שאם תתני לו "לעזור" לך איתו הוא יאהב את התינוק החדש,

הוא יתחבר אליו וירגיש קשור אליו.

את מחליפה לחדש טיטול? תני לו להביא מגבונים.

התינוק שוכב? הוא יכול ללטף לו את הרגל.

ככל שהוא יהיה יותר שותף, הוא לא ירגיש שאת עוזבת אותו.

וזה בגלל שהוא ירגיש שהוא שלו. ואם הוא שלו- אז כל זמן שאת מתייחסת לתינוק את בעצם מתייחסת אליו.

ולא משעמם

ויש עם מי לשחק

ואת מי לשתף

ועם מי לריב

(בהנחה שיש לך...)

את אוהבת כמה וכמה חברות שלך?

אל תשווי אף אהבה לאהבה בין בני זוג. היא ייחודית ומיועדת להיות יחידנית. אהבה לילדים היא שונה - זו אחת האהבות הגדולות ביותר שיש, והיא נועדה להיות נרחבת. מתאימה להרבה בבת אחת. עצם זה שהילד יצא מתוכך - כבר מחבר את הפתיל של האהבה.

ואל תילחצי אם זה לא יקרה מיד. זוכרת את השרשורים שלך כאן אחרי שנולד התינוק הנוכחי שלך - גם אז היה נדמה לך שלא תהיי מסוגלת לאהוב אותו, נכון? והנה - האהבה נבטה לבסוף... בע"ה זה יקרה לך גם בילד הבא! פשוט תרגישי שהלב שלך מסוגל לאהוב את שניהם באותה מידה. תרגישי שכמו שאת אוהבת אחד מהם - כך תאהבי את שניהם. כי הם פשוט "אותו דבר" - במובן ששניהם יצאו ממך, ושניהם פרי האהבה הייחודית שבינך לבין בעלך.

ועוד בקשה קטנה - אל תצאי כבר עכשיו בהצהרות לגבי קשירת חצוצרות... אולי-אולי בעתיד התשוקה תתעורר בך שוב...

ולהיזכר בהם בערגה, וליהנות לראות אותם שוב על היורש החדש?

אצלנו הילדים ממש אוהבים את זה. עד כדי כך שפעם הבכורה התלוננה בפניי שהיא אף-פעם לא מקבלת ירושות... (ואפילו היא זכתה לכמה בגדים "יד שנייה" - מאחותי הקטנה... )

בקיצור, שזו תהיה אחרונת הדאגות שלך!

בעיניי זה ממש לא יד שתיים! זה נכס משפחתי!!

קניתי כמה בגדים חדשים שאהבתי ומשחק אחד 

והכל בא על מקומו בשלום.

טבעי שתרגישי את כל התחושות האלו עכשיו... אל תיבהלי...

רק תעקבי אחרי עצמך, שהתחושות האלו לא נשארות איתך לאורך זמן...

אל תיבהלי כל כך, זה בסדר גמור.

גם אני הרגשתי כמעט בגידה, באמת, בבכור שלי כשגיליתי שאני בהיריון. אני זוכרת שאמרתי את זה לאמא שלי בדמעות והיא צחקה קצת ואמרה שברור. זה מאד טבעי וזה ממש קורה.

ריחמתי עליו כמה לא יהיה לו תשומת לב ממני וכו וכו

אז באמת באמת 

שפשוט בעז"ה יגיע לך אוצר בדיוק כזה כמו שיש לך בבית, והם יהיו אחים.

אחים זה דבר מופלא, אחים זה משהו להישען עליו, לחלוק איתו, לשחק איתו, כשגדלים אחים זה מקור גאווה, ועוד.

גם אני ילדתי בהפרש לא גדול (לא כמוך  אבל כן הרגשתי שיש לי שני תינוקות) ולגדול שלי בכלל לא מפריע שמסתובבת כאן בובה קטנה, רק לאחרונה (הוא עכשיו בן שנה ו10) הוא מתחיל קצת להתייחס אליה, הוא הגדול שלה, זה מקום מאד מכובד, הוא קורא לה בשמות חיבה בשפה של תינוקות, הוא מביא לה את השמיכה או את המוצץ, הוא רץ לראות אם היא קמה ואומר לי שהיא בוכה...

אח זה מתנה לעולמים.

ולדעתי, דווקא עכשיו יהיה לך יותר קל להיקשר אליו/אליה אחרי הלידה, כי כבר תהיי יותר מנוסה, פחות חוששת, ויודעת מה זה תינוק, איזה קסם זה, איזה אהבה הלב יכול להרגיש. בחדר לידה את לא רק תפחדי/תחששי, את גם באמת תדעי מה עומד בעזרת ה' לחכות לך כשכל זה ייגמר. זה מופלא.

