ה' שפתיי תפתח
חמצוצית יקרה ❤❤❤❤❤
וואי... נגעת לי ממש...
האמת היא הזדהיתי עם לא מעט...
אצלי כן הייתי במסגרת מגיל קטנטן...
אבל באיזשהו שלב הגעתי לבית ספר בסגנון ממש שונה ממה שהכרתי לפני זה.
הרוב המוחלט של התלמידים הגיעו מעולם ממש שונה משלי מבחינה תרבותית.
לא הבנתי את ''השפה'' ואת הקודים, ממש כמו שאת כותבת...
הייתי גם לבושה בצורה שונה משאר הבנות, כך שבלטתי גם בקטע הזה.
וגם אני... הפכתי להיות הקורבן של הכיתה... בשנה הראשונה, לאורך כל השנה כמעט... 
אני זוכרת את עצמי יושבת במקום הכי מוסתר שיכולתי למצוא בתוך בית הספר בזמן ההפסקות, ומחכה שההפסקה תיגמר, מקווה ששם לא יפריעו לי...
שמרתי דברים שכתבתי באותה התקופה...
מסתבר (נחרדתי לקרוא את זה, במרחק של כ''כ הרבה שנים) שסבלתי כל-כך שלא רציתי לחיות יותר... הייתי רק בת 10 
יש איזשהו מכתב שכתבתי למי שהתסיסה את כולם נגדי.
במכתב הזה אני כותבת לה ש''אם אמות, זה יהיה בגללה'' (!), וש''את מה שהיא עשתה לי, אי אפשר לסלוח'' (או משהו בסגנון).
[בשנים שלאחר מכן, המשכתי להרגיש די אאוטסיידרית, אבל כבר לא הציקו לי ב''ה. הפכתי להיות חלק מחבורה מסויימת, אבל לא הרגשתי שאני באמת חלק. משהו בי היה ממש שונה מהן. ורק בשלוש השנים האחרונות של בית הספר, מצאתי חברות אמיתיות בתוך בית הספר (חברות עד היום ב''ה)]
*
ואת, נשמה, את מתארת מצב שבו במשך שנים, מכיתה א' עד החטיבה (!!!) חווית הצקות כאלה.
אני מדמיינת את הילדה הקטנה הזאת, הגוזלית המתוקה והתמימה הזאת (אמא'לה, מה זה כיתה א'?! זה כ''כ קטן!!!)
שעכשיו נכנסה לעולם חדש כל-כך, עולם בית הספר, אחרי שהיא הכירה רק את הבית,
וחשה בלבול גדול, מתקשה להבין מה מול מי ומה קורה פה, ולמה אני מרגישה שונה ולא מצליחה להיות כמו כולם ועם כולם...
וכאילו אלו לא תחושות כבדות מספיק לכתפיה הזעירות,
הילדה הקטנה הזאת, שלא עשתה שום דבר רע, מתחילה לחוות הצקות.
ועוד הצקות.
ועוד הצקות.
ועוד הצקות.
והכיתה הופכת למקום מסוכן.
לקום בבוקר וללכת לבית הספר, זה סוג של ללכת... לגרדום
לעבור דרך שער בית הספר הופך לרגע מפחיד, כי הנה, עוד מעט זה יתחיל שוב.
רוצים רק שהיום הזה יעבור כבר, ושהסיוט הזה ייגמר...
גם אם ברור שמחר הוא יחזור...
וכנראה שאין את מי לשתף אצל המבוגרים.
או שיש את מי לשתף, אבל השיתוף לא מועיל.
כי ההצקות ממשיכות, וממשיכות...
יום אחרי יום.
שבוע אחר שבוע.
שנה אחר שנה.
ואין מושיע.
אין מורה או יועצת שמבחינה.
או שאולי כן מבחינים... אבל אין דמות חינוכים מספיק טובה ומוכשרת כדי להצליח לשים ''סטופ'' לדבר הנורא הזה.
איזו הרגשה של לבד בעולם.
של הפקר.
שאין מי שמגן עלי.
וההפסקות.
והצחוקים.
