יולדת יקרה!
אישה יקרה!
אמא יקרה!
ורעיה יקרה!
עד לפני 45 ימים האוצר שלכם, בתכם המתוקה הייתה עדיין בתוכך.
עד לפני אותו חודש וחצי הייתם זוג צעיר ועדיין לא הורים.
ואז, ביום אחד לפני חודש וחצי, נהפכתם להורים.
היה כאן מעבר משמעותי מאוד.
שינוי עצום.
ובמצב הזה של השינוי הענקי הזה - להפוך להורים המחשבות שעולות לך מאוד מאוד הגיוניות וטבעיות.
כל שינוי, גם אם הוא שינוי לטובה - מצריך תקופת הסתגלות.
המוח שלנו והתת מודע שלנו אוהב את המוכר, את הידוע,
הוא לא רוצה שישנו לו דברים,
אפילו אם הם טובים! וק"ו אם הם בינוניים או קשים.
אתם כרגע בעיצומה של ההתמודדות עם המעבר להורות.
עם התקופה של אחרי הלידה שמטלטלת את כל הבית ואת כל החיים אצל כל זוג
עם הקורונה, הקשיים הכלכליים וחוסר הודאות שהתקופה הזו מייצרת
עם המון לחץ, המון עייפות וסידורים שלא נגמרים.
אני חושבת שדבר ראשון שאתם צריכים לעשות - זה לנשום!
ולהבין שנייה את המצב בו אתם נמצאים,
להבין שנייה את *עצמכם*
ולזכור שזה *את והוא* מול הבעיות בחיים
ולא את נגדו והוא נגדך
אלא שוב - שניכם יחד מול כל אתגרי החיים!
רוצה לשתף אותך,
שלפני כמעט שנה עברנו דירה (שוב ), ומאוד שמחתי מהמעבר ומהבית ומהכל, מאוד!
ועדיין, מצאתי את עצמי 3 ימים אחרי המעבר - פשוט קורסת.
קורסת פיזית וקורסת נפשית. הרגשתי פשוט רע רע רע ולא הבנתי מה נסגר איתי?!
הרי כ"כ חיכיתי למעבר הזה! והוא בעצם טוב!
ואז הבנתי שזה פשוט *מעבר* כשמו כן הוא...
שינוי...
התחלה חדשה...
הסתגלות חדשה...
ויומיים אחרי גם בעלי התחיל להרגיש לא טוב וממש נהיה חולה פיזית מהמעבר,
וזה עוד יותר חידד לנו את הקושי שבשינוי,
בדגש על *כל שינוי* אפילו שהוא טוב.
אז גם אתם יקרים,
תנשמו,
לאט לאט תתרגלו לתינוקת החדשה, לג'נגל בין כל הדברים,
להיות הורים
למצוא את האיזונים,
לעשות לעצמכם סדרי עדיפויות
להוריד סדנדרטים בדברים שפחות חשובים,
ולעלות הילוך בדברים שיותר חשובים
(למשל, הזוגיות, ההורות, השפיות, הבריאות, הן ערכים עליונים בעיניי,
וכל השאר אחריהם.)
לפעמים מרוב קושי ובילבול והצפה קשה מאוד לראות את הדברים בבהירות ולדעת איך בכלל ממשיכים מכאן?
גם העייפות הגדולה
גם העומס המאוד גדול לש החיים בכללי, אפילו לפני שהתחלנו להתייחס לזוגויות,
גם כל מה שקורה בפן האישי,
אח"כ ההורי
וכמובן כמובן הפן הזוגי
ואלו ממש כמה וכמה מעגלים שמשפיעים ישירות אחד על השני כל הזמן. כל הזמן. ואיכשהו הרבה פעמים אנו נוטים "להאשים" את המעגל של הזוגיות תמיד וקודם כל, אולי בגלל איזושהי תפיסה לא מציאותית/הבנייה תרבותית כלשהי/משהו אחר שצרוב לנו במוח שאם רק בעלי/אשתי היו ___ אז היה יכול להיות יותר טוב,
ואם רק בעלי/אשתי היו/לא היו ____ אז החיים שלי היו מושלמים.
