פורום הריון ולידה (עמוד 300)

זה לשון הרע

גם אם זה קשור לעבודה

כל הזמן דיבור על אחרים.

חוץ מהלשון הרע היא מקסימה ממש והיה לי חבל על החברות הזאת - כי נפגשנו כל ליל שבת והיה לי נחמד איתה

לפני כמה חודשים הצטרפתי למיזם של שמירת הלשון לזכות החטופים

בפעם הבאה שנפגשנו אני כביכול התחלתי ואמרתי לה ''ווואיייי את שומעת רגע סיפור הזוי?????'' ואז מייד הוספתי ש ''יואו לא באלי לדבר עכשיו כי זה בדיוק השעה שצריכה לשמור..''

'יתפץי אותה במיזם

היא נורא התלהבה והצטרפה

ממש 'במקרה' לקחתי שעות לשמירה דווקא מתי שרגילה לפגוש אותה

כי באמת לשמוע בנאדם כל היום מדבר בגנות אחרים זה בלתיייייייי

למדתי שאין טעם להמשיך לדבר במצבים האלו...

ובדר"כ נרדמת בעצמי מתוך בכי.

מבאסססס

אהה אהבה ואז נחירה

יש להם פששוט כפתור שלturn off ברגע שיעפים

הוא אומר לי אני לא נרדם ,אז אני בתגובה : להתחיל לבכות לך? לדבר ,לספר ???? עובד כמו קסם.

גברים מה נסגר איתכם?

רק הפוך. (הגדול - תחושתיות יתר, אצל הקטן - רגישות לתחושה)

אצל הקטן הייתי מרפה, למען האמת. הוא עוד די קטן. (אם קשה עם השאיבות - אולי שחלק מהמנות יהיו תמ"ל? סליחה על שאלת הכפירה...)

עם הגדול אפשר להתחיל תהליך בהתפתחות הילד וללכת לריפוי בעיסוק. תתחילי ברופא הילדים - הוא ייתן לך טפסים למלא ויפנה להתפתחות הילד. תתכונני לתהליך ארוך... אפשר לקצר תהליכים וללכת בפרטי לריפוי בעיסוק - אם מתאים לכם...

בהצלחה!

הרי לא לעולם הוא ינק.. אני מעדיפה לא לבנות על מטרנה ולהמשיך לשאוב כל עוד זה אפשרי לי (לא גרים בארץ ולא רוצה לסמוך על ייבוא/מלאי כדי לא להיתקע), למרות שיש בבית מטרנה זמינה למקרה הצורך. גם זה לא לעד, בגיל שנה בערך אני גומלת מהנקה ככה או ככה...

גם לגדול אני לא דואגת, פשוט רוצה שזה יפסק,  אני חושבת שלהכניס דברים לפה בגיל הזה זה עוד בנורמה, אבל לא במינון הזה.

נתחיל לברר על ריפוי בעיסוק.

תודה!

אצל הילדים שלי ההמלצה הייתה לתת את הגירוי שהוא זקוק לו בפה בדרכים אחרות. למשל: לאכול גזר, תפוח- דברים קשים, ללעוס מסטיק (אם מתאים לך לתת בגיל הזה)

בנוסף אני השתדלתי לתמלל את הצורך ולהגיד "מה כן" למשל "שאלתיאל אתה צריך משהו ללעוס? מעדיף ללעוס שרשרת סיליקון, גזר או רצועת בד?"

גזרתי רצועות מבד חזק וזה הוגדר כבד שמותר ללעוס. אם הוא לעס את החולצה הזכרתי שמותר ללעוס את הרצועות אבל אנחנו רוצים שהחולצה תישאר שלמה. אני מבינה שלא לכל אחת זה מתאים.

שרשרת סיליקון- שרשרת עם תליון סיליקון שמיועד לילדים שזקוקים לגירוי באזור הפה.

בשולי הדברים אגיד שאותי זה ממש מגעיל שהם לועסים את החולצה והייתי צריכה להתגבר על עצמי כדי להגיב בצורה מותאמת..

בהצלחה!

קצת אחרי גיל שלוש..

לאחרונה באמת לימדתי אותו ללעוס מסטיק. ננסה יותר.