והמילים הפוגעות כל-כך.
והלחשושים.
והמעשים אולי.
והמבטים. מבטי הבוז ומבטי הרחמים מחלק מהכיתה...
והתפילה החרישית בלב ''בבקשה שמישהו ישים קץ לסבל הזה. שמישהו יראה אותי ויעזור לי. שמישהו יגן עלי ויציל אותי''.
והשאלות ''למה זה קורה לי? מה עשיתי? למה אני צריכה לעבור את כל זה?
וההפנמה של כל המסרים הקשים, ש''אני לא שווה הרבה, שאני מוזרה, שאני שונה, שאני דפוקה...''
וכמובן שלילדה הזאת אין עדיין את המילים, את הכלים או את פרספקטיבה כדי להתמודד עם דבר ענק ונורא כזה.
*
אני חושבת על הילדה שהיית, והלב נמחץ כל-כך
אין מילים. פשוט אין מילים.
הלוואי ויכולנו לחבק אותה,
להביט בה עמוק בעיניים ולהגיד לה -
שזה לא יהיה ככה לעולמי עד!!!
שהיא טובה ומדהימה!!!
שהיא תזכה לעוד כל-כך הרבה טוב ואור בחיים!!!
*
אומרים שבעולם של פגיעות, ככל שהפגיעה חוזרת ונשנת, ככה היא מצלקת אותנו יותר.
ולכן כל-כך מובן שה''טראומה השאירה עקבות'', כמו שכתבת... זה כל-כך טבעי.
לשקם פגיעה כזאת זה משהו מטורף ממש...
*
ועכשיו עברתי קצת על הכרטיס האישי שלך, אמנם ברפרוף, ועדיין...
ככה למדתי שאת נשואה
(וגם אמא, נכון?)
ושאת שואלת שאלות עומק על חינוך, רוצה ללמוד ולפעול בצורה הכי טובה,
ושאת שולחת חיזוקים למי שצריכה, ופרגון למי שכתבה משהו שדיבר אלייך,
ושיש לך עין טובה ויכולת לדון את השני לכף זכות
ושיש לך רגישות כלפי אחרים ושאת נזהרת במה שאת אומרת...
ככה, על קצה המזלג, זה מה שהכמה הודעות שכתבת אמרו לי עלייך...
כמה כל אחד מהדברים האלה לא מובן מאליו!!!
כמה לא מובן מאליו שהצלחת להתגבר על הטראומה הגדולה,
שהתקדמת קדימה, ובנית, ובנית, ובנית...
בנית חיים שלמים!
בנית את עצמך,
בנית לעצמך מידות טובות,
בנית לעצמך זוגיות, בית, משפחה!
את ענקית ויש לך כוחות ענקיים ❤!!!
ונכון, עם כל הטוב הגדול הזה,
יש עקבות עדיין...
אבל ביום-יום - את חיה! את מתקדמת! את בונה! את ממשיכה קדימה!
*
ובתוך כל זה...
הטוב וההתמודדויות פה ושם...
בתוך כל זה...
האשה הזאת פונה אלייך פתאום, מאמצע שום מקום.
והכל צף בחזרה.
ומצד אחד: אלול, ומצווה גדולה לסלוח...
ומצד שני: הכאב, הכאב, הכאב...! התמונות, הפלשבקים, תחושות ההשפלה והפחד, כל האכזריות שהייתה שם...
ומצד שלישי: המחשבה אולי ש''הן בסך הכל היו ילדות טפשיות, שלא הבינו עד כמה מה שהן עושות נורא ואיום''...
ומצד רביעי: ''אבל אני *עדיין* מתמודדת עם הנזקים שזה הסב לי!!! אני *עדיין* משלמת את המחיר!!!
ומצד חמישי: מידה כנגד מידה, כשאדם סולח, גם מהשמיים סולחים לו...
ומצד שישי: התחושה הפשוטה שאני-פשוט-לא-מסוגלת!!!
ומצד שביעי: ידוע שהסליחה משחררת... שהיא מטיבה לסולח לא פחות מאשר למי שמבקש סליחה...
