הרי זוגיות היא מעין מערך חי שצומח ומתפתח ומשנה פניו לאורך השנים, ביחד עם בני הזוג שצומחים ומשתנים.
אני התאהבתי בבעלי כבר כמה וכמה פעמים לאורך הדרך, והיום האהבה שלי אליו עמוקה יותר מאשר בתחילת הקשר.
אבל כדי לעשות את זה חייבים להתקיים **אצלי*** 2 דברים (עברנו גם תקופות איומות למקרה שנדמה שהכל ורוד פה) -
1. אין אפשרות יציאה. אני לא קמה מחר ומתחילה את החיים שלי לבד או עם גבר אחר. אני חיה איתו וזהו. כל עוד יש מחשבה שבחוץ אולי מסתובב מישהו מתאים יותר - אין לי שום סיכוי להתאהב בבעלי.
2. אני ***רוצה*** להתאהב בבעלי.
אני רואה היטב את המגרעות שלו.
אני יודעת שהוא לא מושלם.
אני מודעת לזה שיש דברים שאין שום סיכוי שישתנו גם אם *לי* ממש מתחשק שהם יהיו אחרת אצלו.
אני לא מתחשבנת איתו על כל דבר.
אני מסוגלת לקבל אותו. אולי זה קשה לי, לא מחליק לי טוב בגרון - אבל אני לא נגדו.
אם שני התנאים האלה מתקיימים הדרך לאינטימיות לא ארוכה.
אצלי עיקר העבודה לאורך השנים היתה על הסעיף השני -
איך לקבל אותו עוד יותר ועוד יותר. כמה שיותר לעומק. כמו שהוא. לא כמו שנדמה לי שהוא יכול להיות. לא כמו שחשבתי שהוא פעם מזמן. כמו שהוא עכשיו.
לאט לאט המחשבה ש"אם הוא אוהב אותי אז הוא ..............(השלימי את החסר) הלכה ונמוגה לה ובאו במקומה מחשבות מדוייקות ומצמיחות יותר.
לגבי החלק המיני -
אני ממש נרתעת מלעשות דברים מהסוג הזה בכח. אני יודעת שיש אמירה כזו של "לעשות בשביל הבעל". לי זה מרגיש כמו אונס, ובתקופות שזה לא הולך, אני מניחה לזה. אם לאחד מאיתנו לא מתאים פשוט מוותרים. שנינו כאלה, ולמרות שהיו לנו תקופות בלי מגע מכל מיני סיבות, סה"כ טוב לנו ביחד גם במישור הזה.
האיבר המיני הכי גדול הוא המוח. כשהאינטימיות חוזרת לרוב גם החשק חוזר איתה.