בעלי במילואים עכשיו.. כבר לקראת סוף הסבב..
אבל אני מתחרפנת מחרדות עליו.
יש לי רקע של התמודדות עם חרדות בכללי אבל זה כבר תקופה מאחוריי.
מחפשת עצות פרקטיות איך מחזיקים בימים הקרובים.
אני תלויה כל כך בכל הודעה שהוא שולח אבל הוא רוב היום לא זמין ואם עובר הרבה זמן מאז ששלח הודעה אני מתחילה לאבד את זה.
הלוואי שיש לכן עצות..
אני מנסה להשתמש בכל הכלים שכבר צברתי אבל זה עובד חלקית..
אין דרך לגמרי לפתור את הפחד
אבל יש הרבה כלים לש חוסן והתמושדות עם חרדות שכדאי ממ שלל וד אותם..אפילו דברים פרקטיים
ממליצה לך לקרוא ולהתי גם עם נשים מהתחום.
ומה לשי יש לומר-
א. לא להיות במלחמה עם הפחד זה בעיקר מקביר אותו.
לקבל שהוא קיים וזה טבעי . אבל למצוא את הדרכים שהוא לא ינהל וישתלט על הכל.
להסיח את הדעת, להרים טלפון למישהי, ללכת להכין לאכול או לנקות לעשות משהו מעשי..
חברות מאוד עוזרות במיוחד מי שבמצב דומה..להפג שלדבר להתכתב..להיות חלק מהקשר נותן כח.
אפשר לחפש הקשר כזה..יש במקומות מסוימים
גם משפחה אם יש..
ללכת לטיפול- עוזר שיש פינה לפרוק ולקבל כלים.
יש גם קווי סיוע טלפוני להתקשר לשתף בזמן אמת
להיות עסוקה..
לתת לעצמך מאחב מפנק 7מתדלק לפעמים- חוג או משהו שמטעין בכח
גם הליכה וספורט מאוד בריא לנפש
עם משפחה קשה לי לדבר על זה כי הם גם בחרדות אז מרגישה שזה רק נותן תדלוק לחרדה שלי ולא מפחית אותה..
חברות אין לי מישהי שמתאים לי לשתף..
איזה קווי סיוע יש?
ומחפשת טיפול שבאמת יכול להועיל בטווח המיידי(לא מצפה לקסמים אבל כן לקצת הטבה)אם יש לך רעיון אשמח
ממה שמכירה.
פרחי באך או מטפל אנרגטי. כל השאר זה תהליך שלוקח זמן לרוב...
יש לי המלצה למטפל טוב אם תרצי.
וגם מצרפת לך תפילה של הרב הינוקא לשלוות הנפש, זה באמת עוזר!! והוא גם ממליץ לחרדות להריח בשמים ולומר אחר כך "ריח ניחוח אישה לה' "
גם בעלי בסוף הסבב וקשה לי ממש, אז להוסיף לזה חרדות נשמע לי קשוח מאד!!
הציפיות שלי מהשבוע הקרוב הם מאד נמוכות, העיקר שנשאר בחיים
מעבר לזה לא מצפה, את השאר נשקם כשיחזור.. אוכל מינימלי, מקווה כמה שפחות לצאת על הילדים אבל גם בחמלה לעצמי
הכל להוריד למינימום
לחרדה- לעשות הרבה הרבה תרגילים, זמן לעצמך, מנטרות בראש של משפטים חיוביים ולהגיד לעצמך שאם יקרה משהו חס ושלום תתמודדי איתו כשהוא יקרה
עזרה מיידית תתקשרי למרכז חוסן או נטל
יש לי חוברת תרגילים לחרדות אם תרצי שאשלח לך
רק רוצה להגיד לך שזה ממש ממש טבעי לפחד.
זה באמת מפחיד מאד. ומה שצריך זה לא להלחם בעצמך אלא לחבק את עצמך. להתפלל. להתחזק באמונה.
מבחינתי, ההתניה הזאת שאם את לא שומעת ממנו את לא יודעת מה מצבו,נכונה לשני הצדדים.
השאלה מה קו פרשת המים.
האם רק כשאת שומעת ממנו אז יודעת שהוא בסדר, וכשאת לא שומעת ממנו יכול להיות שהוא לא בסדר שמצטרף לצד שאני יודעת שהוא לא בסדר,
או שהוא בסדר כל עוד את לא שומעת אחרת.
אני למדתי להעביר את קו פרשת המים לאפשרות השניה. אם קרה לו משהו, אדע על כך במוקדם או במאוחר, אז מעדיפה במאוחר.
כלומר התקשורת איתו לא קובעת אם הוא בסדר או לא. אלא אי תקשורת עם הגורמים הרלוונטיים בצבא, מעידה שהכל לבינתיים בסדר.
כלומר מבחינתי, מה שיהפוך מצב של בסדר למצב של לא בסדר, זה הדפיקה בדלת למעשה, ולא סימנים אחרים.
האמת שזה גם מה שעזר לי גם עם ההריון בסיכון. בהתחלה כשהייתי יוצאת מהרופא הייתי שמחה שראיתי באולטרסאונד שהכל בסדר, ואז אחרי שעה התחלתי לחשוב, רגע אבל לפני שעה הכל היה בסדר, מי אמר שעכשיו הכל עדיין בסדר?
ואחרי יום? ואחרי שבוע?
והחלטתי שאני לא מוכנה לחיות לפי זה.
החלטתי שכל עוד לא ראיתי באולטרסאונד שיש משהו לא בסדר, החלק של אי הידיעה מצטרף לחלק שהכל בסדר בוודאות!
וגם הרופא עודד אותי לחשוב ככה ולהפחית בדיקות וזה באמת מה שעזר לי לא לחשוב על זה כל הזמן ועם הזמן להרפות מהצורך לבדוק כדי להירגע.
ברור לי שלא לכולם התשובה הזאת מתאימה,
בכל מקרה, נקודה חיובית, לפחות אתם קרובים לסוף הסבב שיגמר בשלום ובשלווה בע"ה!
הלוואי שאצליח לעבוד על ההתניה הזאת גם.
זה כל כך פשוט וכל כך קשה.
אלופה שהצלחת לעשות את זה במצב כזה, אני יודעת איך זה להיות עם דימומים והמטומה..
תודה רבה!
אין לי הרבה עצות טובות. אצלי הוא היה יותר זמין אז זה הקל.
אבל כשלא,פשוט התפללתי מהלב. אמרתי תהילים. האמונה הכי עוזרת לי להתמודד.
החופש הזה מציף לי דברים שאני לא אוהבת.
מרגיש לי שאני מגדלת חבורת מפונקים עצלנים.
רוצים רק לקבל ומעט מאוד לתת, אם בכלל.
גילאי 3-12 מאוד בוגרים לדעתי.
כל היום נדבקים אליי, מלא מלא דרישות.
הם לא יכינו לעצמם אוכל סביר - יאכלו מה שהכי קל ומהיר, גם אם זה זבל. למרוח סנדביץ' או להוציא פרי לא בא להם.
משעמם להם - הם רובצים על ספה/רצפה.
