אולי אפשר כמה שעות בייבי סיטר, אולי שהבעל יעזור קצת בניהול הבית,

יקירה אל תאבדי תקווה, כל עוד שכולם בריאים ברוך השם אפשר לסדר הכל,

תכנסי לבית תחייכי חבל להמשיך כך את הלילה, עם כל הכאב שיש לך,תכנסי 

לבית למען הילדים, בהצלחה רבה נשמה טובה.

קודם כל - תני לעצמך את הזמן לכעוס.

כן כן, פשוט לכעוס.

תוציאי.

תפרקי.

תבכי.

תנשמי.

תהיי.

תני לעצמך להרגיש את התסכול, הכעס, האכזבה, העצבנות, חוסר האונים.

רק רק אחרי שתהיי שם ותתני לעצמך לפרוק מה שאת מרגישה, לאט לאט הרגש ירגע טיפה ורק *אז*

אפשר להתפנות לחשוב הלאה

גם מה בדיוק מכעיס והכעיס,

כתבת שגם העומס הענקי עלייך

גם התחושה שאין ממש שותפות אלא עיקר העול עלייך

גם חוסר ההבנה

גם חוסר הערכה

גם המילים עצמן שגרמו לך להרגיש זילזול או הקטנה

גם התיזמון שזה ליד הילדים ותוך כדי העייפות וכו'

ואולי עוד דברים מכעיסים.

אחרי שכעסת

ואחרי שהבנת בדיוק *למה*

יוכל להגיע הזמן לראות איך מטפלים דבר דבר ברשימה הזו.

חלק אפשר לבד, וחלק חייב שיתוף פעולה עם האיש.

ממש לפתוח את זה איתו. לדבר ולדבר ולדבר על זה.

לומר, להבהיר את הצרכים שלך

את איך שזה גורם לך להרגיש

את הקושי שלך

את מה היית רוצה שיקרה

ולדבר שוב ושוב עד שדברים מתחילים להשתפר וללכת לכיוון חיובי.

לא להשאיר את המצב כמו שהוא

כי אז זה רק עניין של זמן עד הפיצוץ הבא...

נשמע שאת חייבת לעצמך את ה"ריסטרט" הזה.

לחשב מסלול מחדש.

לראות מהם הכוחות שלך

ומהם הצרכים שלך הבית

ומהם הכוחות שלו

ומהם הצרכים של הבית

ואיך מאזנים בין כולם

ואיך לא מגיעים למצב שאחד מבני הבית (קרי: את) קורס תחת הכל. אי אפשר מצב כזה, בטח שלא באופן קבוע.

אז לראות יחד מה כן אפשר לעשות.

אישית הייתי ממש מפרטת את היום שלי אפילו ברזולוציה של שנייה שנייה ואומרת:

אתה יודע איך נראה היום שלי היום? למה אני כ"כ גמורה?

קמתי מוקדם אחרי לילה בלי מי יודע מה שינה,

הלכתי לעבודה, מותשת מכל הילדים שדורשים את  שלהם, הקורונה וכו (ומפרטת מה בדיוק היה בבית הספר (את מורה הבנתי, כן?)

ישר שסיימתי רצתי לאסוף את כולם

לקבל את פניהם

חיבוק

לשאול מה היה ואיך

לא מספיקה אפילו להתפנות, לאכול, להתקלח,

ישר דואגת להם

מכינה אוכל

מאכילה

מלבישה

משחקת

מניקה

שומעת צרחות, ריבים, מפרידה, מריגעה, משכיבה, מקלחת

הגוף עייף עייף עייף ומותש

איכשהו מגרדת בכוח את עצמי

מסיעה אותך

מתחזקת את הבית.

ולשמוע אחרי כל זה "מה את כבר עושה?" פשוט מפרק אותי. כי אני מרגישה כ"כ באפיסת כוחות ובלי רגע דל לנשום וחוסר הערכה הזה פשוט שובר.

