פורום הריון ולידה (עמוד 1986)

אז האפרוח שלי (או אולי הדגיגון? תחליטו בסוף הסיפור ) בת שנה. 
לכבוד יום ההולדת, משתפת כאן את הסיפור שלנו
.
.
ואם אתן מכירות אותי, מוזמנות להגיד שלום ;)

 

כ"ח סיוון תש"פ
אני מתעוררת בליל שבת ב2 מכאב בבטן התחתונה והתקשות. נרדמת, ומתעוררת שוב אחרי כמה דקות. הכאבים קלים ונסבלים ביותר אבל בגלל gbs חיובי ולידת בזק בלידה הראשונה, מנסה לתזמן. זה נהיה צפוף יחסית. מעירה את בעלי ואומרת לו שאני מרגישה משהו אבל לא יודעת אם זה זה. אני נחה במיטה כדי לצבור כוח למקרה שבאמת מתחילה לידה.. הוא אומר שהוא יסתכל בשעון ושאגיד לו מתי מתחיל ונגמר.

זה די צפוף, פעם ב3-4 דקות ל50 שניות בערך... אחרי חצי שעה כזאת אנחנו מחליטים לצאת לבית החולים.

הדרך לוקחת 10 דקות, בדרך צירים מורגשים וצפופים אבל נסבלים ביותר..

נכנסים למיון יולדות. המזכירה ממש לא סימפטית, מתבקשים לחתום על הצהרת קורונה.. (זוכרות???)
 מנסים להסביר שאנחנו לא חותמים בשבת והיא לוקחת קצת בעצבים את העט וחותמת בשמי. תחושה לא נעימה להתחיל ככה...

מכניסה אותנו פנימה. במיון רגוע ושקט, האחות שבודקת אותי נעימה. למה באת? -צירים די צפופים Gbs חיובי, לידה קודמת לידת בזק..

בדיקת פתיחה: 4, מחוק 100%. מיד מצמידים לי מוניטור ומחברים עירוי עם אנטיביוטיקה.

מסבירים לי הכל יפה, אם לא תלדי עד עוד 4 שעות תקבלי עוד מנה. מנסיון מהפעם הקודמת אני צוחקת ואומרת שאין מצב שעד 8 אני לא יולדת, בפעם הקודמת ילדתי תוך שעה.

אבל תוך כדי שאני מקבלת את העירוי הצירים מתרחקים אחד מהשני עד שנעלמים.. אני לא מרגישה שום דבר.

אני קצת מתבלבלת, נבוכה...

כשהאחות חוזרת לנתק אותי מהאנטיביוטיקה אני אומרת לה שנעלמו לי הצירים, ושתבדוק במוניטור אם יש בכלל משהו. אולי אני לא בלידה?

היא מחייכת ואומרת לי, אני לא צריכה מוניטור, אנחנו מאמינים לך שאת יולדת... וחוץ מזה את עם פתיחה 4, לא כ"כ מהר נשלח אותך ככה הביתה... את תרצי אפידורל?

אני עונה, בינתיים ממש אין צורך...

אז היא אומרת לי שהחדר לידה הטבעי פנוי ומציעה לי להכנס אליו. אני שמחה ורוצה.

בשביל זה צריך מוניטור אחרון ומושלם. היא מציעה שזה יהיה בשכיבה כדי להשיג תוצאות הכי טובות. אין לי בעיה כי לא כואב לי בכלל...

מתחברת למוניטור, ואחרי חצי שעה מגיעה המיילדת, מנתקת את המוניטור ומזמינה אותנו להכנס לחדר.

4:30

המיילדת מראה לי את כל האביזרים בחדר, שואלת אם אני רוצה חוקן. אני רוצה.

אחרי זה נכנסת קצת למקלחת, מחליפה לחלוק של בי"ח.

אני יוצאת, והמיילדת שואלת אותי אם אני רוצה לראות מה מצב הפתיחה. אני מסכימה, למרות שיודעת שזה נשאר בדיוק אותו דבר.. וצודקת. פתיחה 4.