יש בזה כמובן הרבה מאוד אמת, אבל צריך לעשות הפרדה לדברים, לראות כל קושי בפני עצמו ואיך מתמודדים איתו,
וכאשר מגיעים לזוגיות - כמובן לטפל בזוגיות בצורה עמוקה ויסודית וטובה, אבל שוב, הבילבול, ההצפה, הקשיים שנערמים אחד על גבי השני מאוד מקשים על זה להתבצע בצורה טובה...
וכמובן שבנוסף לכל הנ"ל בזוגיות יש עוד צד אחד שלם - שהוא בעלך שגם הוא חלק מאוד מהותי בסיפור והרבה מהצד שלו ואיך ש*הוא* רואה ותופס את הדברים, מאז שהכרתם ועד עכשיו - מאוד משפיע על כל ההתנהלות ועל כל החייםפ המשותפים.
אני בכנות חושבת שאחוז ניכר מהזוגות עובר או עבר קשיים דומים און אחרים, והרבה מאוד מהם יכולים לצאת מזה מחוזקים יותר וקרובים יותר.
במצב הזה בו אתם חווים מה זו זוגיות אחרי לידה,
הדבר העיקרי שהכי בולט מהודעתך הוא שגם בעלך וגם את נמצאים כרגע *במצוקה*.
שניכם נמצאים "במקום הקטן שלכם" - מקום בו אתם לא במיטבכם,
מקום עם המון קושי
עם הרבה תסכול
עם המון עייפות
עם המון כאב
אם נתמקד רגע בצד של בעלך -
כאשר הוא חוזר הביתה, הוא מגיע לאשתו האהובה ובתו האהובה - אך ככל שהן אהובות, טיפול בתינוקת קטנה ובילדים בכלל הוא קשה מאוד מאוד. ולעיתים מתיש.
ואפילו הרדמה של 10 דקות, ושמיעת בכי של 5 דקות, כאשר כוחות הנפש כבר כמעט גמורים או אולי גמורים לגמרי - כל דבר הכי קטן יכול פשוט לרסק. לשבור. באמת באמת ולא בכאילו.
ממש כמו ביטוי "הקש ששבר את גב הגמל".
אז קשה לו.
קשה לו לחזור ולדעת שעדיין הוא צריך להיות במוד של "עבודה" ולא של רגיעה ומנוחה -0 לקלח, להשכיב, להרגיע,
קשה לו!!!
ממש לא סתם - אלא באמת באמת קשה לו.
ויש גם אותך יקרה.
אמא טרייה.
אישה מדהימה.
שעד לפני לא הרבה זמן לא הכירה כלל את כל האחריות המטורפת הזו שנקראית ילד
את היצור חסר אונים הזה שעכשיו פתאום בבת אחת תלוי בי 24/7 ואין לאן לברוח והוא תמיד תמיד שם
ואני תמיד תמיד אמא שלו
גם כשאני מרוטה מעייפות
גם כשכבר לא יכולה לשמוע טיפת צעקה - והילדה המתוקה הזו צועקת - אני אמא שלה.
ואת נמצאית איתה המון
וזה מתיש!!!!
ואו כמה זה מתיש!
עם כל הברכה והתודה העצומה לקב"ה עליה - בד בבד מגיע הקושי.
הקושי בהריון שסחבת אותה 9 חודשים שלמים!
הקושי בלידה הכואבת
הקושי בהנקה
הקושי בלילות שפתאום טרופים והעייפות התהומית זועקת לשמים
הקושי בגידול
הקושי באחריות
הקושי בתלות של יצור חסר אונים בך
הקושי במעבר החד הזה מלהיות אדון על עצמך ועל הזמן שלך - ללהיות משועבדת ממש ללו"ז ממש לא מסודר של יצור קטן וצרחן...
וזה קשה קשה קשה!
גם את באפיסת כוחות כרגע!
גם את בעייפות תהומית
ואת רק רוצה יד שתושיט עזרה
ואת רק רוצה קצת שקט.
לישון לילה שלם
(פחחחח נשמע כמו חלום אוטופי לילה שלם אה?!
להתקלח בשקט, לאכול בשקט, לצאת לבלות בשקט
אבל אין את השקט הזה!
אין!
