בס"ד
סיפור לידה אושונשוניקו:
הריון תקין ב"ה. חודש תשיעי מגיע, אני רוצה ללדת בתחילת תשיעי. די נמאס לי כבר לסחוב. הייתי ענקיתתת!! מכינה את עצמי נפשית שתחילת תשיעי אני יולדת וזהו. ישר בתחילת תשיעי גיסתי התחתנה, היינו צריכים לחכות קצת עם הלידה;) מתכננת שבשבת חתן שלה(ספרדים, השבת שאחרי החתונה) אעשה מלא הליכות ועליית מדרגות בתקווה שזה יזרז. שבת נכנסת, עושה סיבוב בלילה אחרי הסעודה, זה רק גורם לי לבחילה והקאתי כל מה שאכלתי. עולה מדרגות, מחכה להרגיש משהו, תחילת צירים, אבל לא. אין כלום.
שבוע אחכ זה פורים. נורא רציתי ללדת בפורים. זה כבר שבוע 38, אחלה של זמן ללדת ואחלה של תאריך. לכולם אמרתי שאני אלד בפורים. חמותי כל ההריון אמרה שאני אלד בר"ח ניסן שזה כמה ימים אחרי התאריך. ממש רציתי פורים. נסענו להורים בפורים, חילקנו את הזמן בין ההורים שלי להורים שלו(גרים באותה עיר), ואין כלום. עוברות השעות ושום דבר לא קורה. אני פשוט בהלם, איך זה שכ"כ האמנתי בלב שלי שאלד בפורים וזה לא קרה??
טוב נו זה לא תלוי בי...
חוזרים הביתה, מתחילה הקורונה. הולכת לעבודה עוד כמה ימים עד יום חמישי שהודיעו על סגירת בתי הספר.
מוציאה אישורי מחלה כדי לא להגיע לעבודה. כל הקורונה היתה ממש ממש בהתחלה ולא ידעו להגיד כלום על נזק לעובר, החלטנו שלא לקחת סיכון ושאשאר בבית עד הלידה.
מנצלים את השבוע לנקיונות הבית לפסח. בית קטנטן אבל היה מלא עבודה.. מקווה שהנקיונות והמאמץ יובילו ללידה. עובר יום ועוד יום. כל יום מתקדמים עוד קצת. החלטנו ליסוע להורים לשבת ואז להשאר עד הלידה, מכיוון שהתחילו דיבורים על סגר ולא ראינו את עצמנו מסתדרים לבד אחרי לידה ראשונה רחוקים מאד מההורים, בלי שום עזרה.
יום רביעי, נשאר לנקות דברים אחרונים ואפשר ליסוע. מפה לשם, בעלי ניקה הכל לבד. לא היה לי כח כבר.. גיסתי מגיעה עם אוטו ומסיעה אותנו להורים עם כל הכמויות בגדים שהבאנו לעצמנו. זה היה גם סוף עונת מעבר והיה צריך להביא גם בגדי מעבר וגם בגדי קיץ להמשך..
נמצאים שבוע אצל ההורים של בעלי.
מגיעה לתאריך. זה היה יום שהייתי שבורה ברמות. לא האמנתי שהגעתי לתאריך ועדיין לא ילדתי. אחרי ששכנעתי את עצמי כל הזמן שאני יולדת בתחילת תשיעי. בכיתי הרבה, הייתי סגורה בחדר, לא היה לי כח לכלום.