ומצד שמיני: הכיווץ הזה בלב, בבטן, בגב, בגרון...
וואי מאמי. 💔
כשחשבתי על כל מה שעברת ועל מה שעומד בפנייך עכשיו עם אותה האישה - חשבתי שפשוט קטונתי.
ואולי אני לא אכתוב לך בכלל. כי ממה שאני מבינה, אני חוויתי רק חלק ממה שאת חווית.
אבל בסוף החלטתי לכתוב בכל זאת, בתקווה ובתפילה שהקב''ה ישלח את מילים הנכונות... הלוואי...
אז אני אספר לך משהו אחד:
כשהייתי קטנה, אבא שלי בא להשכיב אותנו לילה אחד, והוא אמר לנו שהוא רוצה ללמד אותנו ''תפילה עם סוד גדול'' (או ''תפילה סודית'', אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק). כמובן שפתחנו את האוזניים גדול-גדול ואבא שלי התחיל לדקלם לנו בפעם הראשונה:
הֲרֵינִי מוֹחֵלת לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי
בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי
בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן
בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד
בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה.
וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי.
ומאותו היום כנראה, אני אומרת את זה כל לילה בקריאת שמע שעל המיטה. אני לא זוכרת מה בדיוק חשבתי לגבי אותה הילדה שהתסיסה את כולם נגדי, כשאמרתי את ''הריני מוחלת''. אולי שזה תקף כלפי כל העולם חוץ ממנה. כי לה אני לא מסוגלת לסלוח. ככה במשך שנים. אני חושבת שחשבתי לעצמי ש''לסלוח'', אני לא יכולה. אבל ללבקש שהיא ''לא תיענש בסיבתי'', עם הזמן (מדובר בתהליך של שנים) כן הצלחתי להתחבר...
[אני זוכרת *במעורפל* שהילדה הזאת ביקשה ממני סליחה פעמיים. פעם יחסית סמוך לשנה ההיא. ואז אמרתי שאני סולחת אבל לא הרגשתי שאני באמת מצליחה לסלוח בתוך הלב. ופעם אחרת כעבור כמה שנים. ואז כן יכולתי להגיד שאני סולחת באמת].
*
כתבת שאת הנזק שנעשה כבר אי אפשר לתקן.
ממש שומעים את כל הכאב, העצב והקשיים שעדיין פוגשים אותך במקומות מסוימים.
וכאן אני מתחברת למה ש@בת30 כתבה לך.
שבסופו של דבר, עברת את הדברים הנוראיים האלה כי...
כי זה היה חלק מהמסלול שה' הכין עבורך בעולם הזה...
כמו שאני עברתי את הדבר הנורא הזה
כי זה חלק מהמסלול שה' הכין עבורי.
וכמו שאני עברתי את הדיכאון הנוראי שאין לי מילים לתאר
כי גם זה היה חלק מהמסלול שה' הכין עבורי...
למה?
אין לנו את כל התשובות...
לפעמים הדברים מתבהרים מתישהו, ואנחנו זוכים למצוא משמעות בתהליכים שנאלצנו לעבור.
ולפעמים אנחנו פשוט צריכים להסתמך על האמונה שלנו שהדברים לא קורים סתם, ושבטח יש תכלית, גם לזה.
חני ויינרוט ז''ל, שהתמודדה הרבה שנים עם סרטן סופני, אמרה שהיא משתדלת לא לשאול את עצמה ''למה?'' (בפתח מתחת ללמ''ד) אלא ''למה?'' (בשווה). כלומר שגם כשאין לנו דרך להבין למה ניסיון כזה גדול ואכזרי נפל עלינו, עדיין יש לנו את היכולת לנסות לחשוב:
''מה אני יכולה לעשות מהקלפים שניתנו לי?
איזה טוב אני יכולה להוציא דווקא מההתמודדות הקשה הזאת?
איזה כוחות אני הולכת להוציא לפועל, מתוך כל מה שהמציאות הזאת עושה לי?
איזה אור אני אוכל להביא לעולם, דווקא מתוך המסלול הייחודי שנועד לי?''
