אז נדבקתי פה ברצון להוציא לאור את סיפורי הלידה שלנו
.
סיפור לידה שניה. אזהרה ארוך!
)
רקע: לידה ראשונה קשה וארוכה מאוד. תכננתי לידה טבעית עם דולה עיסויים וכו'. הדרגתיות והכל. בסוף לידה שארכה 24 שעות. בלי אפידורל. מתוכם 15 שעות של צירים רצופים כל 5 דקות בלי התקדמות... אני צורחת על הגולה ברגע שהכי מנסה לגעת בי, חתך, תפרים שסרבו להחלים טוב. ובעיקר אכזבה וכעס נוראי מצוות המיילדות. במחילה מהתאור הרגשתי שאני עוד פרה בקצביה...
הריון: גילנו את ההריון בשלב ממש מאוחר. ברמה שבאולטסאונד הראשון אמרו לנו איזה מין יש לנו. חכי מה בן? תני לי לעכל שיש שם משהו!! מחשבת בהתרגשות תאריך לידה יוצא תחילת טבת. אני אומרת לבעלי, אוף לא בא לי טבת זה חודש ממש משעמם. והוא כזה תודה מתוקה יש לי יומולדת בטבת! אופסי...! טפשת הריון שכמוני ;). בכל זאת כל ההריון אני חופרת לו שבא לי ילד חנוכה...
ההריון עובר סבבה יחסית. שאלו אותי איך אני מרגישה אמרתי כמו היפופוטם סגול. יענו שמנה כבדה אבל טוב לי. מצב רוח מעולה אפילו שטותניקי... בבית תינוקת בת פחות משנה. אני מתחילה תואר חדש והרבה תקוות טובות באופק. ההריון מתקדם ופתאום אני מבינה שאין סיכוי שאני עוברת עוד טראומה כמו בלידה הקודמת. מתחילה לעשות גוגל/ יוטיוב בטירוף. איך מפחיתים כאב בלידה טבעית (אפידורל לא בא בחשבון מפחדדת מהמחט ומתופעות לאווי). פתאום נתקלת בסיפורי לידה תחת השם "קורס הכנה ללידה- לידה אוהבת ומהנה" נו באמת הצחקתם אותי איך אפשר לאהוב ללדת?! ומילא לאהוב אבל להנות?! הלו! לידה זה כואב, מתיש, מעייף, ארוך, סוחט נפשית... אני מתחילה לשמוע את כל הסיפורים ביוטיוב אומרת לעצמי אוי נו, לי בחיים זה לא יקרה. זה רק נשים מהממות כאלה, שכל החיים עושות יוגה, הרפיות, ומרחפות על איזה ענן... אחרי חודש שאני נכנסת מדי יום לסיפורים האלה. אני אומרת לעצמי. מה אכפת לך לנסות? מקסימום יש החזר מהקופה על קורס הכנה ללידה. הרי דרך טובה יותר ללדת ללא אפידורל כרגע את לא מכירה. נרשמת לקורס. אני כבר בחודש שמיני. מקבלת חוברת ורשימת השמעות של הרפיה. מתחילה לשמוע את ההרפיה. ונרדמת אחרי 10 דקות. מנסה ביום אחר חשוב נרדמת. מבינה שכרגע אין לי יותר מדי פניות לשמוע אותם כי אני עם קטנה בבית ובנסיעות ללימודים פעמיים בשבוע. לא יכולה להרשות לעצמי להירדם. אז פשוט שומעת מדי פעם כשאני נכנסת למיטה... מה שאני עושה בעיקר לקרוא את ספר הקורס. לאט לאט אני לומדת בדיוק מה הם שלבי הלידה, מה התערבויות בלידה איך הם מקדמות ומה הסיכונים שבהם. אני לומדת שהגוף שלי שייך אך ורק לי. ולצוות הרפואי אין יכולת לכפות עלי דברים נגד רצוני. לומדת שמותר לי להיות אסרטיבית ואני צריכה לדעת לעמוד על שלי בנחישות ורגישות. ובעיקר לומדת אוצר מילים חדש. מרגישה שאני נכנסת לעולם קסום שבו לידה היא תהליך טבעי ומשמח. ולא הליך רפואי ומפחיד. מבינה היטב כיצד מעגל הכאב עובד. וכל פחד שלי גורם לגוף להתכווץ ולכאב לגדול. מתחילה תרגול משפטים כמו. הגוף שלי יודע ללדת. נשים יולדות כבר עידן ועידנים. כאב הוא חוסר נוחות של הגוף שבו מעורב פחד גדול. אני נולדת יחד עם תינוקי. במקום צירים- ישנם גלי אהבה, במקום צירי לחץ גלי החלקה, במקום פתיחה מלאה יש פריחה מלאה. תהליך של החלפת טרימינולגיה שנראית מעושה או הזויה. אבל מסתבר שהיא פועלת!