יש צרחות
ובכי
וצרחות
ובכי
ועייפות
והרדמה
ושוב\
ושוב
ושוב
די!!! לפעמים משתגעים כבר ורוצים לברוח לאי בודד ולישון שם שנה שלמה אם אפשר!!!
אז גם את מגיעה לקצה היכולות שלך.
לכן, מה שקורה כאן יקרה, הוא ***ששניכם נמצאים במצוקה בו זמנית****
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע את הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*
הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...
אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר
מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת
נסי להשלים שינה בצהריים איתה
נסי כן למצוא בנרות עוד יד אפילו של נערה או בייביסטר
נסי להקל מעלייך באוכל מוכן, דברים קפואים, מדיח, מייבש, הורדת סטנדרטים לאפס, לעשות דברים שאת אוהבת ומטעינים אותך באנרגיה
ללמוד לאט לאט שיטות הרדמה אולי עם יועצת שינה וכדומה שיקחו ממך פחות אנרגיה, או כל דבר שאפשר לחשוב עליו
ולזכור שזו תקופה! היא קשה, אבל היא תעבור!!!
הילדה לא תהיה לנצח תינוקת, היא תגדל ב"ה, תישן לילות שלצמים, את תחזרי לכוחות שלך בגוף ובנפש,
בעלך ימצא ב"ה עבודה טובה ויציבה,
זה יעבור
עוד שנה ואו עולם אחר
עוד שנתיים עוד יותר
אתם פשוט כרגע בעיצומו של משבר, בעיצומה של מצוקה אמיתית לשניכם בו זמנית וזה מאוד מאוד קשה
נסו עם כל הקושי *להבין* אחד את השניה
*לראות* את הקושי של השני/ה, גם אם מאוד קשה לכם - בכל זאת - להיכנס רגע ללב ולראש אחד של השנייה ולדמיין שאתם במקומו/ה יום שלם ואיך אתם חווים ומרגישים וכמה אתם מותשים באמת
לנסות להחזיק את הראש מעל המים כרגע בתקופה של ההישרדות הזו
ואח"כ יהיה אפשר לנשום הרבה יותר לרווחה
ובינתיים לנסות בכוח למצוא אפילו חצי שעה ביום לזמן של טעינת מצברים - להתמלא. לעשות דברים שאוהבים. לנוח. לישון. לאכול טוב. פעילות גופנית. זמן זוגי. לזכור גם את היופי והטוב בחיים גם עכשיו
יהיה טוב יקרה!
כבר יש הרבה טוב
ויהיה עוד הרבה יותר!
משברים ונפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים בכלל ומהזוגיות בפרט
וזה קורה לכולם.
לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -
רק אומר שאתם אנושיים!
ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!
ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,
להבין מה היה כאן,
להבין את עצמי,
להבין אותו/ה
לזהות את הבמפרים הללו
ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!
לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!
כי תמיד שיש משבר -
אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.
אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן
מה היה שם בעצם?
מה הקווים האדומים שלו?
מה קשה לי?
מה חשוב לי?
על מה זה דרך לי?
וכל זה לבן זוגי?
אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!
שיש קצר בתקשורת
צריך קודם כל להבין שזה קורה.
קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.
אז קודם כל - לא להיבהל!
זה אנושי וטבעי שזה קורה!
ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!
לכן,
הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?
מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?
מה חשוב לנו?
וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!
רק מהקשיים ורק מהמשברים
אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,
המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.
אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -
שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך
ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?
מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?
אם את שנייה בעלך ואני שואלת אותך (את בעלך):
איך היה לך המעבר להיות אבא?
ואיך אתה מסתדר עם חיפוש העבודה?
ומה קשה לך?
ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?
ואיך בזוגיות?
ואז שואלת אותך:
איך היה לך המעבר להיות אמא?
ואיך הייתה לך הלידה?
והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?
לאכול כמו שצריך?
להתאושש?
להתאוורר?
לקבל עזרה ותמיכה?
ואיך המצב הכלכלי?
ומה עוד קשה לך?
ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,
להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -
בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, שמנסה לתפקד ולעשות את כל מה שצריך בכל החזיתות, מבשלת מנקה מסדרת וכו - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!
