פורום הריון ולידה (עמוד 2704)

כי אנשים משקיעים בזה המון כסף, ואחרי שנה-שנתיים-שלוש מגלים שזה כבר לא רלוונטי,ולא תמיד שומרים...

הם זולים יחסית, אני מרוצה.

אם את לא מירושלים בטח יש אפשרות להזמין טלפונית, יש להם קטלוג באתר.

{| pageTitleService.title() |}

חפשי את החברות הכי טובות אני מכירה רהיטי טל ושילב

אנשים רוצים שהתינוק יהיה *הכי מאושר שיש* וקונים במיטב כספם ריהוט יקר, אחרי שנתיים שלוש זה כבר לא רלוונטי ולא תמיד יש למי להעביר אז מוכרים

מעל גיל שנה, מתישהו כשנמאס לי-

שולחת את אבא בלילה לתינוק התורן

עם חיבוק ושירים

עם בקבוק מים

כמה לילות והם קולטים את הרעיון

 

ולגבי הצהריים גם אצלי זה הי. ככה

נראה לי ממש הגיוני ולגיטימי אחרי שיום שלם לא התראיתם והיא התגעגעה אלייך

זה באמת לא קל אבל זו תקופה יפה מתוקה ועוברת ,כמו כל דבר... 

בהצלחה!

זה נורמלי עדיין מאוד לינוק בלילה בגילה

ותמיד תשימי לב לכמה טוב אוכלת מוצקים, ואיך העליה במשקל

אין ממש אופציה לשקול אותה

לא ידוע לי. אצלנו כרגיל..

רק מחסנים וזהו, ללא בדיקות התפתחות

אז לא הייתי עושה שינוי כזה של להוריד ארוחות לילה בלי יכולת לבדוק ולעקוב
שנה זה עוד צעיר

פחד מגובה מגיע תקופה אחרי שהם לומדים לזחול. נגיד סביב 10 חודשים
הם עוד לא יודעים להזהר,אבל כבר מפחדים.
פחד ממכוניות זו הבנה גבוהה הרבה יותר,רק בגיל 5-6 יש התחלת הבנה של הדבר הזה. ועדיין חוסר יכולת להזהר בפועל.

אבל היא מבינה כשאומרים לה "חם". כי כל פעם שהיא רוצה להתקרב לתנור או לסיר על הכיריים, אני אומרת לה במנגינה נבהלת "חם חם", וגם מקרבת את היד שלה בקצה כזה ומיד מרחיקה בפחד, ככה שהיא מרגישה שזה חם. היום אני רק אומרת לה "חם" - היא יודעת להתרחק (כמובן שאני לא בודקת אם היא מבינה את זה לבד😆 אני נמצאת ומשגיחה).
בעצם היא יודעת "חם" גם מאוכל בצלחת, אם נתתי לה וזה חם לה מדי.

גם לגבי גובה, אני אומרת לה "תשבי, אפשר ליפול", והיא ממושמעת.

כביש - לדעתי בערך בגיל שנתיים אפשר כבר לקבע אצלם שלא יורדים לכביש. אבל שוב, לא כהבנה של הסכנה, אלא כהרגל שככה זה, אסור להניח רגל על הכביש בלי לתת יד למבוגר (זה ההרגל אצלנו מגיל 0 עד 6)

שרפרף לא יציב זה משהו מוחשי שהוא יכול להרגיש ולכן בכל גיל אפשר ללמד לשים לב
מכונית זה קצת סכנה ערטילאית, כנל שקע חשמלי

בכל מקרה לדעתי מהגיל שהילד זוחל כדאי לתת לו לנסות דברים, ומצד שני להשגיח, ככה הוא ילמד לשים לב
נגיד אם מתקרב לתנור אז להגיד שזה חם! ולאשר לו להתקרב קצת ולהרגיש את החום, ככה הוא ירגיש לבד שלא כדאי לגעת
או אם יש קצה של מיטה, או כסא, גם לתת לו להגיע לקצה ולהרגיש שאפשר כמעט ליפול (כמובן להיות בהיכון לתפוס אם משהו קורה (או להחזיר בעדינות מאחור בחולצה או משהו כזה), להגיד שזה מסוכן, גם אם לא יבין את המילים הוא ירגיש את מה שאת משדרת לו

דברים כמו כביש או חשמל אין מה לעשות, צריך פשוט להיות מאד תקיפים שלזה לא מתקרבים
כי זה לא סכנות שהוא יכול לקלוט ככ, אין איזה משהו מיידי שקורה לו

היה הכי קל. היא היתה גמולה ומדברת ועצמאית יחסית לתינוק.
קורונה , לא שיקול. יותר מדי זמן. כן לנסות להיזהר הרבה יותר בשליש הראשון.
שני ילדים לשלושה? אממ. מיטה נוספת? לא זוכרת מה הגילאים שלך אבל איך הולכים עם שלושתם ברחוב?
מצב שבו שני הורים ושלושה ילדים לפעמים מישהו יצטרך לבכות כמה דקות... לא משהו גדול במיוחד. תכלס? יותר כיף! שלושה זה כיף! ארבעה יותר 😁❤️

כן משחקות ביחד, ככל שהקטנה גדלה.

ואמנם הקטן עדיין קטן אבל כאילו אני לא רואה מתי הפער הזה יוכל להצטמצם לרמה שהם ישחקו ביחד בכיף..

הן בנות כמעט 8 וכמעט 5.

אצלי הפרש של 3.5 שנים הקטנה עוד מעט בת 3,
ועכשיו הן משחקות מדהים יחד.
זה גם הרבה עניין של אופי. הקטנה שלי פלפלית והגדולה יותר עדינה, אז ההפרש שומר על מקומה של הגדולה,
אחרת מזמן הקטנה הייתה מכפכפת אותה.

חמש שנים כבר לא.

אבל שלוש שנים לגמרי שיחקו יחד והמון!!

הרווח הזה היה ממש נכון לי נפשית והסתדר מצוין עם העבודה וכו' אבל כרגע הפער עוד מרגיש לי גדול

לא זוכרת בן כמה הקטן שלך, הוא הולך?

בכל מקרה ברגע שהם בבי"ס ביחד- ויש להם מלא שנים להיות בבי"ס ביחד הם נהיים חברים טוביייייים!

לרוב זה קורה עוד הרבה קודם. אבל בבי"ס ממש מרגישים את זה חזק

בן 8 חודשים. יש ביניהם 3 שנים. ברור לי שככל שהוא יתפתח אז הפער טיפה מצטמצם. ועדיין מבאס אותי לפעמים שאין לי את הכוחות לפער קטן יותר.

אני לא רואה הבדל גדול. ואלו הכוחות שלך. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות תהני ממה שיש!

א. אצלי זה שנתיים פלוס מינוס, אז זה סבבה לגמרי עם ילד שכבר הולך ומדבר. אין לי נסיון עם פערים אחרים.

ב. עוד מקום בלב? בבית? עוד קצת עול כלכלי, אבל לא הרבה מעבר לזה. בגדול אצלי המעבר בין שתיים לשלוש לא היה כזה טראומטי כמו הראשון או השני.

 די מהר היא נכנסה לסדר היום שלהם וממש מתוק לראות אותם יחד.

כמובן שבלי קשר לאיזה מספר ילד זה, כל תינוק קטן בהתחלה זה הרבה עול של טיפול צמוד....

ג. אצלי ממש לא. לא מחכה כי אין לשעת מה ומתי זה יקרה ואני בוטחת בה׳ שיביא לי מה שמתאים מתי שמתאים. כמובן שבהריון צריך להיזהר קצת יותר....

 

בהצלחה💕

שנתיים ורבע היה לי צפוף מדי,
לכן ההפרש אח"כ היה 3.5 שנים.
גם כדי להתגבר על הצפיפות שהייתה (לתת לגדול לגדול יותר)

השיקול שלי במעבר בין שניים לשלושה היה יציבות כלכלית, מקצועית, זוגית...
אם את הבכור ילדתי בזמן לימודים ואת השניה מיד בסיומם לפני שצברתי ניסיון תעסוקתי ועליתי במשכורות,
הרגשתי ששניים זה סבבה, אין לחץ להביא מהר ואין את הכמיהה לעוד אחד
הרגשתי שזה נכון לנו לחכטת להתייצב מבחינה משפחתית.
ובאמת ההתמודדות אחרי הלידה היתה הרבה יותר טובה ואידיאלית מבחינתי.

