שאם תתני לו "לעזור" לך איתו הוא יאהב את התינוק החדש,

הוא יתחבר אליו וירגיש קשור אליו.

את מחליפה לחדש טיטול? תני לו להביא מגבונים.

התינוק שוכב? הוא יכול ללטף לו את הרגל.

ככל שהוא יהיה יותר שותף, הוא לא ירגיש שאת עוזבת אותו.

וזה בגלל שהוא ירגיש שהוא שלו. ואם הוא שלו- אז כל זמן שאת מתייחסת לתינוק את בעצם מתייחסת אליו.

ולא משעמם

ויש עם מי לשחק

ואת מי לשתף

ועם מי לריב

(בהנחה שיש לך...)

את אוהבת כמה וכמה חברות שלך?

אל תשווי אף אהבה לאהבה בין בני זוג. היא ייחודית ומיועדת להיות יחידנית. אהבה לילדים היא שונה - זו אחת האהבות הגדולות ביותר שיש, והיא נועדה להיות נרחבת. מתאימה להרבה בבת אחת. עצם זה שהילד יצא מתוכך - כבר מחבר את הפתיל של האהבה.

ואל תילחצי אם זה לא יקרה מיד. זוכרת את השרשורים שלך כאן אחרי שנולד התינוק הנוכחי שלך - גם אז היה נדמה לך שלא תהיי מסוגלת לאהוב אותו, נכון? והנה - האהבה נבטה לבסוף... בע"ה זה יקרה לך גם בילד הבא! פשוט תרגישי שהלב שלך מסוגל לאהוב את שניהם באותה מידה. תרגישי שכמו שאת אוהבת אחד מהם - כך תאהבי את שניהם. כי הם פשוט "אותו דבר" - במובן ששניהם יצאו ממך, ושניהם פרי האהבה הייחודית שבינך לבין בעלך.

ועוד בקשה קטנה - אל תצאי כבר עכשיו בהצהרות לגבי קשירת חצוצרות... אולי-אולי בעתיד התשוקה תתעורר בך שוב...

ולהיזכר בהם בערגה, וליהנות לראות אותם שוב על היורש החדש?

אצלנו הילדים ממש אוהבים את זה. עד כדי כך שפעם הבכורה התלוננה בפניי שהיא אף-פעם לא מקבלת ירושות... (ואפילו היא זכתה לכמה בגדים "יד שנייה" - מאחותי הקטנה... )

בקיצור, שזו תהיה אחרונת הדאגות שלך!

בעיניי זה ממש לא יד שתיים! זה נכס משפחתי!!

קניתי כמה בגדים חדשים שאהבתי ומשחק אחד 

והכל בא על מקומו בשלום.

טבעי שתרגישי את כל התחושות האלו עכשיו... אל תיבהלי...

רק תעקבי אחרי עצמך, שהתחושות האלו לא נשארות איתך לאורך זמן...

אל תיבהלי כל כך, זה בסדר גמור.

גם אני הרגשתי כמעט בגידה, באמת, בבכור שלי כשגיליתי שאני בהיריון. אני זוכרת שאמרתי את זה לאמא שלי בדמעות והיא צחקה קצת ואמרה שברור. זה מאד טבעי וזה ממש קורה.

ריחמתי עליו כמה לא יהיה לו תשומת לב ממני וכו וכו

אז באמת באמת 

שפשוט בעז"ה יגיע לך אוצר בדיוק כזה כמו שיש לך בבית, והם יהיו אחים.

אחים זה דבר מופלא, אחים זה משהו להישען עליו, לחלוק איתו, לשחק איתו, כשגדלים אחים זה מקור גאווה, ועוד.

גם אני ילדתי בהפרש לא גדול (לא כמוך  אבל כן הרגשתי שיש לי שני תינוקות) ולגדול שלי בכלל לא מפריע שמסתובבת כאן בובה קטנה, רק לאחרונה (הוא עכשיו בן שנה ו10) הוא מתחיל קצת להתייחס אליה, הוא הגדול שלה, זה מקום מאד מכובד, הוא קורא לה בשמות חיבה בשפה של תינוקות, הוא מביא לה את השמיכה או את המוצץ, הוא רץ לראות אם היא קמה ואומר לי שהיא בוכה...

אח זה מתנה לעולמים.

ולדעתי, דווקא עכשיו יהיה לך יותר קל להיקשר אליו/אליה אחרי הלידה, כי כבר תהיי יותר מנוסה, פחות חוששת, ויודעת מה זה תינוק, איזה קסם זה, איזה אהבה הלב יכול להרגיש. בחדר לידה את לא רק תפחדי/תחששי, את גם באמת תדעי מה עומד בעזרת ה' לחכות לך כשכל זה ייגמר. זה מופלא.

לי למשל ההתאוששות אחרי הלידה השניה היתה הרבה יותר קלה ומהירה, אל תשליכי ממה שהיה לך למה שיהיה (למשל: כל כך פחדתי איך יהיה לי כוח לטפל בו אחרי הלידה!! והנה לקח לי הרבה פחות זמן לחזור לעצמי ואליו)

סמכי על הלב שלך, יש לו המון המון מקום.

ותני לעצמך זמן לעכל את זה. יש לך הרבה 

נשיקות 

במיוחד לנשים מבוהלות במצבך

סרטון קיצ'י ביותר על אחים, שמעלה דמעות די טיפשיות רק לאמהות, בטח לכאלה שמאוהבות בילדים שלהם כמוך

התחושה של הבגידה ואיך אני יאהב אותה וכו - עבר. התפוגג נעלם בחדר לידה. זהו. היה לי אוצר ביד ואהבתי אותו.

הפחד איך אני אסתדר, ואיך אני אתן תשומת לב מספיק לשניהם,ואיך ישאר לי מקום לעצמי עם שני פיצים... - זה עבר יותר לאט, ככל שהתחזקתי מצד אחד, וככל שהתרגלתי למציאות החדשה מצד שני. 

זה גם עבר כל כך מזמן, אבל באמת קצת יותר לאט.

היום חמישה חודשים אחרי, אין זכר לתחושות רעות. באמת שלא.

קיבלנו תאומים ואני אוהבת אותם מאוד

כרגע יש לך אחד אז את מתרכזת רק בו כשיגיע עוד אחד תאהבי גם אותו

תשחררי את הדאגות

הלב שלך יתרחב שלא תביני מאיפה ואיך

וזה לא יפחית בכלום מהבכור

הלב מתרחב מאד 

וכל פעם אני בטוחה שלא וזה מפתיע אותי

וגם כשנותנים אוהבים, ככה זה קורה. עובדה

זה ממש כאילו פיזית הלב מתרחב

אני מטורפת על הקטן שלי ברמה שא"א לתאר, והוא השלישי...

