פורום הריון ולידה (עמוד 2319)

טויב... זה מתחיל בערב חנוכה. נר ראשון - ליל טבילה.

ב16:35 שקיעה, ב15:30 נסעתי לקנייה קצרה של משהו שהיה חסר לי בסופר. רבע שעה נסיעה מהבית. לקחתי איתי את הבן שלי, בערך בן שנה וחצי. אני מגיעה לסופר, ומה שהייתי צריכה היה חסר. בסביבות 16:00 מתקשרת לבעלי, ואומרת לו שאנסה לבדוק בסופר קרוב אחד נוסף, ומייד חוזרת להדלקה. בעלי פתאום מזכיר לי- אל תשכחי שלא עשית היום בדיקה..................................... תוודאי שאת מספיקה.

(בטח כאן אתן חושבות שלא צריך לחכות לרגע האחרון, ולמה היא לא עשתה בבוקר... לצערי, העומס לפעמים משאיר את הראש שלי בעננים).

טויב. כאן מתחיל הלחץ. כמובן שאני מוותרת על הסופר הנוסף, ומתחילה לנסוע לכיוון הבית. כאמור- בד"כ לוקח רבע שעה נסיעה.

אני יוצאת לצומת, ואני רואה פקק ענקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק. אוי, וי. מתקשרת לבעלי בלחץ. מה לעשות? לעשות פרסה בצומת הקרוב? לקנות עדים בסופר ולהיבדק שם? בעלי אמר שהוא מקווה שבכ"ז אספיק להגיע, ושאני לא אצליח לעשות את זה עם הבן הקטן. הרגיע שמה שיהיה- יהיה טוב. אני מנתקת, בוכה, לחוצה. הפקק לא זז. מתלבטת עם עצמי אם לעשות פרסה ולהיבדק בסופר. אני כבר מבינה שלבית אני לא אצליח להגיע בזמן.

מתקרבת עוד ועוד לצומת, ופתאום מבחינה מרחוק שא"א לעשות שם פרסה......................... אוי לא. מה אני עושה? מתחילה להספיד את הטבילה....

פתאום, בתושייה של רגע, נכנסתי לאיזושהי פנייה, והתחלתי לנסות למצוא בדרכים עקלקלות את הסופר. מתקשרת תוך כדי לעדכן את בעלי שאני חוזרת לסופר, ושה' יעזור. להגיע הבייתה לא היה סיכוי.

מנסה להגיע בלי להפעיל וייז כדי לא להפסיד זמן, בפועל רואה שאני לא מצליחה לנווט, ועוצרת בצד כדי להפעיל וייז. מגיעה תוך שתי דק'. אין לי מושג מה השעה. אין לי זמן אפילו לבדוק.

דרך אגב, באותה שעה גם לא ידעתי מתי בדיוק בדיוק השקיעה. פשוט אמרתי שאני צריכה לעשות את ההשתדלות שלי ושה' יעזור.

מחנה את הרכב איפה שמוצאת חנייה. מחנה צמוד מדיי לרכב ליד, ובקושי עצום שולפת את הבן שלי, ומתחילה לדהור לסופר. בכניסה לסופר מנסה להידחף, היה שם עובד ניקיון עם המכונה ששוטפת את הסופר, וחסם את הדרך. העיר לי איזו הערה שאני אחכה בסבלנות. אני חושבת בלבי: "אם היית יודעעעעעע".....

נכנסת לסופר פנימה במהירות, מחפשת עדים, לוקחת שקית לעד שאבדוק איתו, ורצה לשירותים. הכול עם הבן הקטן שלי. לא רואה בעיניים שאני רצה עם חבילת עדים ביד לתוך השירותיםםםם...חחח....

נכנסת, מסתירה עם החצאית כמה שאפשר, נבדקת, הבן שלי תוהה מה אני עושה איתו במקום הצפוף הזה, ומסתכלת על השעה...

בול 16:35. אח"כ בדקנו שאינטרנט בכמה אתרים - הטווח של השקיעה באותה עיר היה 16:35-16:37.

לוקחת משחק פליימוביל להדלקה ראשונה בשביל הילדים, והולכת לשלם על המשחק ועל העדים. הקופאית רואה שהקופסה של העדים  פתוחה, ומנסה לסדר אותה

חסד ה' מטורף. ב"ה הייתה טבילה וחג חנוכה משמח ומקרב.

