קודם כל - תני לעצמך את הזמן לכעוס.
כן כן, פשוט לכעוס.
תוציאי.
תפרקי.
תבכי.
תנשמי.
תהיי.
תני לעצמך להרגיש את התסכול, הכעס, האכזבה, העצבנות, חוסר האונים.
רק רק אחרי שתהיי שם ותתני לעצמך לפרוק מה שאת מרגישה, לאט לאט הרגש ירגע טיפה ורק *אז*
אפשר להתפנות לחשוב הלאה
גם מה בדיוק מכעיס והכעיס,
כתבת שגם העומס הענקי עלייך
גם התחושה שאין ממש שותפות אלא עיקר העול עלייך
גם חוסר ההבנה
גם חוסר הערכה
גם המילים עצמן שגרמו לך להרגיש זילזול או הקטנה
גם התיזמון שזה ליד הילדים ותוך כדי העייפות וכו'
ואולי עוד דברים מכעיסים.
אחרי שכעסת
ואחרי שהבנת בדיוק *למה*
יוכל להגיע הזמן לראות איך מטפלים דבר דבר ברשימה הזו.
חלק אפשר לבד, וחלק חייב שיתוף פעולה עם האיש.
ממש לפתוח את זה איתו. לדבר ולדבר ולדבר על זה.
לומר, להבהיר את הצרכים שלך
את איך שזה גורם לך להרגיש
את הקושי שלך
את מה היית רוצה שיקרה
ולדבר שוב ושוב עד שדברים מתחילים להשתפר וללכת לכיוון חיובי.
לא להשאיר את המצב כמו שהוא
כי אז זה רק עניין של זמן עד הפיצוץ הבא...
נשמע שאת חייבת לעצמך את ה"ריסטרט" הזה.
לחשב מסלול מחדש.
לראות מהם הכוחות שלך
ומהם הצרכים שלך הבית
ומהם הכוחות שלו
ומהם הצרכים של הבית
ואיך מאזנים בין כולם
ואיך לא מגיעים למצב שאחד מבני הבית (קרי: את) קורס תחת הכל. אי אפשר מצב כזה, בטח שלא באופן קבוע.
אז לראות יחד מה כן אפשר לעשות.
אישית הייתי ממש מפרטת את היום שלי אפילו ברזולוציה של שנייה שנייה ואומרת:
אתה יודע איך נראה היום שלי היום? למה אני כ"כ גמורה?
קמתי מוקדם אחרי לילה בלי מי יודע מה שינה,
הלכתי לעבודה, מותשת מכל הילדים שדורשים את שלהם, הקורונה וכו (ומפרטת מה בדיוק היה בבית הספר (את מורה הבנתי, כן?)
ישר שסיימתי רצתי לאסוף את כולם
לקבל את פניהם
חיבוק
לשאול מה היה ואיך
לא מספיקה אפילו להתפנות, לאכול, להתקלח,
ישר דואגת להם
מכינה אוכל
מאכילה
מלבישה
משחקת
מניקה
שומעת צרחות, ריבים, מפרידה, מריגעה, משכיבה, מקלחת
הגוף עייף עייף עייף ומותש
איכשהו מגרדת בכוח את עצמי
מסיעה אותך
מתחזקת את הבית.
ולשמוע אחרי כל זה "מה את כבר עושה?" פשוט מפרק אותי. כי אני מרגישה כ"כ באפיסת כוחות ובלי רגע דל לנשום וחוסר הערכה הזה פשוט שובר.
למה אמרת את זה?"
ולשמוע מה הוא עונה לך...
נראה לי לפעמים שגברים לא מסוגלים לראות את האישה שלהם במצב שהוא לא הכי אופטימלי שיש,
כאילו יש בהם משהו טבוע שאומר להם - אם אשתי עצובה/עייפה/מתלוננת/חולה/מקטרת/אומרת שהיא גמורה או עייפה/ישנה רחמנא ליצלן! אז זה אומר שעוד מעט סוף העולם!
זהו!
העולם יקרוס
הבית הזה יקרוס
אני אמות
הילדים ימותו
למה?!
כי אשתי ישנה עכשיו!
או אמרה שהיא עייפה!
ברצינות, נראה לי לפעמים שזה מה שעובר להם במוח... כמו מצב כזה של הישרדות
אבל אולי העומק של זה זה כי הם מרגישים שאת העיקר של הבית,
הבסיס
שאת היציבות
שאת הכל בעצם.
ואולי דווקא מהמקום הזה זה כ"כ מפחיד אותם שלא תוכלי לתפקד - כי אם לא את אז מי?!
ואז אולי הפחד בתת מודע הזה גורם להם להגיד דברים דביליים כמו: למה את נחה עכשיו?!
או "מה את כבר עושה?!
כאילו כאילו אם יקטינו את מה שעובר עלייך אז זה לא באמת קורה...
אז את לא באמת קורסת
ממש כמו הכחשה
שזה חלק מהתמודדות עם משהו שאי אפשר להכיל או שמפחדים ממנו
כאילו בהפוך על הפוך כזה
*מרוב* שבעלך באמת באמת *כן* מעריך אותך ורואה בך את הבית כולו ועלייך הכל עומד ומושתת - הוא מת מפחד שאת אומרת שאת גמורה מעייפות - מפחד שזה לא יהיה - אז מגיב בהקטנה, הכחשה של "מה את כבר עושה"
ואולי זה יושב על משהו אחר, אבל זה כיוון שלפעמים יכול להתאים.
כך או כך מאוד ממליצה לתת לעצמך לעבור את כל השלבים לאט לאט
את הכעס
את ההבנה שלך את עצמך
את התיווך של כל זה לבעלך
ואת מציאת הפתרונות הנכונים לכם כמשפחה ששומרת על האיזון והבריאות הנפשית והפיזית של *כל אחת וכל אחת* מפרטיה.
חיבוק גדול גדול גדול ומוחץץץ ואם תרצי גם כמה דפים לקרוע/חפצים לזרוק - מוזמנת בכיף להוציא עצבים 
)
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)