40+1 הולכת לקופח למעקב הריון עודף. הקופח ריקה ריקה! לא ראיתי אותה ככה בחיים. אף אחד לא העיז לצאת למקום 'עם הרבה סכנות להדבקה'. מחכה למוניטור אצל האחות. אחרי כמה זמן המזכירה אומרת לי שבגלל שאחת הגיעה לפני והיא במוניטור, אני אלך קודם לרופאת נשים ואז למוניטור. נכנסת לרופאה, מתשאלת, מסתכלת במסמכים כי לא הייתי אצלה. עושה לי אולטרסאונד, די הרבה זמן. אני לא מבינה למה זה הרבה זמן ומניחה שאולי אצל כל רופא זה אחרת. כל ההריון עשיתי אצל טכנאית ואולי רופאה עושה יותר מעמיק ויותר זמן. הרופאה יוצאת מהבית והולכת להביא ג'ל חדש. שמה כמות נכבדה, מסתכלת שוב ואומרת- "רצית ללדת? יאלה לבי"ח, אני רואה מיעוט מים גבולי, יכול להיות שעוד כמה שעות יתאזן אבל צריך מעקב". מוציאה לי הפנייה. חוזרת לבית של ההורים של בעלי, מעדכנת את ההורים שלי, מארגנים מהר תיק ללידה, אוכלים צהרים וגיס שלי מקפיץ אותנו לבי"ח.
מיון יולדות. בדיקת שתן, מוניטור, אולטרסאונד, פותחים לי וריד ולוקחים בדיקת דם. הרופאה מחליטה לאשפז בהייריסק להמשך מעקב והתחלת זירוז למחרת אם עדיין יש מיעוט מים.
מתאשפזת. צוות מעולה. יחס טוב. מקבלת חדר עם עוד אחת. זה כבר היה סביבות שעה 21.
אחרי חצי שעה בערך- הפתעה!! ההורים שלי הצליחו להכנס ולהגיע לבקר. זה ממש לא ברור מאליו כי כבר נכנסו הכללים של אסור יותר ממבקר אחד, אסור מבקרים במחלקות וכו'.. הביאו לנו אוכל, היינו מורעבים. היו איתנו כמה דק' והלכו...
(אנקדוטה קטנה- אמא שלי גם היתה מאושפזת באותה מחלקה ואולי גם באותו חדר כשהיתה במעקב בסוף הריון של אח שלי שכיום בן 9. היא היתה מאושפזת תקופה של 3-4 שבועות עד הלידה, בורחת הביתה מידי פעם בין מוניטור למוניטור לעשות כביסות
. היינו באים לבקר אותה הרבה אז מכירה את המחלקה מעולה, יודעת איפה כל דבר נמצא, איך נראים החדרים והכל.)
ממשיכה בסיפור-
בעלי הולך ואני נשארת לבד. מדברת קצת עם השותפה לחדר. מנסה להרדם ב00 בלילה ולוקח לי הרבה זמן. ב01 בלילה אחות מגיעה ועוברת במחלקה לחבר את כולן למוניטור. עוד חצי שעה מתבזבזת ואפשר סוף סוף ללכת לישון.
מתעוררת ביום רביעי ב6 בבוקר מהרעש של המכסחה של הדשא. מי עושה בשעה כזאת על הבוקר?!🤦
מנסה לחזור להרדם ולא מצליחה. שגרת בוקר במחלקה. מוניטור ואחריו ביקור רופאים. מגיעים אלי והרופאה מסתכלת על הנתונים ואומרת שיכניסו לי בלון לזירוז אחרי שיסיימו את הביקור רופאים.
בעלי מגיע. מספרת לו שאני אמורה להתחיל זירוז בשעה-שעתיים הקרובות. מחכים מחכים. בינתיים סתם מעבירים את הזמן. מדברים, אוכלים, שותים, שותקים, מסתכלים בפלאפון, ממשיכה סדרה שראינו אצל ההורים של בעלי. עוברות השעות ואנחנו כבר חושבים ששכחו אותנו
בסופו של דבר הכניסו לי בלון בשעה 13 בצהרים, אמרו שתוך 8 שעות הבלון צריך לצאת ותהיה פתיחה. חוזרים לחדר, החוט שבחוץ מציק לי ברגליים, ומטפטף ממנו שאריות מים. נכנסת להתקלח. הולכת כל כמה זמן לשירותים. מעבירים את הזמן. עוד מוניטור. עוד ביקור רופאים מהיר שלא היה להם מה לחדש לי. בשעה 19 הבלון יוצא. אחרי 6 שעות. בינתיים אין כאבים. לא מרגישה כלום. לוחצת על הכפתור שקורא לאחיות. האחות קוראת לרופאה והיא בודקת פתיחה. אומרת פתיחה 3-3.5 ס''מ, וקוראת לרופא שיבדוק גם להיות בטוחים שזה הפתיחה.