מבחינתי כל עוד הקטן לא בכיוון של גמילה מטיטולים אין מה לדבר על ההריון הבא. לא כי אי אפשר לחתל שני ילדים במקביל, אלא אני לא רואה צורך להכניס את עצמי לסיטואציה כזאת.
(אבל גם אני לא רוצה משפחה גדולה והגיל לא דוחק אז אין לי מה להילחץ להביא צפופים)

קורונה- כן השפיע. היה לי תור לפני פסח בעיצומו של הסגר של הגל הראשון. הרגיש לי לא נכון להיכנס לסיטואציה הזאת כשאף אחד לא יודע מה קורה.
אחרי פסח כבר דיברו על אסטרטגיית יציאה ושהקורונה פה להרבה זמן והחלטתי שזה הזמן.

א. אני מתלבטת בקשר לזה. ההפרש הכי קטן שלי הוא שנה וחצי (אם לא מחשיבים את ההפרש בין התאומים ) והכי גדול הוא שלוש שנים. אבל זה תלוי בעוד הרבה משתנים אחרים... כמה הילד הגדול יותר הוא ילד נוח, כמה התינוק החדש הוא תינוק רגוע... 

אני חושבת שההפרש האידאלי הוא שנתיים-שנתיים וחצי, אבל לא יכולה לחתום לך...

ב. השיקול העיקרי שצריך לקחת בחשבון הוא - שיש סיכוי שהשלישי יהפוך לשניים (כך היה אצלי... תאומים בלידה השלישית...)

לא תכננתי יותר מדי, חוץ מזה. מבחינתי "התינוק הכפול" היה סוג של פיצוי על ההמתנה של שלוש שנים...

ג. לצערי זה משפיע. לא לגמרי, אבל אני כן חוששת מהיריון בתקופת הקורונה... לא בגלל הקורונה עצמה, אלא בגלל כל ההשלכות שלה. גם בידוד וכדומה, וגם עצם זה שצריך לעשות הרבה בדיקות... (כרגע לא נכנסת בכלל למרפאות ולמקומות סגורים בסגנון הזה, בגלל שיש לי קושי גדול עם מסכה...)

א. תלוי בכל כך הרבה גורמים. כמו: העבודה של שני בני הזוג ורמת הפניות שלהם, מקום המגורים, עזרה מסביב, אופי ההריון וההתאוששות מהלידה, אופי הילד!! כל הדברים האלה מאוד משפיעים. אישית אצלי מרווחים בן שנה וחודש לשלוש שנים. וכל פעם היה מתאים לנו מרווח אחר.

אני אומרת שאחרי כל לידה יש את החודשים הראשונים שצריך לארגן את המשפחה מחדש, הלו"ז משתנה, דברים שהתרגלנו אליהם ברמה הפשוטה של איך הולכים לגן בבוקר, איך מתנהלת ארוחת ערב, מתי מקלחות ואם כולם ביחד או כל אחד לבד וכו'. לאט לאט נבנה סדר חדש, ואז יש את ההתעסקות הרגילה של תינוק קטן- עם הדרישות שלי, כל ילד לפי אופיו.

א. הכי קל - הפרש של שנה ושל שנתיים וחצי.

שנה כי זה פשוט היה קרוב מאד, כבר הייתי בתוך כל זה, רגילה לקימה בקבוקים וכו

שנתיים וחצי- כי כבר ממש גדולה, מדברת הולכת ילדונת

 

הפרשים של שנה ו10 היה לי הכי מאתגר

 

 

ג. שאלה באמת.

בעיני אם רוצים ילד- אז עושים את שלנו להשתדל שיגיע ובסוף ה' מחליט מתי לשלוח...

א. לא הבנתי, ברור שככל שההפרש גדול יותר יהיה יותר קל, לא?

ב. בעיקר הרצון, אם ממש רוצים כבר לא אכפת משיקולים אחרים

ג. לא, אולי אם היינו רואים את הסוף היה שייך לחכות

כי הפרש גדול מדי גורם לזה שהגדול כבר לא משחק עם הקטן כי בא לו, אלא עודה לך
טובה ושומר עליו. וזה לא אותו דבר. הם לא מעסיקים זה את זה (הפרש ממש גדול כן? של חמש פלוס שנים)

אצלנו במשפחה ההפרשים גדולים(3 ומעלה) כך שאין לי עם מי להתייעץ.
אני מאד רוצה עוד ילד אבל שוקלת לחכות עוד קצת שהקטן יגדל(בן שנה) בין הגדולה לקטן ההפרש שנה ו2.

שלוש וחצי שנים. שלמות. לפי הרצון שלי היה אמור להיות שלוש בערך. אבל יצא כך. לדעתי שנתיים וחצי זה המינימום שבמינימום. בשבילי לפחות. כדי להתאושש פיזית ונפשית. לישון קצת. ואני לא בנויה לשני תינוקות ביחד.
שיקולים- כוחות גוף ונפש ורצון.
קורונה- זה כבר יותר מדי זמן. אז לא שיקול. להיזהר ולהתפלל.

א. ההפרשים אצלי הם באזור השנה וחצי קצת יותר פלוס מינוס

ב. אין שיקולים רציניים . לדעתי הרבה יותר קל 3 ..משחקים הרבה יחד

ג. לא משפיעה על ההחלטה.

 

 

 

הפרש של שנתיים היה לי קשה בהתחלה מאוד. ואז הם קצת גדלו והעסיקו אחד את השני שיחקו מלא יחד.

4 שנים היה לי הכי קל,אבל ההבדל היה גדול שהם לא שיחקו יחד,וזה הצריך אותי להוות תעסוקה לקטן

הפרש בין הראשון לשני כמעט 3 שנים.
לא הרגשתי מוכנה מספיק קודם, וגם העבודה לקחה ממני את רוב הכוחות ותשומת הלב.
כרגע אני שניה אחרי הלידה השניה ולא מונעת בכלל. פתוחה לגמרי לאפשרות של הריון נוסף מיידי, למרות שברור לי שזה קצת יפתיע את הסביבה. לכאורה זה לא אופייני לי. השיקולים הם גם הגיל- שאם אחכה עוד שנתיים כבר יהיה גיל קצת יותר מועד לבעיות. גם כי ב"ה ההריונות עד כה היו ב"ה קלים יחסית והתינוקת החדשה בלי עין הרע נוחה ורגועה. מרגישה במקום טוב מבחינה אישית, זוגית, מבחינת הכוחות שלי ולדעתי זו השאלה העיקרית שצריך לבחון ולא להסתכל טכנית על מספר השנים.

בהצלחה לכולנו!

ולא נעולה על ״ככה הסוג שלי ולא מתאים לי״ כל הכבוד על המודעות הזו

עברתי תהליך ארוך עד שהגיע הרצון להריון שני. אז עכשיו אני כנראה סוג של מאזנת את זה לכיוון השני 🙂

אצלי יש רווח של שנה בין כל ילד כרגע עם 3
לי ספציפית התאים הרווח הזה
בעיקר בגלל הילדים
ובגלל שיש לי 2 בנות ראשונות ואני מרגישה את ההבדל
ולדעתי הרווח ל השנים פחות קריטי
יותר משמעותי סגנון הילדים והעזרה

משתנה מאוד . הפרש של שנה ושמונה היה בסדר גמור בין הרביעית לחמישי.
הפרש של שנתיים וחצי היה נהדר בין השניה לשלישית.
אין לי תשובה לגבי שיקולים.
פשוט רצינו, וזהו.

לי היה הכי קל בהפרש של 3.6 שנים, כי הילד כבר היה בגן ועצמאי ודרש פחות טיפול פיזי. אבל מעבר להפרש, אני חושבת שזה גם תלוי במספר הלידה  ומספר הילדים. עד כה ההפרשים שלי גדלו (1.6, 2.8, 3.6) והיה משהו בלידה הרביעית שהגדולים כבר היו גדולים אז בהחלט זה הקל על העניין.

 

 

א. בין הבכור לשניה יש הפרש של שנתיים.. לי זה היה מעולה! הוא כבר הלך, דיבר שוטף והיה ממש עצמאי והיה לי נח מאוד לגדל את שניהם.. לאט לאט אני רואה יותר איך הם מתקשרים ומשחקים ביחד.. היא עדיין קטנה אז לפעמים היא בעיקר הורסת לו את המשחק אבל סך הכל נראה שיש בניהם קשר טוב וההפרש הזה היה טוב בשבילי..

