כבר תקופה שאנחנו בתקופה קשה (בעלי ואני ובעיקר אני), לא רוצה לפרט מדי מחשש לאווטינג, אבל אנחנו בתקופה ממש קשה.
תקופה שאנחנו מרגישים שממש מצפים ממנו למשהו שאנחנו לא, או שאנחנו כן כאלה אבל אנחנו לא מאמינים שאנחנו כאלה... בקטע טוב, אנחנו נחשבים כזוג מאד עצמאי, נותן, אוהב לתת ונותן מכל הלב. כל החיים הייתי כזו ובעלי המתוק (שבמהלך ההריונות שלי גיליתי כמה מתוק הוא ואיזה תומך הוא) מעצים את זה ואנחנו עובדים עם אנשים שצריכים את הבית הפתוח הזה וזה חלומי.
אבל הגענו למצב שפתאום ראינו שחושבים שאנחנו הרבה יותר בוגרים ממה שאנחנו, עצמאיים יותר ודברים כאלה... זה מחמיא, כי בעלי אומר לי תראי אנחנו באמת כאלה! ואני לוקחת את זה קשה יותר..
באלי שיראו שקשה גם לי, שלא יקחו את מה שאנחנו נותנים כמובן מאליו ויבקשו רשות לפני שהם מבקשים עזרה או מנחיתים עלינו דברים.
באלי שיבינו שגם לנו יש קשיים וזה מלחיץ אותי שחושבים שאני בוגרת יותר ממה שאני מרגישה באמת בפנים. אבל אולי אני באמת כזו? לא מאמינה בעצמי... אנחנו משדרים הרבה חוזק, ואנחנו שמחים בזה, אבל הם לקחו את זה רחוק מדי אולי בשבילנו... בדברים שהם משתפים אותנו, מתייעצים איתנו...
לבוא להגיד את זה לא נוכל (מכל מיני סיבות שאני לא אפתח פה) ..
בעלי תומך בי וממש מחזק אותי, בחרנו בחיים של עצמאות ממש מכל הבחינות ופתאום אני חושבת למה לא להיות פחות כאלה ופחות בוגרים? כאילו למה אנחנו רוצים להיות כאלה? מה הבעיה להיות כאלה שנעזרים מלא וחיים חיים רגילים כאלה בלי להיות בית פתוח ממש לכל מי שנכנס פה...
אני יודעת שאנחנו עושים מה שצריך, אבל קשה לי שאני לא במקום הנותן והאוהב שרציתי להיות בו...
אנחנו באמת עושים טוב! באמת מקילים על אלו שצריכים את העזרה הזו והם במצב חירום לפעמים. אני יודעת.
אני רק צריכה שתחזקו אותי על זה.
שאני אסתכל כמה אני משמעותית להם ושאני אהיה בעין טובה על המצב הזה ואשמח במה שיש לי ובמה שבנינו ביחד בבית הפתוח הזה שיש לנו.
והלוואי הלוואי שאני אשחרר את הקשיים האלה.
(וגם לא לערב את הקטנים בזה... אולי כש*אני* אצליח לאכול רק ממתק אחד ביום - אנסה להחיל את הכלל הזה על כולם...)
אז תודה! 