הוא בעיקר יבן את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,
תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,
מה קשה לך,
בלי להטיח בו האשמות או "אתה לא" וכו' אלא -"אני"!
לי קשה
אני צריכה ש___
הייתי שמחה אם ___
נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,
לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,
כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו המתוקה ישנה, ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת!
ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.
ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.
ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)
ואז תגיע *ההבנה*
ההבנה אחד של השני.
ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:
מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?
הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,
אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?
ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?
ומה אני יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?
ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?
ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?
ועוד לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיות, דרך שלישית שטובה לכולם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!
לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!"
- ולגבי זה שכתבת שאת כבר לא רואה בו את הגבר שהוא היה בעינייך:
חשוב להבין קודם כל שזה תהליך טבעי שקורה אצל הרבה מאוד זוגות, אם לא כל.
המעבר שלנו ממצב שבו אנו רואים רק/בעיקר את הטוב בבן/בת הזוג למצב שבו גם הדברים הפחות טובים פתאום נראים לנו ואנחנו אפילו מעצימים אותם...
זה מעבר שאפשר לקרוא לו כמעט מובנה בנישואין...
מעבר ממצב של "אהבה רומנטית", שבה הכל פחות או יותר בא בקלות ובלי הרבה מאמץ,
למצב שרק בעזרה עבודה על הדברים ו*מודעות* אנו יכולים להצליח להגיע לאהבה מודעת.
זה לא קל, כיוון שאנחנו, בני האדם, מחווטים לראות את מה שחסר, את מה שלא טוב, נוטים לייחס לשני שטעה תכונות שליליות או לחשוב שמשהו באישיות שלו לא טוב, להעצים את הרע, להקטין את הטוב,
אבל זה לגמרי בידיים שלנו גם לשנות את זה.
אחרי שנבין שככה אנחנו "מחווטים" בתור בני אדם,
אבל שהקב"ה נתן לנו יכולת מופלאה גם להשתנות, להשתפר, לגדול, לצמוח - אז יש לנו יכולת להפוך את השריר הזה של העין הטובה להרגל שלנו.
אולי בהתחלה זה יראה קשה, מאולץ, מלאכותי, אבל לאט לאט, בדומה ממש לשריר בגוף, ככל שנרגיל את עצמנו להסתכל דווקא על הטוב, החיובי - היכולת הזו תגדל בנו פנימה ממש.
אפשר לתרגל את היכולת הזו דרך כל מיני דברים,
למשל, להכין מחברת מיוחדת שנמצאת אצלך מתחת לכרית וכל יום לכתוב בה לפחות שני דברים טובים שבעלך עשה יום - מעשים טובים, תכונות טובות, מקום שראית שהוא התאמץ וכן הלאה - לא רק בפן הזוגי אלא בכלל באדם שהוא.
מה טוב בו? איזה אבא הוא? איזה בן הוא?
מה את אוהבת בו?
מה את מעריכה בו?
מה את מקבלת ממנו/קיבלת ממנו במהלך השנים?
על מה את יכולה להוקיר לו תודה?
במה את מרגישה שהוא חזק וטוב?
מציעה ממש לעשות לך רשימה ולהוסיף אליה כל יום מה שעולה לך.
להתרגל להעצים דווקא את הטוב ואת הרע לשים בפרופורציות.
להבין שכולנו בני אדם - כולנו טועים ואנושיים ובאמת במאת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אין!
לא משה רבינו ע"ה הענקי
ולא דוד המלך ע"ה
ולא אף אדם גדול ככל שיהיה!
הקב"ה בעצם מלמד אותנו שרק הוא לבדו מושלם וכולנו בני האנוש בהשתלמות.
ואין אפילו אדם אחד שהיה ושיש ושיהיה שלא טועה אף פעם ושאין בו איזה חסרון כלשהו אף פעם.
גם על מרדכי היהודי נאמר "ורצוי *לרוב* אחיו - לרוב ולא לכל. אי אפשר כל. אי אפשר להיות מושלם. כי אנחנו לא הקב"ה אלא רק בשר ודם.
גם בעלך היקר.
יש בו טוב, הרבה הרבה טוב. ויש בו גם חסרונות.