מארגנים אותי לירידה לחדר לידה. שמים אותי על כסא גלגלים 'כי זה הנוהל', אני ללא שום כאבים, הולכת ומתפקדת כרגיל. שמחה שסוף סוף משהו מתקדם.
מגיעים שוב למיון יולדות, 24 שעות אחרי שהיינו שם ביום לפניו. רק אולטרסאונד לבדוק שהראש עדיין למטה ומכניסים לחדר לידה. מביאים לי חלוק ומשאירים אותנו לבד. רק אחרי שעה מיילדת נכנסת, מסתכלת בתיק הרפואי, מציעה לעשות מוניטור חצי שעה ולבדוק אם יש צירים אפקטיביים. עושה מוניטור, אין כלום, מתחילה פיטוצין.
המיילדת מחברת את כל החוטים, מתחילה במינון נמוך ואומרת שתכנס כל שעה להגביר את המינון. מעבירים את הזמן. מגיע הלילה. לא מצליחים לישון. פעם ראשונה בסיטואציה. באחת בלילה אנחנו פותחים את הטלוויזיה בחדר לידה, רואים תוכנית על קוסם מטוורף שעובד על אנשים ועושה דברים קורעים. צוחקים וצוחקים עד שכבר נמאס. מתכתבת קצת בווצאפ עם אמא של בעלי. הולכים לישון. אני במיטה והוא בכורסא. אגב היא כורסא שווה ממש. מתעוררת ב5 וחצי בבוקר מכאבים לא נורמליים. מתחילה להרגיש וזה כואב בטירוףף. אחרי חצי שעה מחליטה לקום מהמיטה על דעת עצמי, המיילדת אמרה שלא לקום, אבל כבר לא יכולתי, ווידאתי שכל החוטים מסודרים, שהמוניטור ממשיך לעבוד ונענעתי את עצמי קצת בעמידה. הייתי חייבת לעמוד אחרי שכל יום האתמול הייתי במיטה באישפוז, כל הערב והלילה בחדר לידה. וקצת צריך לקום לשחרר את הרגליים. אחרי כמה זמן המיילדת(בת דודה) נכנסת וכועסת שקמתי. אומרת לי לחזור למיטה ולא לקום. אחרי כמה דק' נכנסת מיילדת אחרת, אני שואלת אותה אם מותר לי לקום לכמה דקות והיא אומרת לי שכן. מנצלת את ההזדמנות, מסדרת שוב את כל החוטים ונעמדת ברצפה. שוב נכנסת המיילדת שלי, הפעם אני מקדימה אותה ואומרת שמיילדת אחרת אמרה לי שמותר לכמה דקות. חוזרת למיטה אחרי כמה דק' והכאבים מתחילים להיות נוראיים. מעירה את בעלי, הוא בקושי מצליח לקום בשעה ככ מוקדמת, הולך לשירותים. אני מתחילה לבכות וכועסת עליו- מה אתה הולך לשירותים כשאני סובלת פה כבר יותר משעה ומחכה לא להעיר אותך עד שיהיה ממש סיוט?! חחח הגיון של אישה בלידה.
קוראת למיילדת, מבקשת גז צחוק. מנסה. הוא לא עוזר לי. רק מעצבן אותי יותר ומקשה עלי. מנסה שוב בעזרת המיילדת, גם לא עוזר ועושה לי רע הריח הזה.
כבר כואב לי עוד יותר, קוראת שוב למיילדת ומבקשת אפידורל. היא אומרת שבשעה 7 יעשו ביקור רופאים ואם תהיה פתיחה 4 ומעלה יקראו למרדים אלי ראשונה. מעבירה את הקצת זמן עד לביקור רופאים. כבר צועקת הרבה שקשה לי וכואב לי ודי כבר אני לא יכולה. הרופאים מגיעים, בודקים, פתיחה 4. נאסרים. יופי ישר קוראים למרדים.