וגם שרשרת סיליקון ננסה.

תודה!

הייתי הולכת לטיפת חלב להתייעץ

יש לי ילד בגיל הזה (4) ובאמת לפני כמה חודשים היה לי חשש ממשהו ספציפי, הלכתי אליה והיא הרגיעה אותי ב"ה. יש להן ידע, הן יודעות לתשאל אותך ואת הילד והן יודעות להפנות שצריך.

כמובן זה רק אני.. 

ללכת להתפתחות הילד לאיבחון.

2. לא לתת מתוק בכלל מעבר לפירות, הוא עוד קטן. רפלקס ההקאה  זה כשהוא מתרגל לדברים חדשים. תמשיכי לתת אבל גם בלי לחץ. הוא רק בן 7 חודשים...

שלי היו מעל שנה כשממש התחילו ארוחות. לפני רק דייסה

לשים לב שהאיזור לפעמים יבש/ כואב.

אני פעם התקשרתי לתור טלפוני בשביל המרשם למניעה ואחר כך באתי לבדיקה אחרי 6 שבועות 

לפני הלידה

רופא דרוזי, אמר שמבחינתו אין בעיה כל עוד ההלכה מאפשרת

הביא לי כבר אז מרשם לנוהרינג - כי התלבטתי בין זה להתקן..

בסוף טבלתי הרבה הרבה אחרי הביקורת של 6 שבועות חחח

הלכתי לביקורת 5 שבועות מהלידה והיה בסדר .. עשיתי אולטראסאונד ולא אמר לחזור שוב בגלל שהקדמתי

1. הבן שלי בדיוק ככה היה, 2.5 קומות לעלות

אני עושה איתו משחקים של תופסת למשל

שכולנו רצים הביתה

או למשל נותנת לו לבחור בין 2 אופציות: ללכת לבד עד הבית או להביא לי יד

מציעה שנעלה לשחק עם המשחק שאוהב

שרה שירים תוך כדי העלייה במדרגות

סופרת כל מדרגה

בירידה במדרגה האחרונה אנחנו סופרים שלוש ארבע ו----- קופצים

את הרעיונות האלה קיבלתי כאן מהבנות בפורום וזה ממש הציל אותנו.

2. מיטוץ קומותיים שאני מכירה כן אפשר להזדקף

ישבתי בתור ילדה שעות על המיטה לפטפט ותמיד ישבתי עם גב זקוף

מעניין למה במה שראית אי אפשר.. 

מוסיפה,

לתת משהו מתוק לאכול תוך כדי המדרגות... (להצטייד מראש)

לרוב הוא נתקע על איזה ויכוח עוד באוטו ואני לוקחת יל הידיים לתחילת המדרגות

ואז הוא כבר בפרינציפ ועצבני

נגיד לא רצה לצאת מהאוטו

או שהוא ינעל בעצמו את האוטו ידנית , אבל לא מצליח באמת..

או שהוא יחסיק את הטלפון בדרך הביתה

קיצר צריך מלא סבלנות....

ואנסה אצ הרעיונות! הוא באמת יכול להתלהב על הפעלה במדרכות, קפיצה כלשהי.. 

אני שמה לפעמים מוזיקה בספוטיפיי ומקשיב לזה בדרך..

רק לשמיעה לא צפייה

מה נגיד עם האופציה שתחכי באוטו עד שיירגע? הוא ילד ממש גדול ולא הגיוני שתסחבי כל פעם

יש שם אפשרות להיכנס למצלמה ואפשרות להעביר שירים אז זה קצת כן מעסיק אותה מצד שני הטלפון נעול אז היא לא נכנסת לדברים אחרים.

אגב גם אני עם בת שנתיים עקשנית מאוד בעיקר סביב הלחגור אותה באוטו יכולה לשבת דקות ארוכות ולא לנסוע עד שמצליחים לשכנע אותה לשבת לחגור. 

למזלי יש לנו מעלית אבל מכירה את העקשנות של המדרגות משבת...

גם אצלנו הדברים היחידיפ שיכול לעשות זה להעביר שירים או מצלמה..

