פורום הריון ולידה (עמוד 1849)

וגם לדעת האם אני נורמלית או שאני סתם עצבנית ואיבדתי פרופורציות.. 

האמת שבהתחלה היא נראתה לי ממש אחלה, צעירה, מטופחת, נמרצת מספיקה הכל, הייתי בטוחה שאלמד ממנה המון..היום.. אני צריכה ממש להתאמץ לראות בה טוב.. קשה לי איתה קצת.. 

קשה לי השוני בין השמפחה שלו למשפחה שלי.. 

היו לנו המון תקלים לפני החתונה, לא ישירות ביני לבינה אבל כל הארגונים לחתונה היא פשוט השתלטה על הכל(!!), זו הייתה חתונת קורונה, גם ככה היה מסובך , והיא פשוט לא הייתה מוכנה לצאת מהקיבעון שלה. לא אפרט.. אבל זה היה פשוט מעצבן. כל מה שהצענו היו לא היה מקובל עליה, חוסכת (לא רוצה לכתוב מתקמצנת) על כל שקל, הכל אצלה מחושבן עד לאגורה. 

לפני החתונה היו כל מיני עקיצות ממש ממש עדינות שהיה לי ממש קל לא להתייחס אליה, הרגשתי שהיא קטנה עליי והאמירות שלה- לא מזיזות לי. 

בכלל בחתונה, כשנכנסתי עם השמלת כלה- כולם הגיבו ב- וואו איזו יפה. וכו'.. והיא.. התעלמה ממני לחלוטין, באתי להומר לה שלום- נשיקה באויר וזהו. לא אמרה לי כלום. למה לא לפרגן?!

יום אחרי החתונה, בעלי היה צריך לקפוץ לבית שלו לקחת משהו, ממש לשנייה. הוא שאל אותי אם זה בסדר והסכמתי. אבל בלב היה לי חשש שאולי זה מסוכן שאני מאפשרת לו ללכת לבד אבל לא היה בא לי ללכת לשם. מפה לשם, הוא חזר הביתה, והתעניינתי איך היה ואיך קיבלו אותו כחתן אחרי החתונה. אז הוא (חמוד) היה ישיר איתי וסיפר לי שאמא שלו שאלה איך היה בליל הכלולות (מה נראה לה?!!?!?!) היא כיוונה לדעת האם אני בתולה (סליחה על הישירות) או לא. אז בעלי החמוד ענה לה שזה לא עניינה ושזה ביני לבינו. הייתי גאה בו אבל מצד שני, הייתי עצבנית על עצם השאלה! 

אבא שלי שכמה שהוא חרדתי בנושאים כאלה- מבחינתו עדיף להגיד ישירות מאשר שאטעה בנושאים האלה- אפילו הוא לא שאל אותי כלום. בקיצור ממש הופתעתי. התנהגתי כרגיל כמובן. אבל זה פגע לי בבטחון שהיא חושבת שאני איזו זולה.

אח"כ בשבת חתן, היא דפקה לנו בדלת כשהגענו, ואני פתחתי- ובעלי הגיע לראות אחרי שנייה, אז היא מתעלמת ממני ואומרת לו-מה קורה? אתה רעב?  ראית שמתי לך את הדברים שאתה אוהב בצלחת שתנשנש לפני שבת (הכל בלשון יחיד). מעליב, לא? כאילו אני לא קיימת. 

בסוף השבת- אחרי שכל התקופה שלפני החתונה קראתי לה בשם הפרטי שלה, העזתי לקרוא לה 'אמא' (ככה נהוג אצלנו), אמרתי לה 'תודה רבה על השבת אמא, להתראות. אז היא חצי בהתעלמות חצי התנשאות אומרת לי- "את יודעת, את קראת לי בכל התקופה הזו בשם הפרטי שלי, אז שתדעי שאצלנו זה ממש לא מקובל, פשוט לא אמרתי כלום". אני בהלם- אהה.. אוקיי.. אני אדע להבא.

היא חייבת להעיר איזזשהי הערה שכולם ידעו שהיא יודעת הכל!! הרי כבר קראתי לך אמא עכשיו, על זה את לא מגיבה, רק את הרע את רואה?! 