מגיעה מרדימה(גם בת דודה), מתחילה להסביר לי איך לשבת בקצה המיטה, להיות גם הגב באופן שצריך. אני בקושי מצליחה שלא להזיז את עצמי בין ציר לציר בזמן של האפידורל. היא מנסה ומשהו שם לא הולך. היא מוציאה ומתחילה מההתחלה. שוב חיטוי, שוב הכל מההתחלה. הפעם היא מצליחה תוך כדי שאני צועקת עליה(איזה פדיחות חחח) ותוך 2-3 דקות כבר מרגישה את ההשפעה. מתחילה לדבר עם המרדימה. היא מספרת שיש להם חג הקורבן, ואני מספרת לה שיש לנו חג פסח. מדברות עוד כמה דקות, היא הולכת ואני הולכת לישון.
11:00 מתעוררת מכניסה של רופא לעשות בדיקת פתיחה. פתיחה 7. בעלי יוצא מהחדר לידה ואמא שלו נכנסת. מותר כל פעם רק מלווה אחד. מדברות קצת, בעלי מעדכן את ההורים שלי והם יוצאים לדרך לכיוון הבית חולים. מרחק הליכה. אחרי חצי שעה, החלפת משמרת, מגיעה אלי מיילדת חדשה, נראית לי חמודה, קוראים לה מיאל. בודקת פתיחה, פתיחה 9.
12:00 פתיחה 10.
פה אני מסתכלת על עצמי וקולטת שיש לי חמצן באף(לא מסכת חמצן הגדולה הזאת, ממש קטן שנכנס לתחילת הנחיריים), ומד לחץ דם ביד ימין שפועל כל כמה דקות. עד היום אני לא זוכרת מתי הכניסו לי אותם ולמה. כנראה בשעות שישנתי עם האפידורל.
ההורים שלי מגיעים, בעלי מתחלף עם אמא שלי. לא דמיינתי שהלידה תראה ככה. חשבתי ששניהם יהיו. מתחילים לחיצות. כל פעם שיש ציר אני לוחצת. אחרי חצי שעה המיילדת נותנת לי לנוח מהלחיצות. היא בודקת ורואה שהראש ממש ממש גבוה. הוא בספינה 3 וצריך להגיע למינוס 2. ממשיכים לחיצות, אני כבר מתעייפת, חוזרת להרגיש את הצירים. כנראה האפידורל כבר לא ממש השפיע. רוצה להעלות מינון אבל כבר אין עניין. כואבת בטירוף. מתחילה לצעוק שם על כולם. שוב לחיצות, קשה לי וכואב לי ממש ממש. אני כבר לא יכולה. אמא שלי עוזרת, מחזיקה רגל אחת, מחזיקה יד, מביאה קצת מים שיתנו לי כח. ממשיכים בלחיצות, מתאמצת את חיי ועדיין הוא למעלה.
עוברות 3 שעות של צירי לחץ, שם אני כבר מאבדת את זה. מתישהו אומרת שבא לי ניתוח וזהו. העיקר שיהיה בחוץ ואני אפסיק לסבול. המיילדת אומרת שהחדר ניתוח תפוס כרגע ויקח זמן ובזמן הזה כדאי לי כבר ללדת כי עוברות השעות וזה יכול לגרום להאטות בדופק העובר.
עוד לחיצות, עוד צעקות, עוד לחיצות. אני כבר נשברת. לא מסוגלת יותר. היה ציר ואמרתי למיילדת- עכשיו יש לי ציר ואני לא לוחצת כי כבר כואב לי ואני לא יכולה. היו פעמים שכבר נלחץ מעצמו מרוב כאבים..
עובר הזמן והעובר יורד לאט לאט ואני סובלת את חיי.