לי למשל ההתאוששות אחרי הלידה השניה היתה הרבה יותר קלה ומהירה, אל תשליכי ממה שהיה לך למה שיהיה (למשל: כל כך פחדתי איך יהיה לי כוח לטפל בו אחרי הלידה!! והנה לקח לי הרבה פחות זמן לחזור לעצמי ואליו)

סמכי על הלב שלך, יש לו המון המון מקום.

ותני לעצמך זמן לעכל את זה. יש לך הרבה 

נשיקות 

במיוחד לנשים מבוהלות במצבך

סרטון קיצ'י ביותר על אחים, שמעלה דמעות די טיפשיות רק לאמהות, בטח לכאלה שמאוהבות בילדים שלהם כמוך

התחושה של הבגידה ואיך אני יאהב אותה וכו - עבר. התפוגג נעלם בחדר לידה. זהו. היה לי אוצר ביד ואהבתי אותו.

הפחד איך אני אסתדר, ואיך אני אתן תשומת לב מספיק לשניהם,ואיך ישאר לי מקום לעצמי עם שני פיצים... - זה עבר יותר לאט, ככל שהתחזקתי מצד אחד, וככל שהתרגלתי למציאות החדשה מצד שני. 

זה גם עבר כל כך מזמן, אבל באמת קצת יותר לאט.

היום חמישה חודשים אחרי, אין זכר לתחושות רעות. באמת שלא.

קיבלנו תאומים ואני אוהבת אותם מאוד

כרגע יש לך אחד אז את מתרכזת רק בו כשיגיע עוד אחד תאהבי גם אותו

תשחררי את הדאגות

הלב שלך יתרחב שלא תביני מאיפה ואיך

וזה לא יפחית בכלום מהבכור

הלב מתרחב מאד 

וכל פעם אני בטוחה שלא וזה מפתיע אותי

וגם כשנותנים אוהבים, ככה זה קורה. עובדה

זה ממש כאילו פיזית הלב מתרחב

אני מטורפת על הקטן שלי ברמה שא"א לתאר, והוא השלישי...

כאמא לשתי בנות צפופות - הגדולה בת שנה ושמונה והקטנה בת חמישה חודשים, אני רואה כל יום איך התינוקת היא האוצר הכי גדול שיכולתי לתת לבכורה שלי. הבכורה שלי כל כך אוהבת את התינוקת שזה פשוט ממיס... השאלה היא רק איך את מציגה את התינוק לבכור שלך?

מה שעשינו, כל פעם שבעלי הביא את הגדולה לבקר אותי ואת התינוקת בביה"ח - התינוקת הביאה לה ממתק (ברגיל לא נתנו לה ממתקים כמעט...) - שמנו את הממתק ביד של התינוקת, קרבנו את התינוקת לילדה ואמרנו לה שהתינוקת נותנת לה את הממתק כי היא כל כך שמחה להיות אחות שלך...

כשהבאנו את התינוקת הביתה - עשינו אותו דבר, עם צעצוע שהתינוקת נתנה לאחותה הגדולה כמתנה.

חוץ מזה, התייחסנו לתינוקת כאל "האחות של עדינה (שם בדוי)", "התינוקת של עדינה" ונתנו לבכורה "לעזור" לה - להחזיק אותה (אני מחזיקה את התינוקת על הברכיים של הגדולה, ואומרת לה איזו אחות טובה היא שהיא מחזיקה את התינוקת...) להאכיל אותה (מחזיקה אותה באותה צורה, ונותנת לגדולה לאחוז את הבקבוק לתוך הפה של התינוקת יחד איתי...) להביא לה שמיכה, ללטף...

ומדגישים לה כמה שהתינוקת קטנה ולא יכולה לאכול אוכל טעים כמו עדינה, ולא יכולה ללכת ולזוז כמו עדינה, ולא יכולה לחייך ולצחוק כמו עדינה, ולא יכולה לשחק כמו עדינה... ומסכנה, כל מה שהיא יכולה לעשות זה רק לבכות! עדינה, את רוצה לעזור לה?

הבכורה שלי היתה בת שנה ושלושה חודשים כשהתינוקת נולדה, ואהבה אותה מיד, ולא קינאה בה בכלל!

היום, היא מביאה לה צעצועים ושמיכות, באה אליה, משחקת איתה, מחייכת אליה, מדברת איתה...

