שאם תתני לו "לעזור" לך איתו הוא יאהב את התינוק החדש,

הוא יתחבר אליו וירגיש קשור אליו.

את מחליפה לחדש טיטול? תני לו להביא מגבונים.

התינוק שוכב? הוא יכול ללטף לו את הרגל.

ככל שהוא יהיה יותר שותף, הוא לא ירגיש שאת עוזבת אותו.

וזה בגלל שהוא ירגיש שהוא שלו. ואם הוא שלו- אז כל זמן שאת מתייחסת לתינוק את בעצם מתייחסת אליו.

ולא משעמם

ויש עם מי לשחק

ואת מי לשתף

ועם מי לריב

(בהנחה שיש לך...)

את אוהבת כמה וכמה חברות שלך?

אל תשווי אף אהבה לאהבה בין בני זוג. היא ייחודית ומיועדת להיות יחידנית. אהבה לילדים היא שונה - זו אחת האהבות הגדולות ביותר שיש, והיא נועדה להיות נרחבת. מתאימה להרבה בבת אחת. עצם זה שהילד יצא מתוכך - כבר מחבר את הפתיל של האהבה.

ואל תילחצי אם זה לא יקרה מיד. זוכרת את השרשורים שלך כאן אחרי שנולד התינוק הנוכחי שלך - גם אז היה נדמה לך שלא תהיי מסוגלת לאהוב אותו, נכון? והנה - האהבה נבטה לבסוף... בע"ה זה יקרה לך גם בילד הבא! פשוט תרגישי שהלב שלך מסוגל לאהוב את שניהם באותה מידה. תרגישי שכמו שאת אוהבת אחד מהם - כך תאהבי את שניהם. כי הם פשוט "אותו דבר" - במובן ששניהם יצאו ממך, ושניהם פרי האהבה הייחודית שבינך לבין בעלך.

ועוד בקשה קטנה - אל תצאי כבר עכשיו בהצהרות לגבי קשירת חצוצרות... אולי-אולי בעתיד התשוקה תתעורר בך שוב...

ולהיזכר בהם בערגה, וליהנות לראות אותם שוב על היורש החדש?

אצלנו הילדים ממש אוהבים את זה. עד כדי כך שפעם הבכורה התלוננה בפניי שהיא אף-פעם לא מקבלת ירושות... (ואפילו היא זכתה לכמה בגדים "יד שנייה" - מאחותי הקטנה... )

בקיצור, שזו תהיה אחרונת הדאגות שלך!

בעיניי זה ממש לא יד שתיים! זה נכס משפחתי!!

קניתי כמה בגדים חדשים שאהבתי ומשחק אחד 

והכל בא על מקומו בשלום.

טבעי שתרגישי את כל התחושות האלו עכשיו... אל תיבהלי...

רק תעקבי אחרי עצמך, שהתחושות האלו לא נשארות איתך לאורך זמן...

אל תיבהלי כל כך, זה בסדר גמור.

גם אני הרגשתי כמעט בגידה, באמת, בבכור שלי כשגיליתי שאני בהיריון. אני זוכרת שאמרתי את זה לאמא שלי בדמעות והיא צחקה קצת ואמרה שברור. זה מאד טבעי וזה ממש קורה.

ריחמתי עליו כמה לא יהיה לו תשומת לב ממני וכו וכו

אז באמת באמת 

שפשוט בעז"ה יגיע לך אוצר בדיוק כזה כמו שיש לך בבית, והם יהיו אחים.

אחים זה דבר מופלא, אחים זה משהו להישען עליו, לחלוק איתו, לשחק איתו, כשגדלים אחים זה מקור גאווה, ועוד.

גם אני ילדתי בהפרש לא גדול (לא כמוך  אבל כן הרגשתי שיש לי שני תינוקות) ולגדול שלי בכלל לא מפריע שמסתובבת כאן בובה קטנה, רק לאחרונה (הוא עכשיו בן שנה ו10) הוא מתחיל קצת להתייחס אליה, הוא הגדול שלה, זה מקום מאד מכובד, הוא קורא לה בשמות חיבה בשפה של תינוקות, הוא מביא לה את השמיכה או את המוצץ, הוא רץ לראות אם היא קמה ואומר לי שהיא בוכה...

אח זה מתנה לעולמים.

ולדעתי, דווקא עכשיו יהיה לך יותר קל להיקשר אליו/אליה אחרי הלידה, כי כבר תהיי יותר מנוסה, פחות חוששת, ויודעת מה זה תינוק, איזה קסם זה, איזה אהבה הלב יכול להרגיש. בחדר לידה את לא רק תפחדי/תחששי, את גם באמת תדעי מה עומד בעזרת ה' לחכות לך כשכל זה ייגמר. זה מופלא.