כאמא לשתי בנות צפופות - הגדולה בת שנה ושמונה והקטנה בת חמישה חודשים, אני רואה כל יום איך התינוקת היא האוצר הכי גדול שיכולתי לתת לבכורה שלי. הבכורה שלי כל כך אוהבת את התינוקת שזה פשוט ממיס... השאלה היא רק איך את מציגה את התינוק לבכור שלך?

מה שעשינו, כל פעם שבעלי הביא את הגדולה לבקר אותי ואת התינוקת בביה"ח - התינוקת הביאה לה ממתק (ברגיל לא נתנו לה ממתקים כמעט...) - שמנו את הממתק ביד של התינוקת, קרבנו את התינוקת לילדה ואמרנו לה שהתינוקת נותנת לה את הממתק כי היא כל כך שמחה להיות אחות שלך...

כשהבאנו את התינוקת הביתה - עשינו אותו דבר, עם צעצוע שהתינוקת נתנה לאחותה הגדולה כמתנה.

חוץ מזה, התייחסנו לתינוקת כאל "האחות של עדינה (שם בדוי)", "התינוקת של עדינה" ונתנו לבכורה "לעזור" לה - להחזיק אותה (אני מחזיקה את התינוקת על הברכיים של הגדולה, ואומרת לה איזו אחות טובה היא שהיא מחזיקה את התינוקת...) להאכיל אותה (מחזיקה אותה באותה צורה, ונותנת לגדולה לאחוז את הבקבוק לתוך הפה של התינוקת יחד איתי...) להביא לה שמיכה, ללטף...

ומדגישים לה כמה שהתינוקת קטנה ולא יכולה לאכול אוכל טעים כמו עדינה, ולא יכולה ללכת ולזוז כמו עדינה, ולא יכולה לחייך ולצחוק כמו עדינה, ולא יכולה לשחק כמו עדינה... ומסכנה, כל מה שהיא יכולה לעשות זה רק לבכות! עדינה, את רוצה לעזור לה?

הבכורה שלי היתה בת שנה ושלושה חודשים כשהתינוקת נולדה, ואהבה אותה מיד, ולא קינאה בה בכלל!

היום, היא מביאה לה צעצועים ושמיכות, באה אליה, משחקת איתה, מחייכת אליה, מדברת איתה...

היא כל כך אוהבת אותה, זה הדבר הכי הכי הכי גדול שיכולתי לתת לה!

עד כדי כך, שאני מרגישה רגשות אשמה עכשיו שקשה לי לחשוב על עוד הריון אחרי הריונות רצופים וקשים - שלקטנה לא תהיה אח או אחות קטנים מיד, וגם לגדולה - שכל כך כל כך כל כך תשמח בעוד תינוק...

אבל מה לעשות שהדרך לתינוק עוברת דרך תשעה חודשי הריון

גם כאחות גדולה בעצמי, עם אח שנה וחודש מתחתי - אני אומרת לך שזה כל כך כל כך כל כך שווה לבכור שלך!!!

זאת ממש ממש לא בגידה - להיפך, זה מה שהכי טוב לו בעולם!!!

והאמת, גם אני הרגשתי כמוך בהריון של הקטנה... שכל התייחסות לתינוקת שתהיה לי תהיה על חשבון הגדולה שאני כל כך אוהבת, ואחרי שאת הגדולה לא הצלחתי להניק מחוסר חלב - שאם את הקטנה אני כן אצליח - זה לא יהיה פייר לגדולה... ממש הציק לי! (בסוף גם עם הקטנה באמת ניסיתי, ושוב לא הצלחתי... אבל ממש לא בגלל התחושות האלה)

רק אחרי הלידה - כשהתאהבתי בקטנה, ובמקביל - התגעגעתי לגדולה נואשות נואשות נואשות, הבנתי שכן - זה יכול להיות!!!!

לב של אמא מתרחב - האהבה לילד אחד לא גורעת במאומה מהאהבה לילד אחר!!!

עד שלא מרגישים - לא מבינים...

ואת יכולה בהחלט לטפל בהם יחד - הייתי מחזיקה את התינוקת על ברך אחת כשהייתי מאכילה אותה, ועל הברך השניה הגדולה הייתה מטפסת, וכך הענקתי לה גם כן תשומת לב. אפילו יותר מלפני הלידה, כי בהריון הייתי גמורה

שיהיה בשעה טובה!!!

בקלות ומתוך שמחה לכולכם!!!!!

בס''ד

כשהייתי בהריון שני, שאלתי את עצמי את כל השאלות האלה. אני זוכרת את התהיות לגבי האם אני לא בוגדת באהבת חיי, בני (אז) יחידי? אמנם לא חוויתי את זה בעצמה שאת חווה את הדברים, אבל אני זוכרת היטב את השאלות, את החששות... גם כלפי הגדול, שהולך להיפגע במעמדו, והן כלפי הילד השני, שלעולם לא יזכה ליחס של הראשון.

עושה הפסקה בהכנות לשבת כדי לשתף אותך במה שאני רואה אצלנו:

בגדים

• 'יתרון': ילד ראשון קיבל הכל חדש. 'חיסרון': לפעמים היו תקופות שהוא כבר גדל אבל עוד לא הספקנו לחדש את ארון בגדיו והוא לבש דברים מעט קטנים (מדברת על תקופות של כמה שבועות, עד שקנינו / קיבלנו בגדים חדשים)
• ילד שני - ברגע שמשהו קצת קטן עליו, מיד שולפת את הקופסה המתאימה ומלבישה אותו עם המידה הבאה. ככה שהוא תמיד לבוש פיקס 

יחס שלי אליהם

• ילד ראשון קיבל אימא פנויה אך ורק לו, לצרכים שלו, להצלחות שלו, להתפתחות שלו.
• ילד שני לעולם לא יכיר יחס כזה, אבל קיבל אימא הרבה יותר מנוסה, גם בפן הטכני וגם בפן החינוכי. לדוגמה אימה שלא מתרגשת מכל מני דברים. שיודעת שזה תואם גיל / שזה יעבור / שזה שלב וכו'.

תחושת הבגידה

• ילד יחיד מקבל אהבה אקסקלוסיבית של הוריו, ללא מתחרים.
• בטווח הבינוני והארוך (בפרספקטיבה של חיים שלמים), אחים מקבלים:

* אחים!

* חברים למשחק!

* מקום חברתי בטוח להתנסויות חברתיות!