 

תוספת לכל הסיפור הזה - כבר כמה חודשים שאנחנו מנסים להיכנס להיריון, וב"ה היום נבדקת והיה פס חלש...

אז אני עוד רוצה להיבדק כדי לוודא שזה אכן היריון, אבל די בטוחים שזה כן.

סוף מתוק לסיפור המתוק הזה.

 

תודה רבה לך ה' יתברך!

ובשורות טובות לכולן בע"ה.

@חגהבגה
מעלה סרטון ולא מספרת לנו?
חח סתם, נהנתי ממש

היי יקירות,
מוצאת את עצמי מתלבטת ככ אם לרשום לכן או לא, אבל רק כאן אני מצליחה להוציא ולהביע את הכאב שלי ובאמת לקבל חיזוקים שמרימים.
(מתנצלת מראש אם זה יהיה פוסט ארןך וחופר)
קמתי היןם באנרגיות לא טובות, עצןבה, מדוכדכת בטירוף (כן אני יודעת זה לגיטמי), קיבלתי מחזור (נכון זה מבורך שהגיע יחסית מהר אחרי הלידה) והתחלתי לקחת כדורים הורומונלים אז אני יןדעת שאני בסערת רגשות.

מחר אני חוזרת לעבודה אחרי חודש+, אני יודעת שאני חוזרת למקום עם ידיים מחבקות אבל אף אחד מלבד המנהלת שלי לא יודע מה באמת עברתי..
לחזור לשים מסיכה, לחייך, להתנהג כאילן הכל רגיל ואני עדיין אוספת את השברים ומנסה לרפא את הנפש.
אני מתפללת לבןרא עולם שבבקשה אף אחד לא יגיד משהו לא במקום שאני אתרסק, בתקופת ההיריון שהסתרתי אנשים בכוח ניסו להןציא לי את ההיריון ולהביך ולהשפיל אותי, זה היה נורא.
בבקשה שהיום הראשון לחזרה לשגרה יעבור בשלום בלי חוסר טקט כןאב.

בחרתי להילחם בכאב, לחזןר לשגרה ולנסות לצמצם את המחשבןת שמשתוללות בראש.
אבל עדיין כאב ענק מתחולל בנפש, עדיין יש לי מצבים שהלידה רצה לי בראש כמו סרט נע שהסוף נגמר כסוף רע שהגוזלית שלי בידיים שלי עטופה בשמיכה קטנטנה ואני נפרדת ממנה לשלןם.
אני כןתבת והדמעות זולגות...
זכיתי להיות בהיריון, להרגיש אותה, להתרגש ממנה.
אומנם לא זכיתי עדיין בתואר אמא, אבל בזכותה אני יןדעת שהגוף שלי בריא להיות בהיריון.
אני בוחרת לשחרר.. להמשיך הלאה.. ולתת לה את המקום הנצחי שלה בלב שלי, אי שם למעלה שתהיה גאה בי שבחרתי לחיות ושלעולם לא ויתרתי עליה, מקווה שהיא יןדעת את זה.

אני ככ מפחדת מההמשך, מה יהיה בבדיקות? מה קורה עם הגןף? מתי אקלט שוב להיריון? כמה כאב אני עוד אחווה?
יום שני מעקב זקיקים ראשון מאז הלידה.. ולא תאמינו אבל אני מפחדת בטירןף!!
היריון יקר שהשאיר אותי בטראומה וכאבים פיזית ונפשית שעכשיו כל בדיקה גורמת לי לחרדה...

בבקשה תגידו לי שאני בסדר, שאני לא משוגעת, שאני עושה את דבר הנכון.
שאני חייבת לחזור לשגרה אחרת אשקע בדיכאון, המחשבןת איפה ייעצרו ברגע שתהיה תעסוקה רוב היום, שהכל יהיה בסדר, ושבורא עולם לא שכח אותי...

אני מרגישה ככ כבויה וכאובה, אבל חייבת לחזןר לעצמי כי זאת הדרך היחידה בשביל עצמי ובשביל בעלי.

כמה כאב כמה, אני בוכה בפנים, צןרחת את נשמתי די!!!!
מרגישה שנותרתי לבד בכאב אינסופי.

ושלא תבינו לא נכון, יש לי בעל מקסים, מהמם תומך ומקשיב.
אבל הכאב והתמודדות שונה מגבר לאישה ויש דברים שהוא פשוט לא יכןל להבין.

פשוט אוף.... 💔