בס''ד
באיזשהו שלב,
אחרי אחד ההריונות...
כלומר אחת הלידות...
כלומר אחרי ההתאוששות של הלידה ההיא...
באיזשהו שלב, חזרתי להרגיש טוב וחזקה.
זה היה ממש חידוש! אני עדיין קצת צעירה!
אני חוזרת לתפקד! לעמוד! לעשות דברים!
אני יכולה לבשל! אני יכולה לאסוף את הילדים!
אני יכולה לפנות את השולחן! אני יכולה לשטוף כלים!
זאת הייתה תחושה מדהימה, מרגיעה כל-כך, מרוממת...
כאילו ''קיבלתי את עצמי בחזרה''.
לקחתי עט ומחברת וכתבתי.
כתבתי שאחרי X ימים מהלידה, אני שוב מסוגלת לעשות Y.
ושאחרי X חודשים, אני שוב מסוגלת לעשות Z.
ככה השחרתי כמה שורות, עם נקודות הציון שלי.
שאדע להבא...
ואמרתי לבעלי: בבקשה תזכיר לי בפעם הבאה.
תזכיר לי שזה זמני, ושאחר-כך זה עובר ואני חוזרת לעצמי, בסופו של דבר.
או לפחות תזכיר לי שכתבתי לעצמי ושכדאי לי לקרוא את זה שוב ברגעי ייאוש.
ובהריון שלאחר מכן, באמת הצלחתי לזכור את זה ב''ה.
וכל פעם שהרגשתי שהיחס בינינו לא מאוזן, הייתי מזכירה לעצמי בקול שזה זמני.
(וכמובן שבעצם אני עובדת לא פחות...)
התזכורת הזאת עשתה את הדברים להרבה יותר נעימים.
פחות ראיתי עד כמה אני ''לא עושה''.
הצלחתי לראות יותר עד כמה אני כן עושה.
וגם את כל מה שאני אחזור לעשות בע''ה, בעוד X זמן.
לגבי מה שכתבת אחר-כך, אני חושבת שענית לעצמך מדהים.
גם אני הגעתי למסקנה הזאת שעדיף אמירת תודה על פני אמירת סליחה
(כי בסה''כ לא עשיתי שום דבר לא טוב, להיפך הגמור בעצם...).
זה בדיוק מה שהתחלתי לעשות עם אותו הריון הבא שסיפרתי עליו.
במקם להתנצל שאני שוכבת על הספה ולא מפנה, התחלתי להגיד:
''ממש תודה שאתה מאפשר לי להיות בשכיבה, זה ממש עוזר לי. איזה טוב אתה''.
הרגשתי שזה האיר באור נכון יותר את כל הסיטואציה ושזה עשה לנו טוב.
להגיד תודה, זה תמיד עושה טוב לשני הצדדים...
ובאמת שאנחנו עובדות לא פחות קשה...
בחילות
אנמיה
ורידים
צירים
לידה!
הכאבים של הרחם אחרי
כאבי ההנקה
הקימות בלילה
זה לגמרי עבודה קשה, לגדל את הקטנים האלה...
זה לגמרי נכון שיהיה איזשהו שיתוף פעולה...
הכי יפה כשכל צד מעריך את מה שהוא עושה בעצמו - ואת מה שהצד השני עושה
כשכל צד מצליח לטפוח לעצמו על השכם - ולטפוח לשני על השכם.
זה היופי הגדול שיש בעולם המופלא הזה שה' ברא - שני הורים... לא סתם...
מזל טוב יקרה!! ❤