פורום הריון ולידה (עמוד 2678)

יש למישהו המלצות לטיולון שטוב לילד כבד?

הבן שלי בן שנתיים שמן, היה לי טיולון מונטיין בגי ננו וממש לא הייתי מרוצה.

הגלגלים נשחקו וממש היה סיוט לדחוף אותה, לא זזה!!!

ועוד שאלה אני בהריון מתקדם נראה לכן צריך עגלת תאומים עם הגדול יהיה בן שנתיים +4??

נשות הפורום היקרות,

שימו לב שיש כאן גברים שקוראים את השרשורים. זה פורום פתוח, גם אם יש תחושה שיש כאן רק נשים.

אז גם אם לא תמיד שמים לב לזה, תדעו שזה קיים ותחשבו האם אתן כותבות משהו שהייתן רוצות שגברים יקראו.

כותבת את זה רק בשבילכן כמובן, אם יש כאן גברים שקוראים דברים שהם לא אמורים לקרוא, זו בעיה שלהן.

אבל אם הייתי כותבת משהו ומגלה שגבר קרא (וענה) הייתי מרגישה ממש לא נעים, למרות שהכל אנונימי.

אז בשבילכן, שימו לב

למישהי יש המלצה לכרית הריון לשינה? (אם יש קישור יותר טוב)

והמלצה לכדור פיזיו ?

תודה

עשיתן לי חשק עם הסיפורים פה...

אז הנה הסיפור שלי. לידה שניה.

הלידה הראשונה הסתיימה בניתוח, אחרי 17 שעות בחדר לידה. 3.5 שעות פתיחה מלאה והתינוקי לא יוצא.

ניסו וואקום שלא צלח ומייד ניתוח.

בהריון השני החלטתי שאעשה הכל כדי ללדת רגיל.

לקחתי מיילדת פרטית ודולה. בנוסף הלכתי לאוסתיאופטית כמה פעמים במהלך ההריון, ובקיצור- עשיתי את כל ההשתדלות שבעולם.

ב"ה ההריון עבר בטוב.

מגיע התאריך המשוער ואני מתחילה מעקב הריון עודף. מגיעה כל כמה ימים למוניטור לראות שהכל בסדר.

באחת הפעמים רואים שיש צירים ומפנים אותי למיון יולדות, שם בודקים פתיחה- 2.5. מציעים לי לעשות זירוז כי העובר גדול יותר מהקודם. אני מעדיפה לא לעשות זירוז ומחליטה לחכות.

משם נוסעת לרפלקסולוגית שעושה לי טיפול לקדם את הלידה ומשם נוסעת הביתה.

עוברים עוד כמה ימים...

מגיע יום ראשון- שבוע 41+4. אמורה ליסוע בבוקר לרפלקסולוגית שגרה מול הבי"ח ומשם להמשיך למעקב הריון עודף.

קמים בבוקר. בעלי והגדול מתארגנים לצאת- בעלי לעבודה והגדול לגן. תוך כדי אני מתחילה להרגיש צירונים, לא משו רציני.

נכנסת לשירותים ורואה שהפקק הרירי יצא. יוצאת ואומרת לבעלי שכנראה יצא הפקק הרירי.

קצת מתבאסת כי זה אוסר אותנו (ואותו דבר קרה גם בלידה הקודמת...).

מבינים שבעלי כבר לא יסע לעבודה היום... בעלי יוצא לקחת את הגדול לגן ולפני כן אני מסבירה לו שאמא עוד מעט תיסע לבי"ח וכנראה שהיא תחזור משם כבר עם התינוק

בעלי חוזר, אנחנו מתארגנים, לוקחים תיק לידה ויוצאים. בדרך הצירים מתגברים.

אני מצליחה להתמודד איתם יפה ב"ה (בניגוד ללידה הקודמת שכל הדרך לבי"ח רק צרחתי).

מגיעים לרפלקסולוגית. היא עושה לי עיסויים והרפיה ותוך כדי אני מתחילה להרגיש שהצירים ממש כואבים.

יוצאת ממנה לבעלי שחיכה באוטו ומשם נכנסים לבי"ח. כמובן שכל הזמן הצירים ממשיכים.

