הרצון שלנו "להנות מהילדים".
יש מצבים שאני מתעייפת. ואז אני צועקת על הילדים. או מנסה למנוע קונפליקט. או מוותרת לילדים במקום, בו אני צריכה לעמוד על שלי. או משחדת. או מאיימת. יש מזדהות?😌 בחופשת חנוכה הייתי עם שלושתן בבית והיה לי את זה המון.
אחרי חנוכה קצת נרגע. סידרתי לעצמי מחשבות. שאלתי את עצמי"מה גורם לי לפעול ככה?" הקשבתי ולמדתי. הסקתי מסקנות.
ואני יודעת שיש לי הרבה במה להשתפר ועדיין רוצה לחלוק את זה איתכן.🙂
כשהילדים מתנהגים טוב ואנחנו נהנים מהם, אנחנו שמחות.
אבל כשמתנהגים לא טוב/ מתבכיינים/ מורדים בנו וכו' אנחנו או צועקים עליהם או עושים איתם משא ומתן ומשחדים אותם במשהו חומרי.🍨🍡🍦
יש בנו רצון עז שילדים שלנו יגרמו לנו שמחה, אנחנו לא יכול לסבול את הצעקות/ הבכיינות / מתיחת גבולות שלהם ורוצות להשקיט אותם, כדי שנוכל להמשיך להנות מהמתיקות שלהם ולקבל אהבה.🍬🍭
ככל שהם גדלים, מה לעשות, הם פחות מתוקים ואם כל הרצון של ההורה הוא רק "להנות" מהילד הוא עלול להתאכזב.🤨
אם לחשוב על זה לעומק, הרצון הזה נובע מתכונת אנוכיות שבנו.
הבעיה שכשאנחנו רוצות רק להשביע את האגו שלנו, שזקוק לאהבה, אנחנו עלולות גם לגדל ילדים אגואיסטיים.
ברגע שנבין שבאנו לעולם הזה לעבוד,
נכון, הילדים מתוקים ומסבים לנו המון אושר ושמחה,
אבל הם גם פקדון בידינו שתפקיד שלנו לחנך אותם ולא רק להנות מהם.
מה צריך בשביל לעמוד באתגר?
שוב, להתחבר למקור כל הכח.
לקבל ממנו אהבה.
כדי שתהיי חזקה מספיק.
כשיהיה לך עולם פנימי, ממנו את מקבלת את הכוחות, את לא תצפי לקבל רק אושר ומתיקות מהילדים, יהיה לך יותר קל לסבול את ההתנהגות שלהם וכך לחנך אותם.
האמת, זה יעזור בעוד תחומים. ביחסים עם הבעל, עם ההורים..אבל זה כבר לפוסט אחר.
כשאת לא תולה את האושר שלך רק באנשים, את מתחילה לצאת מאזור האגוצנטריות, בסוף את מקבלת את האהבה שלהם כפרס, ממקום רגוע ושלם. כי את האהבה אי אפשר לדרוש. אפשר רק לזכות בה אחרי שעוברים את מבחני החיים. 🏆
