פורום הריון ולידה (עמוד 1798)

בטח לא מיון. אבל כן הייתי הולכת למוקד ביום כשנוח לי ומתאפשר.

ומה הכוונה מוקד?

דימומים בהריונות. ברוב המוחלט זה תקין
99% שזה כלום
אבל אני היסטרית ומעדיפה להיבדק 99 פעמים סתם כדי לא לפספס את האחוז הבודד.

לכי למוקד נשים. איזה קופה את?

אני בכללית

תקחי תוסף ברזל, תבדקי בי12.
אם את בהריון תשקלי קבלת עירוי.
לטווח ארוך תחשבי איך את משפרת את התזונה שלך, הגוף לא יתפקד בלי תזונה ראויה.

והרגשתי סמרטוט חסרת רצון לכלום עצבנית על כל העולם...

 

לקחת תוספי ברזל ואם אין סיבולת במערכת העיכול אז עירוי ברזל 

צריך בהחלט לשים לב לתפריט שלו.
יכול להיות שזה לא רק הברזל אלא גם ויטמין B12

בדיוק מה שבאתי לומר
תבדקי גם בי12 זה מתאים לכל מה שתארת

 

ואנמית, תקחי כל יום תוסף ברזל ובי 12 וגם תחשבי איך את משלבת תזונה בריאה בתפריט.
אבל כצעד ראשון תלכי לרופא משפחה נורמלי עם התוצאות ותיאור הסימפטומים שלך ותבקשי הפניה לעירוי ברזל, אולי הוא יסכים לך.

הרופא אמר לי לקחת תוסף ברזל וזהו..
בי12 אני לוקחת על בסיס יומיומי כבר כמה שנים טובות בלי קשר לכלום.. אז קשה לי להאמין שחסר לי..
מבאס להרגיש ככה תשושה כמו אדם חולה כשאני עם תינוקות בבית.. מקווה שישתפר בע״ה עם הברזל

תתעקשי על עירוי

זה מזה מבאס, האם דיברת איתו על זה?
מזמינה אותך לשבת עכשיו על המחשב ולהזמין לך משו יפה, נעליים, בושם, הלבשה תחתונה מפנקת, משו כיף לפנק את עצמך
וכמובן לדבר איתו על הצורך שלך להבא לקבל מתנה יפה לפני החג, להגיד לו שתשמחי לתת לו רעיונות ומקומות שיכול לקנות בהם כי זה ממש ממש משמח אותך.

אין לי טעם לדבר איתו, זה לא שהמתנה עצמה חסרה לי... יש לי כל מה שאני רוצה ואני קונה לעצמי דברים.. יותר מבאס אותי שהוא לא חושב עלי, שהוא לא מתכונן מראש, אפילו שהוא עצמו אמר לי מקודם שזה מצווה להביא מתנה לאישה בערב חג.. אז למה לא חשבת מראש, למה לא תיכננת מראש?
ואני חושבת שמגיע לי המון הערכה כי עברתי ככ הרבה בחודשים האחרונים, ומגיע לי מתנה ממנו, מתנה מושקעת שתראה שהוא חשב עלי ורצה לשמח אותי.. ולא כמה דקות לפני החג לנסות לרוץ לחנות לקנות משהו כי צריך...

אולי אצלו זה עובד אחרת? ובאמת הוא קונה מתנה כי צריך, כמו אתרוג...

תדברו על זה. תסבירי לו שאת מחכה ורוצה להרגיש מוערכת ואם הוא מתכנן וקונה מתנה מראש זה יכול לתת לך הרגשה כזו.
אולי תגלי שמבחינתו הוא מביע הערכה בדרך אחרת שאפילו לא שמת לב?
או אולי הוא בכלל לא חושב שאת צריכה את זה כי זה ברור מאליו? (ברור שזה לא אבל הגיוני שהוא צריך שתסבירי לו שזה לא)
או שהדחינות הזו הוא תכונה שמלווה אותו בכל דבר ולא רק במקרה הזה?
בקיצור- תפתחי את הנושא, תשתדלי להתבטא כמה שיותר בכנות וכמובן בלי האשמות ובעז"ה מאמינה שהנושא יראה אחרת בעיני שניכם

אצלנו למשל בעלי שולח אותי לקנות לעצמי שמלה לחג, וזו מבחינתנו המתנה שהוא קונה לי לחגים (אצלנו זה הדדי, זה גם מה שאני רוצה מצידי).
אבל אולי כשבעלך אמר שזו מצווה להביא לאישה מתנה בערב חג, היה לך משהו חדש שהוא מבחינתו ראה בזה את המתנה שלו, אבל לך זה בכלל לא היה מתנה כי זה לא בא בצורה של מתנה?

בכל מקרה, וגם אם לא - מצטרפת למה שכתבו ששווה כן לדבר על זה בצורה מפורשת יותר.
אין דרך אחת שנכונה לכולם, אין משהו אחד מוסכם שצריך להיות ורק בעלך לא עומד בכללים. לכל זוג יש את ההתנהלות שלו, וכדי שההתנהלות אצלכם לא תקבע רק על פי איך שבעלך רגיל או רואה את הדברים, צריך לנהל על זה שיחה ולדבר על איך את רואה את הדברים, מה את היית רוצה, וככה תוכלו ליצור ביחד את הדרך שלכם שנכונה לכם בנושא.

חיבוק יקירה! אני מאמינה בלדבר גם אם בסוף לא תהיה מתנה
זה משחרר חצי מהכאב ..
וגם זה יותר מקל.

שיהיה לכם חג שמח, מלא באור ושמחה❤️

כאילו מבינה שככה זה גברים
וצריך להגיד וכו

אבל ממש מזדהה עם התחושה שאת רוצה שהוא יחשוב עליך מעצמו, יעשה מאמץ, לא כי אמרת או שהוא ראה שזה ביאס אותך

אפילו שאנחנו כבר 5 שנים ביחד אני כל שנה מחדש מתבאסת, וזה לא יעזור כלום, אני אתבאס, בתוך תוכי זה יצבוט לי

וכן יש לו הרבה נקודות טובות ויפות אחרות, המון, עדיין

חיבוק מזדהה נוסף
חג שמח!

כנראה הרבה גברים ככה😟 חג שמח

את מזכירה לי מאוד את עצמי בתחילת הנישואים. אני מאוד אוהבת לחשוב מה לקנות, ולברר ושיהיה מקורי ומושקע ומפתיע. ובעלי כלום כלום. נשואים יותר מעשור ויכולה לספור על כף יד אחת (!!) את הדברים שהוא קנה לי מיוזמתו.
ובהתחלה גם הייתי מצפה ונעלבת ומתבאסת ואומרת שאם זה לא בא ממנו זה לא שווה.
ואז למדתי שאם אני אמשיך לצפות, שום דבר לא יקרה ואני אמשיך להתבאס ולא לקבל כלום.
וגם למדתי שזה לא שבעלי לא אוהב אותי או שאני לא חשובה לו, אלא שהוא טיפוס שונה ממני. הוא שונא לקנות ולברר ולחשוב והוא גם לא טוב בזה. בנוסף, באנו מבתים מאוד שונים מבחינת יחס למתנות בחגים ובימי הולדת.
כשהבנתי את זה, שיחררתי לגמרי (זה לקח לי כמה שנים, כן? לא מיד).

היום אני מתנהלת ככה-
לחגים קונה לעצמי משהו שאני אוהבת ורוצה ומודיעה לו שזה ממנו (משקיעה בהתאם)
לימי הולדת- לפעמים קונה לעצמי, לפעמים נותנת לו הנחיות ממש ממש מדוייקות מה אני בדיוק רוצה ואיפה אפשר לקנות את זה (ומזכירה לו כל כמה ימים, אחרת הוא לא יזכור).
תמיד מבקשת ממנו שיכתוב לי ברכה יפה (הוא טוב בזה וזה מה שחשוב בעיני).
וזהו, אני יודעת שהוא אוהב אותי ואני חשובה לו גם בלי שהוא יפתיע אותי במתנות. וטוב לי עם זה ואני לא מרגישה חסר או משהו (שוב, עבודה עצמית של שנים, לקח זמן). אני מרשה לעצמי יותר לפנק ו"להפתיע" את עצמי.

אז מותר לך להתאכזב, אבל אל תישארי במצב הזה של ציפיה כל פעם והתאכזבות (הנה, את סוחבת ציפיה שלא התממשה מפסח. חבל). דברי איתו מפורשות, תגידי לו שזה חשוב לך ואולי אפילו תכיני רשימה של דברים שהיית שמחה לקבל ושהוא יבחר איך ומתי להביא לך. תמצאו את הדרך שלכם לפנק במתנות, וגם אם זה לא יבוא ממנו ממש בחשיבה ובביצוע, זה שווה את זה לגמרי, רק צריך לשנות ראש ולזכור שאתם אנשים שונים.

שיהיה חג שמח🤗

אבל את יודעת, כשיצאנו ובתקופה לפני החתונה הוא היה כל כך רומנטי... וקנה לי דברים והביא לי המון הפתעות כאלו קטנות ומאוד "חיזר" אחרי.
ועכשיו, כשאנחנו נשואים, אז מה? אני לא צריכה את החיזורים, את ההרגשה הזאת? אם כבר עכשיו אני צריכה את זה יותר מאז, אני שסחבתי וסוחבת בשבילו ילדים ברחם ועוברת פרוצדורות ארוכות פיזיות ונפשיות, עכשיו יותר מתמיד אני צריכה את החיזור, את ההרגשה הזאת שהוא חשב והלך וחיפש וטרטר את עצמו עד שמצא משהו בשבילי... מכתבים אמרתי לו המון פעמים שאני מאוד רוצה שיכתוב לי מכתבים אפילו בלי מתנה, והוא עשה את זה פעם אחת וזהו...
אני עכשיו מרגישה ממש בדאון מזה ואני לא רוצה לדבר איתו על כך אבל מאמינה שאני אדבר איתו כי אני לא אחת שמסוגלת לשמור דברים בבטן יותר מידי זמן... אבל מאחלת לעצמי להגיע לרמה שלך שאת משחררת, זה בטח ייקח אבל זמן...

אין מה לעשות, הוא היה מחזר, הוא היה רומנטי. עכשיו כנראה הכל מובן מאליו כבר...

כלאחד קיבל אות וסיכמנו על תקציב וכל אחד היה צריך לקנות לשני משהו שישמח אותו באות שיצאה..
זה עזר לתקופה שציפיתי למתנות ממנו למרות שתמיד הרגשתי שאני משקיעה יוצר ממנו גם אם זה לא בהכרח היה נכון.. היום כבר מעדיפה שיתן את הזמן הזה בבית בעזרה לחג מאחר שיתקע בחנות ומחפש משהו לקנות לי... אבל אני כנראה בשלב אחר...

זה מבאס, אנחנו רוצות שיבינו אותנו בלי שנצטרך להגיד, אבל אין מה לעשות. לפעמים צריך לומר במפורש:
אני רוצה מתנה לחג. ואני רוצה שתשקיע בזה מחשבה וזמן.

בהצלחה!
אין ספק שזה לא קל

אני רוצה להגיד לך כמה דברים...
בעלך ואת לא אוהבים באותה צורה, פשוט כי אתם שני אנשים שונים. הדרך שלכם לאהוב, להביע את האהבה היא שונה. מבחינתך המתנות האלו מדי פעם, ועוד יותר כשזה מפתיע אותו ושהוא לא ביקש משהו, זאת הדרך להגיד לו כמה שאת אוהבת אותו. אולי מבחינתו לא זאת הדרך, הוא לא רואה בזה כזאת חשיבות. למשל יש כאלה שלא אוהבים מתנות / לא אוהבים שמפתיעים אותם אלא מעדיפים ללכת לבחור יחד משהו.
אז מה, תישארי לעד עם בעל שלא יודע להפתיע כשמבחינתך זה הכי כיף בעולם? ממש לא העניין הוא לדבר. להגיד לו ולהסביר לו שככה את רוצה וככה את אוהבת וזה מה שעושה לך טוב. נכון, זה לא יהיה טבעי, אבל זה ישמח אותך. וזה או זה או כלום;). וגם תגידי לו מתי את רוצה לקבל מתנה (ר"ה, סוכות, פסח ושבועות - כל שנה!), ואפילו לעשות לו תזכורות בפלאפון שבועיים לפני.
ואל תשווי ביניכם, זה שאת קנית לו משהו והשקעת בשביל זה בטירוף זה לא אומר שהוא גם צריך להשקיע בדיוק באותו דבר.

זה מצחיק, כי הייתי בדיוק במצב שלך, וזה הגיע למצב שלפחות בשנה האחרונה, ואולי אפילו גם לפני, כל פעם ש"מצופה" שהבעל יתן מתנה לאשתו בעלי אמר לי באמת בעצב שהוא נזכר מאוחר מדי ואז כבר לא הספיק לקנות כלום. בהתחלה זה באמת ביאס אותי, אבל עכשיו זה כבר ממש עובר לי בקלות. עוד לא דיברתי איתו על זה, אבל בהחלט מתכננת להגיד לו - חשוב לך לקנות לי מתנה? אל תיזכר בזה ברגע האחרון... לא חשוב? גם בסדר... הוא ימצא דרכים אחרות להביע את האהבה שלו אלי.

ועוד עצה שנזכרתי בה (ואם מישהי מזהה אותי שתגיד לי...) - תעשו רשימת מתנות שכל אחד היה רוצה לקבל. כל פעם שלמישהו עולה רעיון למתנה לעצמו או לשני הוא רושם אותה ברשימה. ואז כשרוצים לקנות מתנה לא צריך לשבור את הראש מה השני רוצה. את אומרת שאת אחת שלא קשה לקנות לה מתנות, אבל אולי לבעלך קשה להיזכר ברגע האמת מה את רוצה (יודעת על עצמי שזה קורה לי, אפילו כששואלים אותי מה אני רוצה, שלא לדבר על מה ישמח מישהו אחר😅).

בהצלחה יקרה!