* השתייכות ל'שבט'. איך שאני רואה את זה, זה סוג של עושר (ב-עיי''ן). זה כוח של ביחד. כשיש אחים, אפשר להרים ביחד כל מיני פרויקטים (לשיר סביב השולחן עם כל מיני קולות, לנגן בתזמורת כל מיני כלי נגינה, להכין הצגות וכו'). 

* שותפים בטיפול בהורים כשהם יזדקנו (יכול להיות מאד קשה לבן יחיד לטפל בהוריו לבד, כשהם כבר זקוקים לסיעוד כזה או אחר)

* הילדים שלנו יקבלו בע''ה גיסים/ות, אחיינים... הילדים שלהם יקבלו בני דודים! זה עושר גדול!

* שותפים לזיכרונות משותפים (איזה כיף זה לחלוק ביחד זיכרונות ילדות של הבית בו גדלנו)

* שותפים לכל מיני סודות, התייעצויות, שחנ''שים (נניח בגיל ההתבגרות, כשלא יכולים או רוצים לשתף בהכל את ההורים)

אהבה כלפי כל ילד

אני ממש מאמינה שאנחנו מתוכנתים לאהוב את הילדים שלנו. הם עצם מעצמינו ובשר מבשרנו. חוץ מזה, אנחנו משקיעים בהם יומם ולילה ועצם הנתינה העצומה הזאת קושרת בינינו בעבותות של אהבה (נתינה מולידה אהבה).

בחלק מילדיי התאהבתי על השנייה שהם הגיחו לאוויר העולם. ויש כאלה שזה לקח לי תקופה. אבל אוהבת את כל אחד ואחד אהבה ענקית, אינסופית, חזקה כל-כך.

אני אוהבת את כל אחד ואחד בשביל מה שהם, וגם בשביל האינטראקציות ביניהם. לראות אותם משחקים ביחד, מתפייסים אחרי מריבה, מטפלים אחד בשני, מוותרים אחד לשני, מלמדים אחד את השני דברים, משוחחים ביחד על כל מיני דברים, משתוללים ביחד - זה דבר ממיס את הלב לגמרי!!!

ובינתיים - 

הייתי מנסה לקבל את התחושות שלי בהבנה כלפי עצמי.

כמו שהאימא שבך נולדה עם הלידה של הגדול,

אימא חדשה תיוולד כשהשני יגיע בע''ה.

לראושנה בחיים שלך,

את תהיי אימא לשני ילדים!

זה מהפך גדול,

שדרוג גדול,

וזה בסדר שזה יתלווה

(בעצם כבר מתלווה, בהווה)

בתהליך שלם

שאת עוברת עם עצמך.

וכמובן הייתי מתפללת

שהמעבר מ-1 ל-2 יהיה

קל

ומלא בשמחה

עבור כל מי שבתמונה. 

אני מקווה שזה נותן לך קצת אופק... עושר גדול-גדול-גדול בעזרת ה'. מתנה עצומה-עצומה ❤

בהצלחה יקירתי, בשעה טובה, בשמחה ובבריאות!

חשבת להוציא ספר על חינוך ילדים?...

יש זוגות שנחמד להם השקט שלהם, הזמן שלהם.. אם הם כאלה אז הכל טוב.

אם זה מפריע להם אז לדעתי האישית אחריותכם כילדים לעשות תורנות וכל פעם מישהו אחר "יקריב" 

יעני ההורים של בעלך מזמינים אתכם ואת ההורים שלך. אולי כשזה מצריך שינה זה פחות נפוץ אבל עדיין אפשרי.

בשלב מסויים הילדים יותר ויותר מזימינים את ההורים ואז אפשר להזמין את שני הצדדים.

יש להם חברים במצבם?

אם לא שאחד מהאחים יוותר השנה, ובשנה הבאה שיסעו לחול ואז שנה אח"כ מתחלפים.

בעיני להשאיר הורים ליל סדר לבד כשזה לא מרצונם זה קו אדום.

אם זה יעלה לך בזוגיות אז  אולי אין ברירה, אבל אם זה רק עניין של באסה, גם אם באסה גדולה ממש, אז אולי נכון להתגבר.

לא יודעת מה זה אומר להרוס לבעלך את החג, שלא יהיה קריאת הגדה כמו שהוא אוהב או מנהגים שהוא רגיל אליהם?

או לא אוהב הכוונה שלא יוכל לעשות סדר פסח מינימלי אפילו מסיבה כלשהי. זה שני דברים שונים.

דבר ראשון - להתחלק בין האחים- חצי השנה אצלכם וחלק בצד- השני.ואז תמיד יהיה איתם מישהו

וגם...ובעיקר

אנחנו שנים לא רצינו לעושת פורים עם ההורים שלי כי כמו שאמרת..משעמם אצלהם וזה לא מרגיש חג..

גם להזמין פחות רצינו כי עישנו אם חברים והרגיש לנו לא זורם

כנ''ל אחותי

ויצא שהרבה שנים הם היו לבד לבד בפורים

והיום כשהם מבוגרים

אני כמעט בוכה מלחשוב על זה שכל שנה הם היו לבד

ועכשיו הם לבד כי לא יכולים לארח ולא להתארח

וכמה היתי רוצה לתקן ולהחזיר את הזמן לאחור ולהיות ברגישות כלפיהם ולא לחשוב רק על החג שלי

לא חייב כל שנה.אבל כ ן לחשוב עליהם..אולי להזמין אלינו

כשהם מזדקנים פתאם רואים דברים אחרת

פתאם מצטערים למה לא היינו עבורם מספיק

לדעתי כדאי לתכנן את זה ככה שבאף שנה ההורים לא יהיו לבד...

זו לא אופציה מבחינתי.

אין מצב בעולםםםםם להשאיר הורים ליל הסדר לבד!

עם כל הכבוד לנוחות ולכיף גם הם מסרו את עצמם בשבילכם.

תורנות חובה

ואפילו לא נעים בכלל שהם מודעים לסיטואציה.

אחרכך כשהם יזקנו זה עוד יותר יכאב לכם

וכל הכבוד לך שאת על זה 🩷🩷🩷

אין מצב להשאיר הורים לבד בליל הסדר.

הכי הגיוני שתעשו האחים תורנות.

לא יודעת כמה אחים אתם, אבל בהנחה ש-3 פלוס

זה יוצא שפעם בשלוש שנים כל אחד צריך להיות אצל ההורים.

אפשר אגב גם להזמין אותם אליכם.

ואם זה מקובל אצלכם, אז שחמיך וחמותך יזמינו אותם אליהם יחד אתכם.

אבל להשאיר הורים לבד... לי זה ממש ממש צורם.

וגם אנחנו משפחה קטנה וההורים שלי לא אוהבים את הלבד

אנחנו מקריבים למען ההורים את הנוחות שלנו. כל השנה אגב מוודאים שהם לא לבד בשבתות ובמיוחד בחגים! אין אופציה להשאיר לבד.

