לא שיצא לי לספר אותו כל כך לאנשים, אבל בכ"ז, אם מישהי מזהה אשמח לעדכון
אז אני בשבוע 39 ולא מרגישה שהלידה קרובה בכלל אין ברקטסונים, אין צירונים, צירים מוקדמים, כלום.. אני בטוחה שאני הולכת להכיר טוב מאד את המעקב הריון עודף והאמת? אני ממש סבבה עם זה..
באלי להספיק לארגן את הבית, אמורים עוד לעשות לנו כמה תיקונים בדירה, וגם ממש רציתי ללדת בחודש אלול ולא באב😅
יום לפני אני עוד מבקרת את סבא וסבתא, מסתובבת קצת בעיר בירושלים.. פנאן.
39+2, אני מתעוררת בלילה כמה פעמים לשירותים עם לחץ כזה כאילו אני מתאפקת כבר הרבה זמן, וכל פעם לא יוצא כמעט כלום.
בבוקר כשאני עוד מנסה למשוך קצת את השינה אני שמה לב שהלחץ לא כל הזמן באותה עוצמה והוא קצת בא והולך.
מספרת לבעלי והוא מציע לי לשאול את אמא שלי מה היא אומרת.
אני שואלת אותה ובטוחה שהתשובה תהיה שאולי העובר מתברג למטה וזה גורם לדחף לשירותים.
שואלת את אמא והתשובה שלה היא שזה נשמע לה כמו התחלה של צירים ולשים לב. בעלי נלחץ ומתחיל לארגן לעצמו תיק ואני מרגיעה אותו ואומרת שהכל טוב ואני לא הולכת ללדת היום.
אמא אומרת שהיא זמינה, ולעדכן אותה אם קורה משהו.
מחליטים לעשות יום כיף ביחד, הולכים לחנות לקנות חומרי יצירה, לא מוצאים מה שאנחנו רוצים, מחליטים סתם להכין אוכל ביחד.
מן יום כזה מוזר, יקרה משהו היום? לא יקרה? יש לי קצת כאבים במהלך היום אבל אני קצת מתכחשת אליהם, ומרגיעה את בעלי כל הזמן שאני לא הולכת ללדת.
אחה"צ הכאבים קצת מתחזקים ובעלי מבקש ממני להתחיל לתזמן..
בסביבות 5-6 בערב אנחנו רואים שיש כל 7-8 דק' כאב למשך 40 שניות, יש כאלה שיותר.
מבינה שזה צירים ועדיין קצת מכחישה שזו לידה.
אומרת לאמא שלי והיא מחליטה לצאת מהבית ואומרת שמקסימום אם לא יתפתח כלום תיסע לאחותי. (הבהרה חשובה: ההורים שלי גרים בצפון ואמא שלי לא נוהגת ומגיעה בתחבצ!)
בעלי מתקשר להורים שלו כדי לבקש את הרכב, והם לא עונים.
אני עוד לא לגמרי קולטת שבאמת צריך את הרכב ומפחדת שאמא שלו סתם תתלהב ובסוף אני לא אלד היום..
אני מתחילה באיזשהו שלב את התרגילים של אמית לידה, חלק לבד, חלק עם בעלי שלא מפסיק לעודד שאני טובה ויכולה. התרגילים עוזרים לכאב אבל אני כבר אומרת לבעלי שאין מצב שאני יולדת בלי אפידורל ושאין לי כוח עוד לסבול.
ההורים של בעלי עונים סוף סוף, כמובן שמתלהבים, אבל ייקח זמן עד שיחזרו מהעבודה עם הרכב.
ממשיכה עם התרגילים ובוכה כל פעם שאין לי כוח ובאלי כבר להגיע לבית חולים ולקחת אפידורל. בעלי שואל אם להזמין אמבולנס ולא לחכות לרכב ואני אומרת שלא.
ההורים מגיעים סוף סוף עם שני הרכבים, מביאים לנו רכב אחד , מאחלים בהצלחה ונוסעים הביתה עם השני.
ממשיכה עם התרגילים בנסיעה ומסתכלת על הוויז כל הזמן לראות עוד כמה זמן נשאר.
מגיעים לבי"ח והמיון מפוצץ, אני רואה מלא נשים יושבות, נושמות, על כדורים ומתייאשת. אין מצב שאני מחכה פה ככה.
נכנסים לקבלה, שולחים אותי לבדיקה.
מחברים אותי למוניטור ונהיה ממש סיוט כי צריך לשכב ואין דרך להתמודד עם הכאב..
תוך כדי שואלים אותי מלא שאלות שחלקן גם חוזרות על עצמן אבל השיא הוא ששואלים אותי מתי התחסנתי. כאילו מה?? גם בזמן שפוי בלי צירים אין סיכוח שאזכור מתי התחסנתי. מה הקשר עכשיו באמצע צירים?
משאירים אותי עם המוניטור, מנסה איכשהו נשימות..
באים לבדוק פתיחה- פתיחה 4. נאסרים. עכשיו גם בעלי לא יכול לעזור לי כל כך. ואין מקום בחדרי לידה אז לא ידוע מתי יכניסו אותי
מוציאים אותי באיזשהו שלב מהחדר כדי לקבל אנטיביוטיקה לוריד. מרגיש לי שהכל קורה כל כך לאט.. אני עם צירים והאחות פותחת לאט לאט את הערכה.. נשמההה!! תנצלי את הכמה שניות שיש לך לפתוח לי וריד..