וחשוב לברר את זה כדי למנוע תסכולים נוספים
יכול להיות שאת מרגישה מוערכת ואהובה על ידי מתנות וברכות ועל ידי הרגשה שהתאמצו בשבילך וכך גם את נוהגת כלפיו וזו שפת האהבה שלך, והוא רואה את הדברים אחרת ומביע אהבתו אלייך בצורה אחרת. וזה מאוד נפוץ, גם השוני וגם התסכול.
דרך אגב זה ברור שתקופת החיזור היא שונה ומלווה ביותר מאמץ ולאחר מכן העבודה הקשה מתחילה והיא התחזוק של הדברים ולראות באמת איפה אנחנו עומדים מבחינת מה אנחנו יכולים לתת ומעוניינים לקבל, איפה הפערים בינינו ואיך מגשרים עליהם
אני חושבת שיש מקום לשבת ולדבר על זה כדי להגיע לעמק השווה אבל לקחת בחשבון שאולי התוצאה הרצויה מבחינתך היא לא מה שהצד השני מסוגל לו כל הזמן, ולדעת לקבל את האהבה גם בדרך שבה הוא מביע את זה. לדוגמה יכול להיות שמבחינתו האהבה שלו כלפייך זה שהוא עובד קשה ודואג לפרנסה או שומר על הילדים או מסדר את הבית ומבחינתו ככה הוא מביע אהבה. מאוד קשה לשנות אנשים אחרים אבל על עצמנו אנחנו יכולים לעבוד - תראי אותו בעין טובה ותהיי בטוחה שהוא אוהב אותך ומעריך אותך גם אם זה לא מגיע בדרך שאת רוצה.

בעלי לא קנה לי מתנה...
כמובן באיזה מקום זה קצת מאכזב

אבל

אני יודעת את שפת האהבה שלו
והיא שונה.

הוא קרא לי ורצה לשתף אותי
להשקות איתי את העצים בגינה

לפני השינה בסוכה התחיל לספר לי קצת דברי תורה והגיגים שהתחברו למה שלמדנו יחד בצהרים(שאני פתחתי ורציתי שנלמד..)

הלכתי להליכה והוא פירגן וקיבל אותי בחזרה במבט נעים..
)אפילו שהיה עם כל הילדים)

בבוקר הוא נשאר בבית והתפלל פסוקי דזמרה עם הקטן כדי שאוכל לישון עוד קצת, כי קמתי עם כאב ראש

זה אצלו דיבור של אהבה.

ואני שמחה לדעת ולהרגיש שהוא אוהב.

זה מה שחשוב.

מתפללת שאצליח לתת לו גם תחושה של אהבה....

ולגהץ לו😆😆😆

איך אני אוהבת את הכתיבה שלך, מצד אחד מאוד אישית ובגובה העיניים מצד שני יש המון מה ללמוד ולהזדהות,
איזה רומנטי זה להשקות את הגינה ביחד ⁦❤️⁩⁦❤️⁩

תודה!

שאנחנו מכירים זו דרך להביע אהבה ומסתבר שבפרטים הקטנים והכביכול רגילים אפשר להביע אותה בכמויות העיקר זה שימת לב. אלופה

יחד עם זאת- דעתי האישית שאת כן צריכה לדבר עם בעלל
ברןר שהאישו זה לא המתנה עצמה אלא החיזור, הפינוק, ההפתעה והמחשבה.
הוא רצה אבל לא הספיק לקנות- זה לא באמת עוזר לדעת את זה.
אנחנן הנשים מאוד רוצות שיבינו אותנו מבלי שנדבר.. זה לא עובד ככה
גברים צריכים הרבה פעמים הכוונה, לא צריך לכעוס אלא פשוט לדבר איתו מהלב הרי שזה שנגמרי עוד שניה החגים זה לא אומר שאי אפשר להפתיע סתם כך ללא קשר לכלום.
אולי דווקא משיחה כנה ואמיתית תקבלי הפתעה לאחר מכן
בכל מקרה, חיבוק גדול על האכזבה את מקסימה ❤️

ובסוף לא שלמים עם זה. למי שחי בלי מתנות בד"כ, זה מרגיש די מיותר ומאולץ. אולי תבקשי ממנו שיכתוב לך משהו במקום? אם זה ישמח אותך

לא תמיד זה עוזר ולפעמים זה מעצבן לשמוע את זה.
כאילו לך זה עזר לדבר, מהמם.
לא לכולם זה הפתרון, גם ככה לעשות צעד כזה ולדבר על צורך במתנה זה משהו לא קל, אז גם לקבל כתף קרה בנוסף זה קשה שבעתיים ואז לשמוע ש"צריך לדבר על זה" כאילו זה פתרון קסם, רק תדברי ותקבלי זה קצת הרבה מרגיז ומכעיס.
רק רוצה להאיר את הצד הזה גם...
לא אומרת לא לנסות את הכיוון הזה אם טרם נוסה, אבל זה לא שאם מדברים על זה אז המתנה בדרך.
לפעמים זה יותר מורכב מזה.

קיצר, שיהיה לכולנו בהצלחה 🤗

ברור שלא לכל אחד זה ״פתרון הקסם״ אבל בעברי ברחוק בתחילת המערכת יחסים עם בעלי זה גם הפריע לי ודיברנו בצורה הכי פתוחה ורגועה שיש ומאז? הוא לגמרי שם.
זה תלוי גבר
וככל ובמקרה של הפותחת לא בוצעה שיחה אי אפשר לפעמים שהגבר יבין את האישה.
אם יש משהו שלמדתי זה שחייב להיות שקופים וברורים לגברים ממש קשה להבין אותנו הנשים
במיוחד גברים שהם לא רומנטיקנים במהות שלהם.

מבינה את הכוונה שלי?

'מאמי, אני לא מצליח להגיע לזה, אני מאוד רוצה אבל זה מכביד עליי/ זה לא אומר שאני לא אוהב אותך/ ישאל אם להביא פרחים ישמח אותה/ יגיד לה שזה מלחיץ אותו שהיא לא תאהב/ימצאו ביחד פתרון שהולכים ביחד לקנות מתנה'

שכל הדברים האלו זה לא מה שהיא רצתה, אבל זה לפחות משחרר את זה בנפש.

מלא פעמים התעקשתי על דברים או נעלבתי ונפגעתי מדברים שבעלי אמר לי לאחר שדיברנו על זה- 'מאמי, אני לא רואה את זה ככה, את מפרתש את זה אחרת ממה שאני רואה את זה' ופתאום, אותם דברים בדיוק שהוא עושה, כבר לא מזיזיםםםם לי.

התוצאה של דיבור עם הבעל היא לאו דווקא לגרום לו לעשות את מה ש*את* רוצה או חושבת שנכון.

היא לומר את הדברים שאת רוצה, ולשמוע בתגובה מה שהוא רוצה. לפעמים הדברים מתאימים, ולפעמים צריך להיות יצירתיים

לצרכים של השני/ למחוות של השני יכולה הרבה פעמים להועיל הרבה יותר מדיבורים ולהביא למעשים

שגם אני הרגשתי ממש כמו הפותחת, הייתה תקופה שזה ממש ממש ישב לי בלב וכאב לי מאוד, בסוף אמרתי לו את זה, ורק הלדבר על זה כבר הוריד לי חצי מהצער שבדבר. אז זה לא הכי עזר באותו זמן כי טכנית הוא לא רץ לקנות לי מתנות,אבל לפחות שיחררתי עליו את ההרגשה שלי.

אלא להביא ליותר הבנה והתקרבות.

אני ממש מסכימה איתך שאם המטרה היא שהיא יביא מתנה כל חג- שיחה זה לא בהכרח יעזור. אבל בכלל לא בטוחה שיש משהו אחר שכן יעזור. אני פשוט לא חושבת שזו מטרה שכדאי להציב...סתם כאב לב ותסכול

אבל- וגם הפותחת די כיוונה לשם- אם המטרה היא לקבל הערכה ואהבה, והמתנה היא רק אמצעי אז לדעתי שיחה בתקשורת טובה ופתוחה יכולה מאוד לקדם ולהועיל (לא תמיד. כמובן)
כי פתאום מגלים כמה נקודות המבט שלנו שונות, או חושבים על דרכים אחרות להביע הערכה, או אפילו אם זו שיחה קשה ומגלים על מחסומים או משקעים שיושבים שם לפחות יודעים להסתכל לזה בעיניים ויודעים מה צריך לתקן

ונכון, לא תמיד מצליחים לנהל שיחה טובה ואז זה מאוד מתסכל לנסות ולהיכשל

אז דבר ראשון, שולחת לך כוחות

ובוודאי שהמצב מצריך שינוי.

וזה יעשה על ידי גורם שלישי חכם שידריך אותך איך למשוך נכון בחוטים

או את הבעל  או את שניכם יחדיו.

פירוק הבית לא תמיד באמת משתלם...

בהצלחה

כשמתחילים משחקי אגו ופלונטרים מאוד קשה לצאת מזה לבד כי כל אחד פגוע ותקוע. אבל יש סיבה שהתחתנתם והבאתם 3 ילדים.. לברוח זה הפתרון האחרון

בהצלחה!!

1. האם גם את עובדת? כי אם כן וגם הנטל של העבודה וגם הבית עלייך יש מקום לחלוקה של ימים או שעות או משהו
ואם לא, אז לפחות בסופשים
2. אני חושבת מהמעט שכתבת שאת חיה בתחושה של הקרבה תמידית וויתור של השינה, של הכוחות לארגן ולסדר את הבית, של גידול הילדים שהכל עלייך ובכלל של הרצונות וכשעושים משהו שתחושה שרק מוותרים ואין תמורה זה גורם להתפוצצות כי אין משוב חיובי מהצד השני וגם לא התמורה המיוחלת.
3. בכנות, וסליחה אם את נפגעת, לא ברור לי למה הוא אמור לצאת מהבית. זה גם הבית שלו ומלבד לייצר מרחק ביניכם זה גם גורם לאנטי כמו שאת רואה. הוא צודק לדעתי בזה שאם את צריכה אוויר תצאי להפוגה הוא יישאר עם הילדים ותחזרי יותר רגועה (אם אכן הבנתי נכון ולכך הוא התכוון)

אז מה עושים עכשיו?
קודם כל תדאגי לעצמך. להיות רגועה. אל תתחשבי אם זה בא על חשבונך כי זה מתנקם בך וזה מאבד מהערך שלו. את צריכה עזרה? תעירי אותו בלילה או אפילו תביאי עזרה ביום כדי לישון בעצמך
דבר שני, לא פירטת אבל מה זה אומר מחזיקה את הבית והילדים לבד? בני כמה הם? האם באמת אין דברים שהוא עושה כדי לעזור? בכלל? כי כמו שציינתי לפני, את אומרת שהוא עובד. אם הוא עובד ואת לא ( אני לא יודעת כי לא ציינת רק יוצאת מנקודת הנחה שלא כרגע) זה כבר נקודה אחת לטובתו שהוא מפרנס את הבית ומאפשר לך להיות עם הילדים בבית בשלווה ורוגע כלכלי. (וחוסר שפיות גם כן, אבל יש בחירות בחיים)
ואם שניכם עובדים, אז מיקור חוץ תמיד טוב. קניות באונליין, מדיח כלים או עזרה בתשלום לניקיון או לבייביסיטר, מייבש כביסה, לצאת לגינה עם הילדים תמיד עוזר.
והכי חשוב - תמיד לשים לנגד עינינו את המטרה. המטרה האמיתית היא שלום בית. אישה ובעל רגועים ואוהבים, בית רגוע ושלו שיכולים לגדול בו ילדים בריאים בנפשם.
לא בית מסודר או כלים שטופים (שוודאי גם זה חשוב אבל את מתארת כרגע קטסטרופה שלדעתי צריך להתחיל לתעדף פה ורק אחרי שהכל יירגע לרדת לפרטים הקטנים של מי עושה מה ואיך וכמה, וזה כולל הרבה לשחרר דברים שמפריעים לנו כדי להגיע למטרה האמיתית שבשבילה התחתנו).
ודבר נוסף וחשוב - גם אם יזרקו עליי עגבניות - ניעור או טלטול הספינה או לצאת עליו בצעקות רמות זה לא מה שיביא את השינוי כמו שאת רואה כמובן. זה מביא לאנטי וזה הורס את שלום הבית ומחריב את הרוגע הפנימי שלנו ומסלים את האווירה עוד יותר. נכון שסה דורש הרבה יוצר כוחות נפש מפשיט לצעוק ש- למה הוא לא עוזר, אבל התוצאה לטווח הרחוק היא יותר טובה מאשר להמשיך במסלול הנוכחי. אין באפשרותנו לשנות אף אחד. בטח לא את הבן הזוג. והשאיפה להגיע לשם רוויה בתסכולים ואכזבות. אנחנו משנים רק את עצמנו וגם זה בקושי רב, אם בכלל. אז העצה היעוצה פה היא - תשני את ההסתכלות ואת ההתנהלות או בקיצור את עצמך כדי להקל על עצמך. מה שאין בכוחך לעשות אל תעשי ( תורידי סטנדרטים) או שתשלמי עליו כמו שציינתי כדי שיהיה לך יותר קל, קודם כל כדי להחזיר לעצמך את הרוגע.
דבר נוסף שקשה מאוד לעשות הוא להוריד ציפיות. או לכל הפחות לתאם אותם אל מול מי שמצפים ממנו. ממש ברחל ביתך הקטנה לסכם דברים מסוימים שאת מצפה שיעזור לך בהם ושהוא מבין שזו אחריות שלו (יש אפשרות גם לעשות את זה בלי לדבר אלא ליצור כל מיני הזדמנויות קבועות שבהן הוא עוזר והופכות להרגל ואז זה מקליל את העניין כי תיאום ציפיות אצלו אולי יוכל להראות כדרישה ולא יתאים לו)
ואחרון חביב - טיפול יקירה. אפילו כמה מפגשים. שלך לבד או איתו ביחד, מה שזורם. העיקר לא להתמודד לבד. זה מאוד עוזר ונותן כלים
חיבוק גדול אני מקווה שתזכי לשמוח החג הזה באמת

אני בבית כרגע בחופשת לידה חודשיים אחרי לידה על הנקה מלאה כמובן שעבדתי עד הלידה וטיפלתי בפעוט שובב בן 2 ..בעלי לא נמצא כל בשבוע בבית עובד בעבודה רחוק מהבית ולכן גם לא ישן בבית מה שאומר שאני כל השבוע הייתי עם הפעוט השובב מאוד ומתרוצצת אחריו ותחזוקה של הבית ובנוסף עובדת .
לגבי בייביסיטר התחננתי אליו שאני חייבת עזרה הוא לטענתו לא סומך על אף אחד ומאמין בי שיש לי כוחות להסתדר וכשהוא בא הביתה בחמישי הוא עם הילד) כשאני אומרת עם הילד זה היה ישר לדחוף לו מסך מול העניים שקט כמה שעות.לא יוצא איתו בחוץ לפברק שיוציא אנרגיות...לא משחק בקוביות או מצייר ישר מסכים

לא כולם מודעים לנזק לטווח ארוך
המסך זה פשוט פיתרון זמין וקל.
אוךי תדברו על זה באווירה טובה?