אני מצאתי שההסתכלות הזאת ממש עוזרת לי להתמודד עם הדברים הקשים שהחיים מביאים איתם. אולי זה יוכל לעזור גם לך... ❤
*
ואם אני חוזרת לאשה הזאת, לילדה הנוראית הזאת לשעבר...
תתקנתי אותי עם אני טועה...
אבל מה שאני שמעתי מההודעה שלך,
מעצם זה שכתבת כאן בפורום -
זה שקשה לך עם מה שענית לה (או ליתר דיוק: אם מה שלא ענית לה).
כשאת כותבת ''אני לא מצליחה לסלוח'',
אני שומעת ''אני רוצה... אבל אני לא מסוגלת... כואב לי מדי...''
אז מתוך זה, אני רוצה להגיד לך עוד כמה דברים שעולים לי:
1. את בסדר. את עושה את מה שאת מצליחה לעשות. את בן אדם, את לא מלאך. את בן אדם שסבל מאד-מאד ועבר דברים קשים מאד-מאד. אם זה מה שאת יכולה כעת, זה מה שאת יכולה... ❤
2. אולי מחר תוכלי יותר. מחר או בעוד מספר שנים... החיים דינמיים ואנחנו גדלים כל הזמן... ואיתנו ההבנה שלנו והיכולות שלנו...
3. למקרה שהיית מעוניינת לבדוק אם יש לך אפשרות להגיע למקום שבו כן תוכלי לסלוח לה, אני אכתוב לך כמה רעיונות שעולים לי (אם את לא בקטע, את ממש יכולה להתעלם!)
* אולי-אולי תרצי לכתוב לה בכנות את מה שאת מרגישה? זה יכול להיות משפט קצר עם משהו כמו ''לגבי בקשת הסליחה שלך, אני מעריכה את הפנייה שלך. זה נוגע אצלי בנקודה מאד כואבת. כרגע אני לא מצליחה להגיב''.
* ואולי אפשר לפרט יותר? לכתוב איזה מכתב ארוך שמפרט הכל.
* או אולי-אולי-אולי אפילו להציע להיפגש איתה, ולפתוח את הדברים פנים אל פנים, באופן הכי אמיתי ובוגר...
* אני לא יודעת מי הנפשות הפועלות, אבל אם אני ארחיק לכת ממש... אולי אפשר לחשוב על איזשהו פרויקט שתקימו ביחד? כמו הרצאות של שתיכן בתוך בתי הספר, כדי לעזור למנוע את המקרה הבא...
ואני חוזרת ל-1. אולי את פשוט עדיין לא יכולה... אם זה המקרה, בבקשה יקרה, תהיי מלאת חמלה והבנה כלפי עצמך. הילדה שבתוכך זקוקה לזה הכי הרבה בעולם. ה' רואה את ההתמודדות הענקית הזאת שלך. הוא בוחן לב וכליות וכל דמעה ודמעה שהזלת והינך עדין מזילה שמורה אצלו כמו 100.000 עדים.
אם זה המקום שלך כרגע, זה המקום שלך כרגע... וה' אוהב אותך איך שאת, הבת היקרה, הגיבורה והמדהימה שלו. ה' שברא את האדם ואת העולם, יודע כמה תהליכים יכולים להיות ארוכים לפעמים... ויש לו אמון וסבלנות ובעיקר אהבה וחמלה אינסופית כלפייך, אני בטוחה ❤
אני רוצה לסיים עם חיבוק אמיץ ואוהב -
לילדה המתוקה שסיפרת עליה,
לך, גיבורה ומדהימה,
ולכל מה שאת עוד הולכת להיות בעולם הזה, בע''ה.
שה' ירפא את כל פצעייך ואת כל מכאובייך,
שתכתבי ותחתמי, את וכל קרובייך, בספר החיים ותזכי לשנה טובה ומתוקה!
ושהוא ישלח לך מעכשיו רק טוב גלוי. ❤❤❤
) שזה די עול... נראה איך נעשה את זה.
ענק!!!!