היה לי ממש קשה לקרוא אותך( הפותחת )מתנצלת אם אני לא רגישה  אבל בעלך יכול להתגבר על הנוחות שלו. 

לא כתבת כמה אחים אתם, אבל אם אתם 4 או יותר אפשר להתחלק לזוגות ואז אתם אף פעם לא "לבד" אצל ההורים.

אצלנו במשפחה יש קבוצה רק של האחים בלי ההורים ולפני כל חג אנחנו מוודאים שהם לא לבד. לפעמים בראש השנה הם בוחרים להשאר בבית ולא לבוא אלינו אבל בגלל שזה יותר חג של תפילות ופחות משפחתי זה קצת פחות נורא. אם הייתי יודעת שהם לבד בפסח ממש היה נשבר לי הלב…

אלא אם הם רוצים את זה...

במיוחד לא בליל הסדר זה נורא עצוב 

כתבת שלהיות אצלם זה להרוס לבעלך את החג... בעיני בדיוק הפוך.

לחגוג במקום כשאתם תהיו בטוב וההורים שלך לבד, זה לא חג..  ככה כותב הרמבם...

אנחנו הפסדנו הרבה  פעמים ליל ח הסדר או ראש השנה עם במשפחה שלי שאצלם כיף ומשפחתי, כדי שחמי וחמותי לא יהיו לבד. אפילו שאצלם שקט וצפוף...

תעשו בינכם סבב.

כתבת שאפף אחד לא רוצה להקריב את החג שלו. וזה מובן.

אבל נראה לי שאחת המילים שמתארות הורות זה הקרבה. וזה הזדמנות להשיב טוב להורים על כל מה שהקריבו עבורכם

אף אחד לא רוצה לעשות את החג עם ההורים.

הייתי יכולה להבין אם אלו היו הורים מתעללים,

אבל אני מבינה שזה לא המצב.

איך ההורים שלכם עשו את החגים?

מה היה עם סבא וסבתא שלך?

זה יוצא פעם בארבע שנים.

אי אפשר פעם בארבע שנים ל"סבול" עם ההורים שילדו אתכם?

ההורים שלי הם חילונים ולעשות איתם חגים ואפילו שבתות זה לא נעים בכלל בכלל.

לא ברמה הרוחנית מבחינת עבודה רוחנית ותפילות ושאר רוח, ולא מבינה דתית ארצית פשוטה.

פתאום כיבו את האורות,

פתאום מישהו הוריד את המרק מהפלטה,

זה לא פשוט בכלל אבל עושים את זה במאמצים מרובים מאוד מתוך הכרת הטוב ומתוך כיבוד הורים.

בסה"כ הזמן שלהם איתנו הוא קצר וכל עוד היו הורים סבירים- לא מכים, לא מתעללים, מפרנסים, מלבישים, משחקים קצת עם הנכדים- אני לא רואה סיבה שלא לחגוג איתם חג אחד פעם בארבע שנים.

אם אין הרבה אנשים ואקשן תעשו אתם את האקשן.

תבואו כמה אחים, תזמינו שכנים, אנשים בודדים, חיילים אולי.

אם הילדים שלי לא היו רוצים לחגוג איתי, אני חושבת שהייתי ממש ממש מצטערת.

אני מדברת רגע רק על עצמי.

הייתי חושבת שאו שהייתי הורה רע,

או שהייתי הורה טוב מדי וכנוע ולא לימדתי אותך איך להעריך ולכבד אותי, או שבמחילה הילדים שלי לא כ"כ טובים.

מקווה שהסברתי ברור ובכבוד.

יכול להיות שהיא בת יחידה למרות שנשמע שיש לפחות 2, לפעמים משנים מעט מפאת אאוטינג.

בכל מקרה צריך להיזהר לא להיות שיפוטיים מדי.

לצורך הדוגמה יכול להיות שיש לה אח אחד בחו"ל,

או שיש לה אח שהוא במילואים ואשתו עושה חג לבד אצל ההורים שלה, אולי כבר שנה שלישית ולמעשה רוב הדאגה להורים נופלת עליה והיא רוצה להרגיש צעירה ולהתפנק קצת..

סתם דוגמה, אז מה שכתבת נכון, רק לשים את זה בסוגריים שלא מכירים מספיק את התמונה המלאה.

כל המספרים התבלבלו לי לגמרי

ומקבלת גם את שאר הדברים שכתבת

סליחה - אפשר שיימחק.

פשוט לא אישי כלפי סיטואציה ספציפית.

מעורר השראה הגישה שלכם.

השנה ממש רצינו לעשות חג בבית, אבל ההורים שלי באופן מפתיע יהיו לבד (2 אחים שלי מתארחים אצלם קבוע כל שנה לחג ראשון ולכן לנו אין מקום גם אם נרצה. השנה אח אחד הולך לצד של אשתו והשני אהחליט שהוא עושה פעם ראשונה בבית)

ובזכות שקראתי אותך שאלתי את אמא שלי אם היא רוצה שנבוא ואפילו עשיתי את זה בצורה שהיא תרגיש שאנחנו רוצים לבוא וזו הזדמנות בשבילנו...

והיא ממש ממש שמחה! אבל היא כבר הציעה לאחותי הגדולה (שכבר 10 שנים עושה בבית לבד) לבוא והיא מחכה לתשובה ממנה...

זהו. הלוואי ויסתדר. ויעמוד לך לזכות.

אז אני אכתוב פה את נקודת המבט הלא צדיקה שלי, רק כדי שתדעי שאתם לא לבד...

אצלנו להורים של בעלי יש שלושה ילדים. שניים נשואים ואחת לא. רק לנו יש כמה וכמה ילדים (לאח השני הנשוי יש בת אחת שנולדה אחרי הרבה שנים).

לפני כמה שנים החלטנו שאנחנו עושים ליל הסדר בבית (למרות שאצל ההורים שלי, משפחה ברוכה, דווקא כיף).

עשינו את זה שנה אחת כשהגיע התור אצל ההורים שלי, ובשנה אח"כ בעלי שאל אם אולי בכ"ז נעשה אצל ההורים שלו כדי שלא יהיו לבד (אחיו היה אמור ללכת לצד של אשתי). אני ממש ממש התלבטתי, כי ליל הסדר הפרטי שלנו היה כ"כ מוצלח והיה לי קשה לוותר על זה (וגם בעלי הודה שאצל ההורים שלו לא נוכל לתת לילדים את מלוא תשומת הלב, כי הם רק רוצים כבר להגיע לשולחן עורך ופחות מעניין אותם דברי תורה וכאלה).