כאלו אני יושבת כל היום רגל על רגל . אז לפעמים אני חייבת לנוח אז נותנת מסך שאנוח קצת ולפעמים אני שמה את העייפות בצד ויוצא עם הילד אני

קודם כל זה ממש לא טריוויאלי שבעל לא נמצא בבית ככ הרבה זמן אבל.. לדעתי אם כל הבית עלייך כל הזמן אז את לא צריכה להתחנן ולהתייעץ אלא פשוט לגדל לך אסרטיביות. זה לא שנה מה הוא חושב ומה הוא אומר הוא לא נמצא כדי לחוות את זה ומאחר וכל הנטל שלך ואת צריכה עזרה מביאים בייביסיטר וזהו. את לא שואלת ולא מתחננת את מביאה וזהו. אחרת שיתכבד לעזוב את העבודה המקדמת ויתחלק איתך בנטל. זה בכלל לא משנה איל הוא רואה את הדברים כי הוא לא חווה אותם כמוך ולא מבין את הקושי *שלך*. לא משנה אם כל הנשים סביבך לצורך העניין מגדלות עשרה ילדים וסבבה להן. לך קשה וזה מספיק. אין פה תחרות מי יכול יותר ומי יוצר גיבור יש עניין לגדל את הילדים בשפיות ובשמחה ושיישאר לנו כח לחיות, בטח אם את עושה את זה לבד כל השבוע.
עכשיו כשאני אומרת פשוט להביא אני לא מתכוונת המלחמתיות. קודם כל את יכולה לכבד אותו כמה שיותר ולהביא אותה כשאת נוכחת או להביא מישהי שתעזור בענייני הבית במקום, אבל המפתח הוא - הבית הוא הממלכה שלי, אני מנהלת אותו ביד רמה ודואגת לכל מה שאנחנו צריכים. אני רואה שעמוס לי וקשה לי ולכן הבאתי עזרה. באם הוא מגלה התנגדות אז בנחת, ובאמת בנחת, להגיד שרו שהוא בא לעזור עם כל הכבוד לעבודה, או שזו האופציה שתיתן לך מנוחה שלווה שקט והרבה שלום בית. קשה לי להאמין שהוא ימשיך להתנגח. וגם אם כן, אל תרגישי שזה וויתור ששווה לעשות אותו כדי לרצות אותו. את אישה בוגרת, חכמה ואחראית שעשתה חישוב עלות תועלת והחליטה שזה מה שהיא צריכה וזה מה שעושים וזהו. אל תתני לו לערער אותך. אני בטוחה שכאשר הוא יראה איך זה עושה לך טוב הוא עוד יודה לך. לא תמיד הבעל יודע יותר טוב.
בנוסף, אם את משחררת אותו לשמור על הילדים קחי בחשבון שהוא עושה את זה בדרך שלו. לא שלך. לשחרר. את לא מאפשרת לו כככה לעזור לך, ואת מגדילה עוד יותר את הקרע. כאילו, גם כשהוא כבר מנסה לעזור אחרי שבוע שלם של עבודה שהוא עייף והכל (הכל בראות עיניו כמובן, ואני מניחה שזו סוג של שפה של אהבה שלו - אני שומר *לך* על הילדים) את גם באה בתלונות? תני לו לתת לך. תשחררי ותקבלי באהבה גם אם הילד מול המסך. תאמיני לי שזה פחות פוגע מילד שגדל בבית שאין בו שלום בית. ואני בכלל לא בעד מסך. אבל קחי את זה באהבה וכשהוכיח ומאגרי קצת כח וסבלנות שוב תקחי פיקוד ותעשי את הדברים בדרך שלך.

אסטרביות הייתה לי ... מרגישה שמאז הילדים אני מתחשבת בו לא משנה מה גם על חשבוני למען השלום בית והשקט כי יש ילדים וכי אין לי כוח לויכוחים.

שאנחנו שלמים עם הוויתור ושהוא לא בא על חשבוננו וממרמר אותנו. כל אחת ומה שנוגע אליה בתנאים שלה ועם הנתונים שלה. לומדים עם הזמן ולצערנו על בשרנו מה כן ומה לא, הכי חשוב שתמיד אפשר לחשב מסלול מחדש והכל בסדר. וזה מה שיפה, תמיד אפשר לשדרג את החיים ולעשות אותם טובים יותר על ידי הקשבה לעצמנו ושימת לב לסביבה שלנו. באמת מקווה שתעדכני שהכל טוב ומתחיל להסתדר, ובאמת אני חושבת שכדאי טיפול. אפילו רק בשבילך .

לגמרי מסכימה עם כל מילה.
את לא יכולה לחיות בתחושה שגם ביומיום כשהוא לא נמצא וגם כשהוא חוזר זה את כל הזמן שמקריבה בשבילו.
משהו צריך להשתנות פה...

את לבד בבית כל השבוע, תנהלי את לעצמך את הכוחות.

תזמיני בייביסיטר ותנוחי. את כולה חודשיים אחרי לידה וכבר במשרה מלאה ומתישה בלי שניה מנוחה ובלי רגע אחד של שותפות בעול.

זה רק עניין טכני כמובן אבל את חייבת שניה מנוחה!

לא מבינה באמת איך מתפעלים ומתחזקים זוגיות כשבעל נמצא *באופן קבוע* - כל השבוע מחוץ לבית?!...

אין אפשרות לשנות את זה?

זה מצריך הרבה יצירתיות ומאמץ ועצמאיות וכח של האישה אבל בהחלט לא בלתי אפשרי

בן השנתיים לא במסגרת?
למה אתם לא עוברים לגור קרוב לעבודה שלו?

בקרוב הוא עובר לעבוד ליד הבית?

וזה מה שיכולנו להרשות לעצמנו .. בערים שקרובות לעבודה שלו בחיים לא היינו מצליחים לקנות אפילו לא להשכיר עם מעון לילד והוצאות של רכב

במחילה אבל נשמע לי משהו לא הגיוני בכלל
עדיף לגור בשכירות כל החיים ולחיות כמשפחה ובשלום מאשר נייר שאומר שיש לך בית משלך אבל הבעל שלך לא נמצא בו..

אני מבינה שזה המציאות כרגע
אבל בעיני שלום בית וזוגיות זה הלב של החיים..ואין שום דבר שחשוב יותר.
ואם מבינים את זה.אז קמים ועושים..
ונשמע שטיפול זוגי בהחלט נצרך כאן כדי לעזור לכולכם לקבל כלים נכונים לעבוד יחד ולהבין ולתקשר אחד עם השני.

אני בטוחה שאם היא הייתה רואה את הנולד לא הייתה חושבת להגיע למצב הזה מראש, לא צריך להוסיף עוד ׳נו נו נו׳
בדרך כלל מדובר בבעיות שקיימות מתחת לפני השטח עוד לפני, והמצב שנוצר עם העבודה המרוחקת רק מוסיף עוד.
מתנצלת שזה יוצא עלייך פשוט יש הרבה תגובות כאלה ועדיף להתמקד במה כן לעשות ולא במה שהיה שכבר לא רלוונטי.
וזה קל להגיד, אבל תכלס בית משלך מספק יציבות, גם אם רק פסיכולוגית כי שנים רבות הוא שייך בכלל לבנק, אבל לא ממעיטה בערך של זה בכלל אל מול שכירות. לא קל להתמודד עם משכירים שמעלים מחירים ומקשים על החיים, זה גם יכול ליצור בעיות אחרות בין בני הזוג

מה כן, לפותחת - מציעה לך לחשוב על האופציה הבאה באם רלוונטי: להשכיר את הדירה הנוכחית במחיר שיכסה את המשכנתא ולהשכיר דירה שקרובה למקום עבודת הבעל. אם הוא מכניס יותר כסף, ומדובר בעבודה לטווח ארוך עם תנאים וכו ואת תוכלי למצוא גם בעצמך עבודה טובה באזור זה יכול מאוד להקל, אבל זה לא במקום לעבוד על הזוגיות. זה נדבך נוסף שיכול לשפר ולהיטיב אתכם, וזה די נפוץ ממה שאני רואה סביבי הרבה עושים את זה.

וכן כתבתי את זה חד בכוונה

אני כתבתי שזה אכן כבר נעשה
אבל כדי לזוז מהמצב הקיים הם חייבים לנבין
שהעיקר בחיים זה הזוגיות שלהם
ושאם הם רוצים שמשהו ישתנה ויזוז הם חייבים לקום ולבחור בה
ולעשות עבור הביחד דלהם כל מה שצריך ושזה בעדיפות ראשונה ..
ולכן לקום ולבחור..וללכת לטיפול זוגי.
ואחר כך גם להבין איזה ההחלטות מעשיות בצורת חיים נכון להם לקבל.


יכל להיות שקראת רק את הכותרת..שאגב בכוונה נכתבה ככה
כי מנסיון
יותר קל להשאר בתקיעות העכשווית המוכרת והקשה מלבחור לקום ולעשות מעשה
ולפעמים צריך קצת עזרה מבחוץ כדי לקבל את האומץ הזה כי זה באמת דורש כוחות

לא נכון, אכן הזוגיות היא הדבר החשוב ביותר גם בעיני, אבל חולקת על הפתרון ועל הדרך שבה הצגת אותו. לא יודעת אם יש לך דירה אבל מן הסתם זה כרוך בהשקעת מאמץ מחשבה והרבה הרבה כסף, כך שהפתרון שהצגת לא בהכרח יהיה ישים, והדרך שבה הצגת אותו נראית מאשימה. וזה בעיניי ה׳נו נו נו׳.
הרי הסיכוי שהם ימכרו עכשיו את הדירה ויעברו למקום אחר (היא אמרה שהשכירות קרוב למקום העבודה שלו בקושי מספיקה להם למחייה) או שבעלה יעבור עבודה הוא קלוש עכשיו. לא בטוח שזו הקרבה שהם יהיו מוכנים לעשות. וזה בסדר. גם אני מעדיפה לעשות הכל חוץ מלעבור מהבית שקניתי ביזע לדירה שכורה ולהתמודד עם ההשלכות.
הבעיה היא זוגית, לא פרקטית. מעבר דירה לא יפתור במטה קסם את כל בעיותיהם, כי גם אם זה היה קורה עכשיו בעיית התקשורת שנוצרה ביניהם לא תיפתר ואם היא תבקש שוב עזרה ממנו סביר להניח שיגיד: עברתי בשבילך דירה/ עזבתי את העבודה, מה עוד את רוצה???
הטיפול צריך להיות שורשי ועמוק ושוב, מתוך אפס כוונה לשנות את השני לדעתי כי זה מתכון מעולה לדרך המלך לבעיות שלום בית.
כן לטיפול. כן לחיזוק הקשר והאינטימיות והערך העצמי של האישה בביתה ומול בעלה, בהתאם לכוחותיה ולמצבה. בוודאי ובוודאי שצריך למצוא פתרונות יצירתיים כמו אולי יום אחד שהוא מסיים מוקדם ומגיע באמצע שבוע מול יום אחר שהוא גמככה לא נמצא בבית ויכול לעבוד עד יותר מאוחר אבל לא לצעדים קיצוניים שהשלכותיהן עלולות להיות הרסניות.
תתארי לך שהיא קוראת את התגובה שלך ואומרת ׳היא צודקת׳ ובאה עם זה לבעלה שלא שווה כלום הבית והכל כי הוא לא נמצא קרוב ושהיא רוצה למכור ולעזוב למקום אחר. זה יכול לגרום לפיצוץ אדיר. גם פתרונות אכפתיים צריך להציע בעדינות, ולחשוב על מכלול שלם של דברים שיכולים להתרחש בעקבות כל דבר שאנחנו אומרות, זה הכל.

בקשר,בזוגיות , בתקשורת...
לא באיפה לגור ומה לעבוד-זה רק בשלב ב'....

שלך הייתה לי קצת קשה לקריאה בשביל הפותחת, זה הכל

ברור שהיו הרבה שיקולים ואילוצים שהובילו אתכם לבחירה הזו, וברור שגם עכשיו קשה יהיה לעשות שינוי (מבחינה כלכלית)

אבל- לדעתי זה הדבר הראשון שאתם צריכים לפתור - איך אתם חוזרים לחיות חיי משפחה נורמלים.
קשה להאשים את בעלך במציאות הזו וכמובן שאפשר להבין את המצוקה שלך.

אולי להעזר בפעמונים בשביל להבין מה האפשרויות הכלכליות?
אולי להשכיר את הבית ולשכור אחר?
אולי שבעלך ימצא עבודה אחרת?
או שאת תצאי לעבוד אחרי ההחלמה מהלידה?
אולי יש רעיונות טובים יותר?

אני לא מאמינה שאין מוצא.
החיים מאוד דינמיים. וברור שלכל החלטה שתקבלו יהיה מחיר, וברור ששינויים זה קשה אבל המחיר שאתם משלמים עכשיו גבוה מדי בשביל כל נוחות כלכלית שלא תהיה....