לרוב אחרי דקה 2 מבין שאין כלום וממשיך להקשיב

אני יודעת שעכשיו הכל גדול עלייך

ההפגנות שלהם באמת בלתי נסבלנות

תנסי כמה ימים להיות חזקה ותראי שזה עובר

הבן שלי בעבר היה ממש מתעצבן שהפלאפון נעול

אחרי כמה פעמים הבין שזה מה יש והיום כבר לא מבקש שנפתח..

כמה זה נמוך. שלא ירגיש כמו מדף או מגירה אלא סתם מיטה קצת נמוכה.

אצל ההורים שלי יש כזו מיטה ולא נרשמו בעיות. מה גם שעד גיל 11-12 אפשר לשבת שם זקוף.

לגבי 1, הייתי מתיישבת בנחת בתחתית המדרגות כאילו זה חלק מהתכנון. מי שלחוץ לעלות שיעלה לבד.

אם לא אפשרי, אז אפשר לומר לילדים שפעם אנחנו עוצרים למטה ופעם לא, ככה תורות כל אחד מקבל את מה שהוא רוצה.

אם יש ילדים תחמנים אפשר נגיד להכין ארטיק ביתי (אפילו בתבנית של קוביות קרח)

ואז תגידי להם שמי שרוצה לעלות מהר שיגרה אותו עם הקוביית ארטיק

ואז או שיעבוד להם או שלא אבל בטוח לא תצטרכי להרים כי זה כבר בינם לבין האח הקטן ולא קשור אלייך.

לגבי 2 אני בגלל זה לא סובלת מיטת קומותיים. אבל בסוף זה תלוי אם יש אלטרנטיבה

לשבת זה רעיון הבעיה שכם אני מתה להגיע הביתה... ולפעמים גם ממהרים מאיסה שהיא סיבה...

אבל תודה על הכיוונים! עוזר לי.  

2. באמת התלבטתי על כל העניין ועדיין מתלבטת חחחחחח,

בשלב ראשון בע"ה  ננסה לייצר יותר רווח..

אני ישנתי במיטה כזאת עד החתונה לא נרשמו תלונות או בעיות 🤭

אבל יש כ"כ הרבה מיטות שכן אפשר לשבת בנוחות במיטה התחתונה אז למה לא לקנות מראש אחת כזאת?

שהיא בעצם רוצה שיכירו בו יותר

שהוא כבר ילד

שנדבר איתו ברצינות ונעריך אותו

ולא רק נקרע מצחוק מהשטויות שלו...

האמת שהאחים הגדולים שלו בגילו היו אחים לתינוק/ת אז זה חדש לי ..

אנחנו מתייחסים כקטן שלנו...

קיצור זה הבהיר לי שהוא רוצה יותר את המקום שלו

שניתן לו קצת אפשרות לתחומי עניין ולא רק להסתובב סביב הגדולים ושיהיה לו את המקום שלו כזה..

זה עוזר לי להבין את זה

למרות שעדיין קשהההה שהוא חייב להעביר את זה בזה שהוא לא בא... זה מתיש...

בע'ה איעזר בטיפים שלכם לזה...

היום הן כבר גדולות יחסית. אבל כשהיו קטנות או עם בטן הריונית/ מנשא זה היה סיוט.

אנחנו קוראים תהילים או שרים שירים עד עכשיו כל הדרך של המדרגות

ברגעי חולשה עבד- לשחד בארטיקים וממתקים חח, אשכרה ידעתי שאם אני יוצאת אית,ן כדי לחזור אצטרך לעצור בכול  כדי לקנות, אבל לא היו לי כוחות לדברים יותר חינוכיים.

לפעמים הייתי קוראת גם לעזרת בעלי או שכנה מלמעלה.

מאחלת לך שתחזרי אלינו בהודעה שהכל הסתדר הרבה מעל למצופה❤️

מאחלת לך הרבה כוחות!

והלוואי שהכל יסתדר בקלות!

מכונה כזו שמאיצה את הזמן. וחשבתי את זה בדברים פחות קשים משלך, כך נשמע...