ואז הייתה הקורונה, וזה פשוט פתר לנו את הבעיה🤭

ומאז המשכנו לעשות לבד בבית וזהו, וההורים שלו לפעמים היו עם האח השני ולפעמים רק עם הבת הרווקה.

מציינת שתי נקודות חשובות:

1- ההורים שלו דווקא אנשים שאוהבים שקט, וקשה להם לארח אותנו לאורך זמן. גם לסתם שבת אנחנו כבר לא מתארחים אצלם כי זה פרויקט גדול מדי בשבילם. פוגשים אותם באמצע שבוע, כמעט כל שבוע.

2- אחותו של בעלי עם קשיים נפשיים, כשאנחנו באים לשם היא לא מסוגלת להיות שם (נשארת סגורה בחדר שלה). מה שאומר שאם נהיה שם בליל הסדר - היא לא תהיה שם... (ובגלל הקשיים שלה גם עם חברות וכד' היא לא תחגוג) אגב, נודע לנו על הקשיים האלה רק בשנים האחרונות... לפני כן לא הבנו למה היא תמיד מתחמקת מנוכחתנו. (בתחילת שנות נישואינו היא עדיין הייתה בסדר והייתה איתנו כשבאנו לבקר)

זהו, רק כתבתי את הסיפור שלנו (באנונימי גם בגלל הבושה וגם בגלל הפרטים החסויים על גיסתי). לא יודעת אם אפשר להסיק ממנו לסיפור שלכם...

גם הצד של בעלי אוהב  שקט לכן הולכים פחות.

מדברים על משפחה שכן רוצה אורחים.. 

את לא היחידה

וכשיש מקרים יוצאי דופן זה הגיוני ומתקבל

מדובר פה על מקרה קלאסי

אנחנו עוד לא יודעים מה לעשות השנה

אבל גם אצלנו יש סיפור מורכב יותר

את לא צריכה להרגיש רגשות אשמה על זה

תמיד יש יוצאי דופן ופרטים שונים

מתייחסים כמובן למקרה רגיל

אז אם זה שיקול משמעותי (אין ממד, נסיעה ארוכה וכדו') קחו את זה בחשבון.

וברור שיש תורנות

או שההורים מתארחים או שמארחים את הילדים התורן, כל שנה לפי הסידור שהכי מסתדר להורים מול האח התורן

מבינה שהמצב אצלנו עצוב יותר ממה שחשבתי

לאף אחד לא באמת אכפת מההורים ברמה של הקרבה

הם אנשים לא קלים ואין לצערי הערכה

אין לי כוח להכנס לזה מול בעלי כי החג אצל ההורים שלו זה חתיכת אירוע ואנחנו שם מאז החתונה

אני לא רוצה לדמיין את ההרגשה שתהיה לי לדעת שהוא בטוח מבואס ברמות אבל אין לו ברירה

ולא, ההורים ממש לא שמחים להיות לבד

שנים קודמות היה להם סידור שכבר לא רלוונטי

בכל אופן אחים שלי לא יזרמו על תורנות

כל אחד מציג את תירוציו ואני לא במקום של להטיף להם

מבינה אותך ממש ממש

🫂🫂🫂

זה לא פשוט

סיטואציה לא פשוט. בכלל

הלוואי שימצאו איזה רעיון שירגיע אותך

תתפללי 🩷

יכולה לומר שאנחנו 6 שנים חוגגים סדר בבית וחמתי מארחת כל שנה. השנה ייתכן ולא תארח בגלל המצב, ואני לא יודעת מה מבחינת אחים שלו. כרגע אחות רווקה כל שנה מגיעה, ועוד אחת נשואה לא יודעים

אני מבחינתי אם אדע שהם לבד כלומר רק האחות הרחוקה מגיעה - מעצמי אציע לבעלי ללכת וממש בלב שלם

אבל ודגש חשוב - לא סובלים שם חלילה, בכלל, פשוט מעדיפים את החג אצלנו בבית עם פחות המוניות

אז אני אומרת - אם ההורים בלתי נסבלים, מעירים, כועסים, מתפרצים, והאווירה עכורה - לא רואה סיבה ללכת לסבול. יש להם אחריות להנעים ולהתאים את עצמם לאורחים, כמו שהפוך. זה מערכת דו צדדית

אם זה רק "לא כיף כמו אצל חמתך" - חד משמעית הייתי הולכת.

לא יכולה לדמיין מצב שהיינו משאירים את ההורים לבד בליל הסדר..

שנה שעברה נסענו לבד להורים של בעלי למרות שזה ממש לא פשוט אבל היה לנו ברור שכיבוד הורים מעל הכל.

אשכנזים קוראים לעצמם וולף או זאב, או שניהם יחד.

אבל זה לא מהתנ"ך.

בכל מקרה שמות יפים שאני ממליצה ואוהבת ממש:

איתי, עידו. 

שזאב איננו שם של יהודי במקורות.

ואם הכוונה היא כפי שאת טוענת, לא הייתי רואה בזה כשם טוב בכלל וקשה לי להאמין שיהודי יקרא על שם אותו הזאב מספר תהלים.

בעדות אשכנז היה מקובל לקרוא על שם בעל חיים כתוספת כוח בזמן שהייתה הרבה תמותה ולכן נפוצים שמות של בעלי חיים ומכאן יש יהודים ששמם הוא זאב או דב או אריה וכך גם לנכדים שלהם.

ככה לפחות מקובל גם כיום אצל החרדים.

ולכן מהסיבה שמדין הם עם עוין לישראל ובפרק הזה שאת מפנה המשורר מקלל את העם ואת זאב המלך יש לי יסוד להאמין שאין זה הזאב התנ"כי שהיהודים קראו על שמו.

נכון שזה לא שם יהודי או של יהודי, ונכון שהשם המקובל זאב הוא לא על שמו. אני גם לא בטוחה שכל מי שקורא לבן שלו עידו מכוון שזה יהיה על שם הדמות התנכית...

אבל רק אומרת אשכנזים לא המציאו את הרעיון של לקרוא על שם בעל חיים - חמור, זאב, עורב, גמלי, סוסי, נחשון (זה מנחש), שפן ועוד הרבה שמות בתנך מבוססים על שמות בעלי חיים, וזה רק שמות של גברים. קיים גם בשמות של נשים (דבורה, יעל, רחל, חולדה, לפי חלק מהמפרשים -לאה).

אלא שבעדות אשכנז היה מקובל.

בזמנים שהיה מקובל לקרוא בשמות מהתנ"ך לכל חריגה מהרשימה המקובלת הייתה סיבה.