בהצלחה גדולה! ובעז"ה תראו ברכה משמיים

ממש לא נעים לי אבל נשמע לי הזוי הככ הרבה זמן שהוא לא בבית, לא שמעתי בחיים על כזה דבר אלא אם כן משגיח כשרות בחול שנוסע הרבה וכאלה...
וגם עד שחוזר לא מנסה לעשות הרגשה טובה בעזרה/להראות הערכה.... לא סביר כלל וכלל

מדריכי נוער בסיכון/קבע. לפעמים חייבים לישון במקום העבודה שלהם

עבודה בתנאי פנימיה?
ועם כל הכבוד הוא ממש חצוף שהוא לא מרשה לך להביא ביביסיטר , את קורסת בשביל הנפש שלך תביאי,

הייתי מנסה למצוא בייביסיטר לילדים לשעה
אפשר גם אחות/ גיסה וכו.
מוצאת מקום לשבת ,אפילו סתם שטח פתוח ונעים, ולדבר על הכל.
את יכולה להתחיל במכתב. לכתוב הכל במסודר, ואו לתת לו לקרןא אותו, או שזה יעשה לך סדר בראש לפני השיחה.
שולחת לך מלא כח
לא קל להיות כל השבוע עם הילדים,
ובנוסף להרגיש לבד גם כשהבעל סופסוף נוכח
💔

אין דרך קסם.
כך עצה שתקבלי היא כרגע פלסטר...
למצב שאת מתארת דרוש איש מקצוע שמלווה אתכם,
אפשר הכל עם זוגיות לתקשורת נכונה!
ממליצה להתקשר כמה שיותר מהר ופשוט לקבוע, אם בעלך מתנגד להציב עובדה זאת מתחילה לבד.

חייב לעצור את זה בזמן כדי שיהיה ניתן לתקן ולעלות חזרה על המסלול הטוב והמיטיב לאורך השנים.

בהצלחה רבה וחג שמח

קודם כל שולחת לך מלא כוחות, אנרגיות וחיבוק חזק!

מניחה שטיפוס כמוהו לא יזרום על טיפול זוגי- אבל אולי זה יכול לסייע.
הכי חשןב שהפריע לי וחייבת לרשום לך- את מנהלת את הבית, את אחראית על הכל למה הוא מחליט אם כן תביאי בייביסטר או לא?
רשמת שלפני הילדים היית אסרטיבית ועכשיו את מוותרת בשביל שלןם בית.
בקצב הזה השלום בית ילך לפח כי את מוותרת על עצמך ומי שאת.
אני לא אומרת להיות מרדנית ולעשות דווקא וכו׳ אבל את חייבת שיקרה שינוי בתוך הבית אחרת את על סף התפוצצות.

חושבת שאם יש לך אפשרות לדבא עם בעלך שיחה כנה וטובה (ואם זה יתרום כי אני לא מכירנ את האופי של בעלך) אז כן להעלות את הדברים ולהסביר לו כמה קשה לך ואת לא יושבת בבית ונחה כל היום למרות הפנטזיה הורודה שהוא מדמיין לעצמו ולהסביר לו שלגדל ילדים לבד זה יותר קשה ממשרה מלאה!

מקווה בשבילך שהכל יסתדר במהרה הלוואי ותקבלי תמיכה מבעלך.
❤️

כמה שבעלה חצוף, ולא נורמאלי ולא בסדר וכו וכו- זה מאד לא נעים לשמוע את זה. ויותר מזה זה לא תורם כלום וזה רק הורס ומוסיף שמן למדורה, ומתסיס יותר.
לפעמים אם אין עצה טובה (שתעזור לבנות ולקדם) עדיף פשוט לשתוק.

 

סליחה אם מישהי נפגעה. זו לא הייתה הכוונה. פשוט קצת כאב וצרם לי...

זה משהו שלא הסתכלו עליו בבית חולים כשהתינוק נולד?
על פניו לא נשמע משהו מלחיץ. כדי להיות לגמרי רגועה, אפשר להתייעץ עם רופא ילדים/אחות טיפת חלב

אני חושבת שחסרה אבל לא סגורה על זה.

ולא הסתכלו על זה בבית חולים והייתי אצל הרופא כמה פעמים ושכחתי לשאול.

 

אני חושבת שאקבע תור וזהו.

 

תודה לך!

אם יש מבצעים אז בכלל קונה כמות גם לגיל גדול יותר בהתחשב בעונה, לרוב המידות תואמות. ואם זה קצת גדול לא נורא. בטח לא בגיל כזה קטן.
בגיל חודש וחצי כבר הייתי קונה 0-3 ארוך דק ואולי כמה קצרים, תלוי אם אתם מפעילים מזגן בהית או לא

חום, כאבי ראש, כאבי גרון לא יוצאים
אובדן חוש טעם וריח, שיעולים, עייפות וכו' (בעצם תסמיני פוסט) לא מונעים.
האמת שיעול אני לא בטוחה

לפעמים לוקח שבועות עד שאלו חוזרים

לי המשיכו כאבי ראש (ברמה שחייתי על משככי כאבים) שבועיים אחרי שהסתיים לי הבידוד

צינון ועייפות לא עוצרים את השחרור...

כי יש לנו חולת קורונה עם שיעול מחריד. יצאה מבידוד אחרי 10 ימים אבל השיעול מזעזע.
טוב שלא התקרבתי אליה סמאללה.

ועכשיו חופש.
אבל גם ככה היא באה חולה לעבודה. חולה ממש. והדביקה מישהי שעכשיו במצב לא טוב בכלל.
אז קצת מעצבן שככה היא לא מקפידה.
טוב שאני לא לידה🙄

הזוי.
איך היה לה כוח בכלל.

היתה יום אחד בבית כי לא הרגישה טוב.
למחרת באה נראית כולה חלשה משתעלת ברמה מפחידה ממש.
אחד העובדים העיר לה שתשים מסיכה כי זה ממש נשמע לא טוב. שיעול גרוני כזה.

שבוע אחכ עשתה בדיקה ו10 דקות לפני ראש השנה שלחה שהיא חיובית.
ועוד אחת נדבקה ממנה. עד עכשיו היא עם כאבי שרירים שלא מצליחה לזוז מהבית🙄

לא מבינה את האנשים שמסוגלים לקחת אחריות על חיים של אחרים..לי היה חום וכאב גרון ניגשתי לעשות בדיקה ראיתי ששומדבר הרשיתי לעצמי לחזור לעבודה כשהחלמתי.

שלפעמים בוסים עושים כאלו פרצופים כשאתה חולה,
שאתה מעדיף לבוא חולה לעבודה...
)ואם לא חשדת מייד שזה קורונה אז לא היתה כוונה רעה, סתם צינון שפעת ויעבור..)
כמה שזה מעצבן, לגמרי יכולה להבין איך מתרחשת סיטואציה כזו
)לא מכירה כמובן את המציאות בעבודה שלך)

בהבטחה.
סתם טימטום וורקוהוליות שלה.

מי מגיע חולה לעבודה? בךי קשר לקורונה. מי שחולה יושב בבית.

ברצינות.
היום כל מחלה שדומה לשפעת אמורה לעורר נורות אדומות.
עדיף עודף זהירות ופרצופי בוסים מאשר לגרום למוות של מישהו.

שיעור עם ליחה אסור.
הסימפטומטי שלי משתעל כמו מעשן כבד, משחררים עם זה.

בכל מקרה זה כבר עניין שלה. נלחמתי יותר מדי שהיא והשניה לא יבואו.
🥺

וממש לא רק קורונה, זה נחשב לפוסט. לא חושבת שצריך להגביל ביציאה מבידוד.
חום בהחלט תסמין, מראה שעדין יש מחלה בגוף

מעתיקה לך:
3 הימים האחרונים היו ללא תסמינים המונעים הגדרת החלמה: חום של 38 מעלות או יותר, קשיים בנשימה או קוצר נשימה, שיעול או כל תסמין נשימתי אחר שאינו משתפר, הקאות או שלשולים.
נזלת כתסמין יחיד, אובדן של חוש הטעם או חוש הריח ושיעול מתמשך אינם מונעים הגדרת החלמה.

תסמינים קלים לרוב משחררים.
תסמינים קשים של קשיי נשימה וכו- אפשר לחכות שיעברו + 3 ימים, ואפשר שתי בדיקות שליליות.

רק רופא יכול להוציא לכם אישור על סיום הבידוד את לא יכולה על דעת עצמך.

אבא חולה קורונה, כל בני הבית מחוסנים או מחלימים.

חוץ ממנו שבבידוד אף אחד לא צריך להתבודד וגם לא להיבדק?

(2 חיסונים/ 3 חיסונים/ מחלימים לפני יותר מחצי שנה)

אבא שלי היה מחוסן ב2 חיסונים ולא עברה חצי שנה ונדבק וזה פשוט לא הגיוניי
ולמה למה למה החזירו את הילדים למוסדות
זה התחיל מילד אחד בן 15 שהגיע מהפנימיייה חולה ישר לבידוד בבית והוא היחיד שהיה לא מחוסן.

פרקתי על הדרך:/

אז הם לא צרכים בידוד אבל מומלץ לבצע בדיקה.
אם אתם איתו אז יותר בעייתי ולא יודעת מה הכללים.
כי נגיד הורים לילד חולה כן צרכים איתו בידוד.
בעלי מחוסן שלוש וחולה.
אבל אני שלילית.
לא נעים. אבל אני באמת לא רוצה לחשוב מה היה המצב אם לא היה מתחסן. ב''ה על החיסון.

והיא זו שגם תחליט אם התסמינים שלך משאירים בבידוד

עד כמה שידוע לי רק חום ושיעולים מתגלגלים או ירידה בסיטורציה נחשבים תסמינים מעכבים.

יש רופאים אחרים של הקופה שדואגים לתשאל ולהכים מכתב שחרור.

כשאני הייתי צריכה בגלל ממצא כלשהו, שלחו אותי לבית חולים.

שלחו אותי לבית חולים, אבל אין תורים לחודשים הקרובים.. לפחות לא בשני הבתי חולים שבדקתי.
מנסה להשיג עוד שני בתי חולים.. מקווה שיחזרו אליי

תמיד מצאו לי תורים (גם איזור המרכז). איזה מוזר.

 

נסי אולי להגיע בפרטי לדן ולסקי, עשה לי מכוונת דרך מרכז בריאות האישה של כללית במודיעין.

אולי גם ד"ר ברוך מסינג?

 

והייתי חוזרת לרופא נשים שלך להתייעץ איתו מה לעשות.

שאחזור אליו. בהפנייה בעצם היה כתוב סקירה מאוחרת נוספת...

בקופת חולים. לא הסתבכתי יותר מידי

היה דווקא תור די מהר, לא שלחו אותי לבית חולים

עובד גם בכללית באיזור ירושלים

לק"י

מערכות.
אולי זה תלוי בסיבת הסקירה? אצלי זה היה חבל הטבור.

זאת קופה קטנה אז את רוב הבדיקות עושים פרטי ומקבלים החזר (חלקי בדרך כלל) או בבית חולים.
מצאתי רופא אחד שעושה פרטי אבל לוקח 2500 שח

לק"י

אולי שווה להתקשר למוקד של הקופה להתייעץ איתם.

ויש לו הסדר עם הקופה. ככה זה לפחות בכללית
רוב הרופאים שעושים סקירות יודעים לעשות סקירה מכוונת.
השאלה מכוונת למה. יש איברים שעדיף עם ציוד יותר מתקדם ופחות עם אולטרסאונד פשוט

ואפשר לקבל התחייבות לבית חולים
דברי איתי בפרטי

אולי זה תלוי אזור...

אומנם לא עשיתי אצלו מכוונת אבל עשיתי את כל הסקירות ולטעמי שווה כל שקל.
ד״ק רון ברדין- נמצא בת״א בויצמן.

אז כל דבר שנגיש לכם זה סבבה. כל עוד לא ארוך מידי, ומאפשר לך.להניק בנוחות

נראלי בסוף סתם ניתקע בבית.

חג סוכות זה החג להתקע בסוכה!

שבו בצל השכינה ותתענגו...

ויש לנו בחצר 12 סוכות, 12 משפחות.
אין עצבים לשכנים מציצנים

סתם, יורדים לארוחות 10 דקות גג. זהו. אין מידי מה לעשות שם שנינו איתה.

אני ממש מממשש לא אוהבת להסתובב בסוכות
כל הנחת והכיף זה בסוכה
ארוחות מפנקות
נחתת
גיטרה או שירים
מזמינים אורחים או חברים או משפחה לאכול ולנגן יחד

מה צריך מעבר..

אבל ברור שזה אישי..וכל אחד מרגיש אחרת

יש אצלכם שמחת בית השואבה?
מעיין או משהו קרוב?

קשה קצת לענות בלי לדעת איפה

אפשר להכין ולהביא משחק זוגי לשחק....

עוד תתגעגעו לזה. זה שלב ממש כייפי.
תנסו לחשוב יצירתי. תשאלו מנשא שאפשר לשים עם הפנים קדימה, היא תהנה ממש!
לא חסר לאן לצאת. מקומות סגורים, פתוחים, הכל.
לגבי רכב תנסו גם לחשוב אם אפשר לסדר משהו עם משפחה/ חברים/ שכנים/ השכרה וכו' כולל סלקל לא לשכוח.
אבל גם בתחב"צ, בעיקר ברכבת יכול להיות אחלה.
גם להזמין חברים, לבשל איתם ולאכול..
לצאת למסעדה, סיור מודרך.
לא צריך גרנדיוזי וארוך ומושקע. יציאות נחמדות בקטנה, יהיה לכם מגוון. להישאר בבית יש לכם חגים ושבתות, אלא אם אתם מתארחים המון שאז יש משהו נחמד בלהיות בשקט בבית.

תהנו!

יש בית השואבה אולי נלך, אולי נלך לסיבוב בקניון בקטנה.
מחר אנחנו הולכים להורים שלי לסוכה ואז שישי.
אני פשוט באה מבית שכל יום וכל דקה בחול המועד מנוצלים
והוא מכזו שלא יוצאים לכלום אף פעם.
הוא אף פעם לא היה בחברון/לטרון/מיני ישראל/גן חיות/מסלולי טבע/קייאקים... קיצר חתיכת חסכים יש לו.
אבל עכשיו קשה לנסוע למקומות רחוקים בתחבורה וגם שלא להכל יש...

חשבתי שההגעה היא הגורם העיקרי.
לא חייבים לנצל כל דקה פנויה באטרקציות אבל גם לא חייבים כל החג לרבוץ בסוכה.
שמחת בית השואבה זה כיף

יצאנו בערב להסתובב לשבת והוא קנה משו שרצה מזמן. וגם הלכנו לבית השואבה והיה שמח.