למה אמרת את זה?"

ולשמוע מה הוא עונה לך...

נראה לי לפעמים שגברים לא מסוגלים לראות את האישה שלהם במצב שהוא לא הכי אופטימלי שיש,

כאילו יש בהם משהו טבוע שאומר להם - אם אשתי עצובה/עייפה/מתלוננת/חולה/מקטרת/אומרת שהיא גמורה או עייפה/ישנה רחמנא ליצלן! אז זה אומר שעוד מעט סוף העולם!

זהו!

העולם יקרוס

הבית הזה יקרוס

אני אמות

הילדים ימותו

למה?!

כי אשתי ישנה עכשיו!

או אמרה שהיא עייפה!

ברצינות, נראה לי לפעמים שזה מה שעובר להם במוח... כמו מצב כזה של הישרדות

אבל אולי העומק של זה זה כי הם מרגישים שאת העיקר של הבית,

הבסיס

שאת היציבות

שאת הכל בעצם.

ואולי דווקא מהמקום הזה זה כ"כ מפחיד אותם שלא תוכלי לתפקד - כי אם לא את אז מי?!

ואז אולי הפחד בתת מודע הזה גורם להם להגיד דברים דביליים כמו: למה את נחה עכשיו?!

או "מה את כבר עושה?!

כאילו כאילו אם יקטינו את מה שעובר עלייך אז זה לא באמת קורה...

אז את לא באמת קורסת

ממש כמו הכחשה

שזה חלק מהתמודדות עם משהו שאי אפשר להכיל או שמפחדים ממנו

כאילו בהפוך על הפוך כזה

*מרוב* שבעלך באמת באמת *כן* מעריך אותך ורואה בך את הבית כולו ועלייך הכל עומד ומושתת - הוא מת מפחד שאת אומרת שאת גמורה מעייפות - מפחד שזה לא יהיה - אז מגיב בהקטנה, הכחשה של "מה את כבר עושה"

ואולי זה יושב על משהו אחר, אבל זה כיוון שלפעמים יכול להתאים.

כך או כך מאוד ממליצה לתת לעצמך לעבור את כל השלבים לאט לאט

את הכעס

את ההבנה שלך את עצמך

את התיווך של כל זה לבעלך

ואת מציאת הפתרונות הנכונים לכם כמשפחה ששומרת על האיזון והבריאות הנפשית והפיזית של *כל אחת וכל אחת* מפרטיה.

חיבוק גדול גדול גדול ומוחץץץ ואם תרצי גם כמה דפים לקרוע/חפצים לזרוק - מוזמנת בכיף להוציא עצבים

ביניכם שגורם את כל זה.

ז"א, איפה הכל מתחיל, מאיזה מקום - ואז יהיה יותר כיוון איך לפתור את זה.

אם בסופו של יום ההרגשה היא שכל אחד "בתחרות" מי עושה יותר או תחושה של חוסר הערכה/הבנה/ניראות, כדאי לחזור אחורה עד לנקודה שממנה הכל נובע אצלך, אצלו ואצל שניכם יחד.

(ותודה רבה לך על כל הפירגון הרחב שלך יקרה )

@מיקי מאוס יקרה שאני מתחברת מאוד מאוד להרבה מאוד הודעות שראיתי שכתבת,

את מדהימה! חכמה ואמיתית, עמוקה וחושבת ומודעת ונכנסת לדקויות של דברים ואני מאוד נהנית לקרוא אותך

הייתי דואגת להגיד לו בנועם שפחות לשתף דיונים פנימיים.

גם אצלינו זה קורה לפעמיןם ולא תמיד מתאים לי לתת דין וחשבון על השיקולים שלי

לק"י

מסויימים ליד אנשים מסויימים.

חוץ מזה, שלחזור עכשיו זה לא כזה רעיון מצויין, כי קשה למצוא סידור לתינוק בכמעט סוף שנה.