השעה 5. היא שולחת אותנו להסתובב בבית חולים ולחזור בעוד שעה.

מכינים בקבוק מים עם תמצית עלי פטל

ויוצאים לסיבוב, עולים ויורדים את המדרגות בבניין נשים כמה פעמים. כשאני משתעממת יוצאים החוצה ומסתובבים בשטח ביה"ח. מזג אוויר נעים ואנחנו מדברים ושוכחים שאנחנו בעצם אמורים להיות בלידה..

מדי פעם חוזרות התכווצויות, אבל ממש לא משהו רציני.

בשעה 6 חוזרים לחדר, המיילדת עוד לא שם.

בינתיים אני קופצת על הפיזיו ומוטרדת מהצירים שנעלמו..

היא מגיעה בסביבות 6:20, רוצה לבדוק אותי.

פתיחה 4.5..

היא מציעה סטריפינג, ואני רוצה.

אחרי הסטריפינג אני מחליטה שכל עוד אין צירים כואבים, להשאר במיטה לנוח ולצבור כוחות.

אני נרדמת..

אחרי חצי שעה היא חוזרת להפרד ומעירה אותי. "יאללה, ככה לא נתקדם... אולי תנסי לקפוץ על הכדור?"

היא אומרת שהשלב הבא, אם ארצה, זה פקיעת מים, אבל אחרי רגע מסתייגת, "אני כבר עייפה בסוף משמרת. לא רוצה לקבל את ההחלטה הזאת לבד, תכף תגיע המיילדת החדשה ותחליטו ביחד איך להתקדם, בסדר?"

היא יוצאת, ואני מתחילה לבכות. מיואשת, מפחדת שיחזירו אותי הביתה...

אני קופצת וקופצת על הפיזיו.

באיזור 7:20 המיילדת החדשה נכנסת. אנחנו מדברות, אני אומרת לה שהייתי רוצה ללדת במים, אבל קיבלתי כמה חוות דעת שאולי לא כדאי. (בלידה הקודמת נקרעתי מאד, והיה חשש שזה יחזור על עצמו אם לא תהיה שמירה קפדנית על האיזור)
אנחנו מסכמות שאני אהיה במים עד פתיחה מלאה ואצא ללדת במיטה.

היא רוצה לבדוק מה המצב.

המצב אותו מצב, פתיחה 4.5. אני אומרת לה, יש מצב שאני לא בלידה ושיחזירו אותי הביתה?

היא אומרת, "לא, הביתה כבר לא תחזרי ככה, אבל אני מקווה שיתחיל להתקדם כדי שלא יוציאו אותנו מהמרכז לידה. בינתיים לא תכנסי למים כדי לא להאט עוד יותר את הקצב"

היא שואלת אם פקיעת מים מעניינת אותי, אני אומרת, זה יכול לעזור? והיא עונה שיש מצב שזה יזיז משהו קצת. אני רוצה.. היא בודקת את המיקום של הראש, אבל הוא עוד גבוה מדי ואי אפשר לבצע ככה פקיעת מים..

אני כבר ממש מיואשת.

היא אומרת לי, את יודעת מה? תכף מגיעה לכאן המדקרת, אני מבקשת שישלחו אותה לפה. אולי היא תצליח לעזור להוריד את הראש...

היא יוצאת ואני מתחילה לבכות לבעלי

שסתם באנו בשבת, איך עזבתי את הקטנה שלי בלי סיבה, לא כיף לי פה ואוף....

אני בוכה ובוכה והוא מקשיב ומנסה להרגיע.

אחרי בכי-סטרס שכזה

אני לאט לאט נרגעת

ומנסה לנתב את הדמעות לכיוון אחר

מתחילה להתפלל ולבקש בלב

שתבוא אלינו כבר

ושרק בטוב ובשלום ובבריאות.

ב8:00 מכניסים לי עירוי נוסף של אנטיביוטיקה. אני חושבת לעצמי- העיקר הייתי בטוחה שאהיה כבר אחרי...