לק"י

אני רגילה להתנייד בתחב"צ.
ובגיל של הבת שלך נראה לי שגם טיולון יהיה בסדר מידי פעם. ואז זה פחות להסחב.

וגם אני מקווה להנות מהחופש הזה.

צריך לנסות מתישו.

ישיבה רגילה לא תתאים לה, ובכללי היא תמיד מנסה כזה לקום. מלחיץ שלא תיפול קדימה עם הגוף

עוד מעט תתחיל לרוץ ותצטרכי לרוץ אחריה.
תהנו מטיול שקט אפילו ליד הבית. מלשבת בבית קפה, לא משהו שקל להינות ממנו עם ילדים שלא יושבים לרגע וזורקים אוכל בכל מקום.

זה בלי מרשם
אמלה
פרילידן (אותו דבר בשם אחר)

אני מורידה עם מכונה שתולשת את השערות, לאחרונה גיליתי מכונה זהה שעובדת במים, עושה באמבטיה וזה רבע מהכאב

אני אבדוק אם אני יכולה גם במים איתה. לא חושבת כי היא מחוברת לחשמל ולא עם בטריה, אבל אבדוק .

לא כתבת הרבה על החיים שלך אבל נשמע שיש דברים שמבעבעים בתוך הנפש , אולי דברים שעברת בחיים...כאב שמסתתר שם עמוק בנפש.ומה שהיה לך בגיל 11 , 16 ואולי עכשיו , זה שהדברים האלה כבר לא יכולים להסתתר עמוק פנימה ומוצפים לך כלפי חוץ.. רוצים שתטפלי בהם ותתיחסי אליהם.
בהצלחה יקרה ותרגישי טוב♥️

לגבי הכאב שעדיין כנראה נמצא בי.
אנסה אולי לברר על טיפול או דרך להיפטר מזה

אלה דברים שיכולים לשבת על הנפש שנים, וגם אם עכשיו הם לא התפרצו - זה עלול לקרות בהמשך.
אם את יכולה ללכת לטיפול פרטי אצל פסיכולוגית - מה טוב. אם לא, אז תפני לקופה או לארגון ניצ"ה ותאמרי שאת חוששת שיש לך דיכאון אחרי לידה. ומקווה שהם יוכלו להפנות אותך למטפלת טובה.
הרבה כוח, וכל הכבוד לך על המודעות!

ועוד היית כל כך קטנה!!!!

הייתי חושבת כן ללכת להתייעץ עם מישהו מקצועי. שלא תמצאי את עצמך בתוך בור שחור, ושתהיי רגועה מהתחושות שיש לך היום

והחיזוק

אני נפעמת שהצלחת לטפס מבור כזה
אדירה!!!!
בטוח שאם תתקלי שוב במצב כזה, שוב תצליחי להתרומם
ועם זאת כדאי לך ללכת לטיפול כדי להקל על עצמך💚

ועל האמונה בכוחות שלי, חיזק אותי מאוד

ה' שפתיי תפתח

 

 

לפני הכל, מזל טוב על לידת התינוק/ת ועל הרחבת המשפחה! המון נחת!!!

 

דבר שני, חיבוק גדול על התקופה המתאתגרת הזאת. נשמע לא קל 🤍

 

את מתארת מצב של נפילות רגשיות, בכי, אומללות, רצון להעלם...

וכל זה למרות ש'על הנייר', היית אמורה להרגיש טוב לכאורה!

ב''ה המשפחה הולכת וגדלה, את התאוששת לגמרי... מה חסר כבר?

 

ואז עולה השאלה המתבקשת - האם יכול להיות שיש כאן דיכאון אחרי לידה? שמתי לב שרק בפורום השאלה הזאת עלתה יחסית הרבה לאחרונה. מצד אחד זה משמח, כי זה אומר שהמודעות גבוהה, ומכיוון שעדיף לזהות ולטפל בדיכאון כשהוא עדיין קטן יחסית, המצב הזה הוא מבורך. מצד שני לפעמים אני תוהה אם כל המודעות לא מביאה לאיזה 'אובר-מודעות' ואז אפשר לפרש כל תקופה קצת יותר מאתגרת כדיכאון. ואת, שחווית דיכאון על בשרך, פעמיים, לא בדיוק יודעת איך להתייחס למה שעובר עלייך עכשיו. כי מצד אחד את לא מרגישה טוב. ומצד שני, זה ב''ה לא מגיע לתהומות שהכרת בילדותך ובנערותך.

 

אז האם זה דיכאון אחרי לידה? אני לא מאמינה שמשהי כאן תוכל לתת לך תשובה ברורה. מה שכן, כשאני קוראת אותך, עולות לי כמה נקודות, שאני אשמח לחלוק איתך:

 

 

1) עייפות - אם את רק רק 3.5 חודשים אחרי לידה, סבירות גבוהה שאת עדיין לא ישנה כמו שצריך. עייפות הוא דבר סופר משמעותי ביכולת שלנו לנהל את העולם הרגשי שלנו / להתנהל בתוכו. אמנם עם תינוק קטנטן לרוב קשה לישון 'כמו שצריך'. אבל לפעמים כן אפשר לעבוד על כיוונונים מסויימים של הלו''ז שלנו או של חלוקת המטלות בין בני הזוג על מנת להצליח לישון יותר ולצבור יותר כוחות. למי שיש נטיות לנפילות נפשיות זה דבר ממש חשוב ואפילו קריטי להכיר ולקחת בחשבון.

 

 

2) עומס - אם נשאל בפורום איזה מעבר למספר גבוה יותר של ילדים היה הכי קשה, נקבל מגוון תגובות. יש כאלה שהמעבר להורות הוא זה שהיה המורכב ביותר, כאלה שהילד השני, וכמובן גם לילד השלישי ואילך. אני יכולה לספר לך שעם ילד אחד, ואחר-כך עם שני ילדים, מהרגע שעברתי את שבועות ההתאוששות הראשונים, הרגשתי ממש בשליטה ובטוב. הרגשתי שהדברים מסתדרים מעולה ב''ה, ושבגדול החיים מתנהלים על מי מנוחות ושאני נהינת ממש מההורות. ואז הגיע הילד המדהים השלישי שלנו, והייתה לידה מיוחדת ותקופת התאוששות מיוחדת ב''ה...

 

ופתאום, גם סביב גיל 3 חודשים, התחלתי להרגיש שאני לא עצמי. מתעצבנת המון, לא רגועה, כל הזמן בתחושה של סטרס ומטלות והספקים ושעון שמתקדם ואני שלא מצליחה לעמוד בקצב. מבחינת תזמון זאת גם שנה שבחרתי לא לשים את הילדים בצהרון, כך שפתאום העומס הטכני גדל באופן משמעותי. לזה התווסף גם עומס מנטלי גדול כי קיבלנו איזושהי החלטה משמעותית בקשר לחיים שלנו, שבדיעבד הבנתי שלא הרגשתי שלמה איתה. אחרי כמה שבועות ככה בעלי ואני הרגשנו שאני מפתחת התחלה של דיכאון. המצב שלי לא השתווה בכלל לדיכאון הגדול שחוויתי כמה שנים לפני זה. אבל הבנו שמשהו לא הולך. קבענו פגישה משותפת עם המטפלת שלי והצפנו את כל הדברים. היא הסכימה שזה נראה כמו התחלה של דיכאון. בעקבות השיחה החד-פעמית הזאת, הכנסנו כמה שינויים לחיים שלנו, במטרה להפחית מהעומס שהיה לי. ובנוסף התחלתי לעשות הליכות ברמה יומית (הייתה מחשבה על לקיחת תרופות אבל רציתי קודם כל לנסות בלי). וב''ה תוך כלום זמן חזרתי לעצמי.

 

הרבה פעמים חושבים שגם אם מספר הילדים עולה, החיים יכולים להישאר פחות או יותר כפי שהם היו. בעיניי חשוב להכיר בזה שיותר ילדים = יותר עומס ולכן אם מזהים שמשהו לא עובד חלק כפי שהוא עבד לפני זה, צריך לעשות חושבים ולבדוק אלו התאמות אפשר לעשות על מנת שנצליח להתנהל בצורה בריאה ושמחה למרות העומס ההולך וגדל.

 

ומעבר לפיזור העומס, יש גם את הצורך הבסיסי להרגיש שאנחנו עדיין קיימות, מעבר לאימהות ולשלל המטלות שבאות איתה. האם עדיין יש לי זמנים לעצמי? האם אני עדיין דואגת להתמלא בדברים שמחיים אותי? אלו דברים ממש חשובים, כי אחרת אפשר סוג של לטבוע בתוך ההורות התובענית הזאת ולשכוח את עצמינו ומי אנחנו, מעבר לתפקיד (הענק והמדהים) שלנו ברמה המשפחתית.

 

 

(3) הגלים שאת מתארת (המצבים האלה שנמשכים כמה שעות עד יום אחד) - אני מבינה בין המילים שבשני הדיכאון שחווית בעבר, הייתה תמונה של דאון הרבה יותר מתמשך, נכון? בעוד שעכשיו זה מופיע כאירועים נקודתיים (אם כי תכופים יחסית) שנגמרים יחסית מהר, ואז את סוג של חוזרת לעצמך. קודם כל, זאת בשורה ממש טובה!

ממה יכול לנובע ההבדל בין המצבים?

 

* אז, בילדות, היית בדיכאון, ויתכן שהיום את לא שם, וזאת רק תקופה קצת יותר מאתגרת מהרגיל.

* יכול להיות שזה קשור לזה שהיום יש לך הרבה יותר אחריות ממה שהיה לך כשהיית ילדה. יש לך משפחה, יש לך ילדים קטנים, יש לך תינוק/ת, ולכן את לא יכולה להרשות לעצמך לשקוע עמוק מדי ולמשך פרקי זמן ארוכים מדי. 

* יכול להיות שזה קשור לכל הכלים ולכל הניסיון שרכשת עם השנים, ושעוזרים לך 'ליפול' בצורה הרבה יותר מתונה ומתוחמת ממה שהיה אז. אם זה המקרה, זה ממש-ממש מרשים שללא שום טיפול הצלחת לסגל לעצמך דברים שעוזרים לך כל-כך!

 

בכל מקרה, בשביל הפרוטוקול, דיכאון הוא לאו דווקא איזשהו אירוע ליניארי ואחיד שבו מרגישים-לא-טוב-כל-הזמן-לאורך-תקופה-משמעותית. כמובן שדיכאון יכול ללבוש צורה כזאת. אבל הוא גם יכול לבוא לידי ביטוי על-ידי נפילות תכופות וזמנים שמצליחים לחיות בצורה סבירה עד כמעט טובה בין לבין. אני חושבת שבין הדברים שקובעים יש את עניין המינון - כמה מרגישים לא טוב לעומת כמה מרגישים טוב? וגם את עניין עומק וחומרת הנפילות - האם המחשבות קשות? האם התפקוד נפגע בצורה משמעותית?

 

 

(4) מה שהיה בילדות שלך - לפני שאני ממשיכה, אני רוצה לעצור רגע ולתת לך, וגם לילדה הקטנה הזאת, ולנערה הצעירה הזאת, חיבוק ענק!!! היום אני מבינה שגם אני הייתי עם דיכאון לא מאובחן כשהייתי בת 10. גם אני הייתי עם מחשבות אובדניות לאורך תקופה לא מבוטלת וגם אני קיוויתי שה' יטול ממני את חיי מרוב זה שסבלתי. ואז ב''ה יצאתי מזה וזכיתי (כעבור כמה שנים של מעבר ממצב למצב) לשנים יפות ממש ב''ה. (אם כי זכורים לי כמה דברים שהיום מתפרשים אצלי כסממנים של מצוקה נפשית מסוימת). עם מבט לאחור, יש סיכוי שאם הייתי מקבלת מענה מקצועי כשהייתי קטנה, זה היה חוסך לי את הדיכאון הגדול היה לי בתוך אישה נשואה. אי אפשר לדעת אבל יש סיכוי טוב. 

 

מה שאני מנסה להגיד (מעבר להזדהות הגדולה שלי לדברים שאת מתארת!) זה שכשאת מספרת את החוויות הקשות מאד שחווית בעבר, ומוסיפה שבעצם לעולם לא טופלת, סביר שיש כמה דברים שיהיה שווה להציף ולעבד עם כתובת מקצועית. היית כל-כך קטנה, והגעת לעוצמות כאלה גדולות של סבל. למה זה קרה? (את לא צריכה להגיב לי כמובן). האם זה קשור לתכונות אופי רגישות במיוחד? האם היו שם טראומות? חרדות מסוימות? האם זה יכול להיות קשור לסוג החינוך שקיבלת?

 

בכל מקרה, הנפש הרכה שלך נאלצה להתמודד עם דברים ממש גדולים בשבילה. ולא רק זה, אלא שהיא התמודדה איתם תוך הרבה מאד בדידות, אם לא שיתפת אף אחד (!). וכשאני שומעת את זה, לי נראה שהילדה הזאת תוכל להרוויח הרבה אם היא תקבל סוף סוף הזדמנות להוציא החוצה את מה שהציקה לה כל-כך, את מה שהכאיבה לה כל-כך, את מה שהפחידה אותה כל-כך. אני באופן אישי מרגישה שהטיפול שהיה לי נתן לי את המקום הזה, להציף, להבין, לעבד ובמידה רבה גם להשלים ולרפא את הדברים שהתמודדתי איתם בילדות.

 

מעבר לעייפות, לעומס, להורמונים, ליציאה מאיזון ברמה הכימיקלית - ידוע שההורות היא בשבילנו הזדמנות לשחזר חלקים מהילדות שלנו ולתקן את הדברים שלא היו לנו אופטימליים. זאת אחת הסיבות שההורות מביאה איתה כל-כך הרבה אמוציות. שאנחנו פתאום פוגשים צדדים הרבה פחות בוגרים ושקולים של עצמינו. כי יש כאן תהליך שלם של 'חזרה לילדות' שלנו. מצד אחד זה מביא לא מעט קשיים והתמודדויות, וזה יכול להיות עד למשבר נפשי או לדיכאון. ומצד שני, יש כאן הזדמנות מדהימה, כמו בשיר 'זאת ילדותי השנייה'. כי כשאנחנו בונים הורות טובה לילדים שלנו, באיזשהו רובד אנחנו מעניקים לילדה הקטנה שבתוכנו את הדברים שהיו חסרים לה כשהיא הייתה קטנה. וזה דבר מרפא ממש.