הלוואי ואני הייתי יכולה לחזור רק בשנה הבאה לעבודה. 

הייתי מדברת איתו על זה שאת לא אוהבת שפותחים דיונים אישיים מול כולם.

נשמע שיש מצב שהוא בכלל לא חשב על מה שהוא עונה

הייתי מתחרפנת

ממש לא לפתוח כאלה דברים ליד אנשים כל עוד לא החלטנו

ובטח לא ליד המשפחה שלו

יש לך קישורים לדברים ספציפיים?

כדי להביש מעל הטיטול.

או לפחות פעם היה... את כל אלה שהיו לי זרקתי, כי אני לא אוהבת להלביש ככה (מעדיפה טייץ או גרביון).

אולי תחפשי מישהי כזו שעושה כמוני, ותבקשי ממנה את התחתונים האלה? הם במידה קטנה יותר מתחתון רגיל...

גם אני לא מלבישה ככה, ויכול להיות ששמרתי.

לא יודעת אם זה באמת יותר קטן, כי זה מיועד להיות מעל טיטול.

השאלה אם זה מתאים בתור ממש תחתונים, בלי טיטול מתחת.

לי זכור שזה היה איכותי.

בכל אופן, אם זה לשמלה שמתאימה לגיל חצי שנה - אז גם אם התחתון גדול יותר הוא עדיין קטן מספיק...

אם אני אמצא תחתונים שנשארו לי מהגדול, אני אוכל לבדוק.

אבל בדרך כלל המידה הכי קטנה זה אפילו לא 2, אלא 2-4.

וגם לאחרים שהיו די קטנים אבל לא פיצים כמוה

בת 4.5 עם תחתונים מידה 2-4

בן 6.5 עם תחתונים מידה 4-6

בת 8.5 עם תחתונים מידה 6-8

כולם יחסית קטנים בגודל, אבל לא פיציים.

אולי זה תלוי חברה, או תלוי במבנה גוף ספציפי.

ואני ראיתי שבדווקא בבזארים הזולים כמו "ביגוד" המידות של התחתונים קטנות מהרגיל. אני קונה לילדים שלי מידה מעל

ה1.5-2 של נקסט היה הכי קטן שמצאתי.

קניתי אותם והצרתי עם תפר בגומי.

עכשיו אמנם קיץ אבל אני בחורף שאחרי הגמילה הסתבכתי גם עם למצוא גופיות שאין להם סגירה של תיקתקים למטה...

אולי בחורף אני אלביש לו חולצה דקה מתחת לעבה.

בדרך כלל אני מלבישה לבנים גופיה גם בקיץ, מתחת לציצית. נצטרך למצוא גם לזה פיתרון.

הוא יהיה בן שלוש רק בכסלו, אבל יתחיל ללכת עם ציצית כשהוא יתחיל את הגן.

גם הציות גדולות עליו. בינתיים אני מלבישה לו רק כשהוא מתפלל בבית, בימים של חופש.

תקני אחד מכל סוג: בנים רגיל, בנים בוקסר, בנות,

ותבדקי מה הכי מתאים.

מקסימום אפשר להצר קצת עם חוט ומחט

שיש חברה אחת שקניתי לילד ולילדה שנגמלו במידות האלה.

אולי בבזאר שטראוס?

הגומי למעלה עבה מהרגיל. זה מידה 2-4 אבל קטנהה וזה היה להם מצוין. (כשהגיעו ל2-4 שלך חברות אחרות זה היה להם צפוף ממש) וממש רואים שהם קטנים יותר.

תמיד בחנות פתחתי חבילה והוצאתי אחד להשוות. 

זה נתפס עם המכנסיים.

יש בזה יתרון שלא צריך להתאמץ להוריד שני בגדים כשמתפנים.

תקני את של נקסט, אם יהיה גדול מדי תשמרי לו, ותחפשי יותר קטן.