לוקח קצת זמן עד שמקבלים אותי במיון יולדות.

כשסוף סוף נכנסת מבקשים לעשות לי מוניטור. אין לי מושג איך אני עושה את זה כי ממש כואב לי ואי אפשר לזוז.

מסיימים עם המוניטור, מגיעה המיילדת ובודקת פתיחה. את בפתיחה 6! יאללה... לחדר לידה.  

בעלי ואני בשוק!! אני גאה בעצמי שאני מתמודדת עם הצירים. (בלידה הראשונה בפתיחה 2.5 כבר טיפסתי על הקירות).

בעלי מתקשר למיילדת ולדולה והן מגיעות.

נכנסים לחדר לידה. המיילדת שמה לי חוקן ואני מנסה לחכות כמה שיותר איתו. לא כ"כ מצליחה ומבקשת להיכנס לשירותים.

נכנסת ותוך כדי פותחת את הברז של המקלחת שהמים ירגיעו את הכאב קצת.

מחליפה את הבגדים לבגדים של הבי"ח, יוצאת. מקבלים תשובה שאפשר לעבור לחדר לידה הטבעי. מעולה!

נכנסת לחדר הטבעי מייד למקלחת. אני נשענת על כדור פיזיו, מנסה לעשות סיבובי אגן כמו שהדולה אומרת לי אבל זה רק מכאיב לי יותר.

הדולה שמה עלי כל הזמן את הזרם של המים שממש ממש עוזרים לי.

תוך כדי אני עם מוניטור אלחוטי (בויב"ק צריך להיות מנותרים כל הזמן) וב"ה הדופק בסדר. בעלי הולך לקנות בריכה (חשבתי ללדת שם...).

לא יודעת כמה זמן הייתי במקלחת אבל בהרגשה שלי זה הרבה זמן.

מתישהו כבר מרגישה שאני לא יכולה יותר ומבקשת אפידורל.

אני יוצאת מהמים וצועקת ובוכה שאני לא יכולה יותר.

המיילדת אומרת שאולי אני כבר בפתיחה מלאה עם כזה כאב... היא בודקת אבל אני רק בפתיחה 7. קצת מייאש.

תוך כדי אני חושבת לי בלב אם כדאי לי אפידורל או לא. חוששת מההשלכות שלו על הלידה אבל מחליטה לקחת.

בעלי הולך להחזיר את הבריכה (איזה באסה...) ובינתיים המיילדת והדולה לוקחות אותי על כסא גלגלים לחדר הרגיל שהיינו בו בהתחלה.

המרדים מגיע מהר (המיילדת כבר הזמינה אותו) ואני מתיישבת על המיטה.

הדולה מרגיעה אותי שהנה, תיכף כבר לא ארגיש את הצירים.

מקבלת את האפידורל ומחכה לא להרגיש את הכאב אבל הוא לא נעלם לגמרי. עדיין כואב לי.

המיילדת אומרת שאם לקחתי אפידורל אז שלפחות יעשה את הפעולה שלו וקוראת למרדים.

המרדים מתווכח קצת ומסכים לשים מחדש את האפידורל. ב"ה עכשיו הוא משפיע.

אני נחה קצת ומתחילים לעבוד. הדולה והמיילדת מזיזות אותי כל הזמן כדי לקדם את העובר.

אחרי 3 שעות בערך מאז שקיבלתי את האפידורל בודקים פתיחה ואני בפתיחה מלאה.

אני מתחילה ללחוץ. לא ברור לי איך ללחוץ ואני חוששת שאני לא לוחצת טוב.

(שתבינו שזה מה שאמרו לי בלידה הקודמת. שאני לא לוחצת טוב!). המיילדת אומרת שאני לוחצת מעולה.

מכאן הדברים די מבולבלים לי... לא בטוחה שאכן הדברים היו כך.כנראה שהם היו אבל לא בסדר הזה

אני לוחצת ולוחצת בכל כוחי והתינוקת לא יוצאת. המיילדת והדולה שמות אותי בכל תנוחה אפשרית, עם כל אביזר אפשרי...

אבל היא לא יוצאת. כואב לי ואני אומרת שאין לי כח, כבר רואה איך הלידה הזאת תיגמר ומצד שני לא מוכנה לוותר!