 

 

 

(5) עוד משהו אחרון, שהוא סופר חשוב:

 

את נשמעת אדם עם עוצמות ענקיות!!!

אדם חזק ממש, שהצליח לבד (!) ובכוחות עצמו לגמרי (!) לבנות לעצמה חיים שלמים!!!

להתחתן, להביא שלושה ילדים לעולם...!!!

ובכלל להמשיך במסע הגדול הזה שנקרא ''חיים''... 

מדהימה, מדהימה, מדהימה.

 

ואני כותבת לך את זה בין השאר כי בתקופות שאנחנו מרגישות יותר חלשות ויותר מבולבלות, חשוב שמישהו יזכיר לנו שכבר עשינו כברת דרך משמעותית ממש! שאנחנו מסוגלות! שדיכאון אחרי לידה או לא, אנחנו בע''ה נעבור את התקופה הזאת ונגדל ונצמח ממנה, ושוב נרגיש כמה טובים ויפים החיים 🤍

 

 

 

 

המון הצלחה יקרה!!! 

חג שמח וכל הברכות בע''ה ❤❤❤

אבל חייבת להגיד לך תודה רבה רבה על התגובה הארוכה והמושקעת. סיכמת במילים בדיוק את כל מה שאני מרגישה עד הדקויות הקטנות. ואת צודקת , חשבתי על זה שוב וזה בשום פנים אופן לא דיכאון ולא מתקרב לזה , אולי מצב רוח רע עומס נפשי ועייפות כמו שהיטבת להסביר.
האמת שמה שגרם אצלי לדיכאונות , בלי לפרט יותר מידי זה אלימות והתעללות במשפחה, ובתור בכורה הנפש שלי סבלה עבור עצמי ועבור כל אחד מאחים שלי שסבלו.
ודיברת על הבדידות וזה הציף אותי כי האדם הכי קרוב אלי - בעלי, אין לו שום מושג ממה שעברתי ואני גם בחיים לא אוכל לספר לו, בעלי מאוד בן אדם של שחור לבן שלא מסוגל לקבל שום דבר שחורג מהנורמה הוא לא יהיה מסוגל בכלל להבין מה זה דיכאון והוא יתעצבן שהוא התחתן עם אישה שהיו לה "בעיות נפשיות" בלי שהוא ידע מזה. הוא גם בטוח ירצה לנתק קשר עם המשפחה שלי ויתעצבן שגם אף אחד לא סיפר לו שיש בעיות במשפחה שלי ,בנוסף - יש לי בושה עצוממממה לספר את זה, תמיד קינאתי בחברות שהיו יתומות, מכל כך הרבה בחינות אבל בעיקר מבחינה שהיה להם תמיכה לרחמים מהסביבה כי אין בושה בלספר על יתמות.
כל זה גורם לי לבדידות ממש גדולה, הידיעה שאין לי באמת כתף להישען עליה , מישהו שמבין מה שעברתי ומבחינתי גם גורם לי לריחוק מסויים מבעלי - בסופו של דבר הוא לא מודע לשום דבר ממה שעברתי בחיים, הוא לא מודע לחלק חשוב מאוד ממני.
אין לי מושג למה אני כותבת את כל זה...
פשוט מרגיש לי שאת מבינה אותי וכל מה שאני מרגישה וזה משהו שהרגשתי צורך לפרוק.

כמה כאב יש בתוכך. כמה בדידות.
יקרה, הקב"ה איתך, אוהב אותך ודואג לך. את נשמעת אישה כל כך מיוחדת וחזקה , עברת כל כך הרבה בחיים ואת מתמודדת עם כל זה...
כל כך כואב לשמוע שבעלך לא יודע כלום מזה...
יש לו אישה מדהימה
לא אישה עם בעיות נפשיות,
אישה שעברה אתגרים בחיים ושרדה אותם בגבורה והתחתנה ומגדלת ילדים..
אני מתייחסת פה למה שהגבת בהודעה שלי... שכתבת שאת רוצה לחפש דרך "להפטר" מהכאב . הדרך להיפטר מהכאב זה לעבור דרכו, לכאוב אותו , לעבד אותו. בהתחלה זה כואב נורא נורא, מציף, מערבל הכל. אחר כך הוא לאט לאט מתרפא ומחלים. את חייבת ליווי, עיבוד של כל מה שעברת. וגם לגבי בעלך-ברור שיש צורך בתהליך וזה לא משהו שעושים בשניה, צריך ליווי מקצועי וטיפול.. גם בשבילך זה לא קל לפתוח פצעים כואבים וחשוב שיהיה לווי עוטף. אבל בסופו של דבר כולכם יכולים להרוויח. גם בעלך וגם את.
פשוט אי אפשר לחיות בהסתרה ובהדחקה, המחיר שלה כואב מידי.
ויכול להיות שתתפלאי לראות שבעלך דווקא כן יכיל את הדברים הרבה יותר ממה שחשבת. יכול להיות שהוא שחור לבן לגבי אחרים, אבל את אשתו...
חיבוק גדול , נשמע שבעלך הרוויח אותך.. את נשמעת אישה מדהימה
אני לא יודעת מאיזה אזור את אבל אם תרצי המלצה למטפלת מדהימה במרכז, אני יכולה לתת לך.

ממש בכיתי כשקראתי מה שכתבת. מילים כל כך מנחמות ומעודדות , כמו פלסטר לפצועים, תודה רבה לך! 💞💞
לא כל כך הבנתי מה התכוונת לתהליך עם בעלי, את מתכוונת שכדאי שאני כן אספר לו??

לגבי המטפלת- אני גרה באיזור המרכז, אז אשמח שתתני לי את השם שלה.

כמו שאת כתבת שאת מרגישה ריחוק ממנו ושהוא בעצם לא מכיר אותך..אבל זה צריך להיות בליווי מקצועי ובתהליך... הכל יהיה צריך להיות בקצב שלך ובזמן המתאים. אלו דברים שגם ככה קשים וכואבים לך מאד ואת צריכה לעבד אותם גם בעצמך.
תפני אלי באישי.. (את יכולה מניק חדש.) ואני אכתוב לך את השם של המטפלת.
בהצלחה יקרה♥️

בס״ד

לא יכולה להגיב מיד ומחר יש לי יום מאד עמוס. אבל אני מאד רוצה ומתכוונת לענות לך בעזרת ה׳ בלי נדר, גם אם לא מחר. אז בבקשה תמשיכי לעקוב כדי שתראי... בינתיים שולחת לך חיבוק חם!!! טוב מאד שכתבת! 🥰

ה' שפתיי תפתח

 

 

 

חיבוק גדול-גדול על כל הדברים שעברת בילדות.

אלא שחווית בעצמך - ואלה שראית קורים אצל האחים שלך.

 

לאור המידע הזה שסיפרת כאן, ממש מובן לי איך בגיל צעיר גדול כל-כך התמודדת עם דברים כמו דיכאון ואובדנות 

 

ילד הרי אמור לקבל תחושת ביטחון מהמשפחה שלו.

הבית שלו, לצד אבא ואמא, הוא המקום שבו הוא אמור לחוש מוגן.

 

ואת לצערינו חווית משהו שונה מאד.

במקום ביטחון נאלצת להתמודד עם חוסר-ביטחון ופגיעות.

במקום הזכות הבסיסית של ילד לעשות טעויות, סביר שאת היית צריכה להיות על המשמר כל הזמן, להקפיד ''להיות בסדר'' ולהיזהר לא למעוד. 

 

גם כשההורים אוהבים ועושים בסך הכל כמיטבם (הרבה הורים משחזרים את הדברים שהם בעצם חוו בילדותם)

קשה עד מאד לילדים לחוש אהובים ורצויים ושווי ערך כשמופעלים נגדם אלימות או התעללות.

ואז כל העולם הזה קשה מדי, ואפשר בנקל להגיע למסקנה שהיה עדיף לצאת ממנו חס ולשום.

 

כי חיים בתוך פחד, במקום בתוך תחושת ביטחון.

כי העולם מרגיש לנו עוין ואכזרי.

כי אנחנו לא יכולות למצוא את עצמינו ככה, כי אין סדר ברור בעולם של מה טוב ומה לא טוב, מה נכון ומה לא.

כי אנחנו חשות חוסר אונים גדול, כשאנחנו לא יכולות להגן על עצמינו, וגם לא יכולות להגן על אחינו הקטנים.

כי אנחנו מאמינות למסר שאנחנו מקבלים מבחוץ שאנחנו לא שוות, שאנחנו לא טובות, שאנחנו כישלון, שאנחנו רעות אולי.

כי אין לנו מקום כדי לנוח בו, כמו היונה שיוצאת מתיבת נוח, ואין לה איפה להניח את רגליה. העולם בחוץ הוא עולם גדול מדי, ואין לנו את הכלים להתנהל בתוכו בצורה בטוחה. ומאידך הבית הוא מקום שבו אנחנו חיות בתוך דריכות ופחד. מה שיוצר עומס מנטלי ורגשי אדיר בשביל ילדה קטנה בסך הכל.

 

וכל זה בלי לדבר בכלל על התעללויות חמורות (התעללויות בעלות אופי של עינוי או בעלות אופי מיני או גם וגם חלילה). אני כל-כך מקווה שאצלך הדברים לא הגיעו לכאלה מקומות. כי מי שעובר משהו כזה חלילה, זה כל מה שכתבתי עכשיו אבל מוכפל פי כמה וכמה 

 

*

 

כאן יקרה, אני רוצה להגיד לך שבעיניי טוב מאד שהוצאת את הדברים האלה, גם אם רק בראשי פרקים וששיתפת אותנו!!!

קשה בכלל לתפוס שלפני השרשור הזה זה משהו ששמרת ככה בלב כל-כך הרבה זמן בלי לשתף איש...!

 

אני כל-כך שמחה שסוף סוף נתת לעצמך את האפשרות הזאת

 

לפרוק קצת

להתחבר רגע לדברים שנאלצת להדחיף עמוק בפנים ולתת להם סוף סוף מקום!

וכתוצאה מזה לקבל הזדהות ואפילו דמעות של אחרות,

לקבל את המילים הטובות ואת החיבוקים ששלחו לך

לקבל התייחסות לדברים שאת חווה ואולי גם עצות

 

זה כל-כך חשוב!!!

 

אנחנו, בני אדם, זקוקים לשיתוף הזה כל-כך!!!

כשתינוק בוכה, הוא זקוק לידיים המנחמות האלה!

כשילד נופל ונפצע בברך, הוא זקוק לליטוף הזה ממבוגר ולמילים המחזקות!

וגם מבוגר שכואב לו, כשכבד לו - זקוק כל-כך שישמעו אותו, שירגיעו אותו, שישלחו אליו אהבה!

זה צורך בסיסי ממש, ככה הקב''ה ברא אותנו, יצורים שזקוקים מאד אחד לשני כדי להמשיך במסע החיים והלצליח את אתגריו.

 

אז שוב - ממש טוב שכתבת אהובה. הגיע הזמן באמת, אחרי כל השנים האלה.

 

 

*

 

את כותבת שיש לך בושה עצומה לספר את הדברים האלה 💔

האם הבושה הזאת היא כלפי עצמך? או כלפי ההורים שלך?

 

אם זה כלפי עצמך, אני רוצה להגיד לך שזה כל-כך לא אמור להיות ככה!

מי שצריך לחוש בושה בעולם הזה, זה מי שפוגע שמישהו אחר.

זה נכון גם אם הוא בעצמו ''שבוי בתוך זה'' (אם הוא לדוגמה בעצמו חווה דברים דומים בילדותו ולא הצליח להשתחרר מזה)

וזה נכון שבעתיים וחומר אם אין לו נסיבות מקלות כאלה.

 

אבל את, את לא עשית שום דבר רע. שום דבר. 

 

ואם הבושה היא לגבי זה זה שאלה ההורים שלך, הורים שלא תפקדו נכון בתור הורים. אם זאת בושה מהסוג הזה שמרגישים כשהילד שלנו צועק מילה מביכה ברחוב, רק שהפעם זה בקשר למבוגרים שגידלו אותך - אז אני רוצה להציע להגיד לך שני דברים:

 

(1) את לא המבוגרים שגידלו אותך. הם זה הם. ואת זה את. כל אחד הוא אדם נפרד, עם מסלול חיים נפרד ועם בחירות נפרדות. את לא יכולה לסחוב על הגב שלך את הטעויות ואת המעידות של מי שגידל אותך. זה שלהם. זה לא שלך. אני מבינה שאנחנו קשורים להורים שלנו, אבל האמת בסופו של דבר זה שהם ואנחנו זה שני דברים שונים. הלוואי והם היו מנהלים את חייהם בצורה שונה. למרבה הצער זה לא קרה. אבל זה שלהם. את לא עשית שום דבר רע. ומה שיש לך עכשיו, זה החיים שלך, שפתוחיים לפנייך, ומחכים שתכתבי אותם, בצורה בריאה, נכונה ומכבדת.

 

(2) לפעמים החיים מובילים אותנו דרך דברים שמכיבים אותנו מאד. לדוגמה הדכאון שהיה לי. שהוביל אותי לתחתית התחתיות. או לדוגמה דברים שעשו לנו. אבל המפתח הוא להפנים שכל אלה היו חלק מהמסלול שלנו. הקב''ה בכבודו ובעצמו רצה שנעבור חוויות מסויימות. חוויות לא פשוטות. חוויות שמצטיירות בצורה מאד לא אסתטית. ואם כך, אז בעצם-בעצם-בעצם, אין לנו על מה להתבייש מהדברים שעברנו. עברנו אותם כי ככה ה' תכנן. כי הוא ידע מתוכם נהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמינו, שככה נצליח להגיע לגבהים הגדולים ביותר ולאיכויות היקרות ביותר. ולכן אנחנו יכולות לנוח קצת מכל המחשבות, ולהגיע לקבלה של העבר שלנו ולהשלים איתו. (זה לא דבר קל, כמובן. זה תהליך שלם, לפעמים תהליך של חיים אפילו. ואני בכלל חושבת מתוך קריאת הדברים שלך שבמידה רבה את כבר בתוך התהליך הזה. אבל בעיניי זאת הדרך, בסופו של דבר. להסכים שזה חלק מהמסלול שלנו, ולקבל אותו באמונה שממנו ייצא ההכי טוב בע''ה).