מתפללת בשבילך שלפחות תצליחי בינתיים קצת לנשום❤

אולי תנסי טיפה להיות בעוד כמה חודשים, לדמיין את המציאות שלך, טיפה לנשום לשם, לזכור שהכל זמני.

( למשל אני כרגע מחפשת עבודה עדיין אני לא יודעת מתי ואיפה אני אמצא אבל ברור לי שאני לא אשאר עכשיו שנה בבית... אז לדמיין בגדול יומיום שיש בו עבודה ומשכורת מסודרת. לא יודעת אם רלוונטי למציאות שלך אבל אולי יכול לעזור... בהצלחה!)

ממליצה לקחת כמה דקות ביום שאת עושה משהו בשביל עצמך,

זה יכול קצת להקל, אפשר לקרוא, לכתוב, לבשל, לאפות,לצייר , לנגן ועוד..

אובייקטיביים, כי יש איש אחד שממש עושה לנו עוול וה' יעזור שזה יסתדר כבר,

אבל נראלי שההריון וההורמונים מעצימים לי את ההסטריה וכבר מכניסים אותי למין דכדוך ועצבים גדולים מידי.

יש משהו שיכול להרגיע ולשפר מצב רוח בהריון?

אבל מאד יכול לעזור לו.

יש לי ocd וחרדות מאז שאני זוכרת את עצמי. לא ידעתי ששי דבר כזה בכלל, בטח לא לקרוא לו בשם וגם לא סיפרתי לאף אחד כי הייתי בטוחה שאני מטורפת.

התמודדתי לבד וזה היה קשה, ואחרי יותר מעשרים שנה במהלך טיפול (מסיבה אחרת) זה עלה וגיליתי שקוראים לזה ocd וכלים שקיבלתי שם מאד עזרו לי להתמודד. זה לא נעלם, אבל יש לזה שם, ותחושת נורמליות, וכלים. וזה המון.

אפשר עם הכל להתמודד לבד, אבל לא צריך..

אני יולדת עם אפידורל,

לוקחת אקמול כשאני מצוננת,

קוראת לעוזרת כשקשה לי לנקות.

למה שאמנע מהילד עזרה?

נתת לי כיוון- הם לא מטפלים הם נותנים כלים

אקח אותו בע"ה 

חבל על המאמץ. סתם גורם לי לעצבים ולוויכוח מיותר מולו.

אחפש מטפלת ונדבר טלפונית, נפגש כמה דק לפני הטיפול ושתמשיך עם הילד

הייתי לפני כמה שנים באיזה סדנא של אבחון ציורים והיא דברה הרבה על ocd וישר הבנתי שזה מה שיש לו, בהמשך היא פיענחה גם ציור שלו וקלעה בדיוק.

ברור לי שנצטרך לקבל טיפים וכלים איך להתמודד מולו, אבל זה בהמשך לא בפגישה הראשונה

מחר זה יהיה משהו אחר..

בעלי סבל בעבר מדברים כאלו,

תאמיני לי (האמת נראה לי שאת יודעת את זה) שזה סבל אדיר לבן אדם עצמו וגם לסביבה.

הוא טיפל בשיטת הcbt

וב"ה היום אין כמעט זכר

לפעמים יש איזה טריגר וזה קצת עולה, אבל הוא קיבל דרך ה CBT כלים להתמודד עם זה ועובד מצויין.

בילד ובמטפל

סדרה בדכ זה 10-12 מפגשים

אבל יכול להיות פחות

כתבת שבעלך אומר שהכל בראש

זה בדיוק העניין,

CBT עוזר לטפל בזה בראש

זה לא חיטוטים בנפש וממה זה נובע וכו (שאני לא מזלזלת בזה גם)

זה פשוט לקבל כלים איך להפעיל את המחשבה ברגע שהקושי הזה עולה 

והמטפל אומר להם איך לעזור לילד.

לדעתי - ודאי בגיל הזה - זה קצת פחות יעיל. כך שאם הילד מוכן לטפל בזה בעצמו, אז כדאי לקחת אותו לטיפול.

לא יודעת אם צריך דווקא פסיכולוג, אולי באמת מספיק טיפול CBT או משהו כזה. אבל אולי כדאי לקבוע פגישה אצל פסיכולוג כדי לאבחן בתור התחלה מה הקושי שלו.

