכנסת ובודקת אותי. פתיחה 8. הפיצוטין קידם אותי ממש מהר.
היא מנתקת אותו כי בגלל התנוחת שכיבה שלי הוא עושה לעובר האטות דופק ומתחילה לנסות איתי תרגילים להוריד את העובר באגן כי הוא עדיין מידי גבוה.
עושים לי אולטרסאונד לבדוק איך הוא ממוקם, ומחליטים שאנסה להוריד אותו בלחיצות.
האמת שאני לא יודעת בדיוק באיזה סדר הכל קרה, כי הכל מעורפל לי. אבל אכתוב את הנקודות שאני זוכרת.
6 וחצי, מוצ"ש. פתיחה מלאה. אני מקיאה. מתחילה ללחוץ. כואב לי ואני בוכה שאני לא יכולה. המיילדת מעודדת אותי שאני כבר מוציאה אותו. אני צורחת את חיי. אף פעם לא חשבתי שאוכל לצרוח ככה. בכל ציר אני מנסה ללחוץ והיא אומרת לי שאני מצוינת והוא יורד, אבל אני מרגישה לחץ גם בין הצירים והכאב רק מתגבר כשאני לא לוחצת, אז אני לוחצת כל הזמן וכבר לא אכפת לי מה קורה איתי. רק שיצא כבר. יש סביבי כל מיני רופאים ואחיות. אמא שלי גם שם. אבל אין לי מושג מי שם באמת, אני מרוכזת בכאב, עוצמת עיניים כל הזמן. בין לחיצה ללחיצה צורחת את נישמתי.
המיילדת ממשיכה להחליף לי תנוחות כדי להוריד אותו. אני על הגב על הצד על הברכיים על ברך אחת על  ברך שניה
כל שינוי תנוחה אני צורחת עליה שזה כואב ואז מרגישה שזה עוזר בעצם. מזל שהיא לא מקשיבה לי
מתישהו נכנסת מתנדבת ומנסה לעזור ואני צורחת עליה שלא תיגע בי. היא מתחילה למלמל כל מיני סגולות ואני רק רוצה שתלך משם. אני על הברכיים, רגל ימין בצורת ר' הראש שלי על המשענת בין הידיים ואני בוכה וצורחת והיא בינתיים - די תשמרי על פה סגור, אל תצעקי. בא לי לצרוח עליה.
מידי פעם אמא שלי מנסה להשקות אותי אבל אני מסרבת, לא מסוגלת להוזיז את הראש לכיוונה. כל פעם שהיא מצליחה לשכנע אותי אני גומעת כמויות של מים.
הרופאים והמיילדות מדיינים מידי פעם מה לעשות איתי, אבל המיילדת שלי מתעקשת שאני יכולה לעשות את זה.
מתחילים לדבר על וואקום. הם שואלים אותי אם אני רוצה, אבל אני לא יודעת כלום כבר. רק רוצה שיצא כבר.
מציעים לי לסדר את המחט של האפידורל שוב, אבל אני מסרבת. ממש לא מסוגלת לשכב עכשיו בשביל זה.
שואלים שוב על וואקום, אולי מסבירים לי מה זה, אני לא בטוחה. אני מסכימה, רק שיצא.
מסכמים שאם עוד 10 דק' הוא לא יוצא עושים וואקום. עובר יותר זמן. אני מותשת וכאובה, ולא מבינה איך אני עדיין בהכרה בכלל. הרופא מגיע, מסתכל במוניטור ומכריז שאני לא יכולה ללחוץ יותר, ויאללה וואקום.
משכיבים אותי שוב על הגב. בשלב כלשהו הרגליים שלי חזרו לתפקד, אבל כבר כואב לי מכדי לזוז לבד. חתך יזום אחד ואומרים לי ללחוץ. אני לוחצת אותו החוצה עם הוואקום וזה כאבי תופת. יותר מכל הכאב עד עכשיו.
מוצ"ש, 21:58. אחרי 3 וחצי שעות של לחיצות הוא בחוץ. שוקל 3.370. המיילדת צדקה.
זה נגמר. אני בוכה ומניחים אותו עלי. אמא שלי חותכת את חבל הטבור, שוקלים ועוטפים אותו ומביאים לבעלי.
תופרים אותי וזה כואב, אבל העיקר שאני אחרי.

וזהו. ב"ה אנחנו מתאוששים לאט לאט. ואני רק מודה לה' על זה שאנחנו בטוב.