מנסה לנסח מחשבות שעלו לי לאחרונה, בעקבות שרשורים כאן, ובעקבות הקורונה...
לפני כמה זמן חמותי סיפרה לי שבסיביר, שם היו הוריה בזמן מלחמת העולם השנייה, לא הייתה אפשרות לנשים לטבול. מה שאומר שבמשך שש שנות המלחמה - אמה של חמותי לא טבלה! הייתה להם ילדה אחת שנולדה לפני המלחמה, וחמותי ואחיה הקטן נולדו לאחר המלחמה. עכשיו היה מובן לי למה...
כשחשבתי על עומק המשמעות של זה, הזדעזעתי מאוד. כבר שמעתי לא מעט סיפורי גבורה על סיביר (גם סבי וסבתי היו בסיביר, אך בתור ילדים), אבל דווקא זה, הסיפור השקט הזה, שאפילו לא נעים לספר אותו ברבים, טלטל אותי הכי.
ונזכרתי בסיפורים אחרים ששמעתי, על נשים ברוסיה שהיו נוסעות למרחקים בשביל לטבול, לרוב בתוך מים קפואים. וחשבתי על מקרים נוספים לאורך ההיסטוריה שבהם הועמדה טהרת המשפחה בסימן שאלה.
ולא ידעתי שבקרוב ממש נעמוד שוב בסיטואציה מזעזעת כזו, של נשים שפשוט לא יוכלו לטבול, למרות כל התנאים הטכניים המשופרים של ימינו...
אני אפילו לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה לגבי זה. אם להתייחס לזה כעוד אחד מהסיפורים בשרשרת הגבורה היהודית לאורך השנים, או כאל מחדל חמור שצריך לפעול מהר לתיקונו...
אבל אם בתחילת הקורונה הייתי בטוחה שזהו - אוטוטו המשיח בא, כי פשוט לא ייתכן שנישאר במציאות הזויה שכזו, מציאות חדשה שכזו, שבה לא גויים רודפים אותנו או אפילו איתני הטבע, אלא יצור קטנטן ובלתי-נראה בעין בלתי-מזוינת - ואם בעבור הזמן, כשכבר התרגלתי כמו כולם למצב, כבר ירדה התחושה החזקה הזו וכמעט נעלמה לאיטה -
הרי שכאשר אני קוראת את השרשורים המכמירים האלו, המזעזעים, המטלטלים, אני יודעת שלא נותר לי עוד לאן לברוח - אני חייבת לבקש.
חייבת לבקש ממך, אלוקים: ראה נא את בנות עמך ישראל. כמו בכל הדורות הקשים, גם בימינו אנו, הנוחים והמאובזרים - הן ממשיכות להתמיד במצוותיך, ובמיוחד במצווה הקשה מכולן - מצוות טהרת המשפחה.
ולרגע הם אינן מפקפקות בך. לרגע אינן חושבות לכעוס, למרוד, לשנות, לעזוב. הן איתך, עד הסוף.
ובבקשה, היה איתן, אלוקים. עזור להן בהתמודדות הקשה הזו, עזור לכולנו. הבא אותנו אל הסוף הטוב של הסיפור הזה. הסוף הטהור שלנו.
ובבקשה מגר את הקורונה הזו מאיתנו כבר. כי אני, לפחות, לא בטוחה שאדע לעמוד בניסיון...
כי התנסינו מספיק, אלוקים, בכל מיני פינות קטנות שאליהן הגיף אותנו הנגיף הזה.
ועמדנו בניסיון.
בבקשה, השב לנו את חיי הבריאות הרגילים שלנו.
בבקשה, השב לנו את בית-מקדשך.
אנחנו נעלה אליו, נעמוד שם, ונתפלל אליך.
בטהרה.
(שולחת מהר, בלי לקרוא שוב את כל מה שכתבתי...)
)
מדברים
