היי לכן.
כתבתי כאן בעבר פעם ומאוד עזרתן.
אני ובעלי מנסים חצי שנה. זה החודש השביעי, ועכשיו אני ביום ה- 22.
אנחנו צעירים ובריאים, ואני יודעת שחצי שנה זה לא "הרבה" במובן הרפואי המקובל, אבל אני מרגישה שאני מיואשת. אני מאבדת תקווה ואני בוכה המון.
אני יודעת במעין ידיעה עמוקה ומשונה, שאין אצל בעלי שום בעיה. אני משוכנעת בזה. העניין הוא - שגם אצלי אין בעיה. זה נבדק מכל הכיוונים, ואני פיקס. אני כ"כ פיקס שכל הרופאים שראיתי ועברתי דרכם, משוכנעים שזה עניין של זמן.
ועדיין - אני מרגישה שעם כל החמלה והאהבה לגוף שלי, אני מאבדת אמונה ביכולת שלו להיות בהריון. בהתחלה כשהווסת הייתה מגיעה, הייתי המומה. לא הבנתי איך אני, א-נ-י, שרגילה שכל דבר קורה לה כ"כ בקלות וכ"כ מהר ובלי שום מאמץ - לא נכנסת מהר. בהמשך כבר לא הייתי המומה - הייתי פשוט בוכה. בחודשיים האחרונים אני כבר מותשת. אני מיואשת. אני אפילו לא מאוכזבת כבר, כי אני כבר לא מצפה. אני מקבלת את זה כעובדה. אני לא פסימית, אבל הפסקתי לחשוב על הריון. בעלי הוא זה שמחשב את זמן הביוץ, והוא זה שמתזכר אותי ש"צריכים" לשכב, כי אני פשוט לא מסוגלת להחזיק את זה יותר. אני לא בודקת יותר תחושות גופניות, לא מחפשת יותר סימנים, לא בוחנת את עצמי כבר חודשים - פשוט כי הבנתי שאין חוקיות ואין סימנים וזה ממילא לא מקדם אותי.
יש מעליי עננה בלתי נסבלת של חוסר אונים. מצד אחד, אני יודעת שהכל בסדר ואני יודעת שרק 50% מהזוגות מצליחים תוך הזמן שאנחנו מנסים. מצד שני, אני חסרת תקווה. אני עצובה נורא. אני לא מדברת על הריון, אני סולדת מהנושא הזה ואני מתמלאת זעם ועצב כשאני שומעת על מישהי שבהריון. אין לי חברות קרובות לשתף, כי אני מרגישה שאף אחת לא כנה איתי. שכולן מספרות לי סיפורי גבורה על כמה שהן נכנסו תוך חודש-חודשיים (גם כשאני יודעת שחלקן משקרות לי), ושכולן קצת "נהנות" להפוך אותי למסכנה שצריך לתמוך בה וכל הזמן שואלות על הנושא ומחטטות גם כשאני כבר לא מעוניינת לספר ולשתף. בעלי עצוב כבר חודשים.
אני לא סובלת כשקוראים לי לחוצה, ושאומרים לי שלחץ לא טוב להריון.
אני לא בלחץ. אני. לא. בלחץ. יש לי מחזורים של 28 יום, יש לי ביוץ עקבי ביום ה- 14, אני אישה בריאה, אני אישה מטופלת, אני אישה שמחה מטבעי, אבל הנושא הזה כל הזמן מעופף מעליי. כבר היו חודשים ש"שכחתי" לגמרי מענייני הריון ו"נזכרתי" רק ביום שבו קיבלתי, והנה, "לשחרר" לא עזר לי. לא עוזר לי. כלום לא עוזר לי.
כמוצא אחרון, פניתי לאנדוקרינולוגית על רקע תת-תריסיות קלה קלה קלה קלה קלה והתחננתי שתסכים לתת לי טיפול מאזן, רק כדי שלא ארגיש שפספסתי ולא עשיתי משהו שבתחומי השליטה שלי. אני יודעת שאין לי שליטה על הכל - אבל ממה שבשליטתי אני רוצה להרגיש שעשיתי הכל.
אני עייפה מחוסר הכנות של אנשים.
אני עייפה מלהרגיש פגומה למרות שאני אוהבת את עצמי ויודעת שאני לא.
אני עייפה להרגיש חסרת מזל.
אני עייפה מלקחת נשימה עמוקה לפני כל חודש שבא בתחילת וסת.
אני עייפה.
אני אפילו לא יודעת מה אני מבקשת כשאני כותבת את זה, אז פשוט... תודה למי שקראה.
איזה כיף לי!