לי למשל ההתאוששות אחרי הלידה השניה היתה הרבה יותר קלה ומהירה, אל תשליכי ממה שהיה לך למה שיהיה (למשל: כל כך פחדתי איך יהיה לי כוח לטפל בו אחרי הלידה!! והנה לקח לי הרבה פחות זמן לחזור לעצמי ואליו)

סמכי על הלב שלך, יש לו המון המון מקום.

ותני לעצמך זמן לעכל את זה. יש לך הרבה 

נשיקות 

במיוחד לנשים מבוהלות במצבך

סרטון קיצ'י ביותר על אחים, שמעלה דמעות די טיפשיות רק לאמהות, בטח לכאלה שמאוהבות בילדים שלהם כמוך

התחושה של הבגידה ואיך אני יאהב אותה וכו - עבר. התפוגג נעלם בחדר לידה. זהו. היה לי אוצר ביד ואהבתי אותו.

הפחד איך אני אסתדר, ואיך אני אתן תשומת לב מספיק לשניהם,ואיך ישאר לי מקום לעצמי עם שני פיצים... - זה עבר יותר לאט, ככל שהתחזקתי מצד אחד, וככל שהתרגלתי למציאות החדשה מצד שני. 

זה גם עבר כל כך מזמן, אבל באמת קצת יותר לאט.

היום חמישה חודשים אחרי, אין זכר לתחושות רעות. באמת שלא.

קיבלנו תאומים ואני אוהבת אותם מאוד

כרגע יש לך אחד אז את מתרכזת רק בו כשיגיע עוד אחד תאהבי גם אותו

תשחררי את הדאגות

הלב שלך יתרחב שלא תביני מאיפה ואיך

וזה לא יפחית בכלום מהבכור

הלב מתרחב מאד 

וכל פעם אני בטוחה שלא וזה מפתיע אותי

וגם כשנותנים אוהבים, ככה זה קורה. עובדה

זה ממש כאילו פיזית הלב מתרחב

אני מטורפת על הקטן שלי ברמה שא"א לתאר, והוא השלישי...

כאמא לשתי בנות צפופות - הגדולה בת שנה ושמונה והקטנה בת חמישה חודשים, אני רואה כל יום איך התינוקת היא האוצר הכי גדול שיכולתי לתת לבכורה שלי. הבכורה שלי כל כך אוהבת את התינוקת שזה פשוט ממיס... השאלה היא רק איך את מציגה את התינוק לבכור שלך?

מה שעשינו, כל פעם שבעלי הביא את הגדולה לבקר אותי ואת התינוקת בביה"ח - התינוקת הביאה לה ממתק (ברגיל לא נתנו לה ממתקים כמעט...) - שמנו את הממתק ביד של התינוקת, קרבנו את התינוקת לילדה ואמרנו לה שהתינוקת נותנת לה את הממתק כי היא כל כך שמחה להיות אחות שלך...

כשהבאנו את התינוקת הביתה - עשינו אותו דבר, עם צעצוע שהתינוקת נתנה לאחותה הגדולה כמתנה.

חוץ מזה, התייחסנו לתינוקת כאל "האחות של עדינה (שם בדוי)", "התינוקת של עדינה" ונתנו לבכורה "לעזור" לה - להחזיק אותה (אני מחזיקה את התינוקת על הברכיים של הגדולה, ואומרת לה איזו אחות טובה היא שהיא מחזיקה את התינוקת...) להאכיל אותה (מחזיקה אותה באותה צורה, ונותנת לגדולה לאחוז את הבקבוק לתוך הפה של התינוקת יחד איתי...) להביא לה שמיכה, ללטף...

ומדגישים לה כמה שהתינוקת קטנה ולא יכולה לאכול אוכל טעים כמו עדינה, ולא יכולה ללכת ולזוז כמו עדינה, ולא יכולה לחייך ולצחוק כמו עדינה, ולא יכולה לשחק כמו עדינה... ומסכנה, כל מה שהיא יכולה לעשות זה רק לבכות! עדינה, את רוצה לעזור לה?

הבכורה שלי היתה בת שנה ושלושה חודשים כשהתינוקת נולדה, ואהבה אותה מיד, ולא קינאה בה בכלל!

היום, היא מביאה לה צעצועים ושמיכות, באה אליה, משחקת איתה, מחייכת אליה, מדברת איתה...

היא כל כך אוהבת אותה, זה הדבר הכי הכי הכי גדול שיכולתי לתת לה!

עד כדי כך, שאני מרגישה רגשות אשמה עכשיו שקשה לי לחשוב על עוד הריון אחרי הריונות רצופים וקשים - שלקטנה לא תהיה אח או אחות קטנים מיד, וגם לגדולה - שכל כך כל כך כל כך תשמח בעוד תינוק...

