פורום הריון ולידה (עמוד 2491)

דבר ראשון אני קוראת כאן די הרבה ונהנית מכל האווירה והעצות אז תודה

ולעניינינו...
נשמע לי שכולן בעולם רק רוצות להניק וחושבות שזה דבר כ"כ טוב ונפלא, אבל לאף אחת אין תחושה שזה תוקע אותה?...

הבן המתוק שלי בן חודשיים וקצת וב"ה רוב הזמן ההנקה הולכת די בסדר (גם על זה תודה לקב"ה ולא מובן מאליו) , אבל... זה לוקח המון זמן! וכל הזמן!
נתחיל בזה שכל הנקה לוקחת בערך 40 דקות (וזה עוד שיפור כי פעם המינימום היה שעה..) שזה המון זמן להיות "תקועה" (סליחה על המילה) בלי יכולת לעשות כלום
ואז אחרי שעתיים וחצי בערך - שוב! וחוזר חלילה!

מרגישה שכל היום אני רק סביב ההנקות וזה לא מאפשר לעשות כלום.. א"א לחשוב על יציאה או ללכת להתארח אצל חברים/משפחה - כי מה, אני אשב שלושת רבעי זמן בחדר לבד? (אין לי מספיק מיומנות בשביל להניק בנוחות עם סינר הנקה)
כשנוסעים שבת להורים מלא פעמים ההנקה יוצאת על הסעודות.. אצל ההורים שלי התחלתי כבר להצליח להניק על הספה מכוסה בשמיכה, אבל אצל ההורים של בעלי זה יוצר מצב מביך כל פעם, ושומרים לי צלחת ואני אוכלת אח"כ לבד.. בקיצור - קצת מבאס...

אני תוהה איך אני אמורה להמשיך לעשות את זה במשך שנה (או יותר)....
ואיך נראה שלכולן בעולם זה לא מפריע...
ומרגישה אמא לא טובה שמרגישה שההנקה תוקעת אותי במקום לשמוח על החיבור עם התינוק וכו'...

תודה על המקום לפרוק...

אז נחשו איזה מזל אני???

בכוונה מ אנונימי.
מאז שחזרנו ללמד אני חוזרת כל יום גמורה מעייפות- ישר למשמרת ב'. לאסוף את הילדים מהגן, להאכיל, לשחק, להניק, להשכיב, לקלח.
אני בד"כ פשוט נרדמת תוך כדי שהם משחקים בערב מרוב שאני גמורה. ואז מגרדת את עצמי ומתחילה לעשות עבודות בית.
ובעלי, פשוט, לא יודעת מה לומר אפילו.
לא רואה דבר ממה שאני עושה.
וכשאני מנסה להגיד משהו- מה את כבר עושה?
אני גמורה ברמות, באמת
והוא פושט לא רואה
פשוט קמתי ויצאתי מהבית
ואני מפחדת שהילדים שהיו ערים תהיה להם טראומה מזה
אבל הייתי חייבת קצת לנשום לבד ולחשוב.
אין לי כוח לבכות ואין לי כוח לכלום.
למה דברים הם כאלה **********
זהו, פרקתי

בס''ד

 

 

 אמא בקצה

************

 

 

י ק י צ ה 

באיחור, בלחץ,

אחרי לילה קטוע

ומדי

קצר.

 

 

בוקר טוב!

בוקר טוב ילדים!

 

לא, זה לא יכול להיות...

בוקר טוב גם לך,

שיעול

משוקץ.

 

 

 

ננסה להפעיל

עין טובה:

אני שמחה שאתה לא הולך לגן

ככה יהיה לנו זמן ביחד,

קצת...

 

 

 

אתה כזה חמוד

אתה כזה נבון

אתה כזה ממיס

איך תוכל להבין, אתה שכל כולך דבש,

שכשכמהתי כל-כך להיות סוף סוף לבדי

הישארותך בבית מכילה עבורי גם מידה של

עוקץ...

 

 

 

אכזבה, תסכול, עומסים.

אני מתמלאת עצבים.

הכל קשה פתאום

אין פניות, אין סבלנות.

 

שמונה חודשים של קורונה

ואני מרגישה

בקצה.

בקצה, בקצה.

לגמרי בקצה.

 

 

 

 

ובתוכי, בתוך תוכי,

אני יודעת - שגם זה יעבור.

מחר יום חדש וכוחות חדשים.

 

ומחרתיים, הלוואי,

גם נזכה ותשלח

לקץ הימין

משיחנו.

 

 

אשמח מאוד לשאוב קצת עידוד מכל הנשים המהממות שיש כאן.
ב"ה, נשואה באושר, 7 ילדים, הקטנה בת שנה. הכל טוב. אז למה קשה לי כל כך לאחרונה?
לפני כחצי שנה עברתי לראשונה בחיי איזשהוא משבר רגשי, הייתי בסוג של דיכאון וחרדה (התפרץ סביב החלטה מסויימת שקבלנו בחיינו בתקופה ההיא). היתה תקופה קשה. הלכתי לאיזשהוא טיפול ולאט לאט יצאתי מזה. ואני מרגישה עכשיו שוב רגרסיה.
מרגישה מחוקה. אין אני. יש אמא, יש אישה, יש המקצוע שאני עובדת בו, אבל פשוט אין אותי. מרגישה שמעדיפה פשוט להיעלם, כי הכל נראה לי חסר משמעות. כל החיים סובבים סביב כל כך הרבה פרטים לכאורה חסרי משמעות. להאכיל, לבשל, לכבס, לעבוד, לנקות וכו' וכו', מרגישה שהכל חסר משמעות. הפכתי לכלי טכני, ללא משמעות.
ואני יכולה לדקלם לעצמי שלהיות אמא זה הדבר הכי משמעותי בעולם, וכל חיוך לילדים נותן להם כל כך הרבה. אבל זה חיצוני לי. מרגישה ריקה. מנסה לפעמים להקשיב לשיעורים, אבל זה עובר מעלי. לא מתחברת.
אז תגידו לי לקחת עזרה ( בעלי עוזר המון), להשקיע בעצמי- משתדלת, אולי לא מספיק, אבל בעלי לגמרי מפרגן. יוצאת להתעמלות פעמיים בשבוע. נחה כמעט כל יום בצהריים. בקיץ נסעתי ליומיים לבד (עם הקטנה) להתאוורר. ועדיין אין לי אוויר. מרגישה שהכל סוגר עלי.
גם הקורונה לא מוסיפה. די ניתק אותי מכל חברה. אין לי חברות שאני
נפגשת איתם. כלום. מרגישה לבד כל כך.
תגידו לי לחזור לטיפול. אין לי כח. אין לי זמן. אין לי כסף ( אחד הנושאים שאני חרדתית לגביו, אז זה לגמרי מחסום).
איך יכול להיות שהקב"ה נתן לי כל כך הרבה שפע, ואני אומללה?
סליחה שחפרתי

אשמח להמלצות!