איכשהו בין הצירים היא מצליחה לפתוח לי וריד ומחברת אותי לאנטיביוטיקה. (חיובית לgbs)
אני מנסה להתמודד עם הצירים עם נשימות וסיבובי אגן כי אין לי איך לעשות את התרגילים של אמית בלי התמיכה של בעלי.
באיזשהו שלב בעלי אומר שאמא תכף מגיעה, אין לי מושג בכלל כבר מה השעה וכמה זמן עבר הרגע שהגענו.
יש גם בדיקת רופא איפשהו שם במיון, הכל תקין, עדיין פתיחה 4.
מכניסים אותי לחדר אחר, אמא מגיעה אחרי כמה דקות ויש מתחילה לעשות לי עיסויים בזמן הציר ולעזור לי לנשום. מרגישה שיש לי על מי לסמוך עכשיו
אמא מציעה שאכנס להתקלח, משיגה לי מגבת וחלוק של הבי"ח ואני מבקשת ממנה להכנס איתי למקלחת. היא נכנסת איתי, עוזרת לי להוריד את הבגדים ולכוון את הזרם לגב..
מתחיל גם קצת דימום ואני מרגישה לחץ.. אמא נלחצת כי אצל אחותי הלידה התפתחה ממש מהר והיא חוששת שגם אצלי אולי. היא קוראת לאחות אני יוצאת מהמקלחת מתלבשת, בודקים שוב פתיחה אבל עדיין פתיחה 4.
אחרי כמה דקות מעבירים אותי סוף לחדר לידה, בדיוק בהחלפת משמרות.
מחברים למוניטור אלחוטי אבל אני לא ממש יכולה לזוז כי הרצועות כל שניה נופלות.
המיילדת בודקת אותי ואומרת שאני לקראת פתיחה 5 אבל הראש כבר במינוס 1 והיא ממש מרגישה את השק ומציעה לפקוע את המים.
אני שואלת אותה אם זה זמן טוב לקחת אפידורל והיא אומרת שזה זמן מצויין ולא נראלה שייתקע את הלידה.
אז אני מודיעה לה שהיא מוזמנת לפקוע את המים רק אירי האפידורל ולא לפני.
יש עומס מטורף בחדרי לידה אז לוקח מלא זמן עד שהמרדים מגיע. בינתיים מנסה לשבת על כדור פיזיו, אבל זה מאט את המוניטור..
הוריד כבר פתוח מהאנטיביוטיקה אז זה לא בעיה לחבר לנוזלים, מחברים לנוזלים ומכינים הכל למרדים.
מרגיש לי נצח עד שהוא מגיע (לקח משהו כמו חצי שעה 40 דקות)
כשהוא מגיע סוף סוף ומתחיל לבקש כל מיני דברים מוזרים כמו חתול כועס, ואני לא יודעת איך נראה חתול בכלל ברגעים האלה.
המתלמדת עוזרת לי ממש בזמן הזה והאפידורל בפנים. מתחילה להרגיש את הרגליים נרדמות אבל עדיין מרגישה צירים. לאט לאט הם נרגעים וכולנו נושמים.
המיילדת מגיעה אחרי כמה זמן אני כבר בפתיחה 7, פוקעת את המים והןלכת לחדרים אחרים.
סה"כ די רגוע, שמים לנו מוסיקה רגועה.. אמא ובעלי מנסים קצת לישון.. אני מלאת מרץ אז קצת פחות מצליחה.
מידי פעם מרגישה קצת לחץ למטה ואנחנו מנסים לקרוא למיילדת אבל כל שניה יש לידה בחדר אחר אז היא לא יכולה לבוא ולמתלמדת אסור לבדוק פתיחה.
עושים לי קטטר אחרי שעתיים ומנה שנייה של אנטיביוטיקה והמיילדת מבטיחה שעוד שניה תבוא, אבל שוב לא מגיעה.
שעה וחצי כמעט אחרי הקטטר וכשאני מרגישה כל כמה דקות לחצים למטה, המיילדת מגיעה בודקת ואומרת שהראש ממש בחוץ. מורידה את הסוף של המיטה ומתחילים ללחוץ.
רבע לארבע לפנות בוקר , חתך יזום, שלוש לחיצות ושמים עליי איזה גוש מוזר של שיער שחור ולכלוך לבן ואדום.
אני שואלת מה זה ואומרים לי זה הילד שלך.
"לא..זה בן או בת?" "אהה שנייה נבדוק.. זו בת." אני בשוק. הייתי בטוחה שבן.
פיטוצין לוריד, עוד קצת לחיצות שהשלייה תצא, ואני בלחץ כי יש לי שליית לוואי ועד שלא יגידו לי ששני החלקים יצאו אני לא רגועה.
בסוף גם השילייה יצאה שלמה ב"ה. נותנים לאמא לגזור את חבל הטבור (שתינו לא סגורות על אם זה היה לפני היציאה של השילייה או אחרי) והיא מתרגשת ממש.
כמה תפרים פנימיים ועוד החתך היזום.. יצאתי בזול יחסית והרופאה מקסימה ותופרת ממש עדין (לא שאני מרגישה משהו)
זהו. סה"כ 8 שעות מהרגע שהגענו לבי"ח עד שילדתי. מתוכן 4 שעות בערך בחדר לידה ממש.
לידה מהממת מבחינתי. רק פעם הבאה אם אפשר קצת פחות עומס😅
(אהה אח"כ גם מוציאים אותי למסדרון כי אין מקום במחלקה ומחכים לשחרורים של הבוקר. כיף חיים)