אני ממשיכה את המירוץ שלי בין לימודים, עבודה, ותינוקת קטנה שתהיה בת שנה וחצי בלידה. פתאום מגיע חנוכה!
יום רביעי נר שני של חנוכה אני שבוע 39+0 בלימודים. מכחישה את זה שהלידה קריבה כדי לא לצור לעצמי צפייה מאכזבת. לומדת, רוקדת, מפזזת, מציירת. צוחקת על כל העולם. אני יודעת שהיום יגמר ואני צריכה לטוס לרכבת ומשם באוטו למסיבת חנוכה אצל אחות של בעלי. ולמחרת טיול משפחתי של המשפחה שלי.
זהו הלימודים נגמרים בערב. אני רצה לאוטובוס הראשון שעוצר לידי. מתברר שהוא רק מול הרכבת. מסתכלת בשעון עוד 5 דק' הרכבת יוצאת אם אני לא מספיקה אותה אני מפספסת את המסיבה. אני טסה במעברי חציה, במעברים של הרכבת. אנשים בוהים בי אישה מופרעת עם בטן ענקית ושריון בצורת תיק מפוצץ מאחורה עוקפת אותם וממשיכה לטוס. יש הספקתי! ברכבת מקבלת הודעה ממנחת הקורס, ששואלת אם אני רוצה לעשות איתה שיחת הכנה ללידה. אני מסמסת לה שהלידה ממש לא באופק ואני עמוסה. נדבר אחרי שבת.
מגיעה לחניה ומתחילה לחפש את האוטו הוא רחוק מאוד. עכשיו עשר בלילה כמעט ואין רכבים או אנשים קרובים לרכב שלי. נכנסת מתניעה. לא מניע... עוד פעם. לא מניע... רגע, בטח שכחתי את הקוד. מנסה שוב לא מניע! פתאום אני רואה שיט, שכחתי לכבות את האור. הלך המצבר! אני רעבה עייפה, ומתה רק להגיע למפגש המשפחתי. בדרך אני מנסה לנחש איזה אוכל יהיה. וכמה ספינג'ים אני מסוגלת לאכול בלי צרבת... אין אוכל, אין מפגש, בא לי למות. אני תקועה בחושך באיזה חניית רכבת ללא תנועה מסביב אחרי שדפקתי את הריצות של החיים. די אין לי כוח! מיואשת. הכל שחור וחשוך. אווף. מתקשרת לבעלי בדמעות ומספרת לו שהלך המצבר. (האוטו חדש אצלנו סך הכל שבוע,😑) אחרי כמה דקות הוא חוזר אלי. חמי וחמותי הוא והתינוקת בדרך אלי... סבבה אז בנתיים אשוטט לי קצת בפורומים. אוי לא אין לי סוללה! אני בחושך לבד, אין לי לאן לברוח מעצמי...
פתאום אני מוצאת את עצמי מוציאה עט ודף ופשוט עושה את מה שלא הייתי מסוגלת לעשות כל ההריון. לכתוב את כל הפחדים והחששות שלי מהלידה. אחד אחד. בלי לפספס אפילו את הקטן שבהם. את העלוב המגוחך וגם את המפחיד שבהם שמשהו ישתבש. הם נשפכים מתוכי. ואז אני קוראת אותם שוב. נעים להכיר הפחדים שלי. עכשיו אתם כבר פחות מפחידים יש לכם התחלה אמצע וסוף. אני מכירה אותכם. אתם כבר לא גוש שחור אפור מעורבב ומאיים. כשאתם בנפרד אני אהיה מסוגלת להתמודד איתכם. יש לי אותי, את תינוקי ואת הקב"ה מולכם.
