פורום הריון ולידה (עמוד 2175)

אבל תקפידי לעשות עצירות מדי פעם ולצאת להתמתח ולהסתובב כמה דקות, לנסוע כל כך הרבה שעות בלי לזוז יכול להעמיס על הגוף בשלב הזה. אם את הולכת לים - שימי לב לא להתחמם יותר מדי אפילו אם את שותה, עדיף להיות בצל.

אצלי נסיעות ארוכות גרמו לצירים מוקדמים. חשוב לעצור כל שעה לקום ולהתמתח. וכמובן לשתות הרבה כמו שרשמת.. חוץ מזה אם ההריון תקין ורגיל, לא נראה לי שיש בעיה

וזה לא מנע ממנה לסוע אליהם.
רק בתקופה של הבחילות היא הציעה בנסיעות

אני גם מתלבטת אם יש קשר בין הדימום לחיסון, חיסון ראשון לא ראיתי שום השפעה , חיסון שני עבר בלי תופעות לוואי בימים הסמוכים חוץ מכאב מקומי,שבוע אחרי הרגשתי לא טוב עייפות חולשה ואז התחיל דימום כמה ימים לפני מה שציפיתי,

אבל, וזה הסיבה שאצלי קשה לי לדעת אם זה קשור לחיסון או לא,
1. אני מניקה ולא בטוחה שהדימומים אצלי הם סדירים , מאז הלידה (לפני כחצי שנה) יש לי דימומים שלא קשורים לביוץ ולכן הם היו בהפרשים לא קבועים לפעמים 3 שבועות, 5 שבועות, 4 שבועות, אני עוקבת אחרי הפרשות ונראה לי שעדיין לא חסר לי המחזור בצורה מסודרת.

2.דבר נוסף הרגשתי לא טוב ואז הגיע הדימום אז קשה לי לדעת אם זה קשור לחיסון או סתם וירוס לא קשור שגם יכל לגרום לגוף לסטרס ושיבוש במחזור.

ממה שהבנתי הסיבה לדימום נבדקת וזה קיים סביב החיסון כנראה יוצר נפוץ סביב החיסון השני כי אז רמת הנוגדנים עולה ונוצר סוג של דלקת(פעילות דלקתית כתוצאה מהחיסון) מקווה שאני מדייקת בהסבר, בכל מקרה אני מבינה שזה בדרך כלל חוזר לעצמו במחזור הבא.

די מבאס שהסדר משתבש... ובטח תכננת תוכניות לפי זה...

אבל נראה שהקורונה באה להזכיר לנו שאנחנו לא שולטים כאן בעניינים והכל מדוייק מלמעלה...

המשפט בסוף...👍

אולי המנח גם משפיע.. הקטני עדיין עכוז?

למרות שהוא היה מצג ראש.. תחשבי שהוא בצורה מקופלת כזאת עם פחות מרחב תזוזה כמו במצג ראש

אני גם מרגישה המון התמתחויות ותזוזות, בסוף ההריון כבר אין להם הרבה מקום לבעוט ולהשתולל..

ואולי טוב שכך. להעביר צירים עם בעיטות לא נשמע לי להיט.

שיעבור הזמן דחוף! כואב לי וכבד לי

וכשזה קר אז לפרוס נייר (לדעתי אומרים נייר אפייה) ואז לגהץ.
אמא שלי ניסתה פעם ויצא ממש טוב.

לצומת יש התקן שבת לבייביסנס זה עולה בערך 400
בנוגע למוצרים אחרים ממה שאני שאני יודעת יש הבדל.. לא כל מוניטור נשימתי פועל כמו בייביסנס
אני ממש בעד בייביסנס הכי חשוב לדעת שזה לא תחליף להנחיות בטיחות רק בנוסף

אני מתייחסת לכל המוניטורים כאל "בייביסנס" כרגע, אני לא יודעת מה נחשב אמין יותר ומה פחות... אם יש לך המלצות אשמח (: גם בנוגע למיטחברת וגם באופן כללי. מאוד רוצה מיטחברת אבל יותר חשוב לי המוניטור, במקרה שיש התנגשות בין השניים.

חיבוק על הריצות

לא נעים בכלל

ב"ה בלי עבר של קיצור צוואר ועכשיו זה לא כ"כ משפיע על אורך הצוואר אבל מבינה את הלחץ שלך, מעולה שהרופאה שלך תקבל אותך כל שבועיים, זה יתן לך שקט נפשי.
ולפחות את יודעת לרוץ להיבדק על כל חשש❤
בעז"ה שלא יהיו צירים משמעותיים.

קיצור צוואר או דינמיקה צווארית?
הרופאה המליצה על מנוחה? הפחתת פעילות?
יכולה להרגיע אותך שבהריון הקודם הייתי עם דינמיקה צווארית רצינית
וילדתי יומיים לפני התל''מ
הריצות והאישפוזים היו מתישים ומלאי סטרס
אני כאן לכל שאלה או פריקה

ברוך ה אני מקבלת תמיכה ואכן בהריון הקודם בסוף ילדתי למרות הכל בתאריך.אושפזתי פעמיים בהריון הקודם ואכן הלחץ והמתח זה מה שקשה..

לדעתי הרבה יותר תאים ככה מאשר מהמיקרוגל..

זו גם הזדמנות להוסיף תיבול או ירקות ולרענן את האטרז

אש קטנה ולערבב מידי פעם

שהן ממש עוזרות וכמעט בכל בעיה הן עוזרות ממליצה לך בחום.

אנחנו כל הזמן אומרים לה לפני שהולכים לאנשהו שהיא צריכה לתת יד יפה ולא להשתולל ואם חוזרים הביתה אומרים לה שזה בכלל שניסתה לברוח ולא התנהגה יפה, אבל לא נראה שמזיז לה במיוחד... בכל זאת ילדה בת שנתיים, ועוד ילדה בת שנתיים עם עיכוב בשפה...

אני אומרת בסגנון "נכון כשאנחנו יוצאים אז מאוד כיף לך להיות עצמאית ולרוץ ולקפוץ? אני מאוד שמחה לראות שכיף לך לרוץ בחוץ אבל חשוב לי להסביר לך למה זה מסוכן. אם את רצה אני לא יכולה לשמור עליך, ובחוץ יש מכוניות וכבישים מסוכנים, וגם אפשר ללכת לאיבוד. אני רוצה שתהיי לידי כדי שאני אוכל לשמור עליך שלא יקרה לך כלום כי אני דואגת לך. זה ממש מצער אותי שאני צריכה בסוף לרוץ ולתפוס אותך ואז את בוכה כי זה לא נעים לך וזה לא נעים גם לי ולאבא ואנחנו לא אוהבים לצער אותך אבל זה ממש מסוכן לרוץ לבד ואנחנו רוצים לשמור עליך. בואי נחשוב מה יכול לעזור לך לצאת רגועה מהבית(ותבחרי מה מתאים לך ורלונטי להציע לה..)-, אולי נקח בובה ועגלה שאת צריכה לשמור עליהם? אולי בימבה(עם ידית מאחורה)? אולי משחק כזה עם רצועה שגוררים מאוחרה? אולי טבלה עם מדבקות נצחון שכל פעם שמצליחים לשמור על עצמנו וללכת עם אבא ואמא בנחת ולאט מקבלים מדבקת נצחון?...
וכן הלאה.
זה באמת לא פשוט וזה ממש לא רק הילדה שלך. אם זה מנחם, זה גיל כזה שהם משמידים את היקום סביבם ועם הגדילה זה עובר לרוב..