אחכ, בשבע ברכות.. הם אפילו לא אירחו את ההורים שלי (לא לפני החתונה ולא חשבו אפילו לארח אצלם שבע ברכות אחד).. הכל היה מהצד שלי- אז היא יושבת בשבע ברכות, נכנסנו אני והחתן והיא בפלאפון, אני מושיטה לה יד והיא מתעלמת, אז בעלה העיר את תשומת ליבה והיא הושיטה לי בחזרה. כל הערב היא הייתה בטלפון ולא זזה. הרגשתי לא נעים, מדברים אליהם ומצפים לשיתוף פעולה- היא לא מגיבה. אפילו בעלה הרגיש לא נעים. 

אחכ בעוד שבע ברכות, התלבטתי אם להושיט לה יד כשהגעתי כי לא ידעתי אם היא אולי לא רוצה.. בכ"ז הושטתי יד שאלתי לשלומה- היא עושה לי טובה שהיא מדברת איתי. מה נסגר?! תתבגרי! וזהו.. 

ואז.. הרי ממה שידוע (לי זה נודע מאוחר יותר) שכלה לא אמורה לעשות כלום בשבע ברכות. היא הודיעה ש: "אצלנו נהוג שהזוג עושה שבע ברכות אחד אצלו בבית יחד עם החנוכת בית. נאלצתי לארח כמה ימים אחרי החתונה. היום אני מרגישה ממש מטומטמת אבל ממש ניסיתי לרצות אותה- הכנתי את הסלטים שהיא אוהבת במיוחד, היא לא אוכלת בשר- אז הכנתי אוכל עם עוף בלבד. ממש נסיתי לרצות אותה. כל היום עבדתי, אמא שלי באה לעזור לי.. טוב, האורחים מגיעים, היא ובעלה מגיעים דווקא עם מצב רוח טוב, היא נשקה אותי מיוזמתה- ממש התרגשתי, איך זכיתי?! הכל היה טוב ויפה.. עד שביקשו ממנה להגיד כמה מילים כי זה יום אחרון של שבע ברכות, שתסכם. והיא ל מצאה מילה אחת (!!) טובה לומר על החתונה ועל הכל. שום דבר. רק כמה שהיא מאוכזבת שהיתה חתונת קורונה והיא מאוד רצתה לדחות, וחבל שלא דחינו.. וכו'. ממש ביאסה את האוירה. אז אמא שלי (אמא שלי היא טיפוס מאוד אופטימי ורואה ורוד בכל דבר)  אמרה בקול, בואי נסתכל על חצי הכוס המלאה שב"ה זכינו ועבר בלי משטרות והיה יפה בסה"כ וכו'... האמת לא נעים מה שאמא אמרה.. וחמתי התחילה לבכות בשולחן. וואו. אני לא ידעתי מה לעשות. אמא שלי ראתה את זה וישר התנצלה בפניה.. וזה כבר לא עזר. היא קמה ואחותי הלכה אחריה. ניסתה להרגיע אותה. 

ואז התברר למה היא כועסת עליי ככ.. קודם כל היא נפגעה כי לא הזמנתי אותה למקווה שלי- והסיבה- דבר ראשון- קורונה!! לא יכולתי. אמרו לי להביא מלווה אחת בלבד וזו היתה אמא שלי. וחוץ מזה, מלכתחילה תמיד רציתי ללכת רק אני ואמא, אף פעם לא אהבתי את ההמולה שעושים ממקווה. ודבר שני, היא אמרה לאחותי שהיא לא יודעת האם אני בתולה (ממש במילים האלה) והיא לחוצה מזה ולא שיתפנו אותה בכלום. (היא כאילו ציפתה שנבוא אליה עם הסדין, לא הבנתי!!) 

ובאופן כללי, שכל התכניות שלה לפני החתונה התפוצצו ולא היה כמו שהיא רצתה. 