פרצופים חמוצים ומלא עצבים.
רוצים רק מסך ולהתלונן כמה שיותר.
אני מבקשת עזרה, גוררים רגליים ועושים הכי מעפן שיש. או שאומרים אין לי כוח, למה אני.
עייפתי, באמת.
מגיע רגע שאני מתהפכת עליהם ונשבעת לעצמי שזהו, שביתה בבית. לא יוצאת איתם, לא קונה להם, כלום.
אבל זה לא עובד כמובן.
אין לי כוחות
יש לי כלל פשוט
ככל שאני נותנת פחות
הם מעריכים יותר
אין לי בעיה עם הרבה מסך
אצלי הם כן מכינים לעצמם אוכל נורמלי מגיל קטן (אני לרוב לא עומדת להכין למי שמסוגל בעצמו)
בעיקרון אצלנו עדיין לימודים
כשיתחיל יש לי תכנון לשבוע הראשון וזהו
אח"כ אני מזכירה להם שהם כבר בילו כהוגן באותו שבוע
הם יאכלו ביסקוויטים ולא יכינו משהו מזין
ואני לא יכולה לעשות הכל בבית זה פשוט מתיש
שאחד ההורים יבשל.
לא מצפה שהם יעמדו ויבשלו לעצמם ולשאר האחים.
אפשר בבוקר ובערב שזה לא ממש ארוחה מסובכת לתת להם תפקידים,
להכין טבלה מה אוכלים כל יום
מה כל אחד עושה
אבל בגדול אנחנו ההורים צריכים להוביל.
זה מאוד מאוד אוטופי לחשוב שהם יעשו הכל מעצמם
זה שזה קורה בבתים מסויימים לא אומר שככה יכול להיות בכל בית
לא מכינה לילדים מגיל 8-9 ארוחות בוקר/ ערב
הם מספיק גדולים להכין בעצמם
ארוחת צהריים יותר הגיוני להכין וגם בגיל 12 כבר אפשר לעמוד ולהכין צהריים לכולם
יכולים להיות תלויים בי כדי לאכול ארוחה מסודרת וטובה.
אם אתן להם להסתדר לבד, הם יסתדרו
אבל יאכלו קורנפלקס עם חלב
עוגיות
עוגה שנשארה משבת
מבחינתם זה בסדר
ואם מבחינתי לא
כאן אני צריכה להתערב.
השיח על תזונה נכונה קיים מגיל אפס
ככה שאין פה ילד שיבחר באופן קבוע לאכול ארוחת בוקר לא מאוזנת
גם אם אף אחד לא מכין לו
בגיל 8-9 כבר יש מספיק יכולות כדי להכין ארוחות קלות
יש ילדים שגם בגיל 18 לא יודעים להכין
לרוב זה בגלל שהכינו להם כל השנים
ארוחה חמה כל יום!
אני לרגע לא מתנערת מהתפקיד שלי..
וזה מרגיז פי כמה שרק כשאני מכינה הם אוכלים נורמלי, אחרת אין להם כוח.
בוקר למשל, בחיים לא יטגנו חביתה, יפתחו טונה או יחתכו ירק. מצידם יאכלו קורנפלקס 5 פעמים ביום.
וכן חשוב לי שיאכלו בריא ומאוזן אבל נמאס לי לעשות בשבילם.
מתלוננים שרעבים ואין להם כוח להכין
ובכללי לא בא להם להתאמץ בכלל
אם הייתה לך אפשרות, לא היית רוצה איזה גמדון בית שיעשה לך הכל ולא תצטרכי להתאמץ?
לא חושבת שיש מה להתעצבן על זה, זה ממש טבעי והגיוני.
איפה שלא צריך להתאמץ, למה להתאמץ?
גם את איפה שלא צריך, אל תתאמצי.
מפריע לך שהם אוכלים קרונפלקס? אל תקני.
איפה שהן יפסידו מחוסר מאמץ, הם יתאמצו.
כשזה משגע אותך, זה מרחיק אותם מלקחת אחריות.
הם מתלוננים שהם רעבים, תעני להם- גם אני.
מה שאתם מכינים לעצמכם תכינו גם לי.
משעמם להם? תשאלי לאיזה תגובה/ עזרה הם מצפים.
נניח מבקשים שתקני חומרי יצירה, תגידי להם שיכינו רשימה.
נניח מבקשים לצאת לפעילות/ אטרקציה תני להם להוביל פתרון מה הם רוצים שיקרה.
לגבי סדר וניקיון, שמתי לב שאם אני מגדירה לילדים זמן למנוחה, ואומרת מתי נגמר זמן המנוחה ומתי המנוחה הבאה, הם משתפים פעולה יפה. לקטנים אני עושה 10 דקות של כרגע, מנוחה ועוד עשר דקות של עזרה.
לגדולים רבע שעה ואז עוד רבע שעה, וזה מספיק כי כשהן משתפים פעולה יפה מספיקים הרבה.
לק"י
אצלי 2 הגדולים בני 10.5 ו-7.5 כן מכינים לעצמם לפעמים אוכל בבוקר ובערב. בדרך כלל לחמניה/ פיתה עם גבנ"צ וזיתים וכדומה.
חביתות לרוב אני אכין.
מעצבן אותי העצלות באופן כללי והתחושה שהכל מגיע להם
וכמו שמישהי כתבה מעליי ככל שעושים בשבילם פחות הם מעריכים יותר
וזה כל כך מבאס אותי
כי אני באמת רוצה להיות האמא שעושה לילדים מאהבה ואני משתדלת להעניק בכיף
אבל מגיע הרגע שאני מרגישה מנוצלת
ואז מתהפכת עליהם ולא בא לי לעשות בשבילם כלום
והתחושה הזאת שאני נלחמת בהם לא טובה לי
אבל הם באמת לא מושיטים לי אצבע
ונגמר לי מזה
הילדים שלך מתנהגים כמו כל הילדים וזה לא נכון להתייחס אליהם כמו איזה נצלנים ולצפות שהם ישתנו מעצמם.
זה חלק מהתפקיד של ההורים לנהל את מטלות הבית ולחלק תפקידים בין הילדים.
אני חושבת שאם הילדים ישתתפו במטלות בהתאם לגילם (למשל הורדת כביסה מהחבל, לזרוק את הפח, לערוך שולחן, לפנות כלים מהמדיח ועוד) גם ירדו לך מטלות וגם יהיה לך יותר "כיף" להכין להם ארוחת בוקר (סתם דוגמא).
צריך לדעת שזו עבודה קשה לנהל את המטלות האלה כי רוב בני האדם כולל ילדים לא נהנים מהן. אצלנו למשל ביום שישי אפשר לראות מסכים רק אחרי שמסיימים את המטלות לכבוד שבת וזה לגמרי מקצר תהליכים 😉
להפעיל מייבש
לסדר קניות (מה שלא גבוה להם)
לאסוף משחקים
לנקות עם מגבונים / תרסיס ניקיון כמו תרסיס לחלונות (לנקות שולחן מטבח, אי, כסאות, ארונות מטבח, מקרר, דלת ויטרינה. עד גובה הידיים שלהם כמובן).