למה בעלך חושב שאין צורך? הוא באמת חושב שאין צורך, או שהוא חושש מזה בגלל עניין כלכלי או עניין תדמיתי?

ושהוא גדול בשביל להתמודד עם זה.

זה הסביבה שהוא גדל בה שככה תמיד אמרו וזה לא נכון

לכי תשני את הכיוון שלו עכשיו

דיברתי איתו קצת קשה עכשיו והוא "הסכים" ללכת שאקח אותו לטיפול של cbt  

אין לי בעיה לקחת על עצמי את זה למרות העומס המטורף שיש לי ואני לא נוהגת אז עוד יותר מסרבל, וחשוב לי מטפל דתי. ה' יעזור שאמצא משהו טוב בשבילו

הבעיה היא לא הכסף פה , אלא לשנות את הכיוון חשיבה שלו. כי אחכ כל הזמן הוא יגיד לי "הנה את רואה הלכת לטפל עזר במשהו? "ככה בזלזול וזה סתם יפגע בי אחכ

ועם קשר, אז כהורים אתם מחויבים לעשות כל השתדלות על מנת לעזור לילד, בכלל זה טיפול כזה או אחר, בלי קשר לתוצאות

(ואני מקווה שיהיו טובות)

זה מה שהייתי עונה לבעל 

לטיפול, כדי שהמטפל יסביר לו כמה זה חשוב לעזור לילד, וכמה זה קשה (או בלתי אפשרי) "לצאת מזה" בלי עזרה...

זו באמת תפיסה שקשה לשנות, אבל זה קריטי פה בשביל שהטיפול לילד יצליח, כך נראה לי.

בהצלחה❤️❤️

אבל זה חרדה

וחרדה זה סבל!!!

גם אם זה מדבר מטופש....

גם לי יש חרדות מדבר ממש מטופש

ותאמיני לי שכל יום שלא מטפלים זה סבל

וחבל שלא טיפלתי בזה בזמן כי עכשיו זה הרבה יותר קשה

ואני צריכה הרבה אומץ לזה....

וכל ההריון הייתי בחרדות לכן הוא ככה, וכל הזמן אני "סוחבת" את זה על הגב שלי

אז גם לי לא פשוט להתמודד עם זה, רק רוצה שיהיה לו טוב ורוגע נפשי

זה לא קשור אלייך ואת לא יודעת למה הוא ככה. חצי עולם עם חרדות..

וברור שאת רוצה שיהיה לו טוב, אבל אל תקחי את זה עלייך

אמא שלי הבנאדם הכי לא חרדתי שיש בעולם הזה. וחצי מאיתנו הילדים עם ocd או חרדות. לא בגלל חוויות חיים כאלה או אחרות. זה פשוט קורה לפעמים.

אני מזה מבינה אותו

בגיל 10 שלי ההורים שלחו אותי לטיפול בעניין (פחדתי מלטאות ברמת איבוד הכרה. גרנו בבית עם חצר. פעם אחת נכנסה לטאה לבית ופשוט התעלפתי מהחרדה. לא הסכמתי ללכת לישון בבית, אחרי כמה שעות שפשוט ישבתי בחדר מדרגות הלכתי לישון אצל אח שלי. הייתי אצלו כמה ימים עד שאבא שלי הצליח ללכוד ולהורג אותו)

בקיצור, נשלחתי לטיפול וזה לא ממש עזר

אולי כן קצת, אני כבר לא מתעלפת כשרואה לטאה אבל זה כן מכניס אותי לסטרס מטורף, דופק מהיר בלבול בחילות הקאות 

אם אחליט יום אחד לחזור לטיפול יש לי דברים יותר חשובים לטפל בהם

הלטאה כנראה תחכה.. 

לסיכומו של עניין - אני בעד לטפל. בתקווה שזה יצליח.

חופפת מרכך?

שמההאחכ החזרה מטפחת?

סתם מטפחת?

מאפחת שהרגע כיבסת?

בובו? 

לי אמרו שלא שמים מרכך כי השיער נשאר שומני קצת...