גם בי, בך, בכולנו - יש יתרונות ויש חסרונות,
והחוכמה שלנו היא לאט לאט לעבוד על עצמנו ולראות איך דווקא את הטוב מגדילים,
איך כמו שאנחנו על עצמנו יותר סלחניים ואם למשל עשינו טעות נאמר לעצמנו "לא נורא, אנחנו רק בני אדם, או רק הייתי עייפה/חולה/חלשה/טרודה/לחוצה/כאובה וכן הלאה -
כך גם אתייחס לבעלי,
שגם אם הוא טעה אז זה בטח בגלל שהוא חולה/עייף/לחוץ/טרוד/לא ידע/אחר - ז"א לייחס ***לסביבה הלא מושלמת שגרמה להתנהגות הזו אצלו את החסרון* ולא לייחס לאישיות שלו את החיסרון
לא להגיד "זה בגלל שבעלי דפוק/עצלן/משהו רע אחר"
אלא להגיד "זה בגלל שהוא היה היום ממש ממש לחוץ" וכן הלאה.
בדיוק כמו שאם פישלתי אני לא אגיד על עצמי "זה בגלל שאני דפוקה, אלא בגלל שהיום היה לי ממש קשה כי...."
ואם עשיתי משהו טוב אני ממש אתגאה בעצמי ואגיד "וואו איך למרות שהייתי עייפה העמדתי שבת - ז"א את הטוב שאנחנו עושים אנחנו מגדילים ואת הרע מקטינים -
אז אותו דבר בדיוק בדיוק לעשות גם עם וכלפי בן הזוג!
אם הוא שטף כלים - אז הוא שטף כלים! למרות כל מה שהיה לו על הראש.
אם הוא מתן לי לישון עוד שעתיים בבוקר והיה עם הילדה - אז הוא השקיע כדי שיהיה לי טוב!
אם הוא הבליג ולא ענה והכיל אותי כשאני עצבנית או טועה - אז הוא השתדל מאוד לעבוד על המידות!
וכן הלאה - לא לקחת כמובן מאליו את כל הטוב.
המובן מאליו הוא הנשק מספר 1 של הנישואין.
וכאן מצרפת לך חלק מכמה דברים שכתבתי בעבר בנוגע למובן מאליו הזה:
גם בן זוג אידיאלי ומושלם
וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת
שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה -
זה עדיין
*לפני* החתונה!
הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7
עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות
עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו
עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו
עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה
אז זה לא בר השוואה בכלל!
התכונות האלה שלהם,
אלה שהתאהבנו בהן,
אלה שראינו ומצאו חן בעינינו
אלא שקירבו בינינו - הן כולן עדיין שם!
רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!
אם רק נזיז את השמיכה הזו - נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!
וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!
וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!
אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה - זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.
אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?
אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר - נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.
אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע
ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" - היא לא השתנתה. היא אותה אחת.
זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים
ושוב - לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!
אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות - שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.
שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.
ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה - שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!
אז נבין ששוב - זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף - גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' - זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.
וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה - ולטפל בזה.
תמיד צריך להגיע לשורש
להבין אותו
לקרוא לו בשם
ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'
ואז לטפל בו.
כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה - הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.
ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,
את כל מה שחפרתי עכשיו ועוד הרבה דברים שעוד לא חפרתי אותם כאן - אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,
ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,
לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,
להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,
ובמה שקשה - לברר לעומק - ולטפל.
לא לטאטא אלא לברר, לזהות - ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.
(וגם אם צברנו - זה עדיין לגמרי אפשרי!!!)
אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.
כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,
לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.
וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע
השינוי הזה מרווקות לנישואין טומן לנישואין הרבה מאוד קשיים בדמות המובן מאליו במרים את ראשו פתאום -
אם עד עכשיו ארוסך או בן זוגך, שעדיין לא היה בעלך, לא היה מובן מאליו בעינייך - כי לא הייתה הטבעת, כי לא הייתה המחויבות - הרי שמרגע שנישאתם הוא כאילו כבר "בכיס שלך" וזה יכול לגרום לרוב ככל האנשים לקבל את השני/ה כמובן מאליו.