תוך כדי קפיצות נכנסת שני המדקרת ומתחילה לדקור... היא מתנצלת על כל מחט ואני צוחקת שזה ממש בסדר. היא עובדת עלי הרבה, אולי שעה. אין שום חדש. לא כואב, לא לוחץ.

היא צריכה ללכת ליולדת אחרת, ובינתיים אני מתחברת למוניטור אלחוטי. המוניטור מושלם.

אני מוצאת שרפרף ומתחילה לעלות ולרדת ממנו כדי להוריד ולבסס את הראש... המוניטור מתחיל לזייף, המיילדת נכנסת ומבקשת ממני להפסיק לזוז כדי שהמוניטור יהיה תקין מספיק זמן.. אני מפסיקה לרגע, וכשהוא תקין לכמה דקות חוזרת לעלות ולרדת מהשרפרף במרץ... שני חוזרת וממשיכה לדקור תוך כדי.

באיזור 9:30 חוזרת המיילדת ורוצה לבדוק התקדמות ---

פתיחה 5. הראש ירד! אפשר לפקוע את המים.

היא הולכת להביא סיר ו2 מסרגות ארוכות. זה נראה קצת מאיים אבל אני כ"כ שמחה שיש התקדמות כלשהי.

זה לא כואב.

אולי תחושה של דקירה קטנה, ושטף של מים חמימים יוצאים ממני. עוד ועוד מים... ותוך כדי שאני מרגישה אותם יוצאים אני מדמיינת את התינוקת שלי שהיתה עד לפני רגע בתוכם, בטח היה לה נעים.. מעניין מה היא מרגישה עכשיו.

סוף סוף נגמר הזרם ואני יורדת מהמיטה. אני נעמדת ומרגישה התכווצות די חזקה בבטן. אני מבקשת שימלאו את האמבטיה.

נכנסת למקלחת, מכוונת את הזרם על הבטן שמתחילה להתכווץ עוד פעם ועוד פעם.

ופתאום... לחץ.

צועקת אליהם: "אני צריכה ללחוץ!"

"כבר??" המיילדת נכנסת ועוזרת לי לעבור למיטה.

היא בודקת. "את עוד לא צריכה ללחוץ, זה רק 6... אבל את מתקדמת! רוצה להכנס למים?"

אני לא עונה, היא עוזרת לי להכנס לאמבטיה.

אני נכנסת ואחרי דקה נוהמת לעברה בקול נמוך ורועד "אני לוחצת..."

אני מרגישה שהלחץ לא נשלט.. היא באה ומסתכלת בתוך המים: "נכון. פתיחה מלאה בואי אני אעזור לך לצאת למיטה"

אני לא רוצה לצאת מהמים. טוב לי בפנים. מסתכלת עליה ואומרת לה

"אולי בכל זאת"

היא מחייכת אלי. טוב, בואי ננסה...

אני במים. הצירי לחץ הראשונים מפחידים אותי. כשעובר אחד אני מפחדת מההוא שיגיע. באיזשהו שלב אני מצליחה לנוח ולהירגע בין לבין. שני המדקרת מכוונת את הזרם מים לגב וזה נעים לי מאד.

כשיש ציר אני לוחצת לפי איך שאני מרגישה. אין לחץ ואף אחד לא דוחק בי להוציא אותה כבר.

היא יוצאת ונכנסת, יוצאת ונכנסת.

המיילדת מחברת סדין לידיות של האמבטיה ונותנת לי למשוך בו. המשיכה בסדין והדחיפה של הרגליים עוזרות לי לתת קונטרה כשאני לוחצת.

אני רועדת כולי מרוב מאמץ. הרעידות האלו מתישות אבל הן גם כל כך עוצמתיות ואני מרגישה שאני מצליחה לחוות את העוצמות האדירות שביציאה של נשמה חדשה לעולם מתוך הגוף שלי. זה מטורף. תחושה כל כך כואבת ומדהימה בו זמנית.