אם יש שואב רובוטי או שואב שוטף הם יכולים לנקות איתו
להזיז את הספה כדי להוציא את הצעצועים שנכנסו תחתיה
לק"י
הם כן עושים דברים, אבל לרוב לא ייזמו מעצמם עבודות בית.
ולמרות שאני מבינה שככה זה ילדים, זה עדיין מעצבן...
אולי שווה לעשות איתם ישיבה ולדבר על הדברים, להעלות מה שכתבת, לחשוב על פעילויות לחופש.
את הילדים נכון לחנך לעזור בבית עבור עצמם-שיתחנכו למידות ותכונות טובות של לקיחת אחריות ואכפתיות ועמל והשקענ וכו וכו
ולהבין שזה תהליך למידה וזה הדרגתי ולוקח זמן
לשים לב שיש שוני בין הילדים -יש לכל אחד תחומים שיותר קל לו לעזור ויש שיותר קשה. ולא צריך את הכל יחד או לדרוש רק מה שקשה
אני משתדלת לבקש מהבת הגדולה ששונאת לסדר למשל... לעשות דברים אחרים
זה לא שאף פעם היא לא תצטרך להתאמץ לסדר
אבל הסדר לא מה שחשוב בייני אלא הלמידה שלה לקחת חלק ולפעמים גם להתאמץ ולעשות עבורו משהו שלא קל לה.
וזה גם נחמד שזה עוזר לנו מדי פעם
אבל להציב את כל הציפיות כדי שיעזרו לנו זה לא נכון בעיני
כי את מתערבבת
את נכנסת לזה בפן אישי
מפרשת שזה כנגדך
והאמת שילדים הם לא כנגדנו
הם פשוט בעד עצמם
וזה טבעי
ואנחנו יכולים לנתב אותם
לכוון אותם להגדיל את הכלי..להרחיב את המבט.. ללמוד להרגיש את הסביבה יותר
אבל זה תהליך
אל תצפי ותתאכזבי כל פעם
תתבונני ותלמדי
מה החוזקות של כל אחד
מה הנק' שחלשות
איפה את חושבת שיש לך תפקיד לכוון
ואיפה לא
מה הציפיות שלך- האם הן עבורך או עבורם?
זה מרחב להתבונן וללמוד ממנו
בהסתכלות שהעשייה שלהם היא 'עזרה'
כי אם הם רק עוזרים אז האחריות נשארת עליך והם לא מרגישים מחויבים למשהו
אצלנו אין משימות ואף אחד לא צריך לעזור
אלא הבית מתנהל בשותפות
אם למישהו נשפך משהו
הוא ינקה
גם אם הוא בן 5
הוא ינקה כפי יכולתו
הוא לא יחשוב שמישהו צריך לנקות את מה שהוא לכלך
ככה בהכנת אוכל (בגיל מתאים) ובשאר ההתנהלות של הבית
נראה לי שזה מתחיל בהתנהלות הזוגית
אני לא אחראית על הבית ובעלי עוזר
אלא שנינו שותפים מלאים באחריות
אם יש תפיסה שהאמא אחראית לניהול הבית
כנראה הבעל והילדים לא יקחו אחריות
בא לך להיות האמא שמעניקה
ומבאס אותך שאת צריכה לבקש ושהם עושים לך פרצופים
אולי את מתבאסת עליהם כי את לא רוצה להיות האמא שדורשת, והם מכריחים אותך להיות כזו.
אבל אם תתבוננו בזה תראי כשאת מניעה אותם לעשיה את הכי מעניקה להם בעולם -
את מעניקה להם מיומנויות חשובות לחיים,
את מעניקה להם שותפות בבית,
את מעניקה להם סיפוק
את מעניקה להם עצמאות.
וכשאת עושה במקומם כשאת לא רוצה - את לוקחת מהם
כי את מייצרת להם אמא מבואסת מלאת טינה.
אני דוקא חושבת שיש עניין כן לעשות בשביל הילדים גם מה שהם יכולים בעצמם, כן לפנק ולתת להם מעבר. אבל להקפיד לעשות מתוך שמחה. ממש להיות ערנית למקום של מה שאת רוצה לתת ואם לא - אז לסרב באהבה.
אני מרגישה על הילדים שלי שהמון זה דוגמא אישית, אם אני מתלוננת על המצב של הבית ועל זה שצריך לנקות - גם הם לא ירצו לנקות, כי מי רוצה לעשות דבר כל כך מבאס?
ילדים חיים בעולם של משחק, לעשות "כי צריך" זה שייך לעולם המבוגרים. אז קודם כל אפשר לחזור להיות קצת ילדים בעצמנו ולחפש איך אנחנו נהנים מהעשיה, וכדי להפעיל את הילדים כדאי להיות כמה שיותר יצירתיים, להפעיל משחקיות גורמים מעוררי מוטיבציה אחרים (דווקא לא פרסים לדעתי)
אגב אצלנו אחד הדברים הכי מעוררי מוטיבציה זה לשמח את אמא...
דבר ראשון על הכבוד שבאת וכתבת
ואת שמה את הדברים על השולחן ועוצרת לשים לב שזה לא מה שאת אוהבת ורוצה לעצמכם...
ממליצה ללכת להדרכת הורים,
הרבה פעמים התשובות נמצאות אצלנו בפנים
אבל עצם זה שיושבים עם בעל מקצוע וחושבים על הדברים מסודר יכול לעשות ניסים ונפלאות.
נשמע שהמצב אצלכם כבר ממש ממש קשה לך והדינימקה היא כבר שבאסה גוררת באסה,
אז אולי כבר כדאי להמשיך למשוך
אלא לתת לזה רגע את ההשקעה בזה ובע"ה יצא מאוד לטובה
ותצמחו בגדול מהמקום הזה!!
אישית אני מאוד אוהבת את התכנים של אורה פולק ומקבלת ממנה,
אבל לא התנסיתי בהדרכה אצלה.
בהצלחה גדולה!!
באמת שקראתי כל תגובה פעמיים. תודה על העצות החכמות! 🫂
אני תוהה לגבי הנושא של תפקידים קבועים. כרגע הססטוס הוא שאני מבקשת לפי הצורך וזה די מעייף אותי אבל בפועל הכי יעיל. אין לי רעיונות לתפקידים קבועים כי הכל בבית דינאמי בעיניי וזה לא יהיה משמעותי עבורי. אני צריכה 'הושטת יד' במהלך היום בכל מיני דברים שצצים ואז מרגישה שאני צריכה להתחנן. משגע אותי שאני מבקשת ואין היענות. השאלה אם תפקיד קבוע יתבצע יותר בקלות לעומת בקשות משתנות בתזמונים שונים…
לק"י
עם פירוט כזה:
- לאסוף 25 פריטים לזבל.
- לאסוף 20 חלקי משחק למקום.
- לבחור משימה נוספת לבחירה.
וכדומה.
במצב שהבית הפוך בהגזמה (כמו שהיה אצלינו לאחרונה) זה לא עזר מאוד, אבל כן הקל. והם שיתפו פעולה יפה (בעיקר 2 הגדולים. בת החמש אספה דברים בלי לספור).