את לא רואה אצל אחרים כי פשוט אצל כל ילד הקריזות הם על דברים אחרים. שלי בן שנתיים כל היום לא לא לא, די די די, אני אני. ולא מוכן שיעזור לו בכלום.
הייתי הרבה מנסה לדבר איתה ולתווך לה. עכשיו חוזרים הביתה יפה. לא רצים. המון שיח בסוף זה יחדור. לגבי יציאות לגינה וכאלה שלא מחייבות רכב, למה לא עגלה? לקשור היטב. ואחרי הלידה אם לא ירגע לה הקטע אפשר את הקטנטונת במנשא.
לגבי חזרה מהגן. תבטיחי לה שאם היא באה יפה בבית מחכה לה שלוק או בסקויט או משהו שלא איכפת לך לתת. תגידי לה בואי יפה. בבית יש שלוק. בהתחלה אולי לא תבין אבל אחרי פעם פעמיים אם תבוא סביר ותתני לה היא תקלוט את הקטע. תנסי.

אבל לפעמים בגיל שנתיים זה מה שצריך...
שוחד 🙂.
כשבאים לאסוף אותה- לתת לה מיד שלוק קר (בימים חמים) , או קובית שוקולד, או חטיף קטנטן.
אפשר גם להגיד לה שזה נמצא באוטו, מחכה לה.
אפשר בבוקר להניח משהו טעים באוטו, להראות לה ולהגיד לה שזה לאחרי הגן...
עוד אפשרות זה להגיד לה בפשטות שאת הולכת הביתה (או לשער של הגן) ופשוט להתחיל ללכת. רוב הסיכויים שהיא תבוא אחרייך תוך כמה דקות. עדיף שהיא לא תרגיש שההתנהגות שלה מפעילה אותך ומעצבנת אותך. אם את יכולה לנסות להישאר אדישה לדבר עם אמא אחרת תוך כדי, או בטלפון, ואז כשהיא באה, לחייך אליה וללכת איתה לאוטו, כאילו לא היה כלום.
נראה לי שדיבורים בגיל הזה הם מועילים באופן מאוד חלקי. עדיף שהיא תחווה את המשמעות של ההתנהגות שלה מאשר שתשמע הסברים שוב ושוב.
אם למשל היא מתנהגת ככה בגינה- אז מיד לקום להרים אותה ולחזור הביתה. בלי הרבה דיבורים. רק עם משפט קצר ''את לא יכולה להיות בגינה ככה''.
ואם מבקשת למחרת ללכת לגינה- אז להגיד לה בשלווה שאי אפשר.

מעבר לענין הטכני, הייתי מציעה לך להתבונן קצת במצבים ש''מדליקים'' את ההתנהגות הזאת, ולנסות לבודד מה בדיוק גורם לזה. אם תצליחי, יכול להיות שתוכלו לחשוב איך לנטרל מראש את הענין.
אולי זאת עייפות?
אולי התנהלות מסוימת שמשגעת אותה?

היא תרד לכביש? ניסיתם את זה פעם או שזה חשש לא מבוסס? יש ילדים שדווקא כשמשחררים הם יודעים להקפיד על הכללים אחרת הבעיה תחזור אליהם.
תנסו לאתגר אותה עם משימות בדרך,
למשל כשיוצאים מהדלת לחפש את השער וללכת לכיוונים לא נכונים ואז כשהיא רצה "למצוא" את השער, יכול להיות שתשמח לחכות כדי להראות לך את "המציאה" כדי לקבל שבח. ומיד אחרי השער מי ראשון מוצא דגל, מי ראשון מוצא נמלה, מי ראשון מגיע ל...
ככה הראש שלה יהיה עסוק בלחפש ולמצוא ולחכות ליד המציאה להתגאות בה ולא בלרוץ לכביש. אם יש מעקה ליד המדרכה בצד הפנימי אפשר לעצור ולתת לה לטפס. בקיצור להפוך את הדרך למגרש משחקים ולא לאיזשהו אפקט מעבר שצריך לסיים איתו.
גם לגבי האוטו תנסו לתת לה יותר עצמאות. לא להרים אותה לכסא, אלא לגרות אותה לטפס לבד.
אפשר גם לגרות אותה ע"י השחלת "טעות" למשפט.
למשל בואי חמודה עכשיו חייבים לעמוד יפה יפה בכסא, כי צריך לנסוע וזה מסוכן מאוד לשבת.
אם היא לא מבינה את הפואנטה אפשר להדגיש את המילים לעמוד ולשבת במשפט.
ביום אחר להגיד: בואי חמודה, עכשיו את מתיישבת יפה יפה במגלשה וכו'.
ככה הפוקוס אצלה עובר מההתנגדות לתיקון המשפט ותוך כדי שהראש שלה עסוק בשיחה אז כבר לחגור אותה.
כשיוצאים מהבית לתת לה להוציא את הרצון לעצמאות כבר בקרבת הבית במקום מוגן יחסית (לשחק ים יבשה, לקפוץ על רגל אחת, מחבואים)
אפשר גם לחלק את הדרך למקטעים איפה היא יכולה לרוץ לבד ואיפה נותנים יד.
אני מוסיפה גם אזהרות לכל אחד מסוגי המקטעים:
מהעץ ועד המכונית הכחולה חייבים לרוץ ואסור לתת יד לאמא, מהמכונית הכחלה ועד הפארק חייבים לתת יד לאמא ואסור לרוץ.
ככה זה עוזר לטשטש את התחושה אצלה שלתת יד זה מבאס ולרוץ זה כיף ומפחית עוד מההתנגדות.
אם קשה לה לעצור ליד המכונית הכחולה והיא מתפתה להמשיך, אפשר להוסיף משימה ליד המכונית הכחולה. למשל: מהעץ ועד המכונית הכחולה חייבים לרוץ, כשמגיעים למכונית הכחולה נותנים כף קדימה, כף אחורה, כף מעל הראש.

גיל שנתיים מצריך המון סבלנות והמון יצירתיות ורצון לצאת מהשבלונה של איך אנחנו כמבוגרים רואים את הסיטואציה ולהיכנס לראש של הילד, איך הוא חווה ומרגיש, מה הוא מנסה להשיג, מה הוא מבין וכו'.
יכול להיות שבמצבך כדאי להטיל את המשימה על בעלך/ בייביסיטר ולחכות לילדה בבית עד ההתאוששות מהלידה.
לגבי הדיבור בסוף יום עם הגננת, באמת הגננת אומרת לך דברים קריטיים כל יום שזה שווה את המאמץ?
מניסוני רוב המידע יכול לעבור גם דרך מי שאוסף את הילדה, ולהשלים את החסר בהודעה או בשיחה מרוכזת פעם בשבוע (זה גם יותר אפקטיבי)
יכול להיות שהחודש הראשון באמת היה יותר נצרך אבל עכשיו זה ירד ובכל מקרה לכל בחירה יש מחיר.

דווקא עכשיו לפני הלידה ממליצה לך ממש לקרוא על גישת החינוך של הורות מקרבת, זה יכול להשפיע מאוד על כל ההתנהלות איתה אחרי הלידה מה שיפחית מאוד את הסיטואציות המאתגרות.