עכשיו השניה בת שנה וחצי אני צריכה ללדת.. זה מרגיש לי צפוף מידי.. אמנם היא הולכת אבל עדין לא מדברת וזה מקשה מאוד.. וגם היא מרגישה לי עדין קטנטונת בשביל שיהיה עכשיו עוד תינוק קטנטן שנולד...


מצד שני.. ביני לבין אח שלי יש חמש שנים וזה מרגיש לי רחוק מידי למרות שאנחנו כבר גדולים.. אולי זה קשור גם לאופי אבל ברור לי שהמרחק בשנים משפיע..

. זה או ימשיך או לא. במצב כזה זה לא ניתן לניבוי.
קשה נורא.. עברתי גם כמה הפלות. לעודד אותך קצת? היום אני נושקת לחודש שמיני ברוך ה'.
כל כך מבינה את חוסר הודאות הלחץ הצער...
תהי קשובה לעצמך... בעזרת ה' עוד מעט תגלי בדיוק לאיזה כיוון זה הולך. אמן שרק לטוב

לקחתי אסטרופם כדי להיכנס להריון 

משמע הביוץ שלי היה מאוחר , יכול להיות שאני פחות משבוע 6+4?

הרופאה אמרה היום שלפי גודל העובר זה תואם את השבוע שלי.

מה עם תמיכה הורמונלית? זה מה שאני לקחתי בהיריון האחרון. מאמינה שזה מה שעזר להחזיק אותו

אלוקים ישמור😆

ואת מתארת מצב מוכר לגמרי

שרק ימשיכו התסמינים,

שרק נדע שהכל בסדר....

שעובר עכשיו אני מודה לה'....
לא מובן בכלל בכלל!

זה באמת עובר בראש... שיהיה בקלות ובידיים מלאות...

כשהוא משתולל אני כזה 'תנוח קצת מותק, זה כואב'
וכשהוא נח 'למה הוא לא זז? תזוז מותק, תכאיב לי העיקר תזוז'

25 (ככה היה אצלי)

אם את מרגישה לפני- זה נחמד אבל לא מטריד אף אחד אם לא
אני הרגשתי עוד לפני שבוע 25 כמו בועות בתוך הבטן, הרופא אמר לי שאלה תנועות

אני לא אשכח סיפור שהיה לי.

שישי בצהרים. כבר מהבוקר לא מרגישה תנועות בכלל.
כבר 1 בצהרים. אני מתה מפחד.
מתקשרת למוקד רופאים. ענתה מוקדנית ואמרה שרופא יחזור אלי עד 5 שעות. שבת נכנסת סביבות 4.
נכנסתי לאמבטיה בוכה את נשמתי. מחכה לתנועות ו... אין. נאדה...
בעלי נכנס כל כמה דקות לנסות לעזור, לנחם ולעודד. ואני פשוט בוכה בכי תמרורים.
אחרי הריון כל כך קשה לראות את הסיום באופק... פשוט התפקרתי...

אחרי כשעה הרגשתי חלקיק תנועה. ועוד קצת ( זה כלום למי שרגילה ל5-6 תנועות ברבע שעה..)
לאט לאט התנועות התחזקו. ב"ה.
מפה לשם.. שבת בלילה לא הצלחתי להרדם מרוב תנועות

ועכשיו הוא בועט, זז, מכאיב ומצחיק. אבל מבחוץ. תודה לה'

לק"י

בהריון האחרון עשיתי כמה מעקבי הריון עודף, ובמוניטור- פעם העוברית לא זזה מספיק, ופעם אחרת היא זזה יותר מידי, ובשני המקרים הצוות לא היה מרוצה
תחליטו מה אתם רוצים ממנה....

גם בעלי לא שם לב לווליום כשהוא מדבר בטלפון והוא כל היום בטלפון אז אני מתזכרת כשזה מפריע לי

תודה

אצלינו זה כבר נושא פתור שאני משתדלת פחות להעיר והוא פחות להרעיש, אבל לא תמיד הוא שם לב לווליום ואני מעירה רק כשזה מפריע ממש, ומתשדלת בצורה מכבדת, אז הוא מקבל

גם כשאני אומרת לו זה מחזיק מעמד אולי לדקה, הוא לא שם לב לעצמו, זה כבר הרגל וממש קשה לשנות,
(לא יודעת בעצמי למה כתבתי אבל הרגשתי שאני מתפוצצת והחלטתי לכתוב פה במקום להוציא את זה עליו חחח)

שידבר בחדר סגור/ במרפסת/ בחצר אם יש , זה גם עוזר פחות לשמוע

מה זה מבינה את הצורך בשקט!
בעלי גם כזה. הוא משתדל להיות בחדר עם דלת סגורה כדי שזה פחות יחפור

רעיון עם הדלת הסגורה
הבעיה שהוא גם תוך כדי מסתובב בכל הבית הלוך חזור
וגם מדבר על דברים שמעצבנים אותי🤬
חחח
אולי אנעל אותו באיזה חדר באמת

מילא שידברו על דברים לא מעצבנים אבל שזה נושאים לא קשורים לכלום זה עוד יותר מוסיף לעצבים

מעצבן

הכי מפוצץ זה בחדר שינה וכל כל הדיבור כזה מהיר ומתלהם
מילא מילה פה מילה שם
רצף של דיבור בעניני עבודה זה סיוט

אז סגרתי את הדלת
אחכ הוא נכנס לבית אז אני יצאתי לי עם כוס קפה ועוגה למרפסת למרות שזה שעה שבע וחצי הכי השכבות
גם הוא לא רואה לא שומע כשהוא מדבר בטלפון זה הכי מפוצץ
אני תוך כדי שיחה עושה עשרות דברים
הוא מסוגל גם לדרוך על הילד בריצפה לא שומע גם אם מילימטר ממנו הילד עף מהכסא

אבל עכשיו אני מרגישה לבד🙄
מוזרה

צריך להודות קודם כל ברוך השם שיש בעל
אחכ ברוך השם שהןא מתפקד שהוא מדבר שהוא שומע
אחכ ברוך השם שיש עבודה

כל השאר כפרה

שהוא נמצא בבית ומתעסק בענייני עבודה במקום להיות איתך?

 

 

רק מציעה,

יכול להיות שזה ממש לא הכיוון...

 

בכל מקרה, קבלי חיבוק

על הרעש

ועל השקט.

 

זהו שזה לא בענייני עבודה...

בעלי לא מדבר בעצמו בקול, אבל הוא תמיד שם על רמקול 🙄

מאריך את התקופה שבין הביוץ למחזור -מונע את הירידה ההורמונלית שמובילה לקריסת הרירית.

לכן:

הוא יעזור לך רק אחרי שבוודאות בייצת. אחרת יגרוםלכתמים. מתאים בהנקה אם את כבר חזרת לבייץ..

צריך לקחת אותו אחרי שבוודאות עבר הביוץ ולא פחות מארבע ימים לפני שאת אמורה לקבל מחזור - לפני שהירידה ההורמונלית כבר מתחילה.

למיקרוגינון אם את מכירה? לפני החתונה הרופא נתן לי מיקרוגינון לתקופה של 3 שבועות ואז שבוע הפסקה. לא נראה לי שזה היה קשור לתקופת הביוץ דווקא וסתם מעניין אותי על איזה עקרון זה עבד

הבת שלי בת כמעט שנתיים לא חושבת לגמול אותה (לוקחת רק בשינה וכשהיא בוכה ולא רגועה)

נכון שמוצץ מהווה הרס אורתודנטי אם הוא לאורך זמן

אך עדיין לדעתי גיל שנתיים זה קטן מדי

ובמיוחד לדעתי להפיל את זה על הגננות במעון- זה קצת מורכב, במיוחד שעכשיו סוף שנה

ילד יותר לקראת גיל 3 יכול ללמוד לווסת את עצמו באמצעים אחרים 

להבין יותר טוב ולרצות את התהליך...