אחכ כולם התפזרו והיא יצאה מהשירותים אחרי שבכתה ואמרתי לה להתראות והושטתי רק יד (בכלל לא ידעתי שאני אשמה בכל הפרצופי תשעה באב שהיו בשבע ברכות) היא לא נתנה לי יד בכלל ויצאה. נפגעתי. לא הבנתי למה כלה טריה צריכה לאכול את כל המצבי רוח ההזויים שלה??! 

יומיים אחכ היינו חייבים (לא הבנתי באיזה קטע אנחנו חייבים עם התנהגות כזו כלפיי) להיות אצלם שבת. אבל שתקתי והבלגתי. בעלי התקשר לומר לה שאנחנו מגיעים שבת והיא- חייבת להעיר- אצלנו מודיעים שבאים שבת עד יום ג'. כי אני עושה קניות. (תגידי תודה שעם כל היחס הזה אנחו עוד באים בכלל) ואז היא אמרה לי בשיחת טלפון הזו שהיא כועסת עליי ושהיא תדבר איתי על זה כשניפגש בשישי. 

הגעתי עם סלטים מוכנים מהבית וכו'.. כולי בחרדות, מה יהיה כשבעלי יצא לתפילה ואשאר איתה לבד?! 

וכמובן,היא לא חסכה ממני ואמרה לי כל הסיבות שהיא כועסת עליי. כל מיני סיבות. היא סיפרה לי שהיא התקשרה למישהי קרובה אליי בלי שידעתי וביקשה ממנה לשמור בסוד שהיא שואלת על הבתולין שלי. הייתי בהלם. אבל ככלה חדשה כמובן בלעתי הכל והתנהגתי כרגיל. 

זה ימים ראשונים בתור כלה, אחכ בשבתות אחרי שאלתי אותה מה להביא לשבת? סלטים או עוגה? מה יקל עליה? אז היא אומרת לי- תביאי 6 סוגי סלטים ועוגה!! חוצפנית!! הרגשתי ממש שהיא דורשת ממני ואני לא אוהבת שדורשים, אני בכיף ושמחה אעשה ואביא מה שצריך אבל אני שונאת שדורשים ממני. זה ישירות עושה לי אנטי! וזו ההתנהלות שלה באופן כללי, הכל בדרישות! 

ימי הולדת היא לא מסכימה שיביאו לה או לבעלה מתנה אחת משותפת מכל הילדים אלא היא רוצה מתנה מכל אחד בנפרד. והיא פתחה את המתנה באילו עושה טובה ו..'מה, עוד פעם הבאתם לי XXX??? ' וואי אני בשוק! תגידי תודה! 

ביום הולדת של בעלה (הייתי בערך חודש שלישי) הגענו בחום בשמש עם האזעקות שהיו ברגל(!!!) מרחק הליכה של שעה וחצי.. הגענו והיא אפילו לא הופתעה ולא העריכה, למרות שהיא ידעה שאנחנו בהריון!! רק הורידה- 'מה אתם כאלה מותשים?! כשהיינו צעירים היינו הולכים להורים מרחק של שעתיים!!' אוףףףףףףף אין לי כוח אליה! 

בהתחלה לא סיפרנו לאף אחד על ההרון, אז באזשהו שלב החלטנו לספר להורים ולא היה לי אכפת שקודם נספר להורים שלו, לכבד אותם. באנו סיפרנו, אנחנו מתרגשים, והיא- אהה.. ידעתי, זה היה ברור.. כבר בפסח נקלטת נכון?! 

וואייייי איזה עצבים, מזל שהייתי מרוגשת מספיק בשביל לא להתייחס. 

אחרי כמה זמן, אחות של בעלי שאלה את אמא שלה האם אנחנו בהריון וחמתי מספרת לי את זה: 'שירה שאלה אם את בהריון, אמרתי לה שאני לא יודעת שתשאל אתכם, אז שירה אמרה שבטוח את בהריון כי ממש השמנת.. !' 

זה אמיתי?!!! גם אם היא באמת שאלה בצורה כזו מגעילה- את צריכה להעביר את זה בצורה כזו?! גם ככה אשה בהריון מתוסבכת עם המשקל שלה.. ממש כעסתי והתעצבנתי על גיסתי. בעלי ניסה להרגיע אותי, ואמר שאולי בגלל היא לא אמרה את זה ככה ורק אמא שלו העבירה את זה בצורה כזו.- עוד יותר התעצבנתי, איפה הטקט!! העברתי, הבלגתי, כרגיל. 