15:00 מגיעה מיילדת רוסיה מפחידה, שאומרת לי בקול גבוה וברור עם מבטא רוסי כבד: "את לוחצת עכשיו". אני נורא נבהלתי ממנה ולא היתה לי ברירה אלא ללחוץ. מגיעה רופא שלוחץ לי על הבטן חזק להזיז את העובר ללמטה.
15:35 יום חמישי, א' בניסן, התינוק המתוק שלנו נולד. 3.480 ק"ג משקל מכובד. אני כבר חסרת כוחות לגמרי. מרימה אותו, נשיקה, והמיילדת לוקחת לנקות אותו, לשקול, וכל מה שהם בודקים.
מחזירה אותו אלי. אני מלטפת אותו. הוא חמוד ממש. דומה לי מאד. יצא לבן יותר ממני(ואני לבנה ממש). הרבה פעמים תינוקות יוצאים אדומים מרוב מאמץ והוא התאמץ מאד, 4 שעות של צירי לחץ, ויצא לבן וחמוד. בעלי ספרדי חום וחשבנו שהוא יצא בצבע מוקה חח
הבנים(בעלי ואבא שלי) נכנסים. מתרגשים כולם. מתחילים טלפונים והודעות וכל המשפחה והחברים. מוציאים את כולם חוץ מאמא שלי כדי להוציא את השיליה. היא יוצאת שלמה ב"ה. בודקים אם צריך תפרים, ולא היה צריך ב"ה.
כולם חוזרים לחדר לידה כולל אמא של בעלי, סבתא שלי, וגיסתי שנורא מתרגשים לנכד והנין הראשון. אחרי כמה זמן מגיעה האחות הראשית, רואה את כל האנשים ומעיפה את כולם-חוקי קורונה. נשארים רק בעלי וההורים שלי.
מביאים לי אוכל, אני טורפת הייתי רעבה ברמות. מלא שעות על נוזלים בלי אוכל אמיתי.
נשארים קצת בחדר לידה, מנקים אותי, כולם מחזיקים את התינוק ומצטלמים איתו. מעבירים אותי למחלקת יולדות.
וואו. מחלקה חדשה. מהממת. אני ככ אוהבת שהכל נקי וחדש. קיבלתי חדר לבד- קורונה. באיזשהו מקום הרגשתי שזה כמו מלון. מיטה נוחה ומתכווננת, הכל מביאים עד אלי, כל מה שארצה. תנאים טובים, שירותים ומקלחת פרטיים.
במשך האשפוז אכלתי רק ארוחת בוקר במחלקה, צהרים וערב הביאו לי, כולל שבת שלמה שהביאו הכל. אנחנו לא סומכים על הכשרות שם.
אמורה להשתחרר במוצש. יש לתינוק צהבת. מתחילים טיפול בפוטו. משתחררת בראשון בערב. התינוק משתחרר בשני בערב. עוברים לבית של ההורים שלי.
ברית קורונה בזום. כולל אותי. היו רק 10 גברים כולל מוהל וסנדק. משהו הזוי.. שבוע לפני פסח, כל אחד אוכל בביתו.
יש גם סיפור עם איך החלטנו את השם שלו, אבל זה סיפור לפעם אחרת;)
זכינו גם לפדיון, שהיה כבר יותר מורחב, 20 אנשים! וואו! זה כבר מוערך בקורונה. בלי סעודה. כל אחד בביתו.
זהו.. מודה לה' על כל הניסים הגדולים. כל ההריון התפללתי שלא יהיו לי קרעים, חתכים, בלי ניתוח, תינוק בריא ושלם. והכל התגשם ב"ה.
היום הוא בן כמעט 8 חודשים. מתוק וחייכן. מתפתח יפה, ועולה לאט במשקל
אני עדיין בטראומה של הכאבים הבלתי נסבלים האלה, הייתי כמה שעות עם צירי לחץ נוראיים שהרגו לי את הגוף (שמעתי על עיבוד לידה, אין צורך להמליץ שוב).
תובנות:
1. חובה אפידורל. לא מבינה איך יש נשים ששורדות בלעדיו.
2. לא מבינה איך נשים רוצות ללדת שוב.