לא הייתי קונה את של הבנות.

ההכי פשוטים, כמו שכתבו לך.

אצלי דווקא הבעיה היתה עם המכנסיים, כי רוב הגזרות שלהן בנויות לטיולים, וזה פשוט נראה מוזר בלי.

אבל זה מה יש (שלי לא היה קטן, אבל כן נגמל מוקדם).

גם הבת שלי פצפונת וזה היה לה טוב. נגמלה בגיל 2.5.

בהצלחה 

נראה לי אני אזמין מידה 1.5-2 מנקסט, ונראה אם זה יהיה לו בסדר.

@גפן36 ו@יראת גאולה, אם אתן מצליחות למצוא לי בדיוק על מה מדובר, אני אשמח.

ניסיתי לחפש באלי אקספרס ובשיין, אבל לא הצלחתי למצוא משהו.

אם למישהי יש קישור למשהו ספציפי, אשמח שתשלח.

התחתונים הרגילים, מידה 2-4, אני לא מאמינה שיהיו טובים עליו.

הבת שלי שבת 4.5 עדיין במידה הזאת. (עם תחתונים שהתרחבו קצת במהלך הזמן).

אבל זה של בנות.

באמת מחברות שונות הגודל ממש שונה, אבל נראה לי שגם הקטנים אצלנו יהיו קצת גדולים עליו. החברות הקטנות שיש לנו זה שרייבר ורדבק (עוד חצי שנה לדעתי הם כבר יהיו קטנים מדי לבן שנתיים וחצי שלנו)

הילדים שלי גם קטנטנים. ומידה 2-4 הרגיל לא התאים לחלקם.

לשרייבר יש מידות קטנות באופן כללי. התנסתי עם תחתוני בנות שלהם. לבת שלי היה מצוין! גם היתה במידות בגדים כמו הבן שלך.

ולבן קניתי משילב. התחתונים שלהם גם ממש קטנים (ויותר יקרים. ויותר יפים). גם ממליצה. 

שאני אזמין מנקסט מידה 1.5-2.

וכשאני אגיע לחנות, אני אנסה לחפש תחתונים של שרייבר/ רדבק, או בגרביים עד הבית.

מקסימום, מה שיהיה גדול אני אשמור להמשך.

יש מידה 2

שני ב50%

חמישיה מחיר מלא 55

היה נראה טוב

קודם כל חיבוק זה קשה ממש.

דבר שני- מה שלי הכי עזר:

1. הייתי ממש רזה וחטובה כי בלי פחמימות זה מרזה ממש.

2. להוריד פחמימות כמה שרק אפשר.

לקנות ירקות שווים, עלים, נבטים.

חלבונים שאוהבת.

להכין לעצמך סלטים שווים עם אגוזים וכו.

3. לפנק את עצמך באוכל פחמימתי שאת אוהבת בגרסה קיטוגנית.

לי יש חולשה לפיצות- הכנצי לי פיצה מבצק כריבית, מקמח חומוס, יש מלא ברשת.

לכל אירוע תגיעי עם משהו מתוק שווה בתיק- עוגה מקמח שקדים בלי סוכר- יש מתכונים ברשת.

במקום סוכר אני שמתי בננה.

וממש להקפיד ולהתמיד כי זה ממש ממש חשוב.

תבדקי עם דיאטנית שנותנים מהקופה איפה את כן יכולה להתפנק- במבה, לי היה מותר מידי פעם גלידה עם אחוזי שומן גבוהים.

ושוב חיבוק. מי שעברה מבינה. 

מה שעזר לי זה ההבנה שתכלס אם אני לא אקפיד אני אשכרה מסכנת את התינוק שלי.

וגם להפך- כשאני מקפידה אני שומרת על התינוק שלי!!! אין יותר מספק ומחזק מזה.

לא יכולתי לשאת את המחשבה שהתינוק שלי יסבול בגלל שלא הצלחתי להתגבר על שוקולד או כל חשק אחר.