 

 

*

 

ועכשיו לגבי מה שסיפרת - שעד היום לא שיתפת את בעלך ושאת חוששת מאד מהתגובה שלו אם הוא יידע. מה הוא יחשוב עלייך ומה הוא יחשוב על המשפחה שלך. וואו. זאת סוגייה גדולה באמת. 

 

אני אגיד לך את הדברים שעולים לי כשאני מתבוננת בצדדים השונים שהעלת.

 

1) באופן אישי, אני חושבת שיש כאן מידע שראוי מאד לשתף את בעלך היקר. כמו שכתבת: זה חלק חשוב מאד ממך. שמן הסתם יש לו עדיין השפעות כאלה ואחרות על מי שאת היום, על מה שאת חושבת, מרגישה ועל איך שאת מגיבה לסיטואציות מסוימות. אז קודם כל, זה שהוא יכיר את החלק הזה ממך יעזור לו להבין אותך יותר ויעזור לכם לתפקד עוד יותר טוב מבחינה זוגית. זה ברמה 'הפרקטית' אפשר לומר.

 

ברמה הרגשית, את מתארת מצב שבו למרות שאת נשואה ועם ילדים, את עדיין נמצאת במקום בודד מאד, כי את האדם הקרוב ביותר שלך, נבצר ממך מלשתף 😔. ואת גם מוסיפה בצורה פקחית מאד, שזה יוצר ריחוק מסוים ביניכם. כאילו כמה שתתקרבו אחד לשני, יש עדיין את המחיצה הגדולה הזאת ביניכם. האבחנה הזאת כל-כך נכונה בעיניי. וזה בגלל שמה שיוצר קרבה בין שני אנשים, זאת היכולת לשתף אחד לשני ממה שיש בתוכנו. האינטימיות (ברמה הרגשית כמו ברמה הפיזית) קשורה קשר הדוק לחשיפה הזאת של העולם הפנימי שלנו לשני. אולי בגלל זה בתורה אינטימיות נקראת ''ידיעה''... כדי לבטא את הקשר הזה שיש בין ידיעת עוד ועוד רבדים ועומקים של השני לבין קרבה.

 

אני מבינה שעלול לא להיות פשוט לשתף אותו בחלק הזה של החיים שלך. אבל אחרי השלב הזה, אני מאמינה שאתם עשויים לגלות שהקשר ביניכם דווקא התעצם. שהאהבה בינכם גדלה. שהקרבה בינכם חזקה יותר.

 

 

1) זה שבעלך הוא אדם מאד 'שחור לבן' שלא מסוגל להבין דברים כמו דיכאון. אני חושבת שהחיים בכלל והנישואין בפרט משנים אותנו לאט לאט. המון פעמים אנחנו מגיעים לנישואין ולחיים הבוגרים עם תפיסות עולם די מקובעות וברורות. ואז קורים לנו דברים בחיים. או לסובבים שלנו. ולאט לאט מבינים שהדברים לא כאלה חד-משמעיים כפי שחשבנו קודם. זה שעד היום הוא לא היה מסוגל להכיל דברים שיוצאים מהנורמה לא אומר שהוא אף פעם לא יהיה מסוגל להכיל את זה. מן הסתם ההפנמה לא תיעשה בבת אחת. אבל אנשים יכולים להשתנות וקשת הדברים שהם יכולים להתמודד איתם הולכת ומתרחבת עם הזמן ועם מה שהחיים מביאים להם.

 

 

2) לגבי הבושה העצומה שאת חשה, עד כדי כך שגם את בעלך את מרגישה שאת לא יכולה לשתף. כמו שכתבתי לך למעלה - אני חושבת שככל ששתחזקי בהבנה שהדברים קרו לך כי אבא שבשמיים רצה באהבתו ובחכמתו האינסופיות שהם יקרו לך, כך גם הבושה תלך ותתפוגג לאט לאט. הידיעה הזאת שהדברים לא קרו לנו סתם, והאמונה שאותם הדברים הקשים מאד, בסופו של דבר עשויים להפוך אותנו לאנשים גדולים מאד - מאפשרות לנו לגשת לדברים האלה של העבר שלנו כשאנחנו יותר מפוייסות ויותר בקבלה. ככל שתתחזקי באמונה שכגודל החושך של הילדות, ככה האור שתעניקי למשפחתך ושתפיצי לעולם יהיה גדול יותר, ככה יהיה לך קל יותר להתגבר על תחושות המבוכה והבושה בע''ה ❤

 

 

4) העובדה שלא שיתפת אותו לפני החתונה. זאת אולי הנקודה המורכבת ביותר. אני יכולה לדמיין שזה עלול לערער את בעלך, ושהוא עלול להיפגע או לכעוס שלא שיתפת אותו במידע לכאורה חשוב כל-כך. יכול להיות שהוא יפרש את זה כפגיעה מסוימת באמון הוא נתן בך. לכן יתכן שיהיה חכם לעשות כמו ש@אשהואימא הציעה ולחשוף את הדברים בפניו כשאת מקבלת ליווי והדרכה מקצועיים. 

 

באופן כללי, אני מאמינה שבחכמתך תמצאי דרכים להציג לו את הדברים בצורה הבטוחה ביותר. להכין אותו שיש משהו יקר שהיית רוצה לשתף אותו, ושזה לא פשוט לך, ולבדוק מתי ואיפה יהיה מתאים לעשות את זה. לבחור האם עדיף בטפטופים, כל פעם עוד קצת מידע. או לספר בבת אחת. לבחור האם לדבר על הדברים בעל פה או האם עדיף במכתב מנוסח בעדינות.

 

אני חושבת שחשוב שתנסי להסביר לו למה לא סיפרת לו קודם -

אולי מפאת כבודם של הורייך.

אולי כי חשבת בתמים שזה מידע שלא רלוונטי כי התגברת על הדברים מזמן. התקדם בחיים עד כדי כך שהיית מוכנה להתחתן. אולי כי לא הייתה לך מודעות שזה משהו שכזה בעל חשיבות.

אולי כי לעולם לא הייתה לך הזדמנות לשתף את הדברים ולכן לעולם לא הייתה לך הזדמנות שישקפו לך שעברת משהו ענק.

אולי כי התרגלת להיות סופר זהירה ולא לחשוף את הדברים שיש בתוכך, כי בבית זה היה מסוכן לעשות את זה, ולעולם לא הייתה לך הזדמנות ללמוד לעשות את הדברים בצורה אחרת.

וכו'

 

ושעכשיו את הבנת שחשוב כן לשתף אותו.

ושזה דורש ממך אומץ מאד גדול.

שזאת הבעת אמון ענקית שלך כלפיו.

שזאת 'אמירה', שאת מוכנה להתגבר על כל המבוכה והבושה, רק כדי שתחיו בצורה קרובה יותר.

ושזאת גם 'אמירה' שמראה שהיום את מרגישה במקום מספיק בטוחה בקשר בינכם כדי לקחת את הסיכון לחשוף את הדברים.

וכו'

 

 

*

יקרה,

את מדהימה ממש.

כל מה שכתבת רק מראה עד כמה העוצמות שלך ענקיות!!!

 

איך משהי כמוך עוברת ילדות כזאת מורכבת.

אלימות. התעללות. דכאונות ואובדנות.

ומוצאת בתוך עצמה את הכוח להצליח לחיות

ולבנות זוגיות, בית ומשפחה!!!

 

בכל פעם שתרגישי בושה או ספקות במי שאת (זה קורה לכולנו נראה לי, פה ושם)

תזכרי איזו אשה גדולה וחזקה את!!

 

ה' שלח בדרכך לא מעט נסיונות, 

אבל הוא גם דאג לספק לך תכונו אופי יקרות וגדולות - וכל מה שבנית הם ההוכחה של כל הטוב שיש בך!!!

 

שה' יתן לך עצה טובה ויעזור לך לקבל החלטות טובות ונכונות, בזמן הנכון ובצורה הנכונה.

 

כתבת שאת רוצה להתחיל טיפול באחת התגובות, ואני ממש מברכת על הצעד הזה. שה' ישלח לך שליחה מעולה ושזה יביא לך המון המון המון טוב, ריפוי ושלוות הנפש.

 

בהצלחה בכל, מכל כל!!!! ❤

בס''ד

 

תודה נשמה! עשה טוב לקבל!

איזה גבורה ענקית! לעבור את מה שאת מתארת ה ממש מדהים. ממליצה מאוד לפנות לטיפול במיוחד לאור העבר

המילים שלך חיזקו אותי מאוד. אני באמת חושבת שזה רעיון טוב הטיפול

על גבי הפורום כי כמה פה מכירות אותי.

כי גם אני מפחדת להזדהות...
תודה רבה!!!

אפשר גם דרך מישהי.

ככה היה לי ביום שילדתי.. הייתה לי ירידת מים בלילה.. בקושי הצלחתי ללכת במהלל היום.. בדיוק כמו שתיארת

נראה לי הסברתי את עצמי לא נכון חחחח
זה ככה כמה ימים, הריון ראשון אז אין לי מושג אם זה באמת יוביל ללידה, גם שמעתי שבנות היו ככה שבועיים אפילו!
הכאבים לא חונקים אותי פשוט מרגישה חוסר יכולת לתפקד נורמלי.. הבאסה שקבעתי לנו כלכך הרבה תוכניות לחול המועד (שבת עם זוג שלא ראינו מלא זמן, סעודות עם חברים אחרים, ברית בעז"ה, סעודה משפחתית ועוד ועוד)
מחפשת דרכים להקל על עצמי עם הכאבים האלה..
יש לכן עצה טובה?

יכול להיות שיעזור
נורפן אסור

יש עניין גם עם כוס יין..?
🤭

שהיא יושבת לך על איזה עצב באזור הגב התחתון וזה ממש כואב. תגגלי, תראי אם זה זה, אם כן יש תרגילים שעוזרים להזיז אותה קצת משם ..

סליחה אם זה לא מה שרצית לשמוע.. באמת יכול להיות שעוד כמה חודשים זה יקרה טבעי, אבל יש הרבה שלא יכולים טבעי טאוב שיש את הטיפולים לעזור.. אין בזה שום דבר רע! וזה לא אומר כלום עליך או על בעלך או עליכם כזוג! ממני שבטיפולים

כמו שאמרתי יש לי בעיה שגם אולטרה סאונד רגיל מאד כואב לי.  

 

לא אוכל לעמוד בדברים כואבים יותר. 

 

 

אפשר פשוט לשתות הרבה ואז אפשר לעשות בטני, כמו בהריון. שנים לא עשיתי ככה, אבל בתור נערה, שהייתי צריכה מעקבים בגלל השחלות הפוליציסטיות שלי ככה עשו, לפי מה שהבנתי מאמא שלי, לכולם, היא אמרה שאולטרסאונד וגינלי זה די חדש. (נגיד, פעם, כן בתחילת ההריון גם עשו לה ככה אולטרסאונד, עם הרבה שתייה)
בכל מקרה, שיהיה הרבה בהצלחה!

יקרה,
קודם כל אני יןדעת כמה זה מעצבן לשמוע שאומרים ״הכל בסדר רק תשחררי״ איך אפשר לשחרר משהו שככ רוצים? שכל חודש מצפים ומתאכזבים מחדש? זה אמירה שקשה ליישם עד כמה שהיא כאמור נכונה.
כאחת ששנתיים לא הצליחה להיכנס להיריון (ילד ראשון) אני מאוד מבינה את התסכןל , הכאב, הצער כל חודש מחדש.
ועם זאת, רוצה לומר לך אפילו שאת יודעת שיש בורא עןלם בשמיים הוא רואה ויודע הכל ותמיד אבל תמיד מביא לנו את הדבירם הטובים ברגע שהכי נכון לנו
ואנחנן באותה תקופה מסתכלים רק על הרע וקשה לנו לקבל ולא מבינים למה.. אבל בדיעבד אחכ כל הפאזל מסתדר.
אי אפשר להילחם בזה.
את צריכה לעשות את ה100% שלך, לעשות את מלוא ההשתתדלות בין אם זנ תפילות, טיפולים / בדיקות/ מעקבים/ בדיקות ביןץ בבית- מה שצריך.
ברגע שאת יודעת שאת עושה ה-כ-ל תשאירי את זה לבןרא עןלפ- זה יגיע.

אני מצטערת שאני אומרת לך את זה שחצי שנה זה ״לא המון זמן״ יודעת שבשבילך זה נצח אבל בעןלם הרןפאה זה לא המון זמן וכן שמעתי על המוןן המון מקרים של בנות שבאו להתחיל טיפולים ובסןף נקלטו טבעי. בוודאי שיש מקרים כאלה ולא מעט.
את צריכה להמשיך לנסות ולמצוא בינתיים את הדרכים שירוממו אותך למעלה- מה שיעשה לך טוב בנפש, לשמוח, לחייך ולמצוא את כל הטוב שיש לך בחיים כרגע ולהודות על כך.
ברגע שתצליחי לשמוח יותר את תראי שתצליחי טיפה יותר להתמודד עם המצב הקשה- וכן. אני ממש יודעת כמה הוא כןאב תסמכי עליי.

אי אפשר להילחם במציאות הזו אפשר לקבל אותה ולהפוך אןתה ליותר טובה וזה פשוט יקרה.
קרה לך בהיריון ראשון כמו שכתבת, אין סיבה שלא יקרה שוב.

אני בכוונה לא מגיבה לך על החלק של הטיפולים כי מרגיש לי שאת לא שם ורוצה לשמוע על זה
אז רק אגיד במשפט- עברתי את כל הטיפולים שאפשר, כל זריקה אפשרית וכל בדיקה אפשרית ובסןפן של דבר השד הוא לא רע אם הוא מביא את התןצאה. אין ממה לפחד
אבל.. חכי את לא שם ולכן לא רואה לנכון שתכנסי למחשבות האלה בינתיים.