 

אם ממש חשוב לך אז תעשי גמילה בזמן החופשה כשהיא לא במעון, באופן עקבי ותתני לה חפץ מעבר אחר 

 

חוסר ודאות ואולי בתחילת השנה יהיו גם ביות והסגרים לפחות לילד יש משהו מוכר ומנחם

יחסית הכל כרגיל אצלנו..
וחוץ ממוצץ בשינה הוא לא לוקח מוצץ בכלל, לכן כאילו מרגיש לי שיהיה לו יחסית קל להגמל.

אבל אולי אנחנו קופצים מעל הפופיק והוא צריך קצת את הזמן שלו

בעזרת עץ מוצצים מקסים שיזמה הגננת שלו

היה מגיל שנתיים בערך רק עם מוצץ בלילה ובכל בוקר היה לו ממש ברור שהמוצץ הולך ״לישון״

 

אבל-

ממקום מקצועי אומרת שגיל 4 זה לא טוב (אמא רעה אני, אני יודעת...🤫)

זה משפיע על המנשך 

מומלץ יותר מוקדם

אבל כמו שכתבתי- שנתיים זה קטן מדי לדעתי

מבחינתה אורטודנטית..
וגם מרגיש לי שזה להיות תלותי.. כאילו הוא לפעמים קם בלילה בוכה כי מחפש את המוצץ

במיוחד שלפי מה שאמרת יש אח קטן.

והוא תינוק. הוא לא יכול להיות עצמאי.

אחד הילדים שלי גם השתמש רק בשינה בערך מגיל שנה, ואז לקראת גיל שנתיים התחיל יותר ויותר לקרוע את המוצרים עד שהרגיש לי מצד אחד מסוכן, מצד שני מיותר כנראה אם הוא יותר נושך ממוצץ.
ויום אחד כשנקרע אמרתי זהו, נקרע, אין יותר, וכבר חלק ברוך השם.
אז אני דווקא כן יכולה להתחבר לדברייך.
כן יכולה להוסיף שמנסיון עם ילדים נוספים ב"ה, למדתי שיש הבדלים גדולים בין ילדים לעניין הצורך במוצץ.
אז חשוב שתחשבי עם עצמך האם באמת נראה לך שהוא כבר בשל להסתדר בלי.
נגיד יש לי ילדה אחרת בת שלוש וחצי שאפילו לא מצליחה להעביר אותה למצב של רק בשינה....
ושאר הילדים שלי היו איפשהו באמצע.
אז זה באמת אישי לילד!
בהצלחה!!

מבחינת התמכרות - זה ממש תחום לצורך מסויים,
מבחינה אורטודנטית - זה לא כזה נורא. הרי סה"כ המוצץ נופל כשהם נרדמים.
ראיתי ילדים שכשנגמלו ממוצץ - התמכרו לאצבע, או ללעיסת השרוול... זה איזשהו צורך אמיתי שלהם. חבל לקחת להם לפני הזמן.

אמנם אני דוגמא גרועה בזה... הבכור שלי נגמל ממוצץ בגיל 6 וחצי, הבאה בתור בת 6 וממש לא בכיוון להיגמל...
אבל בעיקרון, על סמך כל מיני דברים שקראתי / שמעתי - הטוב ביותר הוא גמילה בגיל 4. גם מבחינת השיניים, וגם מבחינת הצורך.

נראה לי שבאמת נקח פסק זמן ממחשבה על גמילה, לפחות עד זמן שהוא יותר יבין ויהיה יותר בשל.
שוב, תודה.
עזרתן לי להכניס לפרופורציות

את המוצץ..... לא מאמינה בגמילה בכפייה אגרסיבית.
הנזק גדול מהתועלת

תנו לו עוד זמן

עוד חצי שנה,שנה יהיה יותר מתאים. ההבנה תהיה גדולה יותר.

ושימו לב שזה באמת מוצץ רק לשינה ולא יותר,זה מה שהכי חשוב. כי יש ילדים שהמוצץ בפה שלהם כל היום

גם במעון יהיה לו מאוד קשה בלי

ואני, באופן אישי, לא גומלת ילדים משום דבר.

אני מאמינה ילד מטבעו רוצה לגדול

וכשהוא בשל לעבור שלב הוא עושה זאת מיוזמתו.

 

את אף אחד מחמשת ילדי שנגמלו מהמוצץ (גם מטיטול), לא גמלתי.

כשהם החליטו שהם לא צריכים אותו יותר, הם פשוט זרקו.

לא שידלנו,לא דיברנו, זה ממש לא היה נושא.

 

הכי מוקדם זרק בגיל 3

הכי מאוחר זרקה בת 6

 

לשיניים שלום.

(פחות או יותר, לא בהתאמה לגיל הגמילה).

גיל הם נגמלו?

הילדים רואים בגן את החברים עושים בשירותים,

או את האחים בבית ומבקשים.

 

ילד אחד ממש לא ביקש ולא הראה עניין,

והוא היה חכם מאד ובוגר, אז כן הצעתי לו וניסיתי לדרבן אותו, 

לא הלך.

אחרי חצי שנה בערך, כמה ימים לפני גיל 3, החליט שהוא לא צריך את הטיטול 

וביום אחד ניגמל.

 

בשונה מהמוצץ, אנחנו כן מדברים על השירותים,

מספרים סיפורים בנושא,

יש סיר שמסתובב בבית ואפשר לשבת עליו עם בגדים...

אבל אין את הדבר הזה שאני קמה בוקר ומחליטה שהיום מורידים את הטיטול,

ההחלטה מגיעה מהילדים, אני יכולה רק להציע.

 

הבעיה מתחילה כשילד כבר גדול ועדיין לא בשל מספיק.

אין לי ניסיון עם דבר כזה ב"ה.

 

 

הגיע ממני

אני רק אומרת שאם זה לא היה מגיע ממך, זה היה מגיע מהילד.

ואני מעדיפה שזה יגיע ממנו.

בלי בכי, 

בלי כעס ותסכול

בפחות קושי,

עם הרבה סיפוק

ושמחה וגאווה.

 

(ובלי מתנות )

איך לבכור/ה הייתה מוטיבציה?

כמו שיש להם מוטיבציה ללמוד ללכת

וכמו שיש להם מוטיבציה לעשות "לבד" דברים

כמו שהם רוצים לשתות בכוס של "גדולים"

ומחקים את הגדולים בעוד המון דברים....

 

זה רצון שטבוע באדם מרגע לידתו. 

 

מנסה להבין איך זה עבד לך..

יכולה להציע, לספר, לדבר על הנושא ולהלהיב,

אבל לא מחליטה שזהו, מורידים היום את הטיטול.

 

כשהילד מבקש ומראה נכונות, אז מורידים.

 

המסר הוא שהוא לא עושה בשירותים בשבילי,

הוא לא עושה לי טובה ולא נענה לבקשתי,

אלא  אני מסכימה לו

ועוזרת לו,

כי הוא רוצה.

כי הוא גדל

כי הוא יכול

 

כך אין מאבקי כוח סביב העניין, כמו שקורה הרבה

והוא לא עושה על הרצפה בשביל לעצבן אותי

אלא מרוצה מעצמו ושמח על שהצליח כמו הגדולים.

 

אין לי איזה שיטה

פשוט אין לי לב לקחת מילדים בכוח משהו שהם זקוקים לו

ואני סומכת על טבע האדם שדוחף אותו לגדול

והעל נפש האדם שיודעת מה מתאים לה ומתי.

עם הבכורה כשניסיתי לגמול מטיטול( מהלחץ של הסביבה) זה כל כך לא זרם והקשה עליי, וכששיחררתי היא נגמלה כל כך מהר וביוזמתה

אבל טבע האדם זה לא להיות עם חיתול בכלל.. אני חושבת שפעם היו נגמלים הרבה יותר מהר.
אנחנו בדור של נוחות ולכן מאפשרים להיות כ''כ הרבה זמן עם חיתול, אבל זה זיהום מטורף לכדו''א. אני חושבת על כמויות החיתולים שאני חיתלתי ואני פשוט מתמלאת בושה..
ומצד שני כמובן רוצה לעשות את הדבר שהכי נכון לילד אז באמת כבר לא יודעת מה לעשות

אז יש את האופציה של לחתל בבד...
וזה לא ליפופים ועניינים כמו הסבתות שלנו, זה ממש נראה כמו חיתול, רק מבד, מצופה בשכבת מיגון מבד אטום, ועם רפידות פנימיות שסופגים.

לי זה לא מתאים אבל גם לא כואב לי להשתמש בטיטולים.. אולי לך זה פתרון טוב..