הם מגיעים, בשארית כוחותיה של הסוללה בפלאפון אני מכווננת אותם אלי בקצה חשוך של החניה. מחברים כבלים, מנסים להתניע. לא הולך שוב ושוב במשך שעה. היאוש מחלחל... וחמותי מציעה שאולי אני והתינוקת ניסע אלהם ללילה ובעלי יחכה לגרר. אני מהנהנת בדמעות. מתה על חמותי. אבל כל כך רוצה את הבית שלי את הפינה שלי. ומחר מה יהיה עם הטיול המשפחתי כל כך חיכיתי לזה! באה לעלות לרכב שלהם ופתאום חמי נזכר שאחד הילדים דחף לו שניה לפני שהלכו מצבר קטן נייד. ניסיון אחרון מתחננת בשקט שיצליח ופתאום הידד! האוטו משתנק ונדלק. יש. לפחות נוסעים הביתה. מגיעים. השעה 12 בלילה. אני שולחת הודעה לגיסתי שמחר אני מבלה איתה ועם התאומים החדשים שלה בבית של אחי בזמן שכולם יטיילו. ואחכ הדלקת נרות חנוכה ואוכל!! מכבים את המנוע בתקווה. שמחר נצליח להתניע שוב. אני מצליחה לגרור את עצמי עד הספה ודי. נרדמת עם הבגדים מטונפת ובלי אוכל... בעלי כבר מטפל התינוקת... אני מתעוררת מכאב חד. איפה אני? השעון קורץ לי השעה ארבע וחצי. הולכת להתפנות. חוזרת עוצמת עיניים. שוב כאב חד עוד פיפי? הולכת מתפנה שוב. ואז עוד אחד? מה נסגר אולי יש לי דלקת בשלפוחית השתן? טוב אם אני כבר ערה אני נכנסת להתקלח. שניה וחצי נגמרים המים. חורף ואתמול לא הדלקנו דוד. באסה. ופתאום אני קולטת שכל כמה דקות יש לי כאב חד וקצר כמו של צורך דחוף לפיפי. הזוי. מה זה התופעה המוזרה הזאת. ואז מתגנב אלי זיכרון של סיפור של חברה שהיה לה ככה במשך כל הלילה ורק בבוקר היא קלטה שזה היו צירים. כשהיא היתה בפתיחה מלאה. אני נלחצת. והפחד מזדחל. אני קוראת לבעלי מתנצלת בטירוף שהערתי אותו אבל כואב לי ואני מפחדת. אז אני רוצה אותו לידי. יורדים לספה הוא יושב אני כורעת לידה עם הראש עליה. ובעלי שוב משמיע את הבדיחה החרושה שלנו כל ההריון על כל כאב קטן: "זה בא בגלים?" הוא שואל. ואני: אוי לא זה באמת בא בגלים. אבל אין מצב שזה קשור ללידה. אני הרי יודעת מה זה צירים. וזה אפילו לא דומה... אבל זה בא בגלים!! וממשיך להיות אז אולי זה זה? הולכת לשירותים שוב מתרוקנת. ומדיימנת לעצמי את התינוק נופל לשירותים. יוצאת צוחקת על עצמי. אין זה לא לידה את מדמיינת. מחר יש טיול. כל כמה דקות כאב חד וקצר. ממש בשלפוחית השתן לא ברחם... אני אחוזת פחד לא רוצה ללדת אני עוד לא מוכנה. המחשבות שלי מתרוצצות בטירוף. זה לא לידה, ואולי זה כן? לא! זה לא! אבל זה בא בגלים... טוב אולי. מתחננת לבעלי שיחזור לי על כל המשפטים המעצימים שלמדתי אותו להגיד לי בלידה לאט לאט. רגע מפחדת ומתכווצת, רגע נרגעת ומתמלאת תקווה. שוב פעם שירותים מה קורה? ואז אני צועקת לבעלי שיביא לי מראה. אין לי מושג מה קורה אבל אולי אני אראה משהו שונה ואני אדע שזאת לידה. מורידה את המראה למטה ופתאום שפרריץץ ענק של מים. המראה מתכסה הטיפות. אני בוהה בהלם ואז צועקת לבעלי אני בלידה ירדו מים ויש דימום. אני בשוק!!