חיבוק גדול על הניסיון
יודעת שלא קל לך ❤️

אני מבינה את הלחץ אבל חצי שנה זה לא כזה הרבה. באמת.
ואם עשו לך את כל הבדיקות והכל בסדר לא הייתי ממהרת עכשיו לטיפולים אלא מחכה עוד קצת.
ועדיין, שלא יקרה, אבל אם צריך טיפולים אז המון נשים עוברות את זה ויש רופאים ורופאות רגישים לנשים כאובות (קוראים לזה וגיניסמוס אולי לא זוכרת) והכל בסדר. לא משנה איך הילד הגיע לעולם העיקר שהוא הגיע. וזה לא מעיד שום דבר לא עלייך ולא עליו

שנה זה מינימום נורמלי להיכנס להריון. עשית בדיקות בסיס. הכל תקין. הכל טוב ונורמלי.
לנסות להרגע. להנות מהיחסים.
ללכת לרופא עוד חצי שנה.
גם אני נכנסתי לשניים באפצ'י. ולשלישי אחרי חצי שנה. זה לגמרי לגמרי תקין ונורמלי.
לא אמרו לך סתם להרגע. באמת באמת הכל בסדר.
מבינה אותך ממש. לא שזה לא טבעי. גם אני הייתי בלחץ. אבל בדיעבד זה פשוט עוד לא הזמן להילחץ.

ומוסיפה-
גם אם לא נקלטים טבעי, לא קופצים ישר לטיפולים פולשניים.
יש מעקבי זקיקים שעוזרים,
יש תרופות שמחזקות ביוץ/תמיכה הורמונלית אחרת.
לא מגיעים ישר לivf וכו...
כמה שזה קשה, תנסי להיות רגועה.. ולבטוח בה' שהילד שלכם יגיע בזמן שלו לעולם..

גם אחרי גיל 30 :

 

עד חצי שנה  - נחשב תקין כמובן ולא יעשו כלום 

 

מחצי שנה עד שנה של נסיונות  - אפשר להתחיל טיפולים אבל לא חובה. 

 

הרופאים עדין מאמינים שעד השנה אפשר להקלט טבעי כשלא מוצאים כלום .

 

 

 

נכון שקל להגיד שתהיי רגועה, אבל באמת בכל פעם נקלטים תוך פרק זמן שונה.

זה שלראשון נקלטת תוך שניה ועכשיו את כבר מחכה קצת יותר זמן לא אומר אוטומטית שיש לך בעיה, במיוחד שבדקת וראית שיש ביוץ והמחזורים ארוכים (אז את לא מפספסת אותו) והכל.

נסי עד כמה שאפשר לשחרר. אני מכירה את זה שכשרוצים הריון ממש אי אפשר כבר לחכות ולהתאכזב, אבל זה נורמלי לגמרי.

יכולה לשתף מהצד שלי,
ההריון והלידה הראשונה היו לי ממש לא פשוטים.. ברמה שלא הבנתי איך אחכ אנשים עוד מביאים ילדים.. ממש לא רציתי.. אבל כשהיא הייתה בת 9-10 חודשים, התחלתי לרצות עוד ילד..
לא מנענו בשום שלב...
ואני זוכרת שמהרגע שהיא הייתה בת 10 חודשים, כל חודש התבאסתי שלא נקלטתי.. כי ממש רציתי. לכן מבינה אותך..
עד שברוך ה' זה קרה, כשהיא הייתה בת שנה וחצי.. זה קורה, רק לשחרר, להרפות.. מבינה שזה לא פשוט, במיוחד כשמחכים ומצפים..
הייתי שם, ליבי איתך❤
מאחלת שתיקלטי במהרה, בזמן הטוב לכם

אבל בניגוד לכל מי שאומרת לך שחצי שנה זה כלום זמן, אני יודעת שחצי שנה שבה את רוצה ומחכה כל חודש מחדש זה ממש לא כלום.
מצד שני - לפי הרפואה והסטטיסטיקות זה באמת טבעי שזה ככה, במיוחד שאת כותבת שעשית בדיקות ובמבט כללי נראה שתקין. יש ביוץ כל חודש, ואת מזהה אותו.
לכן, אני חושבת שאולי כדאי לך לנסות לברר לגבי שיטות טבעיות שיכולות לעזור בפריון. דברים של הרפואה המשלימה, שאם לא יועילו גם לא יזיקו. והרבה פעמים הם מועילים. שוב, בגלל שלא נמצאת בניסיון הזה - אני לא יודעת בדיוק מה, מניחה שיש פה כל מיני שיותר מכירות, מה שעלה לי זה -
*דיקור סיני
*קראתי פעם כתבה בפנימה על מישהי שפיתחה שיטה עם ריקודי בטן, זה ממריץ את זרימת הדם לאזור ומסייע לקליטה. אם אני זוכרת נכון קוראים לה חני כהן.
*נראה לי גם שמעתי פעם על עיסוי רחם שעושה את אותה הפעולה.

כדי לוודא שהשם נכון.
קוראים לאישה חני כהן יונתן.
נטספארק חסם לי כתבה בנושא, וכשפתחתי אותו אז רימון...
אבל את השם מצאתי בכותרות של תוצאות החיפוש.

היתי חצי שנה בבדיקור.

זה עזר יותר בהריון הקודם. 

 

בפעם הזו זה אמנם סידר את המחזור שזה מקל על הנסיונות כמובן אבל בנתיים לא עוזר בלהקלט. 

 

אנסה שוב את המדקרת שהיתה לי אז אולי ואבדוק מה שאמרת . 

 

תודה 

קראתי הכל . 

 

אני מקווה באמת שאצליח להתגבר על הייאוש ואמצא כוחות להמשיך ולנסות. הלחץ לא נשלט אבל בטח לא טבעי. 

 

בעיקר קשה שפתאום כולן מסביב בהריון שני ושלישי ואני באמת שמחה בשבילן אבל הלב נשבר. 

 

המחיר הסביבתי לפעמים קשה יותר מהנפשי.   בטח כבר מעלים סימני שאלה לגבנו , למה אין הריון.

 

הנסיון להשתיק את הקול הפנימי הוא הכי קשה.

 

מועדים לשמחה לכולן ובאמת תודה על העידוד  

עזבי מה חושבים. זה סתם יוצר לחץ מיותר...
חייבת לשתף שכמה הריונות נכנסו ברוך ה ממש בקלות. ואז פתאום לקח לנו זמן. יחסית הרבה בציבור שלנו. ובסוף זה הגיע ההריון ולאחר מכן התגלגלה מציאות מאתגרת מאד, שכ''כ שמחנו על הרווח שהיה עד להריון הזה. וזה הייתה השגחה פרטית. אין לי מילים אחרות

אז לא יודעת אם זה מעודד בכלל אבל שתדעי שה' מגלגל את הכל🥰🥰🥰
ובעזרת ה בקרוב בקלות ובשמחה

אז ניסינו גם כמה חודשים לנכנס להריון שני, והחלטנו לא לחכות שתעבור שנה. התחלנו בבירורים, צילום רחם וכו׳ ובאמת הגל היה תקין, ב״ה. והרופא כבר רשם לנו את כל התהליך להזרעות למחזור הקרוב שיגיע. אבל אז הרופא ראה שאין לי נוגדנים לאדמת ושלח אותי להתחסן ולדחות את הטיפול בחודש. נתנו לעצמנו את החודש כאופציה אחרונה לניסיון טבעי, ושחררנו ממש כי ידענו שתכף נתחיל הזרעות והסיכויים להכנס להריון יגדלו. אבל ב״ה ב״ה נס ענק, נכנסנו באופן טבעי ואני בשבוע 14.

אז כן תתנו לעצמכם את הניסיון האחרון ובמקביל תתחילו בירורים על טיפול..

נגיד אני שמה אותה עם טטרה ומוצץ, היא מחבקת את הטטרה (כמובן רק כשאני ממש לידה ובהשגחה...) וזה עוזר לה להתכרבל ולהרדם, היא ממש אוהבת את זה..
מגיל ממש פצפון שמתי לה ליד הפנים טטרה בזמן שהרדמתי אותה ועכשיו זה ממש מקושר אצלה לשינה והיא מצליחה להרדם עם זה יותר מהר.. (כמובן שלא תמיד זה עוזר, אבל רוב הפעמים כן)

אצלי נרדמת רק על הידים ,אולי אני באמת אנסה משו כזה.

היא פצפונת! אבל כן, מודה לה' יום יום שנתן לי את הרעיון הזה.. יותר משזה עוזר לי, זה עוזר לה!!

אותי זה ממש הציל בענייני סדר יום. יש שיחלקו עלי, לא כולם אוהבים אותה...

אני יודעת שיש גיל חמישה חודשים אפשר להרדים בכל מיני דרכים

פשוט רוצה להתחיל להקנות הרגלים קצת יותר טובים.

הוא קטן הוא צריך את העזרה שלך כדי לישון. זה נטו פיזיולוגי. את לא עושה שום דבר רע, להפך, את עונה לו על הצורך שלו ונותנת לו להרגיש בטוח

כולי רחמים עליו

המטפלות במעון יצטרכו למצוא את הדרך להרדים אותו.. הוא לא התינוק היחיד שנרדם בעזרה של מבוגר.

נותנים להם לצרוח עד שנרדמים😢

ואם זה ככה, תבחרי מעון אחר..

אצלנו מרדימים את מי שצריך על הידיים, ובהדרגה מלמדים אותם הירדמות עצמאית.
שלי הייתה נרדמת על הידיים במעון מגיל 5 חודשים עד 7 חודשים ורק אז למדה להירדם במיטה עם מישהי שישבה לידה ועזרה לה.

יחס תינוקות אצלנו הוא 1 ל3 לכל היותר.

ותכף אמור להיכנס למעון ובתור אחת שעבדה במעון מצטרפת ומזדהה עם תחושתך... הלוואי שניפול על שליחים טובים
@חצי שני

מלחיץ! דואגת לו

זה שעד גיל 4-5 חודשים הם צריכים עזרה בהרדמות ולא שווה להתעקש.
אצלנו במעון מרדימים על הידיים בגיל הזה את מי שצריך.
אבל אם בכל זאת את רוצה שילמד קצת, מה שעשית בגדול זה כיוון נכון -

לנמנם אותו בהנקה, בלי שיירדם.
לשים במיטה עם מוצץ ולשבת לידו, לטפוח על הגב או ללטף, לעשות שששש.
אם בוכה להרים ולהרגיע ואז להחזיר.
אבל בגלל גילו הצעיר הייתי מתמידה בזה נניח 20 דקות ואם לא נרדם- מרימה ומרדימה. פשוט כדי שלא יהיה מתיש מדי בשבילך ובשבילו.

ראיתי שכתבו לך פה כמה דברים,
שלדעתי לא מדוייקים.
אז הנה דעתי.
1. תינוקות לא חייבים עזרה להירדם עד גיל 5 חודשים.
הם יכולים להירדם בכוחות עצמם החל מהיום הראשון לחייהם.
2. לא בכל מעון נותנים לילד לצרוח עד שיירדם. ההיפך, רוב המעונות והמטפלות דואגות להרדים את הילד בצורה שבה ההורים מבקשים.
3. הרגלים מתחילים להתפתח מגיל 4 חודשים בערך.

לגבי זיהוי סימני עייפות, זה מעולה שאת מחפשת ומוצאת.
ההמשך אמור להיות מעבר *הדרגתי* בין הפעילות שבה הילד היה עסוק, עד מצב שבו הוא מוכן לשינה.
ולהשתדל לתזמן את השלב הסופי, לכרבע שעה אחרי סימני העייפות הראשונים שראית.
(ככל שהילד יגדל, הזמן יתארך)

יש עוד נתונים שמשתנים ומשנים את צורת ההתנהלות, אבל זה כבר משהו שאי אפשר להבין מהודעה בפורום..

אני פה אם תרצי להתייעץ.

רצה להירדם על אמוש... אולי הוא עוד צעיר בשביל זה

הייתי מתייעצת עם מוקד אחיות

אם זה כהה מאוד, אבל לא שחור, לא מלחיץ, אבל שחור-שחור צריך לבדוק.
לא יודעת למה, אבל יודעת שחובה לבדוק

בעיני ללכת לרופא מחר בבוקר.

אם יעלם, יש טעם בכל זאת לגשת?

אני אישית הייתי אומרת שזה מקרה דחוף.
הן תמיד אומרות שאין תורים.
אם הן מתאמצות הן מוצאות.

שירגיש טוב המתוק.

אם את בכללית אז יש *2700 ואז תור אונליין לרופא ילדים. תוך חצי שעה בערך חוזרים אלייך.
ממש הציל אותי לפני כיפור והחג... יצא לי פעמיים להתקשר...וקיבלתי גם מרשמים למה שצריך...

אנסה לשלוח שאלה באפליקציה

יש הרבה מאכלים שאם יאכל מהם הצואה תהיה שחורה. אם זה ממשיך הייתי כן מתייעצת עם רופא אפילו טלפונית
איך המרקם והריח?

משפיע?

כדי להשפיע באופן כזה, לא?

אצל הבן שלי מספיק שאכל 2-3 עוגיות בבוקר
ועוד איזה 2 קוביות בערב ולמחרת היציאות שלו ממש שחורות

ונזכרתי שבעלי נתן לו שלוק של יין בקידוש אתמול והיום. ובנוסף שתה תירוש. יכול להיות שזה העניין?

אם כן אז בהחלט יכול להיות
אצלנו בד"כ אחרי שבת/חג זה ככה
בכל מקרה, תראי אם מחר זה ממשיך או משתנה

פשוט מגיעים למרפאה ואומרים שזה דחוף

הרופא בדכ עונה מהר. מחכה

מחכנ לתשובת הרופא

לא טוב.

חום כהה ככל שיהיה לא מסוכן.

היום עשה בצבע רגיל
גם כשעשה אתמול בצבע שחור התנהג כרגיל, לא התלונן על כאבי בטן וכו. לא הצלחתי למצוא תורים לא טלפוני ולא רגיל. לא ניסיתי להתעקש. בכל מקרה אשלח שאלה באפליקציה. אעדכן

שאל אם משהו השתנה בתזונה והאם לוקח תרופה כלשהי.
הוסיף שאם זה לא חוזר על עצמו, אז בנתיים לעקוב
אם כן אז נצטרך לעשות בדיקת צואה
בנתיים עוקבים. אתמול ב"ה הכל היה כרגיל
תודה לכולכן💕💕