ומגיל 0 התינוק גמול.

אני כנראה באמת צריכה להרגיש בעצמי שזה שלו ולא רק פיזית לאפשר לו להישאר עם טיטול, אלא להרגיש שזה בסדר עד שיהיה מוכן..

לא חשבתי על זה בכיוון הזה, צודקת. אולי אני קצת בלחץ לפעמים, צריכה לשחרר. הוא ילד גדול וגם ירצה לגדול ולעזוב את זה

באמת לגבי החיתול- מה הגישה שלך? את רק מדברת על זה ואז הם נגמלים לבד? עובר חלק?
אני צריכה גם עצות והדרכה בעניין הזה

בוא גדל כ''כ מהר ופתאום אני צריכה ללמוד איך מתמודדים עם כל זה ..
יש לכן אולי איזה אתר/ספר מומלץ?

גיל ארבע וצפונה.
בכל מקרה הוא עוד ממש קטן. תחשבי ותבדקי בשלות עוד איזה שנה. סביב גיל שלוש. עד גיל ארבע לא אמור להיות נזק לשיניים וללסת. אחרי גיל ארבע כבר כן עשוי להיות.
זה מאוד מקל ומרגיע ותומך רגשית. לא רואה סיבה להוריד בגיל שנתיים. אל זה רק במיטה ובשינה בכלל אידאלי.

יגיע שלב שהוא יעיף את המוצץ מעצמו.

שהכינו את הבנים שלהם, שלקראת החלק'ה, הם נפרדים מהמוצץ.

איזושהי תפנית דרך.

הבנתי שביום החלק'ה, הם היו כל כך עייפים, שאפילו לא זכרו שאין מוצץ...

ברור שצריך להיות עם הכנה נפשית.

כמו שילדים משחקים ורוצים שהם יבואו לאכול.

אומרים להם עוד 5 דקות אוספים...

תודה

הלוואי ואזכה להרגיש שזה רק גלגל

שיהפוך לנס גלוי

הלוואי.

 

הש''ת

 

 

התפללתי עלייך עכשיו, הריון ולידה2 בת שרה אמנו יקרה ואהובה!!

צירפתי את תפילתי לתפילתך.

אמן. אמן. ואמן.

 

 

שתצאי בקרוב ממש!!! מאפלה לאורה - 

ברכוש גדול

בעזרת ה'.

 

 

בבקשה ממך

תאמיני שזה אפשרי

שזה יקרה.

חיים שלמים מחכים לך מעבר לפינה החשוכה והנוראית הזאת שאת נמצאת בה עכשיו

חיים שלמים, שלמים, שלמים

של אור וטוב וברכה.

 

 

נב: בהתחלה אמרתי פרק תהילים באקראי. ואז נזכרתי בפרק לד. אז גם אותו אמרתי לרפואתך ❤

 

יח צָעֲקוּ, וַיהוָה שָׁמֵעַ;    וּמִכָּל-צָרוֹתָם, הִצִּילָם.
יט  קָרוֹב יְהוָה, לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב;    וְאֶת-דַּכְּאֵי-רוּחַ יוֹשִׁיעַ.
כ  רַבּוֹת, רָעוֹת צַדִּיק;    וּמִכֻּלָּם, יַצִּילֶנּוּ יְהוָה.
כא  שֹׁמֵר כָּל-עַצְמוֹתָיו;    אַחַת מֵהֵנָּה, לֹא נִשְׁבָּרָה.

 

(תהילים לד)

אין לך מושג מה זה עושה לי

תבורכי❤️

כמו שיכולה לכתוב רק מי שהיתה במסע הזה ויכלה לו! מדהימה ומלאת השראה 👑

קראתי בנשימה עצורה, ואח"כ שוב, ושוב.
תודה על זה

מגיע הישר ללבי.

 

🤍

נכנסתי לקישור של הבלוג שלך ואת כותבת כל כך מדוייק.
תודה.

בס''ד

 

על המילים הטובות 🤍

 

מקווה שכל העניינים עם הדימום הארוך הזה יסתדרו לך בקרוב בע''ה. חושבת ומתפללת עלייך 🤍

כתוב יפה
מאוד בהיר

איך שיחקת פה נהדר עם אותיות השורש ג"ל, שלגמרי זורקות אותנו אל גלויה אהובתנו...

מזדהה מאוד (אם כי לפעמים קשה לי לקרוא את זה, כי זה מחזיר אותי אחור...), ומאחלת לכל המתמודדות הגיבורות, עם @גלויה בתוכן, שיעמדו בזה ויצאו מזה ויהיו מחושלות וצומחות ומלאות אומץ לאתגרי העתיד...

בס''ד

 

מבינה מאד את מה שכתבת.

יש דברים שלמים שאני לא יכולה לקרוא או לשמוע... 

אנחנו צריכות לשמור על עצמינו, לפני הכל.

כל אחת צריכה לשמור על עצמה.

 

תודה שהגבת 🤍🤍

אני לא נמנעת מזה לגמרי. לפעמים קוראת דברים שכתבתי אז דווקא בשביל קצת להיזכר, לקבל פרופורציות... וגם כותבת דברים בעקבות זה שמיועדים לפרסום. אני רואה בזה לגמרי שליחות מול העולם...

בס''ד

 

...נמנעת מלקרוא דברים מסוימים שכתבתי אז 

 

בריאות ואור לכולנו בע''ה ❤❤

 

 

תודה שפתחת לנו את הצהר הזה, תודה שאת מזכירה גם את התקווה.
בעקבות התגובות פה נכנסתי גם לפוסט שלך וקראתי בשקיקה את כולם. את כותבת מדהים.
אני לא חושבת שאני בדיכאון, אבל מצאתי שם גם את עצמי ועזרת לי מאוד, להבין, להכיל, לקוות...

בס''ד

 

ריגשת וחיזקת אותי. תבורכי 🤍

תודה.

מילים שקטות חודרות עמוק עמוק...
היטבת לתאר במילים אמיתיות ונכונות...
תודה על כל הטוב שאת מקרינה לנו!

בס''ד

 

תודה על המילים ותודה על כל הטוב שאתן מקרינות לי בחזרה. ריגשת אותי מאד מאד. 🤍

המשחק של האותיות עם הג' ל' .. שמסתדר עם גלויה.
פשוט מדהים!

ריגשת אותי. תבורכי!

אני הפסקתי 

הם אמרו שלום בייביי לאמא

והלכו לאבא ולביסקויטים שהוא מחלק בשמחה ובששון

 

איפה טעיתי???🤣

 

(נגמלו כולם בגיל 1:07 ותוך יום אחד)

תודה על השיתוף!!

ואז הפסקתי להציע והיא פשוט זנחה אותי. נשבר לי הלב מכמה מהר היא שכחה

תכלס ממש מזדהה!
נראה לי מזה קשה אם זה בא מצידם בלי רצון שלנו
אז רק
תודה על השיתוף!!

הפסקתי בשביל טיפולים. ובאה הקורונה , והטיפולים בעצלתיים עד כדי דעיכה במקום. ויכולתי להמשיך עוד כמה חודשים... וצובט לי.

פשוט מדהימה!
אתן שעושות כל כך הרבה מאמצים והקרבות בשביל כל ילד מחדש! פשוט אלופות!!
בטח שילוב הדברים מגדיל את הקושי..
בהצלחה רבה יקרה!
הקב"ה רואה, שומע ורושם הכל!
כל השתדלות וכל צביטה בלב..
הכל נזקף לזכותך!
בשורות טובות בעז"ה!

אחרי שבוע וחצי בערך מאז הגמילה הצעתי לה הנקה (בשם שבו אנחנו קוראים לזה)

היא הסתכלה עלי בעיניים עגולות

מה את מציעה לי?

איפה זה נמצא??

למה הצעת פתאום?

רק קראתי בשם לא ממש הצעתי לה את השד

הרי אין לי עניין בזה

אבל אם פעם הייתה ישר מגיעה רצה ומטפסת עלי ומנסה למשוך את החולצה

אחרי שבוע וחצי- כלא היה!

הייתי די בשוק שכ״כ מהר הם שוכחים

דווקא זכרתי ששוכחים מהר,
ופתאום זאתי לא שוכחת.........