אפשר גם לעשות רשימה של משימות מוגדרות, וכל אחד בוחר 2-3 או יותר משימות:
- לאסוף משחק איקס.
- לשטוף כלים בשריים.
וכו'.
אצלינו לקבל זמן במחשב ביום שישי מותנה גם בלעזור, אז זה גורם לפחות לחלקם לעזור.
ועוד משהו- תבדקי אם יש דברים שגורמים ליותר בלגן בלי לשים לב. אצלינו לצערי זה קורה🤦♀️ ואני צריכה להיות נודניקית על זה. דברים כמו: שמשאירים כלים על השולחן בסוף הארוחה, אוכלים חטיף ולא זורקים לפח, לא אוספים דברים בגמר השימוש (לא מדברת על משחקים גדולים שבשימוש יומיומי. יותר דברים קטנים שמתפזרים לכל עבר).
ושלא תחשבי שאני לא מבינה את הצורך להתחלק בעול הזה. הלוואי ויכולתי להביא עוזרת שתאפס פה, ואז הילדים היו נדרשים לעזור יותר בשביל החינוך, ופחות כי חייבים אותם.
תחשבי שגם לך כמבוגר יוצר קל להיענות למשהו שאת מוכנה אליו נפשית מרא
ולא הקפצה- בואי עכשיו תעשי ככה
לכן עדיף לדבר על הדברים בישיבה מסודרת
בזמן טוב ורגוע
ולעשות בנחת תיאום ציפיות
כשלך ברור מה את רוצה
אבל את גם בהקשבה אמיתית לרעיונות שהם מציעים
נגיד לפנות זבל מחדרים
לקלוף תפו"א
הורדת זבל
שטיפת כלים.
ואז כשצץ לך משהו את פונה למי שהמטלה שלו.
זה מה שעובד לנו כרגע
לגבי זה שככל שנותנים להם הם יותר מפונקים ומתלוננים.
שבת אחת לפני שלושה שבועות אני מוצאת את עצמי מתווכחת עם ילד בן 10 שיפנה את מה שנשאר מהשולחן, אני שוטפת כלים, אני מטאטא, אני מכניסה סלטים לקופסאןת...רק תפנה את בכמה צלחות שנשארו בשולחן שזה ממש 3 צעדים בין השיש לשולחן.
''למה רק אני? " וכו'.
ואז יצאתי על כל הילדים שלי ב200 קמ"ש על כל ההתנהגות הזאת (פיות מומלץ) והודעתי להם חגיגית שאין יותר את זה אצלי בבית.
יש לי לוח מחיק, כל יום אני רושמת לכל ילד משימה, רשימה מסודרת ומקריאה למי שצריך. לפי הגיל שלו, למשל ילד בן 4 להוריד כביסה.
ילדה בת 6 לפנות שולחן ולנקות (בסדר, זה לא הכי נקי..) ילדה בת 8 למשל, לסדר חדר שלה... ילד בן 10 פעם למדתי אותו לנקות שירותים, ממש הסבר מפורט, אז לפעמים דברים כאלה. וגם לפעמים המשימה יכולה להיות לחתוך ירקות לארוחת ערב וכד'. הם יודעים שאם הם לא עושים את המשימה הם לא יכולים ללכת לחברים/ מסך/ בריכה/משחק.... תלוי מה יש באותו יום. מה שאני באה להגיד, שכשהכל מוגדר, קבוע, מסודר, אז יותר קל להם להפנים שיש לזה תוקף.
אבל לדעתי ממש חשוב לחנך ילדים מגיל צעיר שאין פה משרתים ושום דבר לא נעשה מעצמו
וזה ממש חובה לשאת בעול של הבית ולהיות חלק.
כשהתחתנתי והגעתי לבית של חמותי הייתי בהלם לראות איך היא
מכינה את כל השבת, מארגנת את כל הבית, עורכת את השולחן, מורידה כלים
מגישה מנה הבאה, שוטפת כלים וכו' וכו'
וכולם יושבים להם באיזי בנחת ומדברים.
וכששאלתי את בעלי על זה הוא היה ממש נבוך
הם פשוט מעולם לא חשבו על זה.
כיום בעלי ואני משתדלים לעזור שם הרבה וגם הכלות הבאות שהגיעו.
אבל הילדים בבית לקח המון זמן עד שהבינו שאמא היא לא משרתת ולא אמורה לעשות הכל בעצמה
אבל אם אמא לא אומרת כלום ולא מציבה גבולות אז איך הילדים ידעו.
וגם כשאני הייתי ילדה, היינו כמו הילדים שלך
מתי שרק יכולנו להתחמק מעבודות הבית התחמקנו
כי מה לעשות, קשה לשכנע ילדה בת 10 שזה כייף לשטוף כלים ולסדר סלון
והיו פעמים שהיא עשתה לנו שביתה והבהירה שאצלנו זה לא קביל.
ואם אף אחד לא שטף כלים בשריים מאתמול אז אופס אין לה איך להכין ארוחת צהריים למחרת.
רהב מאיר, אני אוהבת. היא מעלה בדכ בשלישי.
שיעור של 20 דקות שמכניס קצת לאווירה..
עוקבת איתך לפודקאסטים מעניינים
שעשני אישה. איך לריב נכון.
יש עוד מלא פודאקטים של שעשני אישה בנושאים אחרים ממש מרתק להבין את ההבדל בנפש שלנו, מה מניע אותנו ומה סוגר..
עוד אחד עם שעשני אישה עם אלירז פיין.
גיקונומי- ראם שרמן
היסטוריה עם יובל מלחי (במיוחד הסדרה על יציאת אתיופיה)
חושבים טוב- יהודית כץ
פופקורן- ליאור פרנקל
רשת עושים היסטוריה (עושים היסטוריה, התשובה, עושים טכנולוגיה, עושים חשבון)
קדמא- היסטוריה יהודית- נועם אשכולי
חשיבה פורצת דרך- פז אושרן
מפלגת המחשבות- מיכה גודמן ואפרת שפירא
חיות כיס
המנגנון- שאול אמסטרדמסקי
משפט חוזר (כאן)
המעבדה (כאן)
המשחק הגדול (דוד ניצן פוקס)
איך הצלחת (עידן בן אור)
"אנשי הקשב"
"המוג'ו של בן בן ברוך"
"הפודקאסט של דניאל דושי" - פרקים עם משה פייגלין ועם גלעד אלפר היו מאוד מעניינים
ספונג'ה, נסיעות (נוסעת לעבודה בתחב"צ), בהליכות, בערב מסיימת הרדמות אומרת לילה טוב, עדיין נמצאת בחדר מקפלת כביסה או משהו עד שיירדמו, אבל זהו, לא פונים אליי זמן שלי עם איזה פודקאסט חח
יש לעדן הראל פודקאסט חדש דיבורים מגן עדן
יש את רחל בזק- יותר שיעורים שלה,
יש את "מהתמכרות לגאולה" (קצת סיפורים קשים לפעמים, אז תראי אם זה מתאים)
יש את "מה בליבא"
פודקאסטים זה החיים🥰
תודה רבה רבה!
