פשוט עבר עלינו שבוע קשה, הקטנה היתה חולה והייתי חייבת לנצל כל רגע שהיא ישנה להשלים קצת שעות שינה.
3 ימים אחרי התאריך, בבוקר הולכת למעקב הריון עודף, הכל בסדר, בבדיקה פנימית הכל סגור ומסוגר. הולכת הביתה, אחה"צ אותה הרגשה של דימום...מספיקה להגיע לשירותים ומדממת שם. מתארגנים ליציאה לבית חולים, אומרת לבעלי שנראה לי שעכשיו שאני אחרי התאריך, הביתה כבר לא ישחררו אותי...לוקחים תיק ללידה, מעדכנים את הדולה, הילדים הולכים לשכנים ונוסעים. בדרך מרגישה מאוד לא טוב, על סף התעלפות אבל ברוך ה עד שמגיעים לבית חולים זה עובר לי. בבי"ח בדיקות וכו', בבדיקה אצל הרופא- דימום פעיל, פתיחה 2 וחצי. יאלה רוצים לזירוז, בא נסיים עם ההריון הזה בטוב. נלחצת מהמילה זירוז, מתקשרת לדולה והיא אומרת לנסות אולי לשכנע אותם שיאשפזו ויחכו לפחות את הלילה לראות אם יתפתחו צירים לבד ( היו לי כבר צירים מידי פעם). מילה לגבי הדולה. בעיקרון מדובר במישהי מאוד מנוסה ומקצועית, ולכן במהלך הדרך התייעצתי איתה הרבה מה לעשות. בדיעבד, לא יודעת אם זה היה נכון או לא...אולי היא רק בלבלה אותי. בקיצור, הרופא לא מסכים לחכות, ההריון הזה כבר נמשך יותר מדי, רוצים לסיים אותו עם תינוק בריא ושלם. אבל בכל מקרה, אין חדר לידה פנוי, אז צריך לחכות...מבינים שיקח זמן אז בעלי חוזר הביתה לילדים לארגן לשינה עד שאח שלו יגיע לשמור עליהם בלילה. מתייבשת שם איזה 3 שעות, עד שאחות קוראת לי לבוא לעשות מוניטור כי עבר הרבה זמן. רק רבע שעה וזהו. והרבע שעה הזאת מתארכת ומתארכת ( בינתיים בעלי חוזר). הקטנצ'יק בפנים לא רגוע, ממש משתולל בלי הפסקה, והמוניטור בהתאם, משתולל, המון האטות והאצות. בקיצור, לא מוצא חן בעינהם. מחליטים להעביר אותי לחדר שהיה ( בתוך מתחם חדרי לידה, כנראה כשאין חדר לידה פנוי אבל רוצים להתחיל תהליכים...). הרופאה מסבירה לי שאם המוניטור ישאר ככה, אז הולכים לניתוח. כבר מחתימים אותי על הסכמה לניתוח...( פעם שניה בהריון הזה). בינתיים שמים לי חמצן, קצת נרגע המוניטור. מחליטים להעביר לחדר לידה ולעשות מוניטור פנימי, ואם המצב יציב אולי בכל זאת לנסות זירוז. הדולה שלי חושבת שהם משוגעים, במצב כזה לעשות זירוז, מפחדת מניתוח חירום. פה היתה איזושהיא חוסר תקשורת ביננו. אני הייתי בטוחה שעד שלא תתחיל לידה בפועל היא לא תבוא, היא רק חיכתה שאבקש ממנה לבוא...אז בינתיים כל התקשורת דרך הפלפון.