שניים בגיל שנה ורבע, ואחד בגיל שנתיים.
אבל היה קטע מצחיק עם האחד בן השנתיים,
כחודש אחרי הגמילה היינו אצל חמותי, והוא ראה שם כרבולית (שמסתובבת על הספה לכל מי שרוצה), שהייתי מניקה אותו איתה כשהיינו מזדמנים לשם בהפתעה ולא הבאתי כיסוי איתי,
ולמרבה ההלם -
הילדון סוחב לעברי את השמיכה תוך יללת "הם הם" .
נשפכתי מצחוק (כי באמת הייתי בהלם מאיפה נזכר פתאום). ובזה זה נגמר.

ומצחיק
תודה על השיתוף!
זהו גם אצלי עד שנה ורבע עבר חלק..
היא שנה ושמונה.
תוהה אם זה עניין של גיל או של אישיות....

באיזור הגמילה הבת שלי ראתה את בעלי יום אחד בלי גופיה, בהתה בו והכריזה- אמאמאמ

@השם בשימוש כבר אני מקווה שזה מספיק מצחיק כדי להיחשב לי אפילו שזה לא פאדיחה כי זה לא קרה ליד אנשים 😜

ואין לי תאי זיכרון בכלל, חייבת לכתוב ישר כשנזכרת 

אני לא זוכרת כמה אבל לקח זמן... היה מאד קשור לזה...
גם בסביבות גיל שנתיים

אז כשהיא ביקשה, הזכרתי לה שנגמר.
ודי מהר היא הפסיקה לבקש.

אח"כ לפעמים בשביל הקטע הייתי בודקת אותה ושואלת אם היא רוצה לינוק, והיא כבר מעצמה סירבה

שני הילדים האחרים שנגמלו בגיל שנה וחצי - אחד נדמה לי שהמשיך לבקש גם עוד זמן מה אח"כ (אני כבר לא כ"כ זוכרת, עברו תשע וחצי שנים מאז), והשני גמל את עצמו... (פשוט הפסיק לינוק כשהייתי בחודש שישי של היריון. ובאיזשהו מקום הצטערתי על זה...)

וואו...
ממש מקוה שזה לא יהיה המצב....
זה קורע לי את הלב כל פעם..
ולהצטער בחודש שישי- אלופה! מצידך רצית להמשיך גם אחרי הלידה??
אני בפעם היחידה שנכנסתי להריון בהנקה היה לי ברור שחייבת לגמול מספיק רחוק מהלידה שלא יהיה לגדולה זכרון כלשהו של הנקה. לא היה מצב מבחינתי להניק קטנה וגדולה בו זמנית.. (למרות שהנקתי תאומים אבל זה לא אותו דבר מבחינתי)

לא ממש בכתה בדמעות שהיא רוצה...

ולגבי התינוק שינק עד חודש שישי - בהתחלה היה ברור לי שאפסיק להיניק אותו מספיק זמן לפני הלידה, אבל לא היה לי לב לעשות את זה בעצמי אחרי שהאחות שלפניו ינקה עד גיל שנתיים... אז המשכתי, ובשלב מסוים קיוויתי שהוא פשוט ימשיך לינוק עד הלידה, ואז אראה איך זה להיניק שניים בהנקת צמד (וגם לי יש תאומים, אבל באמת זה לא אותו דבר) - פשוט כי זה מגניב

אבל לא הסתייע בידי

(נראה איך יהיה עם הקטנה שעכשיו... עד איזה גיל היא תינק ואיך היא תיגמל... כרגע היא בת שנה וחצי, ובכלל לא בכיוון של להפסיק. אבל אני כן צריכה איכשהו לגמול אותה כבר מהנקת לילה )

וחשוב! מבחינתי כדי להניק לטווח ארוך ממש חשוב לי הגמילה מהלילות. סביב גיל שנה מתחילה לעבוד על זה, כמובן בהתאמה לילד..
זו נגמלה נראה לי בסביבות שנה ורבע פלוס.
כמובן יש נסיגות בסיטואציות שונות, אבל ככלל.
בהצלחה!

אצלי הטריגר לגמילה מהנקת לילה היה היריון בד"כ. וכיוון שעכשיו אין אותו, אז אני לא עושה מספיק מאמצים בשביל זה

אבל אחרי הלילה האחרון אני כבר מבינה שאין מנוס

הזדמנות להתחזק לפני 🤗
בהצלחה!!

ילד אחד גמל את עצמו בגיל 1.3 אז לא ביקש אחכ שוב בכלל
ילד אחר נגמל ב1.8 וממש לא רצה להיגמל זו היתה יוזמה שלי בגלל הריון. וכשילדתי הוא עוד ביקש וממש רצה לינוק נתתי לו כמה פעמים. והקטן שלי נגמל בשנה וקצת ולקח לו בערך חודשיים לשכוח לגמרי..

מתחילה להבין שזה ממש יכול לקחת זמן....
תודה על השיתוף!

עכשיו שאני כבר לא מניקה את הקטן אז פחות אבל מבחינתו אם אני יציע (אין מה כן)הוא בשמחה ייקח...

מעניין....
ממש מקוה שלא. לי זה לא מתאים.....

אבל זה לוקח יותר זמן ממה שציפיתי...אמנם בהחלט הפחתה בבקשות וגם בנדנוד כשמסבירה שלא,
אבל חשבתי שזה כבר יעלם לגמרי ועדיין לא...
תודה!

כנראה היה ביוץ מאוחר
בהריון הראשון מתי בדקת?

באם היה ביוץ מאוחר זה הגיוני
תעשי בטא עוד כמה ימים תראי מה המצב

הייתי בודקת שוב בעוד יומיים. אבל בגדול 116 חלקי 61 זה יותר מ1.5 אז זה תקין רק רצוי לוודא *המשך* עליה תקינה...

מצווה שבאה על חשבון צער לזולת אינה נחשבת מצווה. אבל אכן חוקית מותר להם.
ממליצה לנסות לשוחח איתם בנעימות

לא יודעים איך ואם בכלל לפתוח את זה

ואומרת להם שאת מבינההשזה עוזר להם בשביל התפילה אבל זה קשה לכם ואם יש להם אפשרות לפחות רכב אחד לפנות כדי שיהיה גם לכם מקום.אני מאמינההשאם תדברי בצורה יפה הם יבינו..

הם היו מחנים את הרכב השני שלהם רחוק מהבית...

לדעתי אין מנוס מלדבר איתם. בעדינות, לא בהתקפה, פשוט להציג בפניהם את הקושי שיש לכם בחניית הרכב רחוק מהבית באופן קבוע, ואולי, אם הם יכולים, שיחנו לפחות את אחד הרכבים שלהם רחוק ויפנו לכם את המקום...

(זו חניה שרשומה בטאבו לבניין? בכלל מותר לחנות שני רכבים בחניה כזו?)

החנייה היא כללית לכל הרחוב ולא רשומה בטאבו על שום בניין.
ננסה, תודה!

את מדברת על רכב ראשון או שני שאתם מחנים רחוק?

אם זה רכב ראשון שאתם מחנים רחוק הייתי מנסה לרמוז בעדינות ולראות אם יש על מי לדבר בכלל,
אם זה הרכב השני לא הייתי אומרת כלום. תכלס זכותם.
אבל כן יכולה להבין את הבאסה

משהו כזה לעשות להם טיפה מצפון?
בקטע טוב, להגיד, וואי קשה לנו כל פעם ללכת את המרחק.. קניות נגיד תורידו בפתח הבית ואז תלכו לחנות

בגדול שכנים לא אוהבים להתחשב בדיירי יחידת דיור, זה פוגע להם באיכות חיים (אפשר להבין.. אולי גם קנאה בבעל הבית)

קיצר תנסו ממש בעדינות לראות אם יש עם מי לדבר.. ואם לא.. באסה.

פתרון אפשרי נוסף זה אם יש שכנים אחרים שלא משתמשים בקביעות בחניה שלהם אולי תוכלו לשכור מהם אותה ותהיה לכם חניה פרטית.