היא כל כך אוהבת אותה, זה הדבר הכי הכי הכי גדול שיכולתי לתת לה!

עד כדי כך, שאני מרגישה רגשות אשמה עכשיו שקשה לי לחשוב על עוד הריון אחרי הריונות רצופים וקשים - שלקטנה לא תהיה אח או אחות קטנים מיד, וגם לגדולה - שכל כך כל כך כל כך תשמח בעוד תינוק...

אבל מה לעשות שהדרך לתינוק עוברת דרך תשעה חודשי הריון

גם כאחות גדולה בעצמי, עם אח שנה וחודש מתחתי - אני אומרת לך שזה כל כך כל כך כל כך שווה לבכור שלך!!!

זאת ממש ממש לא בגידה - להיפך, זה מה שהכי טוב לו בעולם!!!

והאמת, גם אני הרגשתי כמוך בהריון של הקטנה... שכל התייחסות לתינוקת שתהיה לי תהיה על חשבון הגדולה שאני כל כך אוהבת, ואחרי שאת הגדולה לא הצלחתי להניק מחוסר חלב - שאם את הקטנה אני כן אצליח - זה לא יהיה פייר לגדולה... ממש הציק לי! (בסוף גם עם הקטנה באמת ניסיתי, ושוב לא הצלחתי... אבל ממש לא בגלל התחושות האלה)

רק אחרי הלידה - כשהתאהבתי בקטנה, ובמקביל - התגעגעתי לגדולה נואשות נואשות נואשות, הבנתי שכן - זה יכול להיות!!!!

לב של אמא מתרחב - האהבה לילד אחד לא גורעת במאומה מהאהבה לילד אחר!!!

עד שלא מרגישים - לא מבינים...

ואת יכולה בהחלט לטפל בהם יחד - הייתי מחזיקה את התינוקת על ברך אחת כשהייתי מאכילה אותה, ועל הברך השניה הגדולה הייתה מטפסת, וכך הענקתי לה גם כן תשומת לב. אפילו יותר מלפני הלידה, כי בהריון הייתי גמורה

שיהיה בשעה טובה!!!

בקלות ומתוך שמחה לכולכם!!!!!

בס''ד

כשהייתי בהריון שני, שאלתי את עצמי את כל השאלות האלה. אני זוכרת את התהיות לגבי האם אני לא בוגדת באהבת חיי, בני (אז) יחידי? אמנם לא חוויתי את זה בעצמה שאת חווה את הדברים, אבל אני זוכרת היטב את השאלות, את החששות... גם כלפי הגדול, שהולך להיפגע במעמדו, והן כלפי הילד השני, שלעולם לא יזכה ליחס של הראשון.

עושה הפסקה בהכנות לשבת כדי לשתף אותך במה שאני רואה אצלנו:

בגדים

• 'יתרון': ילד ראשון קיבל הכל חדש. 'חיסרון': לפעמים היו תקופות שהוא כבר גדל אבל עוד לא הספקנו לחדש את ארון בגדיו והוא לבש דברים מעט קטנים (מדברת על תקופות של כמה שבועות, עד שקנינו / קיבלנו בגדים חדשים)
• ילד שני - ברגע שמשהו קצת קטן עליו, מיד שולפת את הקופסה המתאימה ומלבישה אותו עם המידה הבאה. ככה שהוא תמיד לבוש פיקס 

יחס שלי אליהם

• ילד ראשון קיבל אימא פנויה אך ורק לו, לצרכים שלו, להצלחות שלו, להתפתחות שלו.
• ילד שני לעולם לא יכיר יחס כזה, אבל קיבל אימא הרבה יותר מנוסה, גם בפן הטכני וגם בפן החינוכי. לדוגמה אימה שלא מתרגשת מכל מני דברים. שיודעת שזה תואם גיל / שזה יעבור / שזה שלב וכו'.

תחושת הבגידה

• ילד יחיד מקבל אהבה אקסקלוסיבית של הוריו, ללא מתחרים.
• בטווח הבינוני והארוך (בפרספקטיבה של חיים שלמים), אחים מקבלים:

* אחים!

* חברים למשחק!

* מקום חברתי בטוח להתנסויות חברתיות!

* השתייכות ל'שבט'. איך שאני רואה את זה, זה סוג של עושר (ב-עיי''ן). זה כוח של ביחד. כשיש אחים, אפשר להרים ביחד כל מיני פרויקטים (לשיר סביב השולחן עם כל מיני קולות, לנגן בתזמורת כל מיני כלי נגינה, להכין הצגות וכו'). 