עוברים לחדר לידה, פה אני לא סגורה אבל נראה לי שחיברו למוניטור פנימי. המוניטור בסדר גמור, רוצים לנסות זירוז. הדולה חושבת שאולי עדיף כבר לבקש ניתוח וזהו, שלא נגיע למצב של ניתוח חירום. הרופאים אומרים שלא צריך ניתוח, יתנו זירוז במינון מינימלי לראות איך התינוק מגיב. מתחילים זירוז, אני מבקשת מהדולה שתבוא. אחרי בערך 10 דקות של צירים מרגישה שטף מים יוצא ממני, קוראים למיילדת - לא מים, דימום...הרופאה בודקת, פוקעת את המים, יאלה צריך ללדת. אני מבקשת אפידורל, ברור לי מנסיון קודם שאחרי פקיעת מים, וכשאני מנוטרלת במיטה ( בגלל המוניטור הפנימי) אין סיכוי שאני סובלת את הצירים. אבל הרופאה אומרת שבגלל הדימום אסור אפידורל. זהו, פה נשברתי. אין לי כח. הדימומים האלה, ירידות דופק ובלי אפידורל....אני רוצה ניתוח. עכשיו. הרופאים מנסים לשכנע שלא, שזה יכול להשפיע על הלידות הבאות ( אני בת 36, לידה 6, מה אתם מדברים איתי על הלידות הבאות? בואו נסיים את הסיפור הזה עם תינוק ואמא בריאים). טוב, את רוצה ניתוח, אז בסדר. מארגנים אותי, מנתקים מהזירוז, כבר מביאים מיטה להעביר אותי...ופתאום כולם נעלמים. אין רופאים, אין מיילדת ( אח"כ מסתבר שהיתה לידת תאומים וכולם היו שם). נשארתי לבד עם צירים שהולכים ומתחזקים, בלי יכולת להתמודד איתם, בעלי חסר אונים ( כבר חודש וחצי אנחנו אסורים...). מנסה לעשות לעצמי עיסוי בגב, נשימות...כל ציר מלווה בדימום, צירים חזקים, קשה לי...לאן כולם נעלמו? והדולה - נתקעה, הרכב שלה לא מתניע. אהההה... שולחת דולה מחליפה ( עד היום לא הבנתי למה לא עלתה פשוט על מונית, לא גרה כזה רחוק מהבית חולים). מתישהוא נכנסת מיילדת אני מתחננת שתעזור לי קצת עם הצירים, והיא, אנטיפטית ברמות אומרת לי ' כמה תשלמי לי?' שמה כפפה על היד עושה לי עיסוי ציר אחד והולכת. צירים חזקים, כבר מרגישה שלוחצת, סוף סוף מגיע רופא, ואני בוכה לו, קחו אותי כבר לניתוח!!!. בדיקה פנימית, פתיחה 5, את בטוחה? כן, שיגמר הסיפור הזה כבר.
מעבירים אותי לחדר ניתוח, זוכרת שהיה ציר בדרך וצעקתי ( ואני מה זה שקטה ומופנמת ביום יום). בעלי נשאר בחוץ, מעבירים למיטה. זוכרת את המרדים שואל כמה שאלות, והוא כבר עם המזרק ביד, שואל אם להזריק. והרופא- עוד רגע. מכניס יד, ואומר לי ללחוץ.בכל הכח. אני לוחצת את החיים שלי, צורחת כמו משוגעת ( והם- אל תצעקי תלחצי...נראה אותכם...). 3 לחיצות כאלה, ופתאום בכי של תינוק. אני בשוק. רועדת כולי ( רק לפני 2 דקות היה פתיחה 5, אז איך??). ורק אומרת תודה ה', תודה ה' תודה ה'. הוא יצא, והוא בוכה, ולא היה ניתוח. הכל בסדר. שומעת אותם שואלים מיילדת שהביאו במיוחד איך הצליחה, והיא עונה שפשוט הכניסה יד והוציאה אותו...הם מיד לוקחים אותו לבדיקה, נותנים לי לראות אותו ולנשק ולהשגחה ( בגלל כל הירידות דופק). מבקשת מהם שיעדכנו את בעלי- מסתבר שהמסכן באמת רק שמע את הצרחות שלי, ואח"כ רבע שעה שקט עד שטרחו לעדכן אותו...הוא אכל סרטים ( אה והדולה המחליפה הגיעה איך שהכניסו אותי לחדר ניתוח).
והסגה עדיין לא נגמרה. השליה לא יוצאת. לוחצת ולוחצת והם לוחצים לי חזק על הבטן, והשליה מסרבת לצאת. אחרי כרבע שעה סוף סוף השליה בחוץ, אבל הם לא בטוחים שיצאה שלימה...אז מרדימים אותי ומוודאים שהרחם נקי ( לא היו שאריות...). מתעוררת בחדר התאוששות ושוב מודה לה' שהסיפור הזה נגמר בתינוק בריא ואמא בריאה ( עם המוגלובין ברצפה, אבל בריאה). הקטנצ'יק נולד באותו תאריך שאבא של בעלי נפטר בפתאומיות, בדיוק שנה לפני. הרגשנו כאילו הכל היה מכוון שיוולד בדיוק בזמן הזה, למרות כל מה שעברנו בדרך. והוא קרוי על שמו כמובן.
מקווה ששרדתם את הסיפור הארוך (:
איפה ההמשך??