זה פשוט לא פייר עבורו..... מגיע לו לקבל הזדמנות לחיים בריאים וטובים- כמו שגם אני קיבלתי כשהייתי תינוקת.

בונוס נוסף ולא פחות שווה

סיימתי את ההריון יפה חתיכה ורזה.

הייתי נראת מליון דולר ביום שילדתי. וכמובן גם אחרי. (למרות שאני משמינה הרבה בהנקה- אגב רק הורמונלי לדעתי, לא משנה מה אןכלת- הפעם זה לא היה ככ נורא כמו תמיד).

והאמת זה היה כיף ברמות.

בהצלחה רבה וחיבוק.

בכיתי את חיי כשאמרו לי שצריכה להקפיד על תזונת סכרת ולא לאכול שוקולד.... וכל כך רציתיייי וזה היה רגע לפני פורים... פשוט בכיתי בלי סוף.

דווקא חשוב גם לאכול פחמימות. כבר לא זוכרת למה אבל הדיאטנית ככה הסבירה לי.

ממליצה ללכת לדיאטנית שתבנה לך תפריט.

ובעיקר להתכונן יום מראש- מה אני אוכל מחר.

לי זה ממש עזר.

חוץ מזה- שפע של ירקות מכל הסוגים והמינים. לא להתקמצן בכלל.

יש פחמימות כמו פירות וכדומה.

אז באמת שכדאי ללכת לתזונאית. לי היתה מהקופה מישהי ממש נחמדה, וישבנו ביחד ועשינו תפריט שמתאים לסדר יום הספיציפי שלי.

אבל טיפ הזהב שלי- לקנות לעצמי את הירקות המיוחדים והשווים והחלבונים האהובים שליי בלי להתקמצן על עצמי. 

לך תפריט מותאם לצרכים שלך ולהעדפות שלך.

ממש חשוב שתהיה קשובה אליך- זה עולם שלם שיכול להקל (נניח לשלב בתפריט דברים שאת יותר אוהבת, לשים לב שיהיה מותאם לזמנים שלך..) ראיתי הבדל שמים לארץ כאשר התפריט הוא לא איזשהו משהו כללי לסוכרת שמונחת אלא מותאם לי אישית.

בנוסף, חשוב לדעת שבסוכרת *הריון* כן צריך לשלב פחמימה נכונה הארוחות. חשוב להתפתחות של העובר. מאמינה שהתזונאית תסביר את זה.

עוד משהו- כל אחת מגיבה שונה למאכלים שונים. אצלי נניח אורז מקפיץ סוכר ברמה מטורפת ותפוחי אדמה לא. אצל מישהי שאני מכירה זה הפוך. לכן כדאי לנסות לעשות בדיקות סוכר אחרי כל מיני סוגים של פחמימות כדי לזהות את אלו שהגוף שלך מגיב אליהן טוב יחסית..

דבר נוסף- להקל על עצמך בהכנת אוכל מותאם כדי שיהיה לך קל ופשוט להעמיד לך ארוחה בדקות ובלי להתייאש מראש. למשל- להחזיק בפריזר שקיות של ירקות של ספנרוסט (שעועית/ כרובית/ ברוקולי/ לקט ירקות) וגם חתיכות דג (אמנון/ מנות סלמון) שזה להכניס לתנור, מלח ושמן זית ויש לך תוספת חמימה וטעימה.. כנ''ל להכניס ירקות לסלייסר, להוסיף כרוב חתוך, ביצה קשה, כמה שקדים/ קופסת טונה וכבר יש לך סלט עשיר..

כדאי לדעת: חלב נחשב לסוכר. חלב סויה זה תחליף שלא מעלה את הסוכר ככה.. (ועדיין לבדוק איך זה משפיע עליך)

ובגזרת הפינוקים- זה לא בריא (כי תחליפי סוכר הם לא דבר בריא) אבל לעת הצורך שתדעי שאפשר כשצריך להנות משוקולד בלי סוכר. זה נותן את המענה של הצורך המתוק..

