שלום יקרות. קופצת כדי לספר על התהליך שאני עוברת.
פגשתי הבוקר מכרה בסופר, ועמדנו ליד הלחם לדבר קצת, והיא שאלה מה נשמע, התעניינה והקשיבה, ויצא שסיפרתי לה (ממש בקיצור נמרץ) את קורותיי וקורות בעלי והמשפחה מסוף ההריון (כשגילינו על המום בלב של בעלי) ועד היום (סופסוףףףף הגדולה החלימה מוירוס בטן מטורך של 10 ימים, בדרך עוד 2 ילדים + בעל חלו, והקטן היה חולה תוך כדי 3 ימים עם חום בשמים) --
וכששמעתי את המילים פתאום באה אלי חמלה (לא קורבנות!)
עלי ועל הדרך
על בעלי ועל הטירוף שלו והעסק המוצלח שלו שהולך וממריא
על הזוגיות שלנו וכ-ל מה שהיא היתה צריכה להחזיק
על הילדים וכל מה שהם ספגו
והיא היתה מופתעת (תדמיינו אימוג'י עם לסת שמוטה ופה פעוררר) ושאלה: אבל, מה ***שלומך?**** איך את מסתדרת?
ואני: הכל טוב, בה אנחנו אחרי, פתאום אני רואה כמה הרבה עברנו, לא מאמינה שהגענו לכאן
בשיחות ובעיקר מתוך שינוי פנימי אמיתי שלי הגענו לשיווי משקל אחר בבית.
גם עם הרבה עזרה חיצונית (הם הרי לא יהיו ככ קטנים לנצח, ובשביל מה יש חסכונות.....)
עם הרבה יותר נוכחות שלו
ויותר חשוב מזה: אני הולכת ומוצאת שיווי משקל אחר בתוכי.
אני חשובה.
אני לא מסוגלת - ואני גם לא רוצה - לרוץ. ובקושי לנשום. "לשרוד".
הקצב שלי איטי יותר.
אני עדיין עושה המון, שלא תחשבו שאני רק רגל על רגל על הספה.
אבל אני מקשיבה לעצמי.
ואני דואגת לעצמי.
אני אוכלת. אני ישנה. הצטרפתי לסדנה (משהו לנפש). אני הולכת למישהי שעושה מסאג' (אבל זה בעצם טיפול לנשמה. מישהי מדהימה בעוצמה שלה). ועוד המוןןן דברים אחרים שאני עושה בשבילי.
הבית הפך לשלו יותר ביחד איתי.
כמעט כל יום יש פה חברים (אני תמיד מעדיפה להיות הבית המארח ולא לשלוח את הילדים לאחרים).
מרגישה שלאט לאט אני מתרחבת ונפתחת.
כבר לא מכווצת כל כך.
פחות משימתית.
אתן מכירות את זה שאתן ככ ממהרות לסיים משהו שאתן לא הולכות להתפנות?
שניה, אני רק ארים את הצעצועים שאף אחד לא יפול, ואם כבר עברתי ליד האמבטיה אני כבר אפעיל מכונה, אוי, הנה לכלוכים, אני ארים ואשים שניה בפח, ועכשיו כשהגעתי למטבח, כדאי להפשיר את הבשר, אוי, יש עוד כלים לשטוף, הקטן בוכה, אני רק שניה אחליף ואניק, אהה, הם רבים, אני אפריד רגע ואז....
מכירות את זה?
אז עכשיו אני מתפנה תחילה 
אני יודעת שזה נשמע טפשי אבל זה הרבה יותר עמוק מלעשות פיפי. לפחות בשבילי.
בעז"ה שיעבור מהר