וזה הנשק הכי גדול של הנישואין המובן מאליו הזה.
שום דבר לא מובן מאליו!
צריך להתייחס כל יום מחדש כאילו הוא מתנה ב א מ ת, כאילו בן הזוג הוא מתנה ואין נפלא כמוהו, לא לקחת לעולם כמובן מאליו, להעצים, להגדיל, להאדיר, להודות, לאהוב מכל הלב.
כך גם ניתן לראות זוגות שחיו לפני 10 שנים ביחד כולל הכל ופתאום מתחתנים וישר מתגרשים.
איך זה יכול להיות?!
לפני החתונה – לקחו אחד את השני *לא* כמובן מאליו! אלא כמשהו חשוב ויקר!
כשרבו – לא עשו זאת ברוע ובגועל לפחות לא עד הסוף – כי הרגישו שיש להם מה להפסיד. שהוא או היא יכולים ללכת ולא להתחתן בסוף. ניסו להיות יותר טובים, ניסו לשווק עצמם יותר טוב, ניסו להחליק למחול ולסלוח על טעויות יותר.
ואחרי החתונה<? הרגישו שזה כבר ב"כיס הקטן" שלהם. לקחו כמובן מאליו.
רבו עד הסוף. צעקו, קיללו, עברו קווים אדומים,
הפסיקו להשקיע כי "מה זה משנה זה כבר שלי", פזלו החוצה, עשו השוואות, התחילו להגדיל פגמים ולהקטין יתרונות במקום להיפך, לא השקיעו – והתוצאה – גירושים רגשיים או גירושים בפועל.
כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.
ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.
משתי סיבות עיקריות:
- המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב___ ממני
- כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה...).
לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.
אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!
שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!
נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!
מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!
ה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו - המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, ולעתים גם אם הכל טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.
ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,
כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה -
אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד - גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' - ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו -
מה הם עשו בעצם?
החליפו גבר אחד באחר.
ומה יקרה עכשיו?
גם עם הגבר הזה - השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר -
שוב שגרה
שוב הרגשה של מובן מאליו
שוב הרגל
ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר - ואז שוב אותו סיפור
ואז גם איתו
אחרי שלוש שנים
ועוד ילדים
ועוד 3 שנים -
שוב אותו דבר
ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!
לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב -
הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו
ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה -
אז איתו התחתנתי.
ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:
או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה -
או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,
לשחרור,
להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,
של שייכות וייחודיות,
של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים - רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).
אז את כל זה מפסידים.
החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני
או אשתי היא רינה או דינה -
מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* - היא העבודה *שלנו* בלבד!
היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!
היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,
במודע לאהוב,
במודע להעניק ולתת,
במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם -
בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.
כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,
כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,
כאילו הוא יכול להיות מושלם,
כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית
לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת
להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות
ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו... ו.. ו...
הלו!!!
רגע!!!
זה בן אדם!
לא מלאך
לא מושלם
זה בנאדם.
הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.
הורגלנו שזה עובד ככה.
ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.
שהכל מושלם
שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל
שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,
אבל הורגלנו לא נכון.
זו לא המציאות.
גם אנחנו לא מושלמות.
גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני
גם אנחנו אנושיות
גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות
גם אנחנו עם הפאקים שלנו...
כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו -
כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.
יש לו את הטוב שלו.
כמו שלך יש את הטוב שלך.
ויש לו את החולשות שלו
כמו שלך יש את החולשות שלך.
השוואות לא יעזרו,
הן גם לא מציאותיות כלל.
וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין - היו לו את החסרונות *שלו*
ועם אותו צד של המטבע הזה - היה גם את הצד השני.
אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?
ואולי ואולי ואולי.
אין לדבר סוף. באמת.
בהצלחה רבה יקרה!
לאט לאט הכל יסתדר, רק צריך לעזור לדברים להסתדר ולשים את מה שבאמת חשוב לנו מעל הרבה דברים אחרים - ולהשקיע בו
- אבל מניסיון דומה...)
בקיץ הייתי מחליפה לה ב11/12