נגיד סיטואציה מאוד שכיחה:
הרבה הורים מנסים ללמד את האחים ש"אסור לגעת בפנים של התינוק"
אבל ההנחייה הזאת רק גורמת לאחים לגעת עוד יותר בתינוק.
במקום זה אפשר לנסות לחשוב מה עובר בראש של הילד: הוא רואה וסופג מההורים את השינוי שהדבר הזה שנקרא "תינוק" הכניס לחייהם. הוא רוצה גם להיות כמו ההורים ולהתעסק כל הזמן עם הדבר הזה שנקרא "תינוק". הוא רוצה גם לגעת בו להרגיש שהוא "מטפל" בו.
הנגיעה נובעת ממקום טוב אצל האח.
מה אנחנו כהורים יכולים לעשות עם זה? למשל במקום להגיד לו "אסור לגעת בפנים",
אפשר לומר: בואי חמודה, אתה רוצה לטפל בתינוק? בואי תעשי לו נעים ברגל, תראי כמה נעים לו, תראי איך הוא רגוע,
גם לך נעים כשמלטפים אותך ברגל? נבדוק אם גם לאמא זה נעים? כן. גם לאמא זה נעים.
תוך כדי שהיא מלטפת אותך ברגל, את אותה ושניכם את התינוק. ככה כל פעם שהיא מתקרבת, לקבל אותה בחיוך והארת פנים: בואי מתוקה, רצית לטפל בו? רצית ללטף אותו? זה מאוד נעים לו, תודה רבה.
אם היא נוגעת בפנים שלו אז בשיא השלווה לומר אולי בפנים זה פחות נעים בואי ננסה לעשות xyz אולי הוא יאהב את זה יותר (לשיר לו, לעשות לו הצגה)

אני, גם לגדולים יותר, אומרת להם '' אני מרשה לרוץ עד לx''. עצם כלשהו קרוב. וככה הם רצים אבל הם בשליטה שלי ולא עסוקים בלהתנגד .

מדברת ומבטא את עצמה יפה

אבל בורחת ברמה מפחידה!!

ידעתי שהיא כזאת אז קניתי עגלת תאומים לה ולאח שלה הקטן

אחרי זה בחיים לא הייתי מצליחה לצאת החוצה הצלת נפשות ממש.

דבר היחידי שעזר לי...

ממה שהבנתי מהתייעצות שלי אם הרבה אנשים שזה בסופו של דבר עובר לבד והם מפסיקים לברוח בערך בסביבות גיל 3.

ולגבי ההרגשה שרק שלך הבעייתית גם אצלי ככה אף אחד לא האמין לי וחשבו שאני מגזימה כי אצלם זה ממש לא ככה

אבל זה לא נכון זאת בעיה נפוצה מאוד אני רואה לאט לאט איך זה מתחיל להסתדר .

בעה יעבור לנו בקלות ובמהירות

מקווה שעזרתי

 

בטח אם צריך ללכת עם שניהם אחרי הלידה בעז"ה. גם אותי הציל לגמרי . (הליכה של רבע שעה למעון.. כנל חזור)
מושיבה בעגלה וגמרנו..
בכל מקרה הריצה לכביש וכו' גם אצלנו היה עם בן שנתיים

כל ההריון שלי לא נתנו לבעלי להיכנס לשום(!) בדיקה.

אבל...
גם היו מבקשים שמי שמגיע עם חום יידע את הקופנ לפני שמגיע.
וזאת גם ההנחייה שקיבלתי יום שישי אבל לא ענו לי לטלפון אז הלכתי בלי להודיע ואז כשהגעתי לשם אמרו לי שההנחייה כבר לא תקפה ולא צריך להודיע יותר.

שווה לברר ישירות מול המקום שבו את עושה את הסקירה.

זה בראשון לציון, אם רלוונטי לך..

ועוד כשהקורונה הייתה יותר חזקה בארץ מעכשיו.

אם למישהי המידע הזה עוזר.

ז"א אולטראסאונד ראשון, שקיפות, סקירה מאוחרת ומוקדמת (ואני מדברת על התקופה האחרונה, ז"א בתוך הקורונה, אני היום תחילת חודש שביעי...)
עשיתי את השקיפות והסקירות באותה מרפאה, והיה לי מאוד חשוב שהוא יהיה שם (וגם לו...). לא הייתי מעלה על דעתי שלא יכנס.
לדעתי שווה לברר מראש ואפילו לקבוע לרופא אחר רק בשביל זה.
(אני עשיתי אצל רופא בבן שמן אם רלוונטי, וממליצה מאוד!)

אמרו שבגלל שהחדר מאוד קטן הוא לא יוכל להיכנס. קצת התבאסתי אבל לא נורא.

הייתי מבררת מה פשר ההנחיה כרגע כשאנשים יכולים גם לשבת במסעדה.
ובכל מקרה אם לא אז הייתי מחפשת מקום אחר תכלס... זו בדיקה שכיף לעשות יחד !

אבל לי אמרו שמותר מלווה אחד

מאז שהתחילה הקורונה.

מבאס ממש מצד אחד, מצד שני, מעדיפים למזער את המפגש של המטפלים עם פחות אנשים כדי שלא ייכנסו לבידוד ולא ידביקו עשרות אנשים איתם הם נפגשים מידי יום

כי אני פשוט התקשרתי לוודא במזכירות של המרפאה הספציפית של כל בדיקה ואף פעם לא אמרו לי שאסור מלווה. וזה היה בזמנים שהקורונה ממש היתה חזקה...

בקורונה לא התעקשתי כי יכולתי להבין את הסיבה.
למרות שאותי מאוד הכעיס שיש לי זכות למלווה אחד כי זאת בדיקה גופנית ובכל זאת הרופא התעקש שבעלי ישאר בחוץ.


עכשיו כשהכל פתוח אין שום סיבה לאסור דווקא את זה ואני לא הייתי מוותרת.
שווה לך לבדוק מול המזכירה של הקופה או המכון שאליו את הןלכת.

במיוחד במיוחד אם אתם עם תו ירוק.. וגם אם לא... אצלנו יש מרפאה שמבקשים לא לבוא עם מלווים אבל תכלס בעלי בא איתי ואפילו לא אמרו לו מילה..

מאז שהקורונה התחילה עשו בעיות ובשבועות האחרונים כשההדבקות ירדו התחילו להרשות שוב... ממש מוזר דווקא עכשיו לאסור!

אני בתחילת שמיני
ובעלי נכנס איתי גם לסקירה המוקדמת וגם למאוחרת,
ועכשיו מצב התחלואה הרבה יותר טוב אז לא הגיוני שזאת ההנחיה, הייתי מתעקשת או מחפשת רופא אחר...

די בטלים עכשמו כל כך הרבה הגבלות של הקורונה אז מוזר שזה נשאר.
בעלי היה איתי בחמישה חודשים האחרונים בכל הבדיקות (שקיפות, סקירה מוקדמת, מאוחרת) והרופא אפילו חיכה פעם אחת כמה דקות עד שהוא יגיע!
אז יכול להיות שהנהלים הרשמיים עדיין לא השתנו אבל בפועל לא נראלי שמקפידים על זה כבר

מותר מלוה עם תו ירוק בלבד. אנחנו מחוסנים
ובלי קשר לא אהבתי את ההנחייה הזו, גם לא בטוחה שהיא חוקית (זו סקירה דרך הקופה)

מלבין ממש
להשים במכונה או ישירות על הבגד

את יכולה להשים במכונה ולשפוך עליו בפנים

ותראי איך זה מגיב.

זה עבד לי עם כמה חולצות, מבדים שונים.

קליה לכביסה לבנה.

ואז לכבס שוב.
וגם לכביסה עצמה להוסיף כפית אבקה.

בלי הכנות. ובלי ברכה.
תבקשי להיות ראשונה..

ואם יש לך פתיחה כלשהי לא מומלץ ללכת מחשש לזיהום..