עבודה בתוך שנת הלימודים זה לא חייב להיות רצוף אבל יש מינימום בכל חלק (תבררי בדיוק) וגם בי"ס של החופש הגדול נחשב אז לפעמים זה בדיוק מה שחסר

נדמה לי שאם את שנה שלמה ובאמצע חופשת לידה זה יוצא בסדר אבל תבררי (אולי דרך פורטל משרד החינוך )

את צריכה מינימום חצי שנה.
אם רק עכשיו גילית הריון נראה לי שאת יכולה לגמור סטאז' לפני הלידה.. (לפי חישוב גס ומהיר שעשיתי...)
עקרונית אם מחלקים את הסטאז׳ לשתי תקופות צריך שבכל תקופה יהיו לפחות שלשה חודשים.
אבל-- אם זה קצת פחות (אני ילדתי באמצע נובמבר- חודשיים וחצי אחרי תחילת שנה) יש ועדת חריגים ואפשר להגיש בקשה שזה ייחשב לך בכל זאת.
בכל מקרה, אם את משובצת לשנה שלמה (תפקיד קבוע ולא מחליפה..) אז זה מייתר את הוועדת חריגים וזה נחשב להצטברות של חצי שנה בלי לחלק את זה לתקופות.
ככה ידוע לי מנסיון שהיה השנה, מקווה שהמידע מדוייק ועוזר...

לק"י

אבל זה היה לפני 8 שנים בערך.
אולי מאז השתנו דברים.

אני מחפשת בנרות ולא מוצאת

אמרו לי קיצוצים בשעות...

ואני צריכה ללדת אי"ה בחישוב גס בסביבות סוף אדר/ניסן-

טאטע!!!

וחייבים להיות ברצף.
התאריך שלי יוצא שבועיים לפני סיום 6 חודשים.
מתפללת שהכל יסתדר כי הבנתי שמשרד החינוך קצת קשוחים בנושא.
השם יעזור..
צריכה לשאול את המדפית יותר לעומק, אבל זה בשלב קצת יותר מתקדם...
אם זה יהיה עוד רלוונטי דברי איתי ואעדכן אותך.

בע"ה אשאל בעוד חודש-+

את גם אמורה ללדת באמצע פברואר?

בסביבות שבוע 6-7
מחכה לאחרי ט באב ללכת לאו"ס ראשון....

אבל בגדול בזה"כ את צריכה שזה יהיה או ככה או שישה חודשים רצופים. אחרת זה לא יחשב לך סטאז'..

בגדול כדי לקבל אישור על שנת סטאז צריך:
או שנה שלמה.
או תקופה של 6 חוד רצופים.
או 2 החלפות חל'ד: 3 חוד במקום אחד+ 3 חוד במקום אחר. לא חייב להיות ברצף, אבל חובה שיהיו באותה שנת לימודים.
אז את יכולה לנסות להשיג סטאז ל3 חוד, לצאת לחל'ד, ואז לעשות עוד 3 חוד לקראת סוף השנה

סקר שאני מבינה שעומד מאחוריו שאלה אישית- אענה לו יותר

במויוחד אם הוא מגיע מחברת פורום מוכרת (למשל-חצילוש)

שונאת לפתוח סקרים בעצמי

אם מישהי פותחת סקר- אני עונה, כדי שתדע מה הדעה שלי ותבין שאני צודקת. 

ואני תמיד צודקת. תשאלו אפילו את בעלי.

 

2. האמת עלתה לי המחשבה לפתוח קריירה בתור מנצלש"ת שרשורים.

אני כרגע בהכוונה מקצועית לגבי זה... נראה בעתיד...

 

3. אני? טיפוס מסקרן? ממש ממש לא!!

אני מכירה כמה כאן שממש יכולות לתת לך הכוונה מקצועית בתחום. ולדעתי ממש כדאי שתתפתחי בעוד משלח יד שכזה, במיוחד עכשיו בתקופת הקורונה

או שפשוט תתייגי אותן...

@@השם בשימוש כבר

אבל נראה לי שהיא בחל"ת בימים האחרונים...

אני חושבת שנעשה לה מסיבה

@השם בשימוש כבר

השארת אותנו כצאן אשר אין להם רועה.

תשאלי אותה אם בכל הזמן הזה שלא הייתה כאן היא צמה והתפללה עלינו בפסגת הר סיני. כי אם כן זה מאוד נחמד מצידה

@השם בשימוש כבר התפללת עלינו????

 

 

לימדתי השבוע את הבן שלי להגיד "אמא צודקת!"

הסברתי לו שאמא תמיד צודקת
הוא בן שנתיים..

אמא למופת

שהתלבטתי אם לענות לזה
לצורך העניין,
לא זכור לי שאי פעם פתחתי סקר רציני.
אולי אחד פעם פעם.
ואני המצאתי את הסקרנות...

מאד

אבל לא תמיד אני עושה עם זה משהו (נגיד עד היום אין לי מושג במושגי יסוד בסיסיים בפיזיקה  לא אהבתי את המורה וברחתי מהשיעורים... אז נשארתי סקרנית!)

אמרתי לעצמי שמתישהו אקליט להם סיפורים שאני מקריאה ושישמעו..ולא עשיתי עד עכשיו.

שנים עשיתי ככה. למה לא טוב?

ילדים נרדמים בסיפורים בשירים שיושבים לידם

אם זה לא ייצור להם תלות בזה.

אין רע בליצור תלות בגיל הזה.
גם מוצץ או הנקה זה תלות...
וכשמגיע הזמן- מפסיקים את התלות.
הרי לא תשירי להם ככה כשיהיו בני 15...זה יפסק מתישהו...
אני עד היום שרה להם שיר אחרי ק''ש. ואז יוצאת והם נרדמות. רק הגדולה לא איתנו כי היא הולכת לישון מאוחר יותר.

בעיני, זה כ''כ קסום, ומתוק, ומרגיע...איזה כיף להרדם עם שירים של אמא...

עשיתי ככה במשך תקופה יכולתי גם להתייבש שעתיים כל יום. כל הכבוד לך אבל לא כולם מסוגלות לזה אשמח גם לשמוע איזה עוד פתרונות יש חוץ מלשבת לידם

זה מייבש

לוקח שעות

ואני אחר כך כבר חצי ישנה אין לי כוח לעשות כלום בבית...

אצלי תהליך השכבה:

קריאת שמע בשיר 

נשיקה

סיפור קצר מומצא (לבת שנתיים מספרים לה את כל מה שעשתה היום וכמה הייתה ילדה טובה)

לילה טוב 

יוצאת מהחדר

 

בן 4 שעכשיו צריך יותר יחס אז מקפידים להישאר לידו לשוחח עוד כ- 10 דקות על היום שהייה ועל כל חוויותיו. אבל זו פריוילגיה.

זה המון...

עוד לא נתנו לי ללכת

ואני נשארת בלי להלחם בזה,מרגישה שהם עדיין צריכים את זה

אני צריכה "להילחם" שישארו שכובים במיטה ולא יצאו ויעשו שטויות, בעיקר בילדון הגדול עד עכשיו ..
וגם זה מכניס אותי למקום של חוסר סבלנות כזה שמעציב אותי. בא לי לגמור את הערב עם הילדים יותר סבלנית🤔

בערב את יושבת ומרדימה אותם
לא ממהרת לשום נקיונות ולשום בישולים
אלא אם כן את צריכה לצאת

תשכבי לידם, אפילו בלי לשיר.
תקראי לך ספר, אפילו תרדמי לחצי שעה..
זה מרדים אותם הכי מהר...

זה לא קשור אם את נמצאת או לא

זה מה שאני מבינה ממך

שימי לב שהם במיטה מספיק עייפים,זה גם חשוב. ישן בצהרים? זה משפיע

 

אני קוראת עיתון בשבת או מקשיבה למשהו מעניין בטלפון עם אזניה. יושבת בנוח עם כרית,פוף. 

עברתי להפרדת חדרים

לא הייתי מסוגלת עם זה שמעירים אחד את השני

אני לא אמא שיושבת שעות ליד הילדים עד שירדמו, כי אני אאבד את עצמי לדעת...

ילד אחד במיטה שלו, השני הולך לישון במיטה של אבא

ושלום על ישראל

מעבירה חזרה למיטה שלו כשהוא כבר ישן

הלוואי שאצליח להיות סבלנית באמת!

בעיניי זה פשוט המצאה גאונית...לא רואה סיבה למה לא. את לא חייבת לשים להם רק את זה וללכת. אפשר זמן של דיבורים ושירים, ואז סיפור בדיסק ולישון...

1. לא

2. מתעצבנת בלב. אח"כ אומרת לו שאני לא סובלת שהוא עושה לי את זה. 

3. לא קורה יותר מידי...