אז לקרוא דבורה ויעל זה טבעי וזה היה קיים בכל עדות ישראל בגולה כי השם תנכי.

לקרוא אריה ודוב וזאב היה מקובל רק בארצות אשכנז  כשהייתה מגיפה, כשהילד היה חולה או כשאחיו לפניו נפטר.

אח"כ נולדו נכדים וקראו להם בשם הסבא והסבתא, או על שם רבנים או כשכבר עלו ארצה והשם השתרש.

נדיר מאוד למצוא זאב אבוחצירא, אבל כנראה שנמצא  יעל ודבורה אבוחצירא

גם לאבא שלי יש שם נוסף שהוא שם של חיה, וזה על שם מישהו (אשכנזי נראה לי).

(אין לי מושג לגבי הנושא. סתם מעלה השערה).

זה דבר נדיר ביותר באמת.

למרות שכבר פגשתי מרוקאים שעלו ארצה עם השם הרצל (שהוא שם גרמני) כשהם טוענים שהשם הוא על שמו של חוזה המדינה 😆 אז מי יודע

אבל עדות המזרח

וגם הרצל יש להם🤭

והוא לא האריה היחיד הספרדי.

הרצל ספרדים באמת לרוב נקראו על שם בנימין זאב הרצל (שאגב הסיבה לקרוא זאב אריה וכו היתה הרבה פעמים ממש לא קשורה למגפות אלא לברכות של השבטים כמו פה - בנימין זאב, יהודה אריה, נפתלי הירש (צבי))

"וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן" (שופטים ז', כ"ה)

תהלים פ"ג מזכיר את הסיפור הזה...

(ואני מסכימה שהשם היהודי 'זאב' הוא וודאי לא על שם זאב הזה, שהיה אחד משרי מדיין ואויב של עמ"י)

שאני חשבתי שלגמרי חדש. אבל נמצא בתיעוד ארכיאולוגי מסוף בית ראשון או משהו כזה. 

כך שגם אם לא מופיע בתנ"ך מאוד יכול להיות שהיה בשימוש בתקופת התנ"ך

ועידו היה הסבא של זכריה הנביא שגם כן היה נביא בעצמו....

והשפה העיברית היא עדין השפה העיברית של אלפי שנים, גם אם איבדנו חלק מאוצר המילים בעקבות הגלות... כך שאולי גם בתקופת התנ"ך היה אגם, ים וכו

אני מרשה לעצמי להגיד את זה, כי מניחה שאין פה מישהי שקראה ככה לבן שלה.

חלק כשמות בתנך וחלק כמילים בתנך

איתמר

אלקנה

דביר

ישי

מלאכי

עוזיה

עמיחי

אליאב

אימרי

אביה

רואי

אחיה

אלחי

אלרואי

בניה

מתניה

שניהם מהממים בעיניי, ושניהם מהתנך.

בסוף בחרנו אלנתן.

זה נכון גם אם לא הולכים לממד או מקלט? ובעצם החיים ממשיכים סוג של כרגיל?

אנחנו מושפעים מכל מה שקורה בארץ שלנו, בעם שלנו.

גם אם לחלק יש יותר אזעקות ולחלק פחות או אפילו בכלל לא.

ודאי שזה משפיע ושואב המון אנרגיות.

כל המציאות היא מוטרפת ולא הגיונית.

והתגובות שלנו הן תגובות נורמליות והגיוניות בתוך המציאות שהיא הלא הגיונית.

לכן לנרמל לעצמנו את מה שאנחנו מרגישות,

ובעיקר לא להוסיף לעצמנו עוד טון של אשמה עצמית (שגם לא נכונה כלל וגם לא מקדמת) זה חשוב מאוד.

ואם נצליח אפילו להרים לעצמינו - זה בכלל וואו

באת לי בזמן

ממש שמחה לשמוע, בהצלחה גדולה יקרה 🙏❤

פסח נראה כמו הר בלתי עביר בעת הזו.

כל שנה הוא מאיים אבל השנה הוא ממש נראה בלתי אפשרי.

אז שנייה יקרה.

קחי אוויר

ונסי לראות במבט-על את המציאות בהינתן כל הבלתמים וכל האילוצים,

ולקחת את ההיתרים מפוסקי הלכה וללכת על פיהם.

אם זה אומר מגירות וארונות שלמים שלא לגעת בהם אלא רק לסגור ולכתוב "למכירת חמץ" ולהכליל במכירה. גם אם יש חמץ גמור שם, יש הרבה שמתירים בעת מלחמה לכלולם במכירת החמץ.

את יכולה לשאול את הרב שלכם ולקבל פסיקה פרטנית ומדויקת שתיתן לך קצת אוויר.

אם זה מכירת חמץ כוללת, לא לגעת בארונות רבים בבית אלא רק לסגור ולכלול,להתרכז רק בניקיון המטבח והחמץ הברור בבית וכל מה שאפשר לעשות כדי להוסיף אוויר.

כל אחת ואיפה שהיא יכולה.

ושוב הכי חשוב - לעשות מה שאפשר ומה שניתן בלי השק ששוקל מאה טון של ביקורת והאשמה עצמית על כמה אני בעצם לא... ולא... ולא...

כי האני הזו בתוך מלחמה. 

והאני הזו קודם כל רוצה לשרוד ולשמור על כל היקרים לה.

וזה לוקח המון המון המון משאבים ואנרגיה.

לא רק פיזית, גם נפשית ורגשית.

ומה לעשות שאנו בני אדם מוגבלים ואין לנו מלאי בלתי נגמר של אנרגיה... האנרגיה שלנו מוגבלת מעצם היותנו בני אדם.

נסי לראות את כל ה"מה כן" את.

לא ה"מלא לא".

כי גם המה לא הזה מורכב מכ"כ הרבה אילוצים וזללני אנרגיה כבר שנתיים וחצי (או 6, מהקורונה, או אפילו יותר). וזה ממש מצטבר בלב ובגוף ובנפש, ובטח ובטח שעכשיו.

את רוצה להתלבש על איזה פרויקט, כולך מרץ, ובום - התרעה.

את אחראית ואלופה ושומרת על החיים של כולם ומתמגנים.

ואז?

מה, ככה כאילו כלום?

ככה אפשר לעבור בבום לעשות את הפרויקט?

והגוף שרועד מה איתו?

והילד שבוכה מה איתו?

והנפש שמפחדת וחרדה מה איתה?

והחדשות ששמעת על אחים שלך מהעם שלך מה איתן?

והריכוז שממך והלאה בגלל הכל מה איתו?

והצלילות, הבהירות והכוחות שהתנדפו כולם כלא היו מה איתם?

אז אי אפשר אותו דבר.