אבל מה לעשות שהדרך לתינוק עוברת דרך תשעה חודשי הריון

גם כאחות גדולה בעצמי, עם אח שנה וחודש מתחתי - אני אומרת לך שזה כל כך כל כך כל כך שווה לבכור שלך!!!

זאת ממש ממש לא בגידה - להיפך, זה מה שהכי טוב לו בעולם!!!

והאמת, גם אני הרגשתי כמוך בהריון של הקטנה... שכל התייחסות לתינוקת שתהיה לי תהיה על חשבון הגדולה שאני כל כך אוהבת, ואחרי שאת הגדולה לא הצלחתי להניק מחוסר חלב - שאם את הקטנה אני כן אצליח - זה לא יהיה פייר לגדולה... ממש הציק לי! (בסוף גם עם הקטנה באמת ניסיתי, ושוב לא הצלחתי... אבל ממש לא בגלל התחושות האלה)

רק אחרי הלידה - כשהתאהבתי בקטנה, ובמקביל - התגעגעתי לגדולה נואשות נואשות נואשות, הבנתי שכן - זה יכול להיות!!!!

לב של אמא מתרחב - האהבה לילד אחד לא גורעת במאומה מהאהבה לילד אחר!!!

עד שלא מרגישים - לא מבינים...

ואת יכולה בהחלט לטפל בהם יחד - הייתי מחזיקה את התינוקת על ברך אחת כשהייתי מאכילה אותה, ועל הברך השניה הגדולה הייתה מטפסת, וכך הענקתי לה גם כן תשומת לב. אפילו יותר מלפני הלידה, כי בהריון הייתי גמורה

שיהיה בשעה טובה!!!

בקלות ומתוך שמחה לכולכם!!!!!

בס''ד

כשהייתי בהריון שני, שאלתי את עצמי את כל השאלות האלה. אני זוכרת את התהיות לגבי האם אני לא בוגדת באהבת חיי, בני (אז) יחידי? אמנם לא חוויתי את זה בעצמה שאת חווה את הדברים, אבל אני זוכרת היטב את השאלות, את החששות... גם כלפי הגדול, שהולך להיפגע במעמדו, והן כלפי הילד השני, שלעולם לא יזכה ליחס של הראשון.

עושה הפסקה בהכנות לשבת כדי לשתף אותך במה שאני רואה אצלנו:

בגדים

• 'יתרון': ילד ראשון קיבל הכל חדש. 'חיסרון': לפעמים היו תקופות שהוא כבר גדל אבל עוד לא הספקנו לחדש את ארון בגדיו והוא לבש דברים מעט קטנים (מדברת על תקופות של כמה שבועות, עד שקנינו / קיבלנו בגדים חדשים)
• ילד שני - ברגע שמשהו קצת קטן עליו, מיד שולפת את הקופסה המתאימה ומלבישה אותו עם המידה הבאה. ככה שהוא תמיד לבוש פיקס 

יחס שלי אליהם

• ילד ראשון קיבל אימא פנויה אך ורק לו, לצרכים שלו, להצלחות שלו, להתפתחות שלו.
• ילד שני לעולם לא יכיר יחס כזה, אבל קיבל אימא הרבה יותר מנוסה, גם בפן הטכני וגם בפן החינוכי. לדוגמה אימה שלא מתרגשת מכל מני דברים. שיודעת שזה תואם גיל / שזה יעבור / שזה שלב וכו'.

תחושת הבגידה

• ילד יחיד מקבל אהבה אקסקלוסיבית של הוריו, ללא מתחרים.
• בטווח הבינוני והארוך (בפרספקטיבה של חיים שלמים), אחים מקבלים:

* אחים!

* חברים למשחק!

* מקום חברתי בטוח להתנסויות חברתיות!

* השתייכות ל'שבט'. איך שאני רואה את זה, זה סוג של עושר (ב-עיי''ן). זה כוח של ביחד. כשיש אחים, אפשר להרים ביחד כל מיני פרויקטים (לשיר סביב השולחן עם כל מיני קולות, לנגן בתזמורת כל מיני כלי נגינה, להכין הצגות וכו'). 

* שותפים בטיפול בהורים כשהם יזדקנו (יכול להיות מאד קשה לבן יחיד לטפל בהוריו לבד, כשהם כבר זקוקים לסיעוד כזה או אחר)

* הילדים שלנו יקבלו בע''ה גיסים/ות, אחיינים... הילדים שלהם יקבלו בני דודים! זה עושר גדול!