לא כדאי ללכת בשבוע 40 נגיד
עדיף לפני

עם הבטן אפשר בקלות לפספס מדרגה, ועוד הכל מחליק במים

הלכתי עם סלסלה מלאה במלא דברים שצריך במקווה(לא חייב, רציתי משהו קטן ממני🌹)
טבלתי, וזה היה מרגש
לידה קלה בידיים מלאות אמן

וזה עושה את הטבילה ממש מרגשת.

אף פעם חוץ מחודש תשיעי לא יוצא לי לטבול בפרטיות בלי שאף אחת מסתכלת עלי..

עדיין בשוק של התחלה 😅

לשים לב שיכול להיות שלמי שנמצאת באותו זמן במקווה זה עלול להיות רגיש.. אז בלי התלהבויות יתר בקולי קולות...
(יצא לי לטבול בהריון בסיכון כשקרה משהו כזה שהבלנית ואשה בתשיעי החליפו חוויות בקולי קולות וזה היה לי נוראי. פגש אותי במקום מאוד רגיש. בכיתי בהתארגנות והתפללתי על המצפות להיפקד שהמקווה הזה יוביל רק לדברים טובים)
מקווה כטבילת מצווה זה מקום רגיש להרבה מאוד נשים מכל מיני סיבות.

גם בשבילי...
האמת שאפילו תכננתי לבוא עם משהו רחב שלא יצעק ״אני בחודש 9 יאללה בלאגן״
אבל תודה על ההערה החשובה ❣️

אבל ראיתי באיזה מקום שהרב מרדכי אליהו היה אומר ללכת למקווה בחודש תשיעי.. אנסה לחפש

אבל זה לגמרי שלה. אל תכניס לך ללב שזה משהו אצלך. מסכימה שנשמע שכדאי פחות לשתף ולהתעניין. כמה שזה מבאס. מוזמנת לפה לשתף בכיף.

תראי, או שהיא לא מודעת לזה ואז כדאי לומר בעדינות, את יודעת זה הריו ןראשון שלי וזה קצת הורס לי את ההתלהבות התגובות שלך, אני יודעת שאת מנוסה כבר אבל אני רוצה להתלהב

אבל , לפי מה שאת מתארת זה נשמע יותר קצת קנאה. אולי בבעלך ואיך שהוא מתייחס אלייך בהריון? אולי ההורים שלך מתלהבים יותר ממה שהיא זוכרת על עצמה (זה הרי לא אובייקטיבי הזכרונות האלו) או משהו כזה. 

במקרה הזה הכי טוב להניח. להתרחק קצת, להנות עם מישהו אחר, ותרופה טובה לקנאה של מישהו אחר- לפרגן לו. לא כל הזמן כמובן ואין ענין לצער את עצמך אבל אם יוצא לכן להיפגש תפרגני לה- וואי איזה טוב את נראית לא להאמין שזה הריון שלישי, וואו איזה מתוקים הילדים שלך בע"ה שהתינוק שלי יהיה מתוק כמוהם, דברים כאלו. אם יש לך יכולת, יקרבו בינכן מאד

וחיבוק גדול על הבאסה שלך מאד מאד מבינה 

שקיים סיכוי שיש כאן אלמנט של קנאה.
קשה לי עם זה דווקא בגלל שהיא אדם באמת טוב ועדין, וקנאה זה לא משהו שמאפיין אותה.
אכן בהחלטה קשה מאוד, לקחתי צעד אחורה.
תודה על התגובה ❤

גם אני בהריון הראשוןשלי הייתי יחד עם אחותי הגדולה כשהיא הייתה בהריון שלישי, בהפרש של פחות מחודש..
וגם אני, נבהלתי מכל מילוש, התרגשתי מכל בדיקה וחידוש, רצתי למיון 6 פעמים במהלך ההריון.
כל כך שמחתי שעוברים את זה יחדיו..
לא יכולה לומר שאחותי הייתה קרה או מתנשאת אבל אולי כן הרגשתי לפעמים שהיא מקטינה את החוויה שלי.

ו כשהייתי בהריון השני שלי הבנתי גם למה.

כשעוברים כזו מדהימה, מטלטלת ובעיקר חדשה, כל דבר מרגיש כמו- וואו!!!
כשבעצם, זה דיי רגיל...
הכוונה, כל אולטרסאונד מרגש מחדש, וזה פלא עצום,
אבל מתרגלים לזה- לטוב ולרע.

אתן לך דוגמא ממשהו אחר
אם את עברת דירה 4 פעמים. ואת מכירה את הנוהל, יודעת את השלבים ויודעת מה מצפה לך.
יש לך פרופורציה
את יודעת איפה זה מתחיל ואיל זה נגמר, בערך.
חברה שלך עוברת דירה לראשונה. והיא לחוצהומבובלבלת ומתרגשת וכל דבר קטן הוא גדול בשבילה והיא רוצה שתכילי אותה ו ביני רוצה ותשתפו גם את ותעבור יחד, בשמחה והתרגשות!
לא הייתה עוברת לך תחושה של- אוייש נו מה היא מגזימה?

לי נגיד, כן... אני לא משווה תינוק להריון.
אבל יש לה עוד שני ילדים בבית. יש לה עוד הרבה דאגות ועשייה.
את יחסית פנויה ולכן יש לך פניות לחשוב, להתרגש וכו'.
היא לא עושה בכוונה ולא מרוע- היא פשוט עברה את זה ויודעת למה לצפות.
שוב, זה נס עצום עצום עצום וזה מדהים ומרגש וכל התחושות שאת חווה זה מדהים ונכון וטבעי!!

אבל יש לה פרספקטיבה שונה, ואני בטוחה שזה לא מרוע ואני בטוחה שהיא רוצה להיות איתך בחוויה.

אבל אני אומרת במהירות יכול להיות שזה אפילו קצת מעיק, או מציק לה...

אני בהריון שישי ב''ה ומוכנה להתרגש איתך(הפותחת) ביחד ! כי אותי זה מרגש ממש כל פעם מחדש ומעולם לא התרגלתי
מתרגשת מכל או''ס..מבקשת תמונה אפילו

אבל מה שכן

אין את מי לשתף
אין עם מי להתרגש
ורוב האנשים כם לא מתרגשים איתך אלא להפך מגיבים ב- וואי איך את עושה את זה? זה לא יהיה לך קשה? ''
אפילו מזל טוב לא שמעתי כמעט
(מדברת על ההריון הקודם..הנוכחי עוד די מוסתר)

אז בכנות
חושבת שרוב הנשים באמת חוות חוויה שונה בהריונות חוזרים..
יש פחות התרגשות והתעסקות בהריון..הוא יותר נלווה לחיים
יש שמחה וציפיה כמובן בלב וחושבים על זה אבל באופן אחר..
זה כמו שרואים זוג מאורס..או זוג צעיר..וכמה מתעסקים בפרטים של החתונה ומתרגשים מכל ארוחת ערב שצריך להכין לבעל
ומהצד
זה מתוקקקקק ומהמם
אבל ברור שאחרי כמה שנים דברים נחווים אחרת( בפנימיות עמוק פי כמההה) אבל בפשטות אין את התמימות וההתרגשות ההתחלתית

אני אישית כאמור- לגמרי מהמתרגשות
אבל יכולה להבין שאצל אחרות זה אחרת

ממליצה להיות כנה
לבקש בעדינות שיעשה לך טוב אם תתרגש איתך,תתעניין..שחשוב לך לשתף אותה

חיזקת אותי!
ואת מקסימה שאת מוכנה להתרגש יחד איתי! תודה

שהיא פשוט במקום אחר משלך..אז זה כבר פחות מרגש אותה והיא לא רואה צורך להתעכב על זה..