קשה לי למקד כי באמת כל נושא יכול לעניין מבחינתי: תורני, מדע, מחשבים ומתמטיקה, היסטוריה, אקטואלי... הסגנון מעבר לנושא יותר יקבע לדעתי (אבל אני לא יכולה לתת דוגמאות כי אני לא מכירה כרגע כל כך. בזכותכן מקווה להכיר בקרוב 
תודה!)
אני מקשיבה לפעמים לפרקים של בגוף ראשון (של מיכל פרינס, לדעתי כבר מזמן הפסיקו להקליט אבל אני מקשיבה פעם באף פעם), זה על מיניות וגוף בחברה הדתית
ובהמשך לעושים היסטוריה שמישהי כתבה פה - יש להם את עושים פסיכולוגיה שאני ממש התחברתי אליו. כל פעם פרק על משהו אחר בעולם הפסיכולוגיה (בעיניי מעניין מאוד וחלקם גם חשובים מאוד, כמו על דיכאון אחרי לידה וכו). לא צריך להבין בנושא מראש, היא מסבירה די טוב.
קיבלתי את ההמלצה פה בפורום, ממליצה
אני התחלתי לשמוע לא מזמן את אוכל נפש של שירי כהן. מדבר על הקשר בין אוכל לרגש
חוץ מזה יש את אחד ביום שמאוד מאוד מעניין, כל יום סיפור על נושא אחד בכותרות אבל לעומק.
כאילו, איפה זה יושב? ביוטיוב? בספוטיפיי?
וב YouTube music
עוגן משפחתי של הרב שלום ודבורה הרצל
משפחה פודקאסט - יש להם מלא נושאים. שואה/ פודקאסט לנשים על עבודת המידות, אימהות, יציאה לעבודה ..
לי היה מעניין ממש..
נחשבת לדרגה של התמ"ת?
ממש ממליצה.
כבר יומיים של כתמים ובניגוב
מנסה לא להלחץ ושאולי תכף המחזור יגיע
אבל לא מצליחה וכן נלחצת
בעקרון הרחם נקיה
והשארית שהייתה יצאה, הרופא ראה ביוץ לפני שבועיים אז זה מתאים למחזור
ואני צריכה להתחיל גלולות ולא מבינה מתי להתחיל
נכון המחזור יגיע בימים הקרובים? יאללה חבל על כל יום שגם ככה בעלי בצבא וככה אני אטבול יותר מוקדם
פליז אל תגידו לי לבדוק הריון.. אחרי 2 הפלות רצופות אני רוצה שקט. גם אין שום תסמין של הריון כמו שתמיד יש לי בהריונות. יש כאבי בטן של לפני מחזור
היי בנות אני 6 ימים לאחר ביוץ ו7 ימים לאחר הזרעה
מיום שבת אני מרגישה תחושות מוזרות מאוד
התחיל בנפיחות מטורפת בבטן (שלרגע חשדתי שיש לי רגישות יתר שחלתית אבל זה עבר לבד) עם בחילות והקאות ועייפות
ממשיך ללחצים בבטן תחתונה יבגב תחתון (לא כאבי מחזור, משהו שונה) רגישות בפטמות וזרמים בשדיים (כמו דקירות מתפשטות)
תראו אני מנסה לא ליפול לאשליות האלה גם בהריון של קטני לא היה לי תחושות מוקדמות בכלל בזמנו גיליתי נטו בגלל איחור במחזור..
בהפלות שחוויתי (3 במספר) אז כל אחת מהן בתחילת ההריון הרגישה שונה
רק להבנה שלי עם עצמי אשמח לשמוע שיתופים של מי שהרגישה ככה?
אני פיזית חד משמעית מרגישה שונה מכל pms שחוויתי בכל שנותיי
מקווה שאצלך זה באמת התחלת הריון 🙏
מתאים לשלב הלוטאלי ואם את מקבלת תמיכה אז בכלל...
זה גם מה שגורם לתחושות האלה בתחילת הריון - פרןגרסטרון בכמות גבוהה..
אני והרבה ממשפחתי עברנו את זה ועדיין בהתאוששות
לעניות דעתי זה יותר הגיוני שנדבקת ממשהו מאשר תסמיני הריון כשבוע אחרי ביוץ
כי גם אם התפתח משהו זה עדיין רק בשלב ההשרשה, עוד הבטא בקושי עלתה.
הלוואי וטעיתי...
מאחלת לך הריון תקין וקל, בבריאות, שבמחה ובידיים מלאות
יכול להיות שזה גם תופעות של גירוי יתר
לי באופן אישי תרופות פוריות גרמו לי לתופעות לוואי נוראיות
הרגשתי ממש חולה כשלקחתי
לא ויראלי
אני מזהה ויראלי
בויראלי אני מגיעה לעירוי ועעלפון
יכולות להיות לחלוטין מהתמיכה שמן הסתם את לוקחת. מניסיון....
מבינה אותך ממש. אבל רק בדיקת דם בזמן. עד אז כמה שיותר להתעסק בדברים אחרים.
התחושות הן לא סימן. יכול להיות מישהי שהרגישה ככה ונקלטה ויכול להיות שלא....
כמו שרשמת פעם ככה ופעם ככה ואין משהו חד משמעית
את עדין בהתחלה, רק 6 ימים מהביוץ. ואת כל כך רוצה וזה לגיטימי לרצות לדעת אם הצליח או לא.
בשלב הזה אין אפילו השתרשות. אם יש הפרייה או לא, זה לא מורגש בגוף לדעתי
תתפללי שהצליח, בע"ה שנתבשר בשורות טובות
ולהשתדל להרפות. עשית את ההשתדלות שלך, עכשיו זה בידי ה'
סנסו טסט שלילית
זהו, אבוד?
שכדאי לחכות לבדיקת דם, הכי אמינה, במיוחד הטיפולי פוריות. מנסיון..
בהצלחה רבה!
גולדסטאראבל אולי עדיף שלא לתלות את כל התקוות וכן קצת להתכונן לקבל גם לא..
בגיל 27?
כמובן שהכל מאת ה' והוא היחיד שמחליט מה יהיה ומתי וגם אם מתחתנים בגיל 18, זה לא מבטיח שום דברררר אבל שואלת באופן כללי.
אני כל הזמן חושבת על זה שאולי אין סיכוי למשפחה גדולה...
כי אני לא מסוגלת נפשית ללדת כל שנה.
מילואים, מצב כלכלי, עומס נפשי והכל ביחד
מצד שני כל כך רוצה וחולמת על זה
לא יודעת מה אני רוצה מכן...
הלוואי שה' יקרב אל כולנו רק את הטוב
זה אומר להיות סביב זה הרבה מהזמן
אולי לשים קצת דברים אחרים בצד...
ולהיות ביחד בשותפות...
לקבל עזרה.
חושבת שזה אפשרי.
לאמא שלי יש שמונה ילדים, והגדולה נולדה כשהיא היתה בת 26.
הראשונים צפופים, אחר כך קצת יותר מרווח.