בהצלחה ושיעבור בשלום ובטוב ובידיים מלאות בע"ה!

אחרי שבהריון שביעי צצה לה סכרת שאוזנה עם אינסולין

שבהריון הבא אצטרך גם להיכנס למשטר סכרת

אמהלה איזה מבאס

איך אתן שורדות?????

שאני חושבת שנק הפתיחה שלך היא שאת בנחת והוא דוחף לזה

בראייה שלי לפחות ממה שאני קוראת, טיפולים זה הליך שככ יכול לסחוט אנרגיות נפשיות וכח, שזה משו שעושים רק אם ממש רוצים.

אם את במקום מרצה (ריצוי) פה - אז די ברור למה זה מעלה בך כעס. את מקריבה המון המון בשביל משו שאת לא מאוד רוצה כרגע. ולדעתי התסכול שלך הגיוני אם כך

אם הבנתי נכון את הסיטואציה (אם לא, זרקי לפח) אז במקומך הייתי שואלת את עצמי אם זה מתאים לי כרגע בכלל כל המאמץ הזה,אם את באמת רוצה את זה או שמעדיפה שלא בכלל, ולא - איך להפוך את זה לזוגי בהכרח.

מכל מקום שולחת חיבוק♥️ ואם לא עזרתי אז אולי אחרות כן

לא חושבת שזה ריצוי... כי את הסבב הנוכחי התחלנו מתוך החלטה שלי. ואמרתי מראש שלא בטוח שאני מתחילה עוד אחד ישר אחרי אם הוא נכשל... צריכה את הזמן 

אז כרגע זה כן מבחירה

אבל לא בסתירה מחפשת איך שזה יהיה של שנינו כי כן יש לי בלב "אבל רצית אז תהיה חלק מזה" גם אם אני גם רוצה 

.דמייני את את הדבר הזה קורה.

אם ייכשל - בשעת מעשה תחליטו מה לעשות.

אצלי המליצו על הפסקה של חודש כדי לתת לגוף להתרוקן מההורמונים ולהתחזק.

בפועל חיכיתי תמיד בין חודשיים לחצי שנה. לא הייתי פנויה לחזור לסיוט הזה לפני כן.

תרגישי בנוח לנוח ולקחת הפסקות. זה ממש מובן. 

לקחת את התרופות

ושידאג לך לפינוק בתיק בכל יום שיש בדיקה?

אני יכולה לשתף אותך על מה שהיה אצלנו, באותם שנים בעלי גם היה אברך וזה ממש הקל כי התחיל כולל רק בתשע בבוקר. בשעה 2-4 היה לו בין הסדרים.

למעקב זקיקים בבוקר הוא יכל להגיע כי זה היה ממש בשבע בבוקר, וניסיתי לקבוע את התורים לכיוון בין הסדרים

תור שניים שיצא בשעה אחרת - זרמנו עם זה. או שהלכתי לבד או שהוא פספס כמה שעות לימוד. מבאס - אבל המצווה של הבאת ילדים היא שלו, שייקח על זה אחריות. את רק עוזרת לו לקיים את המצוות וזו הדרך שבטרא עולם בחר עבורו.

זה לא ממש משנה גם אצל מי ה ''בעיה'' - אתם ביחד בתוך זה.

אני מסכימה איתך, ממש חשוב להרגיש שגם הוא שותף בטירוף הזה. מדובר בתהליך סוחט ואת רוצה שיעבור את זה איתך.

אפשע לקבוע ביחד חלוקת תפקידים, את עושה את הבדיקות והוא נגיד מתעסק בכל הבירוקרטיה.