וכמובן שזה מבאס טילים

אגיד, שאני לא מגזימה, לא מתלהבת יותר מידיי או חופרת.
בעיקר מתייעצת, וגם זה בערך פעם בשבוע וחצי- שבועיים, אם אני מנסה לכמת את כמות הפעמים שאנחנו מדברות על ההריון.
מנסה לא להציק, ולמצוא את האיזון.
לגמרי מבינה את מה שכתבת, זה יכולה להיות נקודה.
תודה רבה!

בתור אחות גדולה... שמאוד אוהבת את אחיות שלי ואנחנו גם יחסית בקשר טוב...
אני קוראת אותך ואומרת לעצמי
פיוו
מזל שאני יודעת שאין לי אחות עכשיו בהריון ראשון אחרת הייתי בטוחה שזאת אני...
ולמה?
לא בגלל שאני מתנשאת (בחיי שלא!!!!) ולא בגלל שאני מזלזלת או משהו כזה חלילה באחיותיי..
מכלול של כמה דברים יחד.
דבר ראשון כי מתאים לי מרוב עומס בחיים (נפשית וטכנית) ומטלות הבית-עבודה-ילדים ומה לעשות גם זכרונות ולחצים מהריונות קודמים.. פשוט לומר לעצמי דפני, שחררי. דפני, תזרמי.. אז אוטומטית הייתי אומרת לה גם.
ואז גם מקוצר הזמן של עומס החיים וגם בגלל לחצים אחרים שמעיקים עלי בהריון הנוכחי.. מין הסתם כשהיא היתה שואלת איך היה הייתי עונה יחסית קצר ולא סופר נכנסת להתרגשויות של החיים... זה לא בגלל שזה לא מרגש אותי חס וחלילה אלא כי אני *כרגע* לא בכוחות ובקטע של התרגשויות שיא יחד... סתם בגלל הלחצים שלי כרגע והמצב הפיזי שלי (לצורך העניין אני כרגע עם הרגשות בחילות מזעזעות ואין לי כח לאף אחד בסביבתי... בטח שלא להתחיל לדבר בטלפון או בכלל... בקושי עם עצמי יש לי כח לדבר)
וגם- וזה פרט חשוב- אחותי היא מהממת ואני מתה עליה... אבל באמת לפעמים שהיא יכולה לשים כותרת של "מתנשאת" אם אני לא ממש משתתפת איתה בצורה שהיא רגילה (נגיד שעות להתרגש על משהו או ממש להזדהות איתה- ) או אם אני לא בקטע לשתף משהו מכל מיני סיבות אז היא נפגעת..
אז...
העצה שלי..
קודם כל תנסי ללמד עליה זכות למה היא כזאת. אולי באמת יש לה לחצים מכיוונים אחרים שאין לה כח ויכולת כרגע להרחיב או לשתף או סתם להתרגש.. (יכול להיות מלא... טכנית פיזית עומס בבית או בעבודה, עניינים עם בעלה, עם הילדים.. עם השכנים.. מעבר דירה על הפרק.. התלבטויות משמעותיות לגבי קניית בית, או בכלל ענייני כספים למינהם או אפילו באמת סתם לחץ מההריון או הלידה או כל מה שקשור שמשתק אותה כרגע בנושא)
ואז כשאת באה עם פחות ביקורת לפתוח איתה בעדינות ולשאול איך היא חווה את זה ומה היא מצפה...
וכמו שאת מצפה לקשר ממש קרוב משתף ומתרגש אולי היא מצפה למשהו אחר...
וכשתדברו מתוך מקום רגוע תוכלו להבין אחת את השניה ולמצוא פתרונות שטובים לשתיכן...

מלא הצלחה ומזל טוב!!!!
ושיהיה בידיים מלאות ובשמחה ממש❤️

תודה על התגובה שלך ❤
מפכחת.

גם אצלי היתה תקופה שאני ואחותי היינו באותו זמן בהריון, היא בהריון ראשון
חייבת להגיד שנורא השתדלתי לא לצנן לה את ההתלהבות ולעזור כשנשאלתי.. גם כשהייתה מתייעצת איתי על דברים שצריך לקנות הייתי מנסה ללכת בין הטיפות. מצד אחד לא להוריד לה את החשק לגמרי, מצד שני להציג לה את כל התמונה
יכול להיות שלפעמים לא הצלחתי
ויכול להיות שהיו פעמים שהיא הרגישה שאני מתנשאת
אבל נורא השתדלתי
מציגה לך בכוונה גם את הצד הזה כי אולי אחותך מאוד משתדלת ואולי היא רוצה בטובתך ומדברת מנסיון?

נשמע לי ממש שאתן יכולות להוציא מהמצב הזה כל כך הרבה טוב, ושזה יכל ממש לחבר ביניכן אם רק תנסו להסתכל אחת על השניה במשקפיים ורודות יותר💗

חיבוק על ההתמודדות העיקר שיהיה בקלות ובשעה טובה!!

החלטתי לתת לה את הזמן שלה, ואם היא תרצה אז שתשתף.
אני נשארת איך שאני..
בנתיים יעשה לי טוב לקחת צעד אחורה, ולחוות דברים איך שעושה לי טוב לחוות אותם.
תודה ❤

בעיקר שהיו לך ציפיות ולכל בנאדם נורמלי יש ציפיות מאחות ומקרובי משפחה...

הלוואי שאחרי הלידה או אפילו כבר לפני, היא תחזור להיות האחות שאת מכירה ואוהבת ותתרגשו ביחד

היינו ביחד בהריון
אחת מאיתנו- התרגשויות שיא, עושה את כל הבדיקות, הולכת לכל הרופאים, קוראת על כל שבוע הריון, שרה לתינוק, הולכת לפי כל ההמלצות הרפואיות

השנייה- הולכת לבדיקות ההכרחיות, מקפידה על מה שהיא יודעת+שואלת את הרופא מה צריך לעשות, אבל לא חוקרת יותר מדי.. פרווה כזה.

ואף אחת מאיתנו לא התרגשה פחות
אנחנו פשוט שונות
לא יכולה להגיד שלא היו תחושות של צינון התלהבות, או של הגזמה, אבל הייתרון שלנו שעבר ידענו שאנחנו שונות עוד ממקודם

תמיד כדאי לשתף אותה- אני נןרא מתרגשת והייתי רוצה שתתלהבי ביחד איתי אם זה לא קשה לך.
אם היא נורמאלית ואוהבת, השיתוף יעשה פלאים (אפילו אם לא ישנה משהו בהתנהגות, מהתגובה שלה תדעי ללמוד מה היא מרגישה כלפי הנושא, ויוקל לך)

החלטתי שבנתיים אני לוקחת צעד אחורה, ועושה מה שטוב לי.
כשתרצה לשתף ולהתרגש, אני אהיה שם.

ובסוף זה קרה, וגם יחד עם אישתו של אלי שהיא הכי אחותי בעולם.

רק שאצלי זה היה הריון שני,
לגיסתי שלישי,
ולאחותי שביעי...

וכל התכנונים שלנו נפלו כמו מגדל קלפים
כי למי יש פניות להתרגש ולדסקס על ההריון כשיש עוד ילדים בבית.

את בקושי זוכרת באיזה שבוע את ואיזה הדיקות צריך לקבוע
ובסוף יום את מנסה לשחזר שהרגשת תנועות.

הריון עם ילדים בבית זה חוויה אחרת לגמרי מהריון ראשון.
בעזרת ה בהריון הבא תביני.