4. לא. לפעמים אני אומרת לו שהוא מעצבן

5. כל פעם שמישהו עושה משהו שמרגיז/מעליב את השני.

6. ב"ה לא קרה.

7. אני חשבתי שאני, אבל השבת הסתבר שגם כשאני מרימה את הכל אני לא באמת מרימה. והוא גם עדין כזה קרה רק פעם אחת של הרמת קול רצינית, וגם זה מהצד שלו...

 

נשואים שנה וחצי...

1. לא סופרת כמה פעמים זה קורה אבל כשאנחנו רבים, אנחנו עושים את זה מכל הלב. אז כן, מרימים את הקול.
2. אם הוא מאחר אני מתקשרת אליו לראות מה קורה. מקסימום קצת מתוסכלת. לא עושה מזה ענין.
4. מילים בוטות- מאוד משתדלת שלא
5. מהי מריבה? בדר''כ פיצוץ של חוסר תקשורת בענין מסוים או לזמן מסוים.
6. לא קרה
7. נראה לי ששנינו...

6.

1. כן
2.כשהוא חוזר עוקצת אותו שכרגיל הוא מאחר...
3.ממשיכה להגיד שזה חשוב לי ולמה הוא ממשיך לאחר
4.כן
5.ויכוח
6.אני מציינת שישים לב שהוא מסמכך ואני לא אוהבת אותו
7. לחלוטין אני חחחח

לגבי תדירות המריבות/הרמת קול - זה כל כך משתנה בין תקופות בחיים, ובין סגנונות שונים של זוגות, שזה פשוט לא בר השוואה (וגם אם רוב מי שטענו פה יגידו למשל שלא, זה ממש לא משקף כי זה ייצור מצב שכל מי שכן תרגיש לא נעים לענות, ואולי גם לחשוב שזה אומר שמשהו לא בסדר אצלה).
וגם בשאלות האחרות אני לא רואה סיבה למה מה שקורה אצל אחרים צריך לעזור למישהו (אלא אם כן זה למטרת מחקר, וזו לא הדרך לבצע מחקר כזה).
אולי תנסי להסביר על מה את חושבת, מה את רוצה לדעת ומה זה יועיל לך, ומתוך כך יהיה אפשר לענות בצורה שבאמת תועיל?

וגם, אם את שואלת את השאלות כי משהו בזוגיות שלך מפריע לך, תעבדו על זה, לא כי אצל אחרים זה אחרת, אלא כי זה מפריע לך.
אני אומרת לבעלי מדי פעם שלא משנה לי אם זה נורמלי או לא. מספיק שזה מפריע לאחד מאיתנו כדי שנעבוד על הנקודה הזאת

1. בשבועות הורמונאלים במיוחד, וכשהוא ממש ממש חסר רגישות ומגזים. בדרך כלל על נושאים קבועים ומשמעותיים מאוד.
2. שואלת אותו מה קרה.
3. עושה פרצוף מאוכזב ומעירה לו על זה.
4. משהו בסגנון, "מה, אתה משחק אותה טמבל או שאתה טמבל?" או "לא מאמינה שעשיתי את זה לעצמי. למה התחתנתי???" ברגעים ממש מתסכלים. נחשב?
5. מצב שבו אני פורקת קושי, ובמקום להקשיב הוא מתגונן או מכחיש עד רמה שאני כבר אין לי כח לענות לו ואני עצבנית.
6. אם הוא לא יודע לעמוד מולו כמו שצריך ואותו אדם מצליח, נראה לי לגיטימי במצב של חוסר ברירה.
7. אצלנו, אני. אבל אני הרבה פחות מתסכלת אותו, ולרוב מקשיבה בכבוד כשהוא מדבר איתי. ולומדת לפעם הבאה להשתדל לא לעשות דברים שמכאיבים לו. אני שמתי לב שאני מרימה את הקול רק כשהוא לא מקשיב לי ואני מתוסכלת...

1. לא
2. מבקשת שיעדכן.
3.הוא יודע שאני אוכלת סרטים שאולי קרה לו משהו.. בה הוא משתדל ולרוב ממש מדייק.
4. כן, מעט מאוד. הוא יודע שזה מתוך להט הרגע ושלא התכוונתי. בדכ המריבות שלנו יפות (למדנו..)
5. כשאחד מבני הזוג כועס ומרגישים רחוק
6 ב"ה לא קרה..
7. אף אחד. אני יכולה יותר לכעוס ולבטא את זה אבל לא צועקת עליו (על הילדים כן)

1. כן אבל לא כל חודש
2. כועסת
3.זה לא חוזר על עצמו
4.יצא
5.לא הבנתי את השאלה , בעיקרון אחרי הרבה שנים אופי הריב ועוצמתו משתנים מאד (לטובה)
6. לא קרה
7. שנינו די דומים בעניין

1. לא וגם לא פחות
2. כלום
3. לא קרה, בדברים שחוזרים אני מבקשת ומרגישה שהוא לא מספיק משתדל', אבל לא מבקשת שוב
4. פעם אחת שזכורה לי עד היום
5. כעס
6. כן, וודאי, אאכ הוא מרגיש שזה חא משפיע עליו, אבל עם יד על הדופק
7. אצלינו זה יותר ניסוח וטון דיבור, הגבר

1. כן
2. אשתדל כנראה לא להתעצבן או להתבאס, שאלה טובה
3.לדבר על זה
4.כן, יצא
5.כעס, הרמת קול, חוסר סבלנות
6.זה משתנה תלוי מי
7.אני חושבת שאצלי אני, האישה. משתמשת בקול גבוה יותר.

המנהלים פה לא חסויים
אם יש לך חשד שמישהו טרול, אפשר לדווח אליו, או לשלוח מסר למנהלים דרך כפתור דיווח

לכתוב בפורום זו לא הדרך ולא המקום.

מה גם, שניק שנרשם אתמול, כדאי שקודם ילמד מה מנהג המקום ואז יתחיל לחלק ציונים וחוקים

דווקא יש מקום בפורום לשאלות סקר, תלוי בצורה ובמינון.

זה עלול ממש לפגוע במשתמשות שקובעים שהן טרול כשהן לא..

אבל אני אוהבת סקרים;)
1. לא. אנחנו שנינו לא טיפוסים צעקנים. גם אם רבים לרוב הטונים לא יגיעו למקומות גבוהים מאוד. (גם יש שכנים צמודים, פחות נעים..)
2. לא עושה כלום..לרוב מתקשרת מדאגה לבדוק שהכל בסדר. אם לא עונה אני אתעצבן קצת.
3. לא רלונטי
4. כן, פעמים בודדות, שונאת כשזה קורה ולרוב מתנצלת מיד. לא קרה לנו כבר הרבה זמן..יותר בהתחלה כשעוד לא ידענו לריב.
5. אמממ.. כשאנחנו כועסים אחד על השני בלי להגיע לפתרון? כשמישהו נפגע והשני לא הצליח/רוצה לפייס
6. לא רלונטי, ב"ה לא קרה לנו מעולם.
7. שנינו אותו דבר;)
בברכת שלום בית לכולן

1. לא יצא לי אף פעם
2. נלחצת שקרה משהו וכשהוא חוזר קצת מתבאסת ועושה לו פרצופים
3. מסבירה למה זה מפריע לי ומבקשת שפעם הבאה יעדכן, בד"כ מצליח להתמיד בזה..
4. לא משהו שזכור לי (פעם אחת קראתי לו מטומטם אבל שנינו לא עמדנו בזה ונקרענו מצחוק, לא נראה לי שלזה התכוונת)
5. בגלל שנראה לי שהבנתי מה הקטע של השאלות אז בעיקרון ויכוח זה כשאנחנו לא מסכימים על משהו וזה בהרגשה נטו, אין טונים שונים או משהו.. 
6. קרה, ביקשתי, והתרחק...
7. לא רלוונטי בכלל...

 

אחותי, אם יש אצלכם עניין של צעקות, הרמת קול, דיבור ממש לא יפה, כמובן כשאת מרגישה שזה מוגזם או לא לעניין שווה לנסות לפנות לייעוץ..

תור לרופאה זה מה שצריך באמת וטוב שקבעת. יתכן שזה פצע ואם לא זה באמת מצריך בירור
בהצלחה!

תתקשרי למזכירות, תסבירי שיש לך דימום בלתי צפוי ומלחיץ