אני חופפת עם שמפו ומסתרקת שמה מטפחת כרגיל עם בובות ולפני שנכנסת עוברת שוב עם מברשת 

מהמדריכות כלות שלי, (אשתו של רב ופוסק גדול)

פעם הסבונים היו יותר מלכלכים מאשר מנקים..  

וגם מרכך השאיר שומניות.

היום זה לא נכון, בטח לא בצורה גורפת.

כדי להסיר את החשש, ביום רגיל אחרי שאת שמה מרכך ושוטפת אותו, קחי טישו ותנגבי בו חלק מהשיער.

תשאירי את הטישו לייבוש.

כשהטישו יבש, אם אין עליו סימן של שמנוניות, אז גם על השיער שלך לא נשאר שמנוניות אחרי השימוש בו.

ולפותחת- אני באופן אישי, בלי מרכך לא יכולה לסרק את השיער. זה מלא קשרים ויובש.

אני חופפת עם שמפו, מרכך. ומסרקת רגיל. אם יש לי חשש לכיניים אז אעשה קצת עם מסרק כיניים.

אחרי זה שמה מטפחת או כובע כרגיל.

במקווה פותחת את השיער עם הידיים או מברשת רק לוודא טיפה שאין קשרים (ואין..)

איזה מרכך את משתמשת... אבל שנים לא נתקלתי במרכך שמשאיר שומניות, אז יש למצוא כאלה.

וגם אני בקבוצה של השו"ת של מדרכות כלות של מכון פוע"ה, ונכתב שם פעמים רבות שאין בעיה עם מרכך רק לשטוף היטב... 

שמה כל מטפחת שבא לי (לא שמה בובו)

מה שהכי נגיש באותו רגע

בס״ד

מרכך עם לא חפפתי הרבה ימים יחסית ויש קשרים ואז שוטפת היטב.

מסרקת.

קושרת לקוקס חזק (עם קליפסים קטנים שמחזיקים אותו, ככה אני גם עושה ביומיום).

מטפחת רגילה עם בובי רגיל.

🤷🏻‍♀️

אותו דבר לפני טבילה

לפני טבילה מסירים מה שאת מקפידה עליו

או שרוב הנשים מקפידות עליו

אז מה שאת עושה בדרך כלל זה מה שאת עושה לפני טבילה

חופפים, מסרקים כרגיל סה טו

מה בדיוק מלחיץ אותך?

ואז ביום של הטבילה עם שמפו ומסרקת  במברשת רגילה ואז במסרק (לא סמיך של כינים)

אוספת בקוקס רפוי יחסית ושמה כובע (כי זה יותר נוח. כשהייתי צריכה לטבול בשבת אז שמתי בובות ומטפחת כרגיל)

אוספת רגיל עפ גימיה או קליפסים, מה שבא לי באותו רגע..

ביום חול שמה כובע כי זה יותר נוח ומהיר ונוסעת ברכב למקווה

בשבת שמה מטפחת ובובו ממש כרגיל. .

במקווה מסתרקת עוד פעם למרות שתכלס השיער נשאר ממש כמו אחרי החפיפה

חופפת, מסתרקת, שמה מטפחת/פאה

ובמקווה אני מסתרקת שוב

אני לא שמה מרכך ביום של המקווה

במקווה או בבית לפני חופפת שוב רק עם שמפו כדי לשטוף את המרכך.

עוד אופציה להשתמש בשמפו+ מרכך באותו תכשיר ואז זה נשטף מאליו

השתמשתי עד שהיתה בת שנה

וכדיין היה ענק…

אני העברתי כי זה יחדה ראשונה ורציתי שישמר במצב טוב לילדים הבאים אז ארזתי אותה

לדעתי הטיולון הזה מעולה

אני אהבתי שהוא גדול ויש מקום ומרווח

שהבד מאחורה נשלף ואז בקיץ אפשר להוריד והשאר שם רק רשת וזה מאוורר לתינוק ונעים ולא מזיע

סגירה נוחה

מתקפל צר זה כאילו רק הרגליים הטיולון ממש נבלע שם

יפה 😊

ובחוויה שלי הבד התנקה בקלות לא התעכבתי עם נקיון שלו

חסרונות

אממ הוא גדול, לקח לי זמן להרגיש שהילדה לא ׳הולכת חאיבוד׳ בתוכו, העברתי אותה מאמבטיה אליו באיזה גיל חצי שנה🤣

את לא רק המראה החיצוני שלך

אבל גם את זה תמיד אפשר לשפר עם בגדים מחמיאים שיתאימו לגזרה הנוכחית

ועם זאת, אהבה עצמית היא לא רק מראה חיצוני. זה יכול להוסיף, אבל זה ממש לא רק זה

את מסוגלת לרשום תכונות טובות שיש בך?