ולבנתיים תהני מההריון הנוכחי
התחושות של הריון ראשון הן צשהו מדהים ועוצמתי שלא חוזר עוד פעם

אני הייתי בהריון ראשון ואחותי הריון שלישי, והיה הפרש של שבוע ביננו.
אני הייתי מרוגשת וסטודנטית עם זמן והיא עבדה ועם הילדים. ב"ה היא ממש לא התנשאה ואני תמיד הזכרתי לה מה צריך לעשות מתי (אני עקבתי והיא פחות, אז מזל שהייתי שבוע לפניה..)

נכון שאצלינו היה טוב בתקופת ההריון, אבל רק רוצה לעודד להמשך, שהיינו שכנות באותה תקופה ואחרי הלידה הייתה לנו חופשת לידה מדהימה יחד!! יצאנו לכל מקום יחד (לה היה רכב ולי לא, אז זה נתן לי לצאת מהבית) והכי חשוב- היא הייתה המנוסה ועזרה לי ממש עם התינוק (בהנקות כשלא הצלחתי, עם הגזים, להתאמן על הרמת ראש שלו)... הניסיון שלה היה לי משמעותי!
מקווה בשבילך שדברים יסתדרו ושאחרי הלידה בעזה יהיו לכם כיף יחד לגדל אותם. ובטוחה שלילדים שלכם יהיה כיף שהם בני דודים שקרובים בגיל...

הלוואי ודברים ישתנו❤
תודה!

אני עברתי רק הריון אחד אז לא יכולה לומר בוודאות, אבל מאוד הגיוני לי שההתלהבות והשמחה מהריון שלישי לא יהיו כמו מהריון ראשון. יכול להיות אפילו שההריון הזה לא הכי רצוי לה בעולם, ויתכן שהוא הכניס לה לחיים כל מיני לחצים שאת לא מודעת אליהם. אולי זה מקור האי נעימות.
עצה שלי? עזבי אותה. כל פעם בחיים שלי שניסיתי לגרום לאנשים להתנהג כמו שהייתי רוצה שיתנהגו, זה רק גרם לכאב לב. עדיף פשוט להשלים עם זה למרות שזה מבאס ולא כיף.

השיחות שלנו לא סובבות רק סביב התרגשויות ושמחה, אלא הרבה פעמים מתחילות משאלה של צעירה כמוני.
"הגיוני שאני מרגישה ככה?" "מה עשית כש.."
והתשובות פשוט לא תואמות את השאלה, הן תמיד קרות, קצרות, ענייניות.
גם כשאני מחפשת פשוט עצה, ולאו דווקא התרגשות.
ברור לי שהיא יותר "מתורגלת" בזה ממני.

בכל מקרה, בהחלט החלטתי להניח לה ולהמשיך להתרגש ולשמוח עם עצמי ועם בעלי.
כרגע אני בעדיפות עליונה (;
תודה על התגובה ❤

שיש לך ואולי גם מעומס / חוסר שינה ונשמע שיש לך את זה בשפע ממה שאני קוראת ועוקבת אחרייך

הגיוני מחוסר ברזל ועוד חוסרים. תבקשי הכל בלוטת תריס, בי 12, די.

פעמיים כבר. ובהפתעה! מרגישה טוב ופתרום בום חולשה כזאת

אבקש בדיקות דם מקיפות ואעשה בהקדם. תודה על ההרגעה.

היום?
תשבי עכשיו ותאכלי ותשתי משהו, רצוי מתוק
אולי יעזור לך

אשה אחרי לידה (ואת לא ממש בסמיכות ללידה) לא אמורה להגיע לעילפון. הברזל שלך עלה.
את אוכלת? שותה? ישנה? מתח נפשי קיצוני? אוויר נקי וממוזג?
את חייבת לטפל בעצמך. להתעלף לעיתים קרובות זה לא סביר ולא צריך להיות ככה.
יש מצב אתם נוחתים על ההורים לשבת או לארוחה אחת על השכנים? את חייבת לנוח גם היום וגם בשבת.
אל תנסי להיות גיבורה ולמתוח את הכוחות שלך. אם צריך שבעלך יתפלל בבית אז כדאי שזה מה שיקרה,
גם ישגיח עלייך וגם על הילדים

התייעצת עם גורם רפואי האם לחכות כל השבת בבית ולהגיע לרופא רק בראשון?

או שתלכי לטרם/מיון, אפילו שיום שישי היום..
ממש נשמע לא תקין להתעלף ככ הרבה.

תרגישי טוב!

הולכת למיון למרות יום שישי וכל זה שזה בטח מסובך

אלו שתי הדברים הבסיסים. יכול להיות שאת שוכחת לאכול ולשתות מרוב עומס?
תנסי קפה, בייגהלה, דברים מלוחים שמעלים קצת לחץ דם, וגם משהו מתוק אבל לא בטירוף, סוכריה קטנה, כוס מיץ תפוזים.

אבל מניסיון עם עלפונות - אצלי אחרי כמה פעמים שהתעלפתי למדתי להכיר את ההרגשה של רגע לפני, ולשבת או אפילו לשכב לפני שאני מתעלפת. לרוב זה אפילו מונע את ההתעלפות אצלי (כלומר - אם הייתי ממשיכה לעמוד בטוח הייתי מתעלפת, אבל בגלל שישבתי או שכבתי אז אני לא מתעלפת בסוף).
אצלי זה מתבטא בתחושה של קור בפנים, והרגשה מסויימת בבטן. לא יודעת איך אצלך, אבל כדאי ללמוד לזהות.

וכמובן כל זה לא סותר בירור רפואי.
בעז"ה תרגישי טוב..

אבל היה חימום חזק מידיי בבית וקמתי משינה...

נראה לי שבכללי הגוף חלש יותר ומגיב יותר למצבים לא בריאים. לא נראה לי שהייתי מתעלפת במצב הנ"ל אם לא הייתי אחרי לידה...

תתקשרי למוקד ותבדקי אם לא צריך להיבדק לפני יום ראשון. אם יש למישהו קרוב מכשיר לחץ דם / מכשיר סוכר - כדאי לנסות לבדוק ולראות מה המצב.

תרגישי טוב!!

הכל בסדר?

כמה שעות לאחר הלידה, כשהייתי בביח
בגדול לא חושבת שתקין
תבדקי חוסרים.. איך הברזל והמאגרים אצלך?
בלוטת התריס הכל תקין?

למרות.שאישית הייתי מייחסת ללידה.. לאפידורל או לחוסרים או שינויים הורמונליים..
אבל בטח שצריך להבדק.
תעדכני!! חושבת עליך

מקווה שאת בסדר!

ב"ה מאז שכתבתי פה לא התעלפתי שוב.
חזרתי להרגיש בסדר אז לא הלכתי להיבדק.
היום נוסעת לרופא לבקש כל בדיקה שצריך כדי לוודא מה המקור ושלא יחזור על עצמו.

תודה לכולן על הדאגה וההתעניינות❤

ותזכרי לנוח מלא מלא!

העיקר תהיי בריאה!!

תמשיכי להרגיש טוב ❤️

הטפשת לא תעבור לך בזמן הקרוב, מעודדת אני חלק מהשכל פשוט נעלם יחד עם הלידה...

אצלי בכל מקרה

פעם זה קרה לי שקמתי בבהלה מהמיטה באמצע הלילה ורצתי בכל הבית לחפש את התינוק, ובכלל הבכי היה מהשכנים

מרוב שגמורים מעייפות לא מאופסים בלילה

הטפשת לא הולכת לשום מקום

ילדתי את הדר בלידה הראשונה ואת הזיכרון בלידה השלישית.
אם מישהו מצאה אותםק אשמח לקבל לפי סימנים

כל פעם מחדש נבהלת שהתינוק לידי ושנרדמתי בהנקה ולא החזרתי אותו למיטה שלו

הכל טוב... ♥️

להרפות.

