אז ככה... ואו, איזו רכבת הרים רגשית...
ילדתי לפני כ3 חודשים, בפער של 3 שנים מהלידה הראשונה.
עד שהגיע הרצון לילד השני עברתי כברת דרך ארוכה. הייתי על גלולות תקופה ארוכה מאד.
ואז...
ההריון השני היה ב"ה קל, הלידה היתה חלומית.
מצאתי את עצמי (לכאורה) עם טעם של עוד
בצירוף גיל טיפה מאוחר שהתחתנו
וקצת קושי למצוא את אמצעי המניעה הנכון שישתלב עם הנקה
וגם אחרי שכבר הפסקתי להניק, וגם קבלתי מרשם לנובה רינג, נשארתי עם מין זיק של הרפתקנות, שיאללה, איזה צחוקים זה יהיה אם אכנס להריון ככה מיד.
יאללה, כך אעקוף את כל המגננות שמגיעות אחרי תקופה ארוכה של הפסקה.
יאללה, אני כבר בשוונג.
יאללה, בא לי בהיסח הדעת, בלי חישובי ביוץ, בלי תסכולים למה זה לא מגיע.
חודשיים אחרי לידה מגיע המחזור.
טובלת. חיים יחד רגיל, לא מחשבים מתי ביוץ, אבל גם לא נמנעים.
האיש רוצה מאד ולא מסתיר זאת (אבל אומר כל הזמן שזו החלטה שלי!), אני מעדיפה שלא, אבל נהנית מההרפתנות וזורמת. וגם לא מצליחה לעצור את האנרציה של הורמונים טבעיים בגוף, של אולי חוויה טובה של ספונטניות, של לתת לקב"ה להכנס קצת ולתת לנו כשיתאים לו.
עובר חודש נוסף, דימום, אני בטוחה שקבלתי, לא ברדאר שלי בכלל הריון.
הדימום מפסיק מהר מאד.
האיש מציע: אולי השתרשות?
אני מבטלת את הרעיון. אבל הדימום אכן מפסיק ומסתכם במשהו קטן מאד ונוטה לחום. ועוברים כמה ימים. וקונים בדיקת הריון. והיא כאילו שלילית, אבל אולי אולי יש איזה שביב של פס חצי מדומיין.
אמרנו שנעשה בדיקה נוספת עוד כמה ימים.
עברו כבר 4 ימים מזמן המחזור המשוער, אין כלום.
אני מתחילה להילחץ, אבל עדיין שמה הכל בצד.
מתחילה לחשוב על כמה פדיחה תהיה לי מול המעסיק! מתחילה לדמיין את הפרצוף של אמא שלי. מתחילה לדמיין איך אצבור עוד 10 קילו נוספים בלי שאספיק להוריד את הנוכחיים. נכנסת לרבאק ולחץ סביב המשקל.
וקצת בקטנה, טיפה בכוונה, לא נזהרת כמו בדרך כלל.
שותה 3 קפה ביום ולא 2 כמו תמיד בהריון.
והיום סוחבת שקיות קצת כבדות מהסופר, ועוברת בי מחשבה שבאיזשהו מקום הלואי וזה יעזור להריון להתמסמס מעצמו.
ומסבירה לעצמי שאם ההריון הזה כאן כדי להשאר, הוא בכל מקרה לא יושפע מהדברים האלה.
ומתמלאת ייסורי מצפון כלפי הבת הקטנה שלי, שתהפוך לסנדויץ עוד לפני שתדע איך קוראים לה.
מגיעה הביתה מהסופר. אחרי כשעה וחצי הולכת לשירותים. דימוםםםםםם.
לא נעים להגיד אבל, הקלה.
ממש.
מחר הולכת לקנות נובה רינג.
בע"ה בעיתו ובזמנו מתוך יישוב הדעת(אבל גם עם זיק של הרפתקנות
)
זה באמת קשה לחכות ולהתאכזב בסוף. עד שלמדנו להיות אופטימיים לכל המעקבים. האופטימיות זה מה שמחזיק אותנו. ממליצה בחום.
)
או 
מתאימים כאן