אבל זה לא באמת משהו שאפשר לתכנן מראש יותר מידי. זה לא לגמרי בידיים שלנו, וגם לא לכל אחת יש את המסוגלות ללדת ככה כל שנתיים.
9 ילדים
ילדה את הגדולה בגיל 27
את הקטנה בגיל 42.
הפרשים של שנתיים פלוס מינוס.
ומסכימה גם עם הסוף... לא הכל תלוי בנו ובטח שלא ילודה.
ברווחים די גדולים בין הילדים (בעיקר בקטנים)
אמא שלי התחתנה בגיל 25 וילדה תשעה ילדים, אבל ברווחים די קטנים (חוץ מאשר בסוף).
לא יודעת בת כמה את עכשיו, אבל אולי כדאי לעשות בירור פוריות ורזרבה שחלתית כדי לדעת בערך עוד כמה שנות פוריות נותרו לך ולתכנן את הילודה בהתאם?
אבל באמת - הכי חשוב שיהיה אפשר לגדל את הילדים בנחת ובבריאות, ולא הכמות שלהם...❤️
אבל הם כן מאוד צפופים
ולא חושבת שזה מתאים לכולן
וחושבת שכדאי לברר את הרצון
משפחה גדולה זה חלום מקסים
אבל גם משפחה שמחה זה חלום מקסים
אל תציבי יעד מספרי של ילדים
אל תכריחי את עצמך ללדת כל שנה אם זה לא טוב לך
אל תתכנני רחוק
תהי מדויקת כל פעם מה נכון לך כרגע
אולי בסוף תקבלי את המשפחה הגדולה כמו שחל ת.
אולי בסוף יהיו לך קצת פחות ילדים.
אבל אל תחייבי את עצמך לתוכנית עבודה לא בכוחותיך.
החלום יתן בך את הרצון.
וההקשבה והדיוק- יאפשרו לך לממש אותו בשמחה ובכוחות.
לי אישית זה היה נכון הלא למנוע
לא שזה קל
אבל זה כן היה לי נכון
ודוקא בגלל זה אני אומרת שלא חיים מתוך סיסמאות
אלא בקשב וסבלנות לכוחות
נניח אם יולדת כל 3 שנים אז 27,30,33,36,39 ואפשר גם 42 שזו גם בחירה אם ללדת בגיל כזה.
ואז זה 6 ילדים לא מאוד צפופים.
פשוט יש כ"כ הרבה הגדרה אישית בתוך זה:
מה זה הרבה ילדים? מה זה צפוף? עד איזה גיל ממשיכים ללדת?
בהצלחה!
לק"י
אני ילדתי את הגדול בגיל 26, יש לנו 4 ילדים (אני כבר בת 36), ואני חושבת שביולוגית הגיוני שיהיו לנו גם 6 ילדים.
והפערים אצלינו הם של 2.3- 3+ שנים.
האם זה אומר שחלומות לא יכולים להתגשם? לא
אבל להבין שחש חלום ויש את המציאות
והמציאות משתנה כל הזמן
הנוסחא שלי זה לעבוד בשיטת n+1
N זה מספר הילדים כרגע
וכל פעם חושבים על ה +1,
תגיעי אל היעד של משפחה גדולה- מצוין
לא תגיעי- גם בסדר
(זה לא שלחלום אין השפעה, יכול להיות שהוא יתן לך את המוטיבציה לקבל את ההחלטה על+1
אבל רק לאחר ניתוח המציאות והכוחות, בלב שלם ומתוך רצון אמיתי
שהתחתנו אאל"ט בגיל 34
וילדה שישה ילדים.
אז המצב שלך ממש טוב
אבל האמת נראה לי מיותר להתעסק בזה
עדיף לחיות בכאן ועכשיו.
זה יפה הצהרת כוונות. זה חשוב שיש מטרה כללית.
אבל בתוך זה (במיוחד בנושא כזה) לא הכל בידיים שלנו.
ולכן כל פעם מחדש צריך לבדוק מחדש את מצב הבית/המשפחה/הכוחות. ולהחליט אם ומתי מתאים לנו עוד אחד.
אם בסופו של דבר נגיע ל5 או 6 או 9 ילדים, זה רק ה' יודע. העיקר שלאן שנגיע שזה יהיה מתוך שמחה.
שבוע 29 בשבועות האחרונים קרה לי כמה פעמים סיטואציה כזאת :
בדרך כלל זה קורה שאני בקניון או בסופר לפתע אני רואה שחור הכל מרצד , נקודות שחורות , שומעת כמו ציפצוף באוזניים , בחילה פתאומית וכאב בטן וסחרחורת
אני מתיישבת ואחרי רבע שעה זה חולף
זה קרה לי גם פעמים בודדות בבית .
היום הייתי בקניון וישבתי בספסל שלפתע עין ימין התחילה לראות קצת שחור ולרצד ולא הצלחתי לראות בשדה הראיה רק מה שממול
אחרי עשרים דקות זה הפסיק לא היו לי עוד תופעות אבל עכשיו קצת כואב לי הראש וקצת בחילה :/
הצאט gpt אומר שזה לא נשמע טוב
ממליצה ללכת להיבדק.
תרגישי טוב!
קלאסי לטשטוש ראיה וחלילה רעלת
ממליצה ממש להיבדק
מישהי היתה? בכלל / בסיור המודרך? אשמח לשמוע איך שם, והאם מתאים לציבור הדתי?
חמוד סהכ. אני לא מתלהבת ממוזיאונים בכללי
לא היתה איזו בעיה של תכנים לא מתאימים למיטב זכרוני
הבת שלי היתה אז בת שלוש בערך וזכור לי שהנתה שם, היה אפשר לנסות לנגן בחלק מהכלים
ריבוזוםהעניין שאנחנו לא קרובים לירושלים, ויש שם הרבה דברים שקורצים לי...
הייתי שם ביום כיף עם אחד הבנים שלי - נתנו לנו טאבלט ואוזניות ואיתם עשינו סיור עצמאי..
זה בעצם בנוי סביב מוזיקת של העדות היהודיות השונות, ובסוף שירת הלוויים במקדש.
לי היה חבל שלא היו כל כך אפשרויות לילדים להתנסות בעצמם בנגינה
מחר- זה בעייתי? שבוע אחרי הצום אנחנו בנופש… נהיה הרבה בים ובריכה והשיער שלי מקורזל..
או אם מכירות את היישוב.
אשמח לשמוע.
מאנונימי כי שואלת גם סביבי
יש משחות/ טיפול לזה?
תינוקת בת 3חודשיים והאזור ממש מגורה...
(הרופא הרגיל שלנו במילואים, ואני לא אוהבת את הרופא השני במרפאה)
כדאי לקלח בלי סבון אם מתפתח משהו. רק מים
אני לא שמה אף סבון מהלידה . רק שהעור כבר לא עדין מדיי. שמה רק בראש פעם בשבועיים . מה שיורד לגוף יורד וזהו
לגבי איך לטפל אפשר לשים בפנטן אולי . ירגיע
זה צריך להדאיג ?