את עושה בדיקות והוא יותר אחראי על התחזוקה בבית

תקשיבי יקרה אני איתך - זו תקופה מתישה וסוחטת

שום דבר לא בלחץ (אלא אם כן יש שעון שמתקתק ואז זה אחרת)

לזכור תמיד שלט משנה מה - יש אחד מלמעלה שמכוון והלחץ שלנו לא באמת יעזור.

בהצלחה. 

שולחת חיבוק גדול!

בה לא עברתי טיפולי פוריות אז לא באמת יודעת להגיד לך מהנק מבט הזו. אבל הבדיקות בהריונות (אחד בסיכון) היו מורכבים אז משם...

אבל מקווה שזה בסדר שארשום לך מה חושבת.

קודם כל, איזה מדהימה את שאת רואה את זה ורוצה את זה כתהליך זוגי ורוצה להפוך את זה לביחד ולא להישאר עם זה לבד. עצם הרצון הוא בעיני מתנה לזוגיות.

ב. אני חושבת שכדאי לקבוע שיחה.בזמן רגוע. בצורה נעימה בלי שיפוטיות. ולהגיד לו: אני רוצה להרגיש שאתה שותף איתי בטיפולים. קשה לי להרגיש לבד בזה. ולבקש ממנו רעיונות. לפעמים יש להם רעיונות יותר טובים ממנו.

ג. לי עזר להפוך את הבדיקות ליציאה זוגית. (גם בעלי היה אברך. וזה הרגיש לי חלק מתורת חיים השותפות הזו איתי בבדיקות). הוא היה בא איתי ואחכ היינו קונים טילון אומשהו אוכלים ביחד ומעבדים את מה שעובר עלינו.

הרבה בהצלחה וחיבוק גדול

אני יודעת ששומעים הרבה קולות איך הבעל צריך להיות חלק מהטיפולים וגם בעזרת ה בהריון זה קולות שנשמעים

לא אצל כולם זו הדינמיקה

אצלנו לדוגמה בעלי הרבה פחות בפוקוס ממני באופי שלו ואז כשכל הטיפול גגם ככה עלי אז זה פשוט נשאר אצלי..

מאד עזר לי קודם כל להכיל את זה ולראות איפה אני כן מרגישה את החיבור והזוגיות

וגם כן דיברתי איתו הרבה על זה

אני אומרת לו על כל בדיקה וזריקה

ומשתפת איך עברה הבדיקה ומה היה..

עם הזמן והשיח הוא לומד לשאול מעצמו, להביע אמפתיה, להיות יותר חלק

ואני לומדת שכנראה הוא לעולם לא ידע מעצמו לזכור מינונים, לקרוא בדיקות.. וזה בסדר כי יש לנו דברים אחרים.

דברים שהצלחנו להעביר אליו:

הוא תמיד ילך לקנות את התרופות )שזו משימה ממש מעצבנת.. אני אחראית לומר לו מה צריך והוא על הנסיעות)

הוא אחראי לקנות פינוקים לימים הקשים של ההתרוצצות. 

אצלי, אני הולכת לבדיקות ודואגת לכל התורים, ומה צריך לקנות ומתי.

והוא שותף באלף דרכים שהן לא טיפולי הפוריות עצמם.

ולמדתי, וזה בסדר גמור מבחינתי.

אם אני רוצה פינוק אני אבקש או אקנה. 

שהוא יהיה שותף במה שאפשר ויקל מעליך?

או יותר שיתן לך תמיכה והרגשה של שותפות?

בצד המעשי, הוא לא יכול לעשות במקומך את הבדיקות.

אתם צריכים לראות מה הוא כן יכול לעשות שיעזור לך.

זה יכול להיות לקבוע תורים, לקנות תרופות, להזריק אם צריך, ללכת איתך לבדיקות, לעשות דברים אחרים בבית שיקלו עליך מהעומס.