פשוט להרפות.

 

הוא יודע מה הוא צריך לעשות?

תסמכי עליו שזה יקרה עד כניסת שבת.

 

זה לא קל בהתחלה ויגרור אנחות (מצידך) או נשימות עמוקות כדי להתאפק מלבקש שוב,

אבל זה משתלם.

 

שבת שלום,

והרבה נחת בבית

זה פוגע להם בבטחון העצמי (הכללה כמובן, אבל סביר שזה נכון, חשוב להבין אותו ולשמוע ממנו)
וכשאין מוטיבציה ויש דעיכה קשה לקום ולעשות אפילו משהו קטן, זה טבעי ונורמלי.

לדעתי, וכמובן שזה לא קל, הכי חשוב שתהיי איתו ותתמכי בו בשלב הזה. תשמעי ממנו מה התחושות שלו, תני לו מוטיבציה לחפש עבודה או למצוא ערך ותעסוקה, ותהיי שם בשבילו.
כמובן שהכי לגיטימי ומתבקש גם לדחוף אותו לעשות יותר בבית אבל בצורה של אחריות בידיים שלו, לא כמו אמא לילד מתבגר.
כשזה יבוא אצלו ממקום נכון הוא יעשה יותר, בטוח שהוא רטצה לשמח אותך, הוא צריך מוטיבציה

זו יכולה להיות תקופה לא פשוטה, במיוחד אם מדובר בפיטורים.

תתחילי את מעט ותבקשי שיעזור לך,

אולי ככה יהיה יותר קל לו.

פשוט קפץ לי המשפט - "כי כמה הוא יכול להיות במיטה כל היום". כנראה שהרבה. ואולי לא, אבל זה לא צריך לשנות לך בכלל..
האם באמת מפריע לך שדברים שביקשת לא נעשו או שהוא "מבזבז" את הזמן.
תזכרי שהוא נמצא בבית כרגע, ולא את, אז את לא יכולה לצפות שיעשה מה שאת היית עושה אם היית בחופש בבית.
לפעמים דוקא כשנמצאים כל היום בבית בלי מטרה מסוימת היום יותר נמרח וקשה להניע את עצמך לפעולה.
ואולי הוא בכלל ממש שמח ויש לו קצת חופש סופסוף בלי מטלות או דברים על הראש.

משאירה לך למחשבה..
ומציעה לכם לדבר ולך לשחרר

בעיקרון ממש כדאי להרפות ואם ביקשת ממנו לעשות משהו תסמכי עליו שהוא יעשה את זה מתי שהוא חושב שכדאי.
תנסי להעריך אותו ולהודות לו על מה שהוא עושה. נראה שהוא מרגיש את מה שאת חושבת עליו וזה פוגע בו.
מצד שני, אני ממש מבינה את ההרגשה שאת הולכת להתפוצץ, כי מה כבר ביקשת, שני דברים פשוטים, וחזרת הביתה אחרי יום שלם ושום דבר לא נעשה. הוא לא התכוון להרגיז, אבל בפועל זה מאוד מעצבן.
שימי לב שהוא התכוון לטובה, לשטוף את הרצפה קרוב לשבת כדי שתהיה נקיה. להבא ממליצה לך להגיד לו ברור: זה ממש ישמח אותי אם תספיק לשטוף את הרצפה לפני שאני חוזרת, זה עושה לי הרגשה טובה להגיע לבית נקי לגמרי.
מילת המפתח היא תקשורת. הוא נמצא בזמן לא קל, וגם לך לא קל להגיע הביתה ולחשוב שהוא רק בזבז את הזמן כל היום. תנסי לדבר איתו, לא עליו, על הצרכים שלך. מה שהוא עושה זה עניינו, ועד כמה שזה מעצבן זה לא נוגע אליך. דברים שקשורים לבית הם משותפים לשניכם ועל זה חשוב לדבר, להסביר כמה חשוב לך שהדברים ייעשו מוקדם, שאת סומכת עליו שזה ייעשה, אבל כשאת חוזרת הביתה ורואה שזה עוד לא נעשה זה מלחיץ אותך וגורם לך לחשוב שבסוף את תצטרכי לעשות את זה. תחשבי מה באמת מפריע לך, ותדברי איתו על זה. בהצלחה ❤

הבעיה מתחילה כשאישה מצפה מהגבר לרצות/לדאוג למטלות הבית כמוה.

לא בקטע רע, אבל לגבר לפעמים פחות יפריע מלך כל המטלות האלה

על כמה וכמה ירתיע אותו יותר לעשות אותן אם "יושבים לו" עליהם

זה שתתעצבני עליו- ירחיק אותו מלרצות לעזור מרצונו החופשי

לדעתי? מתישהו מהישיבה בבית יתחיל להיות לו משעמם והוא יתחיל לבד לסדר לנקות לשטוף ייקח על עצמו כל מיני דברים שיש לעשות בבית

אבל מה שלמדתי בחיי זה לא להאיץ גבר בדברים שלנו כאישה חשובים ולהם פחות נראים חשובים

תתני לו את המזן שלו

אם הבית לא מסודר אז שוב, לא בקטע רע, מפריע לך- תסדרי אותו

אל תצפי ממנו שיפריע לו באותה מידה שלך מפריע

חוץ מזה- שאולי כשהוא בבית והוא רואה אותך מסדרת הוא יקום לבד לעזור מתוך חמלה ורצון להוריד ממך

אבל בטוח בטוח בטוח שלא אם תנדנדי לו, תתעצבני עליו או תריבי איתו

 

לא מצאתי

אני התחלתי בלדבר איתה על זה, "פיפי וקקי עושים בשירותים, את רוצה להגיד לי כשיש לך פיפי ונלך לעשות?" הייתי מזהה זמנים "מועדים" ליציאות ושואלת אותה אם היא רוצה שנלך לשירותים. כל זה עם טיטול. ואז אחרי שראיתי שנוח לה וטוב לה עם זה לקחנו סופש שבו הורדנו את הטיטול והיינו בהיכון לידה כל הזמן, לקחתי אותה לשירותים בערך פעם בשעה, עדיין היו קצת פספוסים אבל היא קלטה את העניין לאט לאט. ככה במשך יומיים. כשחזרה למעון החזרנו טיטןל לבוקר ואחהצ הורדתי לה אותו והמשכתי לתזכר אותה ולקחת אותה מדי פעם גם כשלא ביקשה. אחרי כמה ימים זה כבר עבד לגמרי והיא קלטה את העסק, עם תזכורים ללכת לפיפי כל כמה זמן. כל זה רלונטי לגמילת יום, גמילת לילה זה סיפור אחר לטעמי.

גמילה- מאיפה מתחילים? - הריון ולידה


לא יודעת אם כתבתי שם אבל מה שהיה בסוף-
הראנו לה את הישבנון, הורדנו חיתול הושבנו בשירותים ושמנו תחתונים.

יומיים שלושה ראשונים פספסה איזה 7-8 פעמים. אחרי זה קלטה את הקטע וכמעט ולא מפספסת.
לקחה בהתחלה כל 40 דק' לשירותים. ונתנו מדבקה על עצם ההליכה לשירותים. גם אם לא יצא.
אם ברח לה החלפנו תוך כדי שאמרנו- פיפי וקקי עושים בשירותים. לא בתחתונים. בלי כעס.
כדאי להיערך עם כמות גדולה של תחתונים ומכנסיים להתחלה.
בהצלחה!

