אולי תמצאי כאן משהו שיקל על התחושות שלך 
יכול להיות שהיא אכן מקנאה, אבל נשמע לי שהלידה שלך החזירה אותה לזו שלה והיא סוג של מעבדת את הדברים שלה דרכך.
הזמן הכי לא מתאים מבחינתך, מן הסתם.
את אחרי לידה וכואב לך פיזית (ונפשית?) ואת צריכה להתרכז בהחלמה שלך ובטיפול בתינוק.
אבל נשמע לי שזה בעיקר שלה. את איזה טריגר להיזכר מה היה לה כשהיא ילדה וקצת לפתור דברים שעוד מסובכים אצלה.
כשהייתי בהריון גם חמותי הזכירה הרבה את עניין המשקל ("אסור לך לעלות יותר מ 14 ק"ג" וכד'). נעלבתי עד עמקי נשמתי, מה עוד שהייתי בהריון תאומים, אז את יכולה לתאר לעצמך איך נראתי לקראת הסוף (כמו סמיטריילר).
כשסיפרתי לאמא שלי, היא אמרה לי שהיא דיברה גם איתה וסיפרה מה היה לה בהריון, והתברר שהיא פשוט בטראומה ממה שקרה לה. אחרי הלידה כשהנושאים האלה עלו, פשוט יכולתי כבר לסנן (מזל, כי נראתי כמו סמיטריילר גם אחרי הלידה...).
כנ"ל דודה שהגיעה והתחילה לספר (עד רמת הבכי) על הקיסריים שלה ולא נתנה להשחיל מילה על החוויה שלי.
לא יודעת... אני חושבת שאולי היום מאוד ברור לנו שלידה זה אירוע שיכול להיות גם טראומתי, וברור לנו שאפשר לעבד ולפתור דברים. אני לא יודעת עד כמה זה היה קיים פעם. בטח היה תלוי בנשים שהיו סביבך. אם גרת אצל חמותך, בחמולה, ולא מצאת נפש שתבין ותכיל ותיתן עיצה, נשארת לבד. כמה בעלך יכול להבין ולהכיל את הלידה שאת עברת?
יתכן שהלידות שלנו הן פשוט טריגר לנשים מבוגרות יותר לחזור אחורה ולהתמודד עם החוויה שלהן- עם הכאבים, עם השינוי של הגוף, עם הפחד (או כל דבר שהוא).
כאמור- זה רק הרהורים ומחשבות.
ואולי זה יכוון עבורך את המילים שלה לכיוון אחר.
שהיה במזל טוב, ותגדלו אותו בנחת, בשמחה ובבריאות 
והחלמה מהירה 
ועל זה הדרך)
, נראה לי הבדיקה זיהתה נכון את ההורמונים פשוט ההורמונים עצמם השתגעו...