אני לוחצת בדממה, ונחה בהפוגות. זורמת עם התחושות. הכל בדממה. אף אחד לא מדבר. אני מרוכזת כולי.

פתאום הדלת נפתחת ומישהי צועקת פנימה: "הי, אחיות שלך פה!" (אחיות שלי החמודות, הלכו שעה ברגל כדי לראות מה קורה איתנו) 

היא כנראה ממש לא הבינה את הסיטואציה.

מלמלתי "לא עכשיו" והמיילדת סימנה לה לצאת. אז היא אומרת- "אבל מה להגיד להן??"

המיילדת עונה "היא ממש עכשיו יולדת.."

סופסוף היא הולכת

לוקח לי זמן לחזור לריכוז. גם כשיש לחץ אני לא מספיק מפוקסת..

אחרי כמה דקות אני מתכנסת שוב וחוזרת לריכוז, דוחפת ומרפה דוחפת ומרפה.

באחת ההפוגות אני חצי מחייכת אל המיילדת ולוחשת לה- "נו??"

היא אומרת לי, "ממש תכף...." ופונה לבעלי "לא ראיתי עוד כזה דבר, איזה שקט! איזה רוגע! מה זה?!"

אני שוב לוחצת. ושוב נחה לרגע. ושוב דוחפת. והנה אני מרגישה את הראש בפתח. אני מסתכלת ורואה אותו יוצא. (היה זכור לי מהלידה הקודמת שאחרי טבעת האש, הגוף פשוט החליק)

הפעם הראש יצא לאט לאט. המיילדת כיוונה את הראש, עזרה לו לצאת לאט לאט ושמרה על כל האיזור. הסתכלתי על זה קורה. ליטפתי לה את הראש כשרק הוא היה בחוץ, בתוך המים, ושאר הגוף עוד בתוכי... זה שרף נורא אבל אין לתאר את התחושה

המדהימה

10:47

ציר לחץ אחד אחרון וכולה בחוץ. המיילדת שולפת אותה מהמים ומניחה אותה עלי.

אנחנו לוחשים לה

"שבת שלום מתוקה שלנו, חיכינו לך"

אני מחזיקה אותה חזק

שתינו באמבטיה, היא עוד מחוברת לחבל הטבור

היא מתחילה לבכות, ואני חצי בוכה חצי צוחקת

נרגעות ויושבות ככה עוד כמה דקות. המים מתחילים להיות אדומים וזה הזמן שהמיילדת מבקשת לחתוך את חבל הטבור ולצאת מהמים.

התינוקת עוברת לאבא, והמיילדת מביאה סיר (שוב!) ואומרת לי, בואי ננסה להוציא את השיליה. אני נעמדת, היא עוזרת לי להרים רגל על דופן האמבטיה ומניחה מתחתי את הסיר. "לחץ קטנטן..."

אני לוחצת קצת, והשיליה מחליקה החוצה. 

אני עוברת לאט לאט למיטה ובינתיים הקטנה נשקלת, 2.990.

מחזירים לי אותה והיא לא כל כך רוצה לינוק. אנחנו ביחד במיטה עוד שעה בערך. המיילדת בודקת אותי, צריך תפר אחד קטנטן. לתפירה מעבירים אותנו לחדר לידה רגיל.

היה שם גם ממש נעים. היינו שם בערך 4 שעות. התקלחתי, הנקתי, אכלנו, נחנו ונהננו מהקטנטונת. 


חוויות הלידה שלי הותירו בי חותם עמוק ורצון להמשיך ולברר ולהבין את הפלא שקורה שם,
אצל אשה שהולכת להביא חיים לעולם
כמה קריטית העטיפה, החמלה והאהבה בשעות העוצמתיות והשבריריות האלו, לגוף ולנפש...
בהקשבה כנה ללב הלכתי ללמוד
והיום, שנה אחרי, בסיומו של קורס דולות ומדריכות הכנה ללידה, התחלתי ללוות נשים,
ואני מתרגשת ממש ממש, ומתפללת להיות מדוייקת בשליחות החשובה הזאת