* שותפים בטיפול בהורים כשהם יזדקנו (יכול להיות מאד קשה לבן יחיד לטפל בהוריו לבד, כשהם כבר זקוקים לסיעוד כזה או אחר)

* הילדים שלנו יקבלו בע''ה גיסים/ות, אחיינים... הילדים שלהם יקבלו בני דודים! זה עושר גדול!

* שותפים לזיכרונות משותפים (איזה כיף זה לחלוק ביחד זיכרונות ילדות של הבית בו גדלנו)

* שותפים לכל מיני סודות, התייעצויות, שחנ''שים (נניח בגיל ההתבגרות, כשלא יכולים או רוצים לשתף בהכל את ההורים)

אהבה כלפי כל ילד

אני ממש מאמינה שאנחנו מתוכנתים לאהוב את הילדים שלנו. הם עצם מעצמינו ובשר מבשרנו. חוץ מזה, אנחנו משקיעים בהם יומם ולילה ועצם הנתינה העצומה הזאת קושרת בינינו בעבותות של אהבה (נתינה מולידה אהבה).

בחלק מילדיי התאהבתי על השנייה שהם הגיחו לאוויר העולם. ויש כאלה שזה לקח לי תקופה. אבל אוהבת את כל אחד ואחד אהבה ענקית, אינסופית, חזקה כל-כך.

אני אוהבת את כל אחד ואחד בשביל מה שהם, וגם בשביל האינטראקציות ביניהם. לראות אותם משחקים ביחד, מתפייסים אחרי מריבה, מטפלים אחד בשני, מוותרים אחד לשני, מלמדים אחד את השני דברים, משוחחים ביחד על כל מיני דברים, משתוללים ביחד - זה דבר ממיס את הלב לגמרי!!!

ובינתיים - 

הייתי מנסה לקבל את התחושות שלי בהבנה כלפי עצמי.

כמו שהאימא שבך נולדה עם הלידה של הגדול,

אימא חדשה תיוולד כשהשני יגיע בע''ה.

לראושנה בחיים שלך,

את תהיי אימא לשני ילדים!

זה מהפך גדול,

שדרוג גדול,

וזה בסדר שזה יתלווה

(בעצם כבר מתלווה, בהווה)

בתהליך שלם

שאת עוברת עם עצמך.

וכמובן הייתי מתפללת

שהמעבר מ-1 ל-2 יהיה

קל

ומלא בשמחה

עבור כל מי שבתמונה. 

אני מקווה שזה נותן לך קצת אופק... עושר גדול-גדול-גדול בעזרת ה'. מתנה עצומה-עצומה ❤

בהצלחה יקירתי, בשעה טובה, בשמחה ובבריאות!

חשבת להוציא ספר על חינוך ילדים?...

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

גם שן שגדלה לרוחב והייתה קרובה מאוד לעצב והייתי סופר מרוצה.

מה שכן המחיר…

https://www.google.com/search?q=jerusalem+oral+surgery&rlz=1C9BKJA_enIL1144IL1144&oq=jerusalem+oral+&hl=he&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#ebo=0

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

וואי וואי חייתי שבוע על אוכל של תינוקות בגדול חחח

אבל זאת היתה עקירה כירורגית של 2 שיניים כלואות… גם בשני צדדים

מבחינת הכאב, אחרי 3 ימים אם שמרת שלא יזדהם, אמור להיות בסדר, בטח אם את עם משככי כאבים. 

ממה שהבנתי עקירה של שן כלואה זו החלמה קשה יותר.

ובשני צדדים, זה באמת חוסר יכולת לאכול...

הרופא רצה להוציא לי 2, אבל כרגע רק אחת מציקה אז העדפתי לעשות צד אחד כדי שתהיה לי אפשרות לאכול בצד השני

אין סיכוי שהייתי חוזרת לשם חחחחחח

אז כבר עשיתי כל מה שצריך

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

קמים אצלי מוקדם

יש מלאאא זמן לבלות בבוקר

ואין לי טלויזיה, אבל בהחלט לא קל לי להתארגן במקביל. יש בקרים שמעסיקים את עצמם יפה, ויש לא מעט שהם מאד דביקים אלי

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

אני קמה בדר"כ אחריהם, מארגנת אותם, נותנת להם לשחק ומתארגנת בעצמי.

לרוב לוקח לי שעה מהרגע שאני קמה עד שאנחנו יוצאים

והם קמים לפחות חצי שעה לפני.

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..