היינו אצלה איזהו שבת, ובבוקר האח הקטן של בעלי הוציא איזשהו שוקולד ממש איכותי ונראה טעים ומגרה. אז לקחתי לו קובייה. ממש התלהבתי. חמתי נכנסה לחדר, אנחנו ארגנו את השולחן לסעודה- ולקחתי עוד ביס מהשוקולד ואמרתי לבעלי- בבקשה תטעם זה ממש טעים, בעלי לא רצה. אמרתי לו פליז זה ממש טעים, רק טעימה קטנה.. הוא התעקש.. פתאום חמתי יוצאת- "מה זה? מה את מכריחה אותו לאכול.? (אויש) אמרתי לה- סתם, מהשוקולד הזה.. אז היא עושה- אם הוא לא רוצה למה את מכריחה אותו. 

נעלבתי. למה את צריכה להתערב בכל דבר?!! כל מה שאנחנו צוחקים בינינו, כל מה שאנחנו אומרים בשקט בינינו- כל דבר היא צריכה לדעת.. "מה? מה זה?" די! לא עניינך! 

ואז היא ממשיכה וצוחקת ואומרת לבעלי- אתה יודע למה היא רוצה שתאכל? כי היא משמינה אז היא לא רוצה להשמין לבד.. 

וואי, פה היא הגזימה!! ממש נפגעתי. נכנסתי לחדר. בעלי נכנס איתי. ישבתי עצבנית. לא אמרתי כלום. היא עברת ליד החדר שלנו ומציצה כל הזמן. (מה גם שאין פרטיות בכלל, כל הזמן אחים שלו נכנסים לנו לחדר אפילו בלי לשאול, וגם אמא שלו- נכנסת לחדר והיא עושה טובה שמודיעה- אני נכנסת רגע, טוב?! ונכנסת. אוף, זה מעצבן) 

פשוט קמתי וסגרתי את הדלת מהעצבים. נמאס לי! 

ועוד דבר שממש מעצבן והייתי רוצה לדעת האם יש לי על מה או שזה בסדר גמור ואני סתם- 

היא תמיד מדליקה נרות הרבה לפני הזמן, אני לא יודעת בדיוק מתי. כבר יצא כמה פעמים וננסתי רגע לשירותים והופ אני שומעת אותה כבר מברכת ואפילו לא קוראת לי!! 

פעם אחת זה קרה כשכבר סף העצבים שלי היה ממש נמוך- היא תמיד מבקשת מבעלי להגיע מוקדם ביום שישי כדי לעשות סלטים (היא חושבת שהיא חוסכת לנו את העלויות של לקנות ולהכין סלטים..) ויום אחד, לא ידעתי שהיא ביקשה מבעלי שנבוא מוקדם, רציתי לנוח עוד בבית.. אז בעלי לא אמר לי כלום.. זרם.. כשיצאנו מהבית היא מתקשרת אליו, לא יודעת מה בדיוק היא אמרה לו ואני מרגישה שהוא פתאום עצבני קצת, לא רגוע..  הגענו בסביבות 3,4.. שזה ממש מוקדם לדעתי, והיא עושה פרצופים.. היא בעצמה יצאה להליכה רגלית ואני צריכה לעשות סלטים?! אחיות שלו לא עושות כלום כשאנחנו מגיעים, אה.. הם יבואו ויעשו. אשכרה הן מתקשרות אלינו ביום שישי וכמו אמא שלהן שואלות אותנו מתי אנחנו באים כי אין להם כוח לעשות סלטים אז הן מחכות לנו. 

קודם כל עצבן אותי שבעלי לא רגוע איתי בגללה (הוא מהלך על קצות האצבעות כדי שהיא לא תתעצבן) ועצבן אותי שהיא הולכת להליכה ועושה לי פרצופים שלא עשיתי סלטים. סליחה!?! את מארחת! 