מצד שני הרופא אומר שבגלל שאני רזה וקטנה הוא לא מצפה ליותר מזה אבל להגיע שוב בשבוע 34
אמרו לך באיזה אחוזון הוא? לאיזה שבוע הוא מתאים?
בפעם הקודמת שנבדקת הוא היה בגודל רגיל?
צריך לעקוב שהוא לא ממשיך לרדת באחוזונים.
ואם כן, יפנו אותך למעקב יותר צפוף כדי לבדוק שהכל תקין.
לפעמים כשהעובר לא גדל מספיק, חוששים שיש משהו שמפריע לו ומעדיפים לילד יותר מוקדם כדי שיגדל בחוץ.
מוזמנת לשאול עוד.
עליתי מתחילת ההריון 6 ק"ג , אולי בגלל זה ?
כרגע שוקלת 52.5
בעיקרון אני גם נולדתי 1.900 לא יודעת אם זה קשור
שאר האחים נולדו ממש רגיל
הריון ראשון לכן אני קצת לא יודעת
יש גרף כזה שמראה אחוזונים עם כוכבית שמציינת את המיקום של העובר על האחוסונים. זה יכול לתת לך אינדיקציה.
אבל אחוזונים זה לא הכל, לפעמים יש משמעות גם לאיפה הפער מהממוצע. למשל בהריון השני שלי היה לעובר היקף בטן קטן מהרגיל והרופא ביקש לעקוב ולראות שזה מסתדר ושאין סימנים שמעידים על איזשהו עיכוב התפתחותי תוך רחמי (iugr או משהו כזה) שאחד הסימנים הראשונים שלו הוא היקף בטן קטן. אז ממליצה לך לשאול את הרופא מה בעצם יכול להיות, לידע כללי שתדעי יותר טוב מה לחפש בבדיקות הבאות
לפעמים הטכנאית בדקה את האחוזון.
מה שכן היה כתוב-
על כל חלק שבדקו, לאיזה שבוע הוא תואם. ובאופן כללי, לאיזה שבוע העובר תואם בגודל.
זה בעייתי אם יש פער של יותר משבועיים.
ואגב למען הסר קנאה- התחלתי הריון במשקל גבוה יחסית אלי אז זה לא שאני רזה
אולי ההפך-
בגלל שהעובר קטן, עלית פחות.
המשקל שאת נולדת יכול להיות קשור, אם זה גנטי.
את יודעת למה נולדת קטנה? באיזה שבוע?
תמשיכי במעקב לפי מה שהרופא אומר.
גם אם יוולד תינוק קטן, בדרך כלל הכל בסדר.
יש לי הרבה כאבי ראש וחולשה, הרופאה ראתה שהברזל שלי נמוך וגם הb12 ונתנה לי מרשמים לזריקות לb12, לברזל ובנוסף צריכה לבדוק כל יום סוכר במכשיר ביתי שאני דוקרת את עצמי וזה מעייף, וחוששת שיש לי גם סוכרת הריון 😕
מרגישה ממש מותשת בהריון הזה, עדיין עובדת.
בע"ה עוד שבוע גומרת
ויש לי עוד שלושה ילדים ב"ה ..
מאחלת לך ששאר ההריון יעבור בבריאות ובנחת🙏
אני חושבת שהדבר שלי הכי קשה בהריון הנוכחי שלי שהוא גם מאוד מאתגר, זה לקבל את עצמי שזה המצב ושאני לא מוותרת לעצמי / סתם מתפנקת.
כמה דברים שעזרו לי ועדיין עוזרים זה:
1. לשתף את בעלי בקושי שלי כדי לקבל ממנו תזכורות קודם כל ברמה הרגשית- שהוא יזכיר לי שאני לא מתפנקת וכמה מדהים הדבר שאני עושה (ממש הדגשתי לו די מההתחלה שזה עיקר התמיכה שאני צריכה כשאני משתפת במחשבות האלו)
2. להנמיך ציפיות מעצמי ממש ל-0. יצא לי לאורך ההריון להכניס שבתות עם כיורים מלאים, רצפה מטונפת, אוכל מינימלי- וברוך השם שרדתי כדי לספר.
אני לא גאה בזה, אבל כן גאה בעצמי שהייתי קשובה מאוד לגוף שלי.
3. לזכור שזה זמני. שזה לא מגדיר אותי. שהחולשה הזאת לא תלווה אותי לנצח ובינתיים לנצל אותה כדי לישון טוב, לקרוא דברים שלא הגעתי אליהם, ללמוד משהו. אני לא בשמירה רשמית- אבל לגמרי מתייחסת לעצמי כזקוקה להמון מנוחה גם אם זה על חשבון דברים אחרים. וחשוב מאוד לא לזלזל בתוספים שהרופאה רשמה כי לפעמים זה יכול לעשות הבדל של שמים וארץ בתחושות.
חיבוק והרבה כוח!
ממש מתלבטת אם זה הכרחי או לחכות לכיתה א.
עם ההתפרצות וזה.. השאלה אם סתם מנפחים בתקשורת או שיש עניין.
את מתכוונת להשלמת חיסון לילד שלא קיבל בזמן?
אני מחסנת בזמן, אז אין לי מה להשלים.
חשבתי שהתכוונת להקדים את החיסון של כיתה א'.
אף אחד לא דיבר איתי על זה איזה קטע
אולי זה חיסון שמקבלים בשגרה גם ככה?
היא בת שנה וחצי, את החיסונים האלה היא קיבלה לפני 3 חודשים ואמרה שההמלצה היא לחסן עכשיו שוב במקום כיתה א'.
נראלי תמוה מאוד עבר רק 3 חודשים אז מה הקטע. עשיתי בסוף רק צהבת מה שבשגרה וזהו.
יש פרק זמן מינמלי
את סדר החיסונים קובעים לאו דווקא לפי הזמן המינמלי למנה הבאה
(היה פה לא מזמן התפרצות של אבעבועות, חשבתי להקדים רק את של בן ה6- כי הוא אוטוטו בכיתה א והומלץ לי להקדים גם את של בת ה4... וכששאלתי אם זה לא מוקדם מידי- זה מה שענו לי)
אבל אולי באמת זה לא משנה (השאלה אם 3 חודשים זה כמו שנתיים).
מניחה שנחכה עוד שנה לכיתה א'.
בדיקת ראיה וכזה, אמרו בואי נחסן אותה עכשיו במקום כיתה א. לא התכוננתי לזה טכנית ונפשית ולא הילדה
אז לא עשינו… אמרה אז אני עושה לך המלצה במערכת לגיל 5.
על בן השנתיים לא אמרה כלום, קיצר לא יודעת.
והאחרונה לקראת גיל 6.
זה בלי חיסונים. רק מעקב גדילה והתפתחות.
לק"י
ואז כבר מודדים גובה ומשקל, ואולי עוד כמה דברים.
(גובה ומשקל מודדים גם בכיתה א', אז מי שעשה בטיפת חלב לא מודדים לו בכיתה).
בדיקת ראיה מומלץ לנו לעשות אצל ר.עיניים (כי שנינו עם משקפיים), ובדיקת התפתחות- אני חושבת שאני מסוגלת לראות בעצמי אם יש בעיה.
