בבקשה אל תצחקו עלי.... אבל כששמעתי את בעלי משתעל כל הלילה, עד שהקיא (!!!) ולא הייתי מסוגלת לקום אפילו להכין לו תה מרוב חולשה וכאבים וצמרמורות - חשבתי על איוב. בשכל, כמובן, ידעתי שזה מקסימום עניין של יממה עד שאהיה שוב על הרגלים.
אבל ברגש - להיות *כל כך* חסרת אונים ובתוך סבל (אשכרה שכבתי בשלולית של זעה וחלב, פוי! ולא צחצחתי שיניים ולא התקלחתי, שתבינו, אין אצלי דבר כזה, מקלחת כ-ל יום, אלא אם אני ממש ממש חולה, אבל ממש) ולא להיות מסוגלת לטפל באיש שלי, ובתינוק שלי. זה היה נורא.
שנים לא הייתי חולה ככה. ובחיים לא היתה לי כזו דלקת חמורה, ואני בוגרת של כמה וכמה סבבי דלקות.
היום כבר קמתי רגילה לגמרי (למרות שעדיין יש קצת אבנים בשר, מניקה בשלל תנוחות מוזרות ומחכה שתיפתח כבר החסימה), הארוע היה מרגש מאד מאד, וזה כבר ארוע חמישי (ישתבח שמו), ובכיתי בברית ושמחתי כל שאר הזמן, והיה משפחתי וחם וכיף, ובירכנו והודינו וקראנו בשם והצטלמנו כל המשפחה (הרי תמיד מישהו מאיתנו מצלם.....) וצחקנו ושמחנו כולנו. וכולם שמחו איתנו יחד. היה כמו שחלמתי שיהיה.
אתמול בערב צחקתי שיש לנו הרבה תרופות (הוא עם האסטמה ואני עם האפילפסיה) וחמותי העירה שזה בכלל לא משמח ואני חשבתי בלב מה היא תגיד עוד 3 שבועות כשנספר לה שבנה היחיד נכנס לניתוח לב. משתדלת לעודד את עצמי שנעבור את זה.
תודה לכל מי ששלחה חיבוק, עידוד, לב, עצה, הזדהות, השתתפות - הכל עזר, ניחם, עודד ונתן לי כוח.
תודה מיוחדת לבאר מרים שזכרה אותי הגם שהיא מטופלת ביונקים ועד מתבגרים 24 שעות ביממה.
ככה נמדדים.
😜
נשמע כואבב