מתישהו נכנס רופא ושואל שאלות מעצבנות. הוא אומר שהתינוקת הזאת גדולה מהקודם ואם הוא לא יצא אז למה שהיא תצא.

אני אומרת לבעלי שיעיף אותו מהחדר כי ממש לא מתאים לי לשמוע כאלה דברים!!!

הדולה והמיילדת אומרות לבעלי שיש סגולה שהבעל יצא מהבי"ח. בעלי יוצא ואני ממשיכה בלחיצות.

מתישהו המיילדת אומרת שהיא כבר מרגישה את הראש. שואלת אם אני רוצה לראות עם מראה אבל אני לא רוצה.

אני כן מכניסה את היד ומרגישה את השיער של המתוקה!! זה נותן לי דחיפה ואני מנסה לגייס את כל הכוחות.

ממשיכה בלחיצות אבל אין לי כח.

תוך כדי נכנס רופא (אחר?) ואומר שצריך לעשות וואקום. אני בשוק של חיי. אין מצב שאני עוברת את הסרט הזה שוב.

אני מוציאה את התינוקת שלי החוצה לבד!!

אני מתקשרת לבעלי בוכה שיבוא עכשיו כי רוצים לעשות לי וואקום. הוא מגיע מייד.

ואם מהוואקום פחדתי... נכנס הרופא ואומר שדיבר עם הרופא הבכיר ולאור ההסטוריה שלי בלידה הקודמת לא כדאי לנסות וואקום. המיילדת אומרת שהדופק של התינוקת נמוך.

בקיצור- צריך ניתוח! אין מצב!!! למה??? כ"כ מתסכל!!!

אני בוכה את נשמתי. לא מאמינה שככה נגמרת גם הלידה הזאת. כ"כ השתדלתי!!

הצוות מנסה להרגיע אותי אבל אני מסבירה להם שמותר לי לבכות. קשה לי לקבל את זה.

מביאים לי לחתום על טפסים ואני מבקשת שבעלי ייכנס יחד איתי. הם לא מסכימים (רק לדולה שמכירים אותה שם).

אני מבקשת שאם בעלי לא נכנס, לפחות ברגע שהתינוקת יוצאת שיעדכנו אותו. (בלידה הקודמת הוא חיכה וחיכה וכבר חשב שקרה לי משו).

לוקחים אותי לחדר ניתוח ואני ממשיכה לבכות.

אני שוכבת שם לבד ומרגישה נורא. לא מפסיקה לבכות.

שמים מולי את הוילון המעצבן הזה והוא עושה לי הרגשה נוראית.

(אני עם הסטוריה של חרדות והוילון עושה לי הרגשה נוראית, שאני חסומה מכל כיוון ואין לי איך לנשום).

אני אומרת שהוילון הזה ממש מפריע לי ומזיזים אותו כמה שאפשר אבל הוא עדיין שם כמובן.

הדולה המקסימה נכנסת ומתיישבת לידי והיא הנס שלי בניתוח הזה. היא נותנת לי יד ופשוט איתי!!

הניתוח היה מורכב ואני שומעת את הרופאים מעלי מדברים ביניהם. (היו הרבה הידבקויות מהניתוח הקודם).

מתישהו אני אומרת שכואב לי ואני לא מסוגלת יותר. נותנים לי טשטוש ואני נרדמת.

מתעוררת והדולה אומרת שנולדה בת. היא לא כ"כ נשמה כשיצאה אבל היא בסדר ב"ה.

מעבירים את התינוקת לפגיה (אפילו ששקלה 3.650).

אותי מעבירים לחדר לידה, שם אני מתאוששת. פוגשת את בעלי ומגלה שהוא אפילו לא ראה את התינוקת עדיין.

לא אלאה אתכן...

האשפוז היה סיוט. לא הצלחתי לזוז. כאב לי ממש. לא ישנתי כמעט כי כמה אפשר לשכב על הגב??, חשדו שיש לתינוקת cmv.

בקיצור... מודה לה' שאני אחרי.

ב"ה היום המתוקה כבר בת 5 חודשים

תודה למי שהגיעה עד לכאן!!