לא בטוחה גם אם התקשרו אלינו להגיד שצריך להגיע או רק בביקור האחרון בגיל שנתיים.
שיח סודהקטנציק מרים את הראש יפה, נמצא המון על הבטן, משחק והכל, אבל לא זוחל בכלל
הוא מתייאש מהר ממשחק רחוק ועובר למה שקרוב, אם מרחיקה גם את הקרוב אז פשוט משחק עם הרצפה או מתחיל להתלונן ועד שמרימים הוא מסכנוני...
אמורים כבר ממש לזחול בגיל הזה? כולם מלחיצים אותי שהוא לא זוחל עדיין ושכבר אמור להיעמד על 6 וכמעט לעמוד בכלל על 2..
איך מעודדים אותו לזחול?
שלי בן עשרה חודשים, התחיל לפני כחודש לזחול קצת גחון, עכשיו זוחל במרץ.
עוד לא נעמד על 6 (כן מנסה ונופל אחרי שניה).
היינו השבוע בטיפת חלב, היא בכלל לא היתה מוטרדת, אמרה שיש זמן והוא פשוט כנראה לא מהזריזים.
הוא כן מתהפך?
זה ילד ראשון? אצלי מניסיון כולם עושים את הכל בקצב איטי ואחר כך אין שום פער.
גם מסתובב 360 על הבטן, רק לא מתקדם.
וכן, ראשון. אולי כולם אצלי יהיו ככה ואז אהיה רגועה בילד הבא
נראה לי הטווח התקין זה עד 9 חודשים.
כשהוא שוכב על הבטן הוא מסתובב סביב עצמו?
זה שלב מקדים לזחילה.
אפשר לחפש סרטונים איך לעודד זחילה.
יש משהו שמחזיקים את הרגליים והוא צריך לדחוף.
יש תינוקות שמתפתחים יותר מהר ויש כאלה יותר איטיים, אבל גם הם בסוף מגיעים לאותם דברים.
הוא אמנם קצת איטי לבני גילו, וגם בהליכה קצת מתעכב, אבל הכל בסדר מותר גם להיות קצת יותר איטי
העיקר שיש איזושהי התקדמות.
אמורים לראות התקדמות פיזית,
לכן תלוי מה השלב שלו.
זחילה ממש עדיין זה בטווח, כמדומני עד 9 או 10 חודשים.
לעמוד על 6 ועל 2 בכלל לא חובה עכשיו.
אם הוא ממש לא בכיוון, כדאי לבקש הפניה לפיזיותרפיה, גם ככה לוקח זמן עד שמגיע התור, ומקסימום יגידו שהכל תקין, או יתנו כמה טיפים להמשך.
אני לא יודעת להגיד אם זה תקין או לא
אבל אצל הילדים שלי כשהיה נראה לי שהם נתקעו ולא הצליחו לעבור לשלב הבא הייתי עושה יום יומיים תרגילים וממש מהר ראו שיפור.
אפשר לנסות תרגילים לעידוד, אבל זה לא מלחיץ.
איך לעודד? אלו העצות שקיבלתי באותה סיטואציה בגיל 8 חו' (היום הוא רץ מטפס וקופץ😅)
אפשר להניח אותו על הבטן עם הרגליים ליד הקיר כדי שיחווה שתנועה של הרגליים דוחפת אותו קדימה כשהוא בטעות בועט בקיר. אפשר על אותו רעיון לתת לו קונטרה עם הידיים שלך.
ולשים אותו עם כמה שפחות בגדים על שטיח/ דשא סינטטי כדי שירגיש את הגוף שלו.
זחל על 6
חודש אח"כ למד לעמוד
ועכשיו הוא שנה וחודשיים הולך באחיזה בדברים.
בלי לחץ יש תינוקות שככה מתפתחים
4 הגדולים הפסיקו מעצמם סביב גיל שנה
אז הייתי גם טרודה מאוד בקטנטנים וזה היה לי הקלה, אם כי תמיד בכיתי איזה יומיים שלושה על זה
עכשיו אצל החמישי, שהאחים יותר גדולים ויש לי יותר פניות קיוויתי להמשיך להניק עד גיל שנה וחצי לפחות
אבל לא.. מגיל שנה כבר בקושי רצה
מוצץ שניה והולך
לפני שבוע הפסקתי כבר לנסות כי ראיתי שהוא ממש לא בעניין, וזה עצוב לי 🥺
זה קשר כל כך מיוחד בהנקה
ולא יחזור לעולם.
יש גם יתרונות לסיים עם זה
בעיקר בהשפעה על הזוגיות
אבל זהו
נגמרה ההנקה.
תודה לה' על שפע של חלב במהלך כל השנה
אף פעם לא היה חסר לו
וזה מדהים וניסי כל כך.
מאחלת לכל המניקות
שפע של חלב
ושילך בקלות ובטוב ❤️❤️
גם לי תמיד היה קשה ועצוב להפסיק הנקה... זה סוג של פרידה...
עולות לי דמעות רק מלכתוב ולהיזכר בזה...
זה לא משהו שמבינים בשכל, כי בשכל הבנתי שצריך להפסיק, אבל הרגש...
איזה דבר פלאי זה להיות אמא
כל כך הרבה דקויות ועניינים פיזיים וגם רגשיים
הכל מתערבב ביחד
לא מובן מאליו
לק"י
אצלי הוא גדול יותר ודי מיציתי את ההנקה, ועדיין קשה לי להפסיק לגמרי (אולי כי הוא כי רוצה, למרות שזה עומד על הנקה לפני השינה, וגם זה קצת התחיל לזגזג).
אבל לא יודעת להגיד לך כי כאמור הפסיקו תמיד סביב גיל שנה
עכשיו נזכרתי שיש לי כמה מנות חלב במקפיא (כתבתי על זה שרשור פעם) חיממתי לו מנה אחת והוא שתה בכזאת התלהבות שזה ממש ריגש אותי
אז אני כנראה לא אחזור להניק אותו
אבל אתן לו מידי פעם ככה וזה ממש משמח אותי
אני יודעת שכנראה אצטרך להפסיק להניק בקרוב. בינתיים מתענגת מכל דקה של חיבור.
כמו שאת כותבת צריך להודות על שפע של חלב ובריאות.
וואו אני מתמלאת דמעות רק מהמחשבה על זה
זה משהו שחזק ממנו הרבה פעמים.
בהצלחה בלהתרגל לחיות לבד.
אני ממש מרגישה אותם
אפילו שאני בעיקרון מקבלת מחזור בהנקה
עדיין מרגישה שינויים כשמפסיקה הנקה
האמת שהפעם הרגשתי פחות
כי הפסקתי מאוד לאט
ניסיתי עוד המון זמן למשוך את זה וכן להניק אותו
אז היה מוצץ טיפה פה וטיפה שם
ולא בבת אחת
בפעם האחרונה שהנקתי לקח לי המון זמן להשלים עם זה.
ב"ה אחרי שעשיתי את זה כמה זמן אחרי כבר הרגשתי משוחררת יותר.
אבל זה שונה, זה היה מעל גיל 3.