אם את יותר מחפשת תמיכה ושותפות,

הוא יכול לקנות לך פינוקים לזמנים של בדיקות או אחריהן, לשמוע ממך איך עבר, לקבוע איתו יציאה

ועוד משהו,

אם מתאים לכם שהוא יהיה שותף בדברים, אז מעולה.

אבל גם אם הוא פחות שותף, ואת מקבלת את זה, חשוב לדעת שזה תקין ולא אומר שהזוגיות שלכם לא בסדר.

עשיתי הכל. אנחנו לא באותה קופה אפילו. כולל הלכתי לבד להחזרות... זה לא לילד ראשון והחיים עמוסים והוא עובד...

הוא כן הגיע איתי לבדיקות יותר פולשניות וכמובן לשאיבה. דברים שפיזית לא יכולתי לבד.  

אני כן מרגישה שהוא שותף. אני חושבת שיש עוד דרכים להביע שותפות. לקרא קצת בגוגל וגם בצ'טים שנותנים יופי של מידע, לנתח איתך את התוצאות, להתעניין מה היה. לשלוח הודעות חיזוק. לא גדולה בשמיים, על המאמץ היומי של המעקב והכל.

וגם, אני לא יודעת בת כמה את מה הסיפור ומה הרקע. אז קחי רק אם מתאים- מותר לקחת הפסקות, מותר לאפס את המח והגוף ולצבור כוחות. זה ממש בסדר גמור. תקשיבי ללב ולכוחות. חיבוק ובהצלחה! 

זה בכלל לא קשור.

אני האמת לא אוהבת שיותר מדי מתייחסים ומאוד אוהבת להיות "ביחד" עם מישהי אחרת מהסביבה הקרובה בהריון אז זה נראה לי דווקא נחמד אבל כנראה שזה אישי...

בכל מקרה שיהיה בשעה טובה 

להתבאס זה שלך.

להשליך מעשים/ התנהגויות מההתבאסות זה אסור.

ואיזה כיף שאת בטוב עם הגיסה!

יש יתרון גדול בלהיות בהריון יחד, הילדים גדלים כבני דודים קרובים וזה ממש חוויה להם 😄

אצלנו במשפחה ממש אין כל שנה תינוק ואיכשהו יצא כמה סדרות,

אפילו בשנת בת מצווה/ בר מצווה שומרים על החוויה של כל אחד בנפרד.

ועזבי מה אחרים מרגישים לגבי ההריון שלך, מבחינתך הוא מיוחד ויחיד וזה מה שחשוב.

כמובן שזו תחושה פנימית ולא משו שמנהל אותי אבל אנחנו בני אדם וכנראה שבאלנו תשומת לב 😅

זה נחמד להיות עם משהי, זה הופך להיות משהו יותר מורגש, יותר משמעותי ויותר נכנס לשיח .

כשאני הייתי בהריון עם גיסות זה נהיה פתאום יותר נוכח.

כשהייתי בהריונות לבד זה היה כזה משהו מהצד.

בכל אופן, מכירה את ההרגשה שזה לא כ"כ מעניין... אני ממש הרגשתי את הפער בין היחס וההתרגשות כשילדתי את הראשון כולם ממש התלהבו גם מהמשפחות וגם מהקהילה, זה להפוך להיות אמא. גם חיכינו די הרבה. ובשניה פתאום שקטטט. דממה. אני התרגשתי עד לשמיים והייתי מאושרת, אבל לסביבה זה כבר אדישות. זה כאב לי מאוד ומאז בכל לידה הנמכתי ציפיות לאפס, אני ובעלי שמחים, מי שישמח איתנו מעולה, מי שלא, לא צריך. מציעה לך להנמיך ציפיות מהמשפחה כדי לא להתאכזב. 

את אדם שרוצה להרגיש שמתייחסים אליו  ומתעניינים שקיווה שזה יקרה הפעם

ושהתאכזב❤️

ללמוד לקלף את השכבות ולתת מקום לדבר האמיתי;

הרצון שיתייחסו והכאב שבאכזבה