ואפילו לא קרוב.

אפשר לחיות.

להבין שהמטרה היחידה שאני כן לוקחת על עצמי זה לשמור על החיים של הילדים שלי ושלי.

ושכל כל כל כל השאר אני רגע שמה בפרספקטיבה שונה.

אני כן אנסה, כן אנסה מה שאוכל, אבל לא לא לא אהיה עם ביקורת עצמית!

אני רק ארים לעצמי ולא אוריד!

כי אני א-ל-ו-פ-ה!

את אלופה!!!

וגיבורה כ"כ כ"כ כ"כ

ומה שתצליחי מעבר וואו! ענקית!

ומה שלא תצליחי - יש לכך סיבה! הכי טובה שיש! ואפילו מאה סיבות.

אז לאהוב את עצמך גם ככה.

לקבל כוחות

לקבל אוויר

להביט פנימה לחלק אלו-ק ממעל ממש שבתוכך

ולזרוח, מבפנים

כי כמה כמה שאת אהובה טובה יקרה ראויה ומספיקה!!! ❤👑

באת לגמרי בזמן

גם הראשון וגם השני

ואם אני עם תינוק חולה אז זה שהייתה פה ארוחת צהריים חמה וסדר באמצע היום (שכבר אין לו זכר) אני פשוט עברתי את המכסה במעל ל100% ועכשיו רק לנוח..

רפואה שלמה למתוק במהרה ב"ה 🙏

ובטח שעברה המכסה של ה100%

ואפילו בהצטיינות יתרה!

אפילו רק תינוק

ועוד חולה

ועוד מלחמה

וארוחת צהריים חמה

וסדר באמצע היום

אלופת עולם 👑

תנוחי עם כתר על הראש, ובלי טיפת אשמה ❤️

זה גם מספיק והותר ❤

יש לנו בנתיים משחקי הרכבה יותר ודמיון

מרגישה שצריכים משהו מעבר..

אפשר משחק זיכרון

משחקים של דגמים

כי גם אם אובדים חלק מהקלפים אפשר עדיין לשחק בו. ובת הארבע שלי נהנית לשחק בו, גם אם לא ממש לפי הכללים.

אפשר גם משחק כלשהו של סולמות וחבלים (יש גם כאלה בחנויות של השקל לפעמים) - יש רק לוח משחק, חיילים וקובייה. וזה משחק מבוסס על מזל, אז לא צריך רמת משכל מיוחדת... אבל כן צריך לדעת לספור עד שש.

פקאלך

מי תופס מצווה

מיץ ענבים

זה משחקים חרדים.. מצוינים לגילאים שכתבת

אצלינו ממש אוהבים

מירוץ הגבינה

לוטי קרוטי

משחק הקופים

ערימת ליצנים

פאזלים

בצק

הוראות פשוטות. בלי שום צורך בקריאה. 

סט- משחק חשיבה. בהתחלה לוקח זמן עד שמצליחים. אבל ילדים יכולים להיות מעולים בזה הרבה יותר ממבוגרים אם הם משחקים בזה הרבה. 

דמקה

נחשים וסולמות

טאקי

פאזלים

מנקלה

אבל לא תמיד זה אומר שהיא ממש קרובה.

הפקק הרירי,

למרות שלי בלידה האחרונה יצא שבוע וחצי לפני,

צירים סדירים,

לחץ באגן.

ובטוחה שבחיים לא תלדי וכל החיים את הולכת להסתובב עם בטן הריון של חודש תשיעי.

אז ורק אז מגיעה הלידה 😂

בחודש שביעי???

חחחחחח

@רקאני 

את עונה על יותר מידי סימנים בשרשור הזה 🤣🤣🤣

פשוט מיציתי מהר מידי

אני מרגישה כבדההה והכל מעצבן לי

אבל אני היפרמאזית אז אולי בגלל זה... הבחילות היו חוזרות לי, וידעתי תוך כמה שעות אני בחדר לידה.

פשוט מתחילים צירים שמובילים ללידה.

(בעיני זה עדיף על פני צירים מוקדמים/ בחילות וכדומה. לא שזה תלוי בי😅).

אף פעם לא היו לי צירים מוקדמים.

כשהיו צירים, תמיד זה היה התחלה של לידה.

גם אם הם לא היו סדירים וחזקים.

היו לי את כל הסימנים כולל צירים

ואף אחד מהם לא באמת הוביל ללידה

בסוף בסוף כשכבר חשבתי שאולי היא תישאר בפנים לנצח

אז הגיעו צירים אמיתיים

ארוכים כואבים וצפופים

וגם אז לקח יומיים ועם פיטוצין כי לא זז חחח

חוסר תאבון ושילשולים

אני רק בחודש שביעי ואני ככה בימים האחרונים

להורים של בעלי יש 2 רכבים אז הם השאילו לנו לתקופת המילואים כי באמת לא היה רלוונטי שאהיה בלי רכב

אולי יש חברים עם שני רכבים או משפחה שיכולים לתת לכם?

או לקנות רכב מיני קטן וזול ולמכור אותו בסוף המילואים? יכול לצאת יותר זול מלהשכיר רכב..

האמת שלנו יש 2, לא רואה את עצמי מסתדרת בלי

אבל, מלבד פעמים בודדות בחופשה שלא עבדתי ולא התכוונתי לנסוע לשבת- תמיד היה ברור שאני צריכה את הרכב ואין ברירה.

אח שלי לעומת זאת קנה עוד רכב בגלל המילואים.

אני חושבת שעם כל הקושי שלו להיות בלי רכב

בגלל שאת לבד עם הילדים אז זה בכלל לא שאלה מי צריך להישאר עם הרכב

או שבדרך מישהו מהמחלקה מקפיץ אותו קצת.

אין להם הרבה יציאות ובכל מקרה אין ברירה אחרת.

היה ברור לשנינו שלא משאירים אותי להתמודד עם תיחזוק בית ושמירה על סדר יום בלי רכב.

הוא גם התבאס ליסוע ככה והיה מחפש פתרונות אבל בשביל יציאה במקרה הטוב פעם בשבוע אין סיבה לתקוע אותי

אגב, גם אותי כאשתו זה היה מבאס כי הוא יכל להגיע

מוקדם יותר הביתה אם היה לו רכב זמין.

אולי בעלך יכול להשכיר רכב עד אזור שבו יש סניף של חברת ההשכרה וניתן להחזיר את הרכב ומשם להצטרף למישהו שנוסע למילואים וככה לא לשלם על השכרת רכב שנמצא בחניה

שולחת כוחות🙏🏻

אבל קנינו רכב זול שישמש אותו לצורך הזה וככה הרבה יותר רגוע לנו.