לדבר על כך שהיא גדולה ויכולה ללכת לעשות בשרותים.
אני לא מאלו שגומלות בגיל הזה כי בעיני זה קצת ריסקי יש ילדים שהולך איתם נפלא ויש ילדים שפחות אז לי אישית פחות מתאים אבל יודעת שיש כאלו שעושות ככה והולך להם טוב.

עכשיו אני התחלתי גמילה עם הקטן בן שנתיים וחצי ומה שעשיתי בתור התחלה כשהיינו מחליפים טיטול הייתי אומרת לו אתה גדול עוד מעט נלך לשרותים והוא היה עונה לי שלא רוצה אז הייתי עונה לו טוב ועוזבת ככה הייתי מדברת איתו על זה לא כל החלפה אבל הרבה. עד שיום אחד הוא אמר לי כן נלך לשרותים.
הורדתי חו את הישבנון מהבן הקודם והתחלנו קודם כל שזה יהיה נוכח בבית אחרי כמה ימים הלכנו יחד לקנות תחתונים והוא נורא התרגש לספר לכולם על התחתונים של סמי הכבאי.
ביום הראשון הוא הלך כל רגע אבל ממש ביקש מעצמו.
אני הזכרתי לפני יציאה מהבית או לפני השינה( למרות שבלילה עדין היה עם טיטול)
ביום השני הוא קצת נלחץ מהגדולים ולא רצה את הישבנון אז הצעתי לו בסיר וזה יותר נוח לו.
בנתיים אנחנו כבר 4 ימים של גמילה והוא ממש משתף פעולה יפה ואני שואלת אם יש לו רק אם הרבה זמן לא הלך וזה בגדר שאלה לא קובעת עובדה שיש לו כדי שהאחריות תהיה שלו.
אחרי כמה ימים שראיתי שקם יבש מהשינה החלטתי להוריד גם בלילה ( לילה ראשון אז נראה בבוקר את התוצאות) אם אראה שהלילה קשה לו אני אשאיר לו טיטול בלילה.
סביב הגדולים עוד יש קצת עניין אבל נראה שיש גם התקדמות והחשש מתפוגג לאט לאט.
בהצלחה

הגמילה היא הקניה של מיומנות חדשה.
עד עכשיו לא היתה שום משמעות לשחרור צואה ושתן ולשליטה על הסוגרים, ועכשיו היא נדרשת ללמוד מחדש איך להשתמש בהם - לכווץ ולהרפות, ומתי.
אז צריך לבוא עם המון סבלנות ובלי לחץ, לא לספור הצלחות ופספוסים, לא לכעוס עליה ולא ללחוץ.
הדבר הכי חשוב בתהליך הוא להוריד את הטיפול, שסופג את הנוזלים ולכן לא מאפשר התניה של הרפיית סוגרים=הרטבה.
מכיוון שזו מיומנות גופנית לגמרי בעיני אין הרבה ערך לדיבורים בנושא. זה שהיא תדע לדקלם שפיפי עושים בשירותים לא יעזור לכם הרבה.

עוד טיפ מגניב שמעודד הרפיה של הסוגרים, זה לתת לה לנשוף בזמן שהיא יושבת בשירותים (בועות סבון, משרוקית וכו')

לחכות שהיא תגמול את עצמה😅
זה קורה לקראת גיל 3.
גמילה ביום אחד. חד וחלק בלי פספוסים.

טיפ של אמא עצלנית

ספציפית אצלי זה לא קרה... (לא ה"גמל את עצמו" וממש לא ה"ביום אחד")

יותר נכון תחליף שלו,שזה כמו לטרזול או אולי אפילו לטרזול וכבר שכחתי(היה מזמן),וכן,הייתה נפיחות ואפילו עלייה במשקל של 2 קילו שירדו עד הווסת הבא ברוך השן

תודה!! מקווה שגם לא זה יירד עד הווסת הבאה (בתקווה שבעז״ה לא תגיע)

נעים מאד, קשוב, דתי

לפעמים לוקח לגוף זמן להתאזן

כאילו אלוקים אומר אתם מנעתם הריון
אז למה שמיד שתרצו אני אתן לכם🤦
סתם לחוצה מזה
למרות שלקחנו בהיתר של רב, רק המשכנו לעוד קצת...

בדיוק כמו שיש מצווה להביא ילדים, יש מצווה שהאמא תהיה בריאה ותגדל את הילדים בשמחה ונחת!

אם זה ממש מטריד אותך, להבא תשאלו את הרב אם אפשר להאריך. ספק גדול אם הוא יגיד לכם לא.

ב"ה אנחנו בנים שלו והוא אוהב אותנו ורוצה בטובתינו, לא עושה לנו 'בדווקא',
אז אין סיבה לחשוב ככה.
ב"ה שהוא נתן לנו את היכולת המופלאה הזאת למנוע הריון ולנוח ולהשתקם מלידה ללידה, וכל אחת עושה/לא עושה שימוש ביכולת הזאת לפי מה שמתאים לה, למשפחתה, ולהלך רוחה הדתי/המצפוני..
סמכי על ה', אם הוא רוצה להוריד נשמה לעולם, שום דבר לא יעצור ממנו
וכנ"ל חלילה ההיפך.
לנו נשאר רק להאמין בטוב וללכת בתמימות.

יש בנות שנקלטות ישר
יש כאלו לוקח זמן
אבל זה לא אמור לשבש

פעמים לקחתי אותן גלולות. פעם אחת לקחו כמה חודשים טובים עד שחזר המחזור וגם אח"כ לקח הרבה זמן עד שנכנסתי להריון, בפעם השנייה תוך רגע קיבלתי מחזור וישר אח"כ נכנסתי להריון⁦❣️

פעם אחת נכנסתי מיד אחרי ההפסקה (ליתר דיוק, מיד אחרי הוסת הראשונה שאחרי הגלולות)
ופעם שניה לקח בערך 3 חודשים עד שנכנסתי להריון, וגם זה אחרי שבחודשים הראשונים היו לי קצת כתמים ובידודים והטבילה נדחתה.

לי בהחלט קרה שאחרי שנה פלוס, לקח לגוף בערך חצי שנה לחזור למחזור תקין וסדיר ועוד חודשיים שלושה להיכנס להריון.
כשלקחתי פחות משנה, נכנסתי להריון מיד, בלי שבכלל הגיע המחזור.

והקב"ה לא עושה לנו בדווקט
ב"ה שהוא נתן לנו את היכולת הזו. להתאושש בין הריון להריון....
אולי פשוט להפסיק למנוע כשכבר מוכנים לעוד אחד ורוצים קצת ולא לחכות שהרצון יבער בטירוף...
כי פשוט ככה זה עובד.
זהו. זה לא עונש ולא נקמה.
זו צורת המניעה ויש לה השלכות על הגוף שלנו לפעמים.

נראה לי שככה מרגישים בפעם הראשונה שמונעים הריון.
אבל עם הזמן מבינים שזה אותו רעיון של 'ביטולה זה קיומה'..
ושהשתנו הדורות, פעם היה מרווח טבעי בין הריון להריון. והיום אם לא תמנעי.. זה יהיה צפוף ברמה שלא בטוח שתוכלי לעמוד בה..
מתארת לעצמי שאם חשבת על הרעיון של מניעה, היה משהו שהניע אותך.. אין פה סתם. זה דיני נפשות. אמא צריכה כח. נקודה. כוחות נפש וגוף..

בהצלחה