אני בכוונה ישבתי ולא קמתי, נמאס לי שהיא מצפה שהמצבי רוח שלה מפחידים אותי! 

היא אמרה לבעלה שהיא רוצה להדליק מוקדם נרות, אז אני מייד קמתי להתאפר והיות מוכנה שהיא תדליק נרות, להדליק יחד.

נכנסתי להתאפר, בעלי נכנס אחריי. הדלת נסגרה.. אני עוד רגע מסיימת.. והיא בלי לקרוא לי אפילו, מדליקה נרות ומברכת. וואי שם כבר התפוצצתי. די! לא נעים לי להיות אלה בכלל! הכל אני חייבת לעשות, חייבת להיות סוג של חיילת! די! להגיע מוקדם, לעשות סלטים, והכל בדרישה, ואני לא מקבלת אפילו את היחס הבסיסי של לקרוא לי להדלקת נרות??! ממש התעצבנתי. הוצאתי את זה גם על בעלי. 

אמרתי לו שאם הוא לא יוצא לומר לה עכשיו, אני אגיד לה. הוא מפחד ממנה. אז לא אמר כלום. ואני רק יודעת לאיים. לא באמת אמרתי שום דבר והמשכתי להתנהג כרגיל. יצאתי ואמרתי רק- 'אה כבר הדלקת לבד?!' וזהו, היא לא התייחסה כי התפללה. בגללה אני ובעלי לא דיברנו, הוא כעס עליי שהתפרצתי עליו ואני כעסתי עליו שהוא פחדן ולא יודע לעמוד מול אמא שלו. כשהגיע מהתפילה התפייסנו אבל לא 100%. בשישי אחרי הסעודה בלילה נכנסנו לחדר, ואמנם היינו טיפה יותר רגועים אבל התווכחנו. ומסתבר שההורים שלו שמעו. למחרת כשהלכתי איתה לשיעור תורה (היא נעלבת אם לא הולכת איתה)  היא שאלה אותי- אני מקווה שאת ו-XX לא התווכחתם בגללנו. אז אני גם פחדנית, אמרתי לה 'לא.. הכל בסדר.. 'והמשכנו הלאה. 

שבת אחרת, הם הוציאו את ספר השמות וקראו את הפירוש לשם שלי בקול הייתי נורא מובכת אבל שתקתי, אז היה רשום שאני מתפרצת בקלות אבל נרגע מהר.. אז היא חייבת להגיב- ' כן, את זה כבר ראינו כולנו!' שכאילו היא כבר שמעה אותי מתפרצת ונרגעת.. אוף, אין לי כבר כוח אליה. 

עכשיו אני אמורה להיות אצלה שוב שבת, לא כיף לי שם.. לא נקי, הבית תמיד יש לו ריח מוזר חריף כזה ולא נעים לי במיוחד שאני ממש רגישה לריחות בהריון.. נמאס לי שמבחינתה אני 'חייבת' לעשות.. אני יודעת שבסה"כ מדובר בסלטים וזה לא נורא.. אבל מציק לי שדורשים ממני! שאני חייבת! בבית של ההורים שלי ששם אני מרגישה מחויבת בכלל לא דורשים ממני ולא מצפים ממני, אמא שלי שעובדת נורא קשה מגיע אחרי משמרת בשישי אחרי שעמדה ובישלה עד 3-4 בבוקר לא נותנת לי לעבוד ותמיד לא נעים לה ממני.

זה משגע אותי. וגם בראש השנה אנחנו אמורים להיות אצלה. 3 ימים!! אוף! מנסה להכין את עצמי נפשית לא לכעוס בראש השנה ולהיות רגועה.. אני מרגישה שאני בכלל לא כמו כלה בשבילה. לא מרגישה מינימום כבוד.. כשאני רואה את הכבוד והיחס שמקבלת אשתו של אח שלי אצלנו בבית. 

אשמח שתגידו לי האם זה לגיטימי שאני מתעצבנת או שאני יוצאת מפרופורציה וזה לא כזה נורא.. 

סליחה שזה כזה ארוך, הייתי צריכה לפרוק..