לגביו שינסה להסתדר.

אולי אפשר שאת תקחי/ תחזירי אותו לפעמים מנקודה נוחה יותר.

נניח מהעיר הקרובה, או בטרמפ מסודר עם חבר שגר באיזור ואז מקפיצה או אוספת מהחבר.

לשכור רכב בשביל שרוב הימים הוא יישאר בבסיס ללא תזוזה זה לא משתלם.

אולי יש לכם חברים/ משפחה עם שני רכבים שפחות צריכים את הרכב השני עכשיו?

לקנות רכב שני כשגרים במקום בלי תחבצ סביר, זה ממש הגיוני.

מה אתם עושים ביום יום? הוא לא צריך רכב לעבודה?

בכל הסבבים שהיו לנו עד עכשיו.

מבחינת שנינו זה ברור.

שבסופו של דבר עלי יש עול הרבה יותר גדול.. אז הוא יעשה את ההקרבה ויסע בטרמפים ותחבצ.

וזה יכול להאריך לו את הדרך פי 5 אם אין לו רכב..

כמובן שזה קשור גם לתפקיד שלו במילואים...

אבל בשביל להחזיק את הבית אני חייבת רכב.

(גרה במקום שאפילו כדי להגיע לגן בפרק זמן הגיוני צריך רכב. ולכל קנייה במכולת)

אין אף אחד באזור שלכם שנוסע עם רכב?

אני כמה פעמים הסעתי אותו אל טרמפ או לקחתי או אותו אל/מ תחנת רכבת ואז זה בהחלט חסך לו בנסיעה.. (תחנות רכבת זה שעה נסיעה מאיתנו..)

ולא מעט פעמים אספתי אותו מצמתים בדרך (סביב ה20 דקות נסיעה) שהיה לו טרמפ עד אליהם. גם עם ילדים באוטו. 

והגנים לא כ"כ קרובים לבית...

אצלנו זה גם ככה ובעוד יישובים בסביבה, לא נדיר כ"כ 

אצלנו ספציפית גם בעלי לא נוהג אז כשצריך  אני נוסעת לקניות...

מדי פעם משאילים דברים משכנים 

באחד הסבבים שהיה ארוךך

במצב כנו שלך.. הרגשתי שזה לא אפשרי אחרת

לא מתחרטת כמ עכשיו חייבת גם בלי קשר..

אבל בישובים זה המציאות גם בלי קשר למילואים,.לרוב מי שמכירה יש 2 רכבים

גך בתוך הישוב קשה להתנייד בלי כי המרחקים,המעון,המכולת החברים לילדים...לא הכל במרחק הליכה

קניתי כמובן רכב זול יחסית .

ובלי קשר חיבוק

מילואים זה קשוח מאוד מבינה אותך

פה אין למצוא נגיד משפחתון ליד הבית

והישוב פרוס בכוונה על שטח גדול אז המרחקים הם גדולים

וגם הבעלים עובדים מחוץ לישוב והנשים שעובדות מה יעשו

באמת פה הישוב על שטח קטן יחסית.

וגם יש תחבורה ציבורית ברמה כלשהי (לא מאוד תכופה אבל זה מאפשר התנהלות עם רכב אחד למשפחה. ויש פה גם משפחות בלי רכב בכלל...)

כן חושבת שכדאי לשכור רכב במצב הזה..

נכון זה סכום לא פשוט, אבל ייתן לכם קצת יותר אויר בתקופה שגם ככה קשוחה.

אלא אם כן אין לכם מאיפה להוציא את הסכום בכלל.. 

וגם לפני שהיה לנו, היה ברור שהרכב נשאר אצלי

גם ככה זה סיוט להשאר לבד עם הילדים..

אני אישית לא משתמשת הרבה בהחזרי בייביסיטר ולכן את שאר הדברים שמקלים עלי כמו אוכל לשבת, ניקיונות וכו' עושה על חשבון החזרים מבייביסיטר.

ויש מצב שיצא לבעלך יותר זול להשתמש המוניות כשהוא צריך מאשר להשכיר עוד רכב, תבדקו את זה

לא כדאי לכתוב בפורום ולהמליץ על זה לאחרות

להגיש בייביסיטר על משהו אחר

בכל אופן אני משתדלת מאוד להיות ישרה עם כספי ציבור 

עונה במרוכז.

ברור שלי קשה יותר בלי רכב כי אני עם הילדים אבל בסוף גם נוח לי שיש לו רכב כי ככה הוא קופץ לפעמים וגם כשהוא בלי רכב זה מקצר לנו את הזמן שהוא בבית גם כשהוא יוצא וגם כשהוא חוזר.

וגם המילואים לא קלים לו בכלל ואני כל כך רוצה לפרגן לו שיהיה לו נוח, ככה הוא למשל יכול לקפוץ לקנות לעצמו משהו לאכול לפעמים.

לגבי לקחת רכב מהמשפחה- הוא באמת לקח מההורים שלו בשבוע האחרון אבל זה יצר קונפליקט עם אחותו הקטנה (היא לא באמת קטנה) שמשתמשת גם כן ברכב וביקשו מאיתנו להחזיר.

בתקופה הזאת אני בגישה של לא לחסוך כסף אלא להוציא על מה שאפשר כדי שהחיים יהיו פשוטים יותר. אז נראה שנלך על להשכיר רכב למרות העלויות.

לקנות רכב נוסף לא רלוונטי זה יקר להחזיק שני רכבים וביום יום אנחנו ממש מסתדרים מצויין עם רכב אחד.

לפנות לחמ"ל של חנוך דאום ולבקש עזרה בנושא.

אני עוקבת אחרי הפרסומים שלו ויודעת שהם גם עזרו לאנשים בדברים כאלה...

וחיבוק, זה מצב מאתגר ומתסכל!

תודה לכם על המסירות למען כולנו!

אנחנו בתקופה דומה הבנו שאין ברירה חייב רכב בדקתי להשכיר והבנתי שהשכרה לחודשיים תעלה כמו רכב מעפן אז קנינו רכב ב5 אלף מתוך ידיעה שימות אבל לפחות נמכור אח"כ ונחזיר חלק מהסכום

לנו עלה בערך 800 לשבוע השכרה של רכב קטן

אז לא בטוח שלא עדיף כבר לקנות רכב...

הז יקרררר

הרבה יותר זול לקנות רכב פשוטט

גם אם יהרס אחרי כמה חודשים..

בעלי כמעט תמיד מוצא טרמפים בקבוצה של הפלוגה.. ואם לא אז מתגלגל בטרמפים..

ברור שלוקח יותר זמן אבל זה אפילו לא שאלה לנו ברור שאני עם הרכב.