* שותפים לזיכרונות משותפים (איזה כיף זה לחלוק ביחד זיכרונות ילדות של הבית בו גדלנו)

* שותפים לכל מיני סודות, התייעצויות, שחנ''שים (נניח בגיל ההתבגרות, כשלא יכולים או רוצים לשתף בהכל את ההורים)

אהבה כלפי כל ילד

אני ממש מאמינה שאנחנו מתוכנתים לאהוב את הילדים שלנו. הם עצם מעצמינו ובשר מבשרנו. חוץ מזה, אנחנו משקיעים בהם יומם ולילה ועצם הנתינה העצומה הזאת קושרת בינינו בעבותות של אהבה (נתינה מולידה אהבה).

בחלק מילדיי התאהבתי על השנייה שהם הגיחו לאוויר העולם. ויש כאלה שזה לקח לי תקופה. אבל אוהבת את כל אחד ואחד אהבה ענקית, אינסופית, חזקה כל-כך.

אני אוהבת את כל אחד ואחד בשביל מה שהם, וגם בשביל האינטראקציות ביניהם. לראות אותם משחקים ביחד, מתפייסים אחרי מריבה, מטפלים אחד בשני, מוותרים אחד לשני, מלמדים אחד את השני דברים, משוחחים ביחד על כל מיני דברים, משתוללים ביחד - זה דבר ממיס את הלב לגמרי!!!

ובינתיים - 

הייתי מנסה לקבל את התחושות שלי בהבנה כלפי עצמי.

כמו שהאימא שבך נולדה עם הלידה של הגדול,

אימא חדשה תיוולד כשהשני יגיע בע''ה.

לראושנה בחיים שלך,

את תהיי אימא לשני ילדים!

זה מהפך גדול,

שדרוג גדול,

וזה בסדר שזה יתלווה

(בעצם כבר מתלווה, בהווה)

בתהליך שלם

שאת עוברת עם עצמך.

וכמובן הייתי מתפללת

שהמעבר מ-1 ל-2 יהיה

קל

ומלא בשמחה

עבור כל מי שבתמונה. 

אני מקווה שזה נותן לך קצת אופק... עושר גדול-גדול-גדול בעזרת ה'. מתנה עצומה-עצומה ❤

בהצלחה יקירתי, בשעה טובה, בשמחה ובבריאות!

חשבת להוציא ספר על חינוך ילדים?...

מרכז יהל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות

ארגון ותיק ופעיל בתחום שאת מחפשת - עם עשרות פודקאסטים ומאמרים מצויינים

לדעתי הרבה יותר יעיל, ואם גם בעלך בקטע לטפל בעצמו, אז בכלל.

בסוף המון הקונפליקטים הזוגיים סובבים סביב פצעי ילדות אחד של השני שנפגשים. לכן לנו טיפול אישי עזר הרבה יותר.

בקשר לפודקאסטים יש של אסתר פרל ( באנגלית)

יש את הפודקאסט של פאולה וליאון ( לא יוצאים פרקים חדשים אבל יש שם אוסף של הקלטות טובות)

וכל פודקאסט של התפתחות אישית יעזור.

יש פודקאסט שנקרא מטהרת לעצמי- פודקאסט בכל נושאי הבית היהודי, זוגיות, נשיות, טהרה ומה לא…

אולי תמצאי שם תכנים גם בשבילך.

ובהצלחה רבה! 

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

לא לנקות🤭

דווקא קניתי פעם מגב מגנטי כזה לחלונות, אבל אפילו לא ניסיתי להשתמש בו...

אז אולי לכן אני לא רצה לנקות את החלונות🤭

(אבל האמת שהם רוב הזמן פתוחים, אני לא אוהבת חלונות סגורים...)

הוא ממש חמוד

לא ניקוי מושלם הוא קצת משאיר סימנים

אבל ממש אחלה

אין לי אותו אבל לחברה טובה שלי יש.. זה שהוא כמו 2 עיגולים כזה.

זה יכול לעבור גם בלי ורמוקס, כי אם קוטעים את מעגל ההדבקה זה פשוט נגמר.

פשוט אצל ילדים זה יותר קשה כי הם מגרדים וגם יש פחות הגיינה בשירותים וכו ובורמוקס בד"כ את גומרת את הכל במכה - עד הפעם הבאה 🙈 

דבר ראשון זה לוודא שאין הדבקה חוזרת- על הבוקר לנקות טוב עם מגבון, לשטוף ידיים עם סבון כל פעם אחרי שהולכים לשירותים ונוגעים באיזור, לגזור ציפורניים

אני כמה פעמים שמתי את השמנים אתריים והמשחת החתלה שכתבתי לך פעם וזה עזר

לאכול גרעיני דלעת טחונים גם עוזר

אם תראי שעובר שבוע נניח ןניסית הכל ולא משתפר- תפני לוורמוקס (כדאי לבקש מרשם מראש ומקסימום לא להוציא אותו...)