שבוע טוב..
נשואה בשמחה, לאיש עם לב זהב ועם אוצרות קטנים יפים יפים. אני בשנה האחרונה יצאתי לחל"ד ומאז אני בחל"ת.
בשנה האחרונה, מיד לאחר הלידה האחרונה, בעלי התחיל לעבוד מהבית, ומאז הוא פשוט כאן..
עם כל הסגרים, זה באמת היה קל יותר להתמודד כשהוא היה כאן.
עכשיו יש לו הזדמנות להגיע לעבוד במשרד, אבל הנסיעה קצת מרוחקת, והוא נשאר בבית, איתי כל הזמן.
זה לא פשוט לי שכל מילה או כל פנייה שלי לילדים צריכה להיות בדיאלוג מולו, מרגישה שזה נהייה כבד וגדול עליי, צריכה לגייס סבלנות כל הזמן.
וחושבת שהרבה יותר נכון לנו קצת להתגעגע..
כל פעם שאני מציעה לו בעדינות שיצא אולי להיפגש עם חברים, או להגיע למשרד הוא נפגע כאילו אני נגדו ואני לא אוהבת שהוא איתי ואז השיחה נתקעת..
אני מצאתי לי הזדמנויות לצאת פעם בשבוע ללימודים/להתנדבות, ואז הוא מרגיש שאין לו זמן לעצמו, כי הוא נשאר עם התינוק.. (הצעתי שאזמין בייביסיטר, אבל לא נעים לו כשהוא בבית..)
מרגישה שאנחנו בפלונטר מסביב לעצמנו כל היום.
ברור לי לגמרי שאלה צרות של עשירים, ובכל זאת.. זה מתחיל לגרום לחיכוכים ואווירה לא נעימה.
וכמו שאני מכירה את עצמי, ברגע שיצא לעבוד בחוץ, יהיה לי קשה שהוא לא איתי.. 
זהו, בעיקר רציתי לפרוק, כי הרגשתי שהגעתי לקצה.
שנה שלמה שלמה עם בעלי המהמם ביחד בבית.
שבוע טוב ובשורות טובות!