דברים שאת טובה בהם?

כלפי חוץ אני מזייפת מלא ביטחון

אבל בפועל לא מרגישה שאני איזה אישיות מרשימה במיוחד

תעמדי מול המראה ותחמאי לעצמך .זה עוזר אחותי

חיבוק 

שטוענת שכל הקשיים שיש לאדם בחיים נובעים מדימוי עצמי נמוך.

הרב טברסקי כתב על זה הרבה ספרים

לא להרגיש טוב עם עצמנו, יכולה להגיד לך מעבודתי, שזה דבר שפוגש כמעט כל אדם באיזשהו מקום, אותך סביב איך שאת נראית אישה אחרת סביב מה שהיא מצליחה, ומישהי שלישית סביב עניין אחר לגמרי

ואין ספק שזה יכול לגרום הרבה קושי בלבול וכאב...

ויחד עם זה, זה ב"ה ממש בר תיקון.

ללמוד לאהוב את עצמנו, לשמוח בעצמנו ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו, באמת בצורה שנובעת מהלב,

ולא בצורה מאולצת וחיצונית.

את בוודאי ראויה לאהבה כמו שאת כמו כל יצירי כפיו של השי"ת❤️

אני נתפסת רגע רק מה שכתבת לגבי העור

למה את לא אוהבת אותו?

מה היית רוצה אחרת?

אותם?

בימים שאחרי הברית/ בימים שאני אהיה בבי"ח/ בימים הראשונים בחזרה הביתה ??

בלידות הקודמות בעלי היה עצמאי ודי זרמנו, הפעם הוא שכיר ואנחנו ממש מתלבטים

גם איך יתפסו את זה בעבודה שלו, שלא יחזיר יותר מידי...

אחרי הלידה ללא הסכמת מעסיק ע״ח ימי מחלה

כל היעדרות בזמן אחר זה חופש כבר לדעתי

לחלק מהדברים. נגיד שבעלך יקח למסגרת ומישהו אחר יאסוף.

הלכתי יום אחד למלונית של הדסה והיה לי מעולה ממש. שקט ונחת..

אבל לא הייתי הולכת יותר מיום אחד לעצמי כי כבר הייתי צריכה בית וחיים סביבי. במלונית הייתי די לבד כי בעלי היה עם הגדולים

אז לא רואה בעיה.

אפשר גם לחפש בייביסיטר שתכיר אותם כבר מעכשיו  כדי שתהיה דמות מוכרת בשבילם.

לחשוב מתי הכי תצטרכי את בעלך- בחזרה מהבית חולים. ביום של הברית. מתי עוד?

גם בימים בין לבין את תוכלי לפזר ולאסוף? תצטרכי לחשוב על עזרה בימים האלה והגיוני שבעלך לא יוכל הכל.

ואפשר גם שבעלך ידבר איתם מראש מה הוא יכול לקחת, מה הציפייה שלהם ממנו, מה הוא רוצה כדי שלא יעשו פרצופים תוך כדי

תקח ותוציא אותם מהגן ואני אארגן אותם בבוקר ובסוף יום אפגוש אותם בבית

מקווה שיהיה פשוט כמו שאני חושבת

בימים שאת בבי"ח שהוא לא יעבוד.

ממה שבד"כ אצלנו, אלו ימים מטורפים עבורו- גם להחזיק את הבית והילדים, גם להכין את הבית לכבודך ולתינוק (אנחנו מתארגנים רק חלקית לפני הלידה), גם לנהל את כל הבלגן מסביב (אם יש ברית, ועוד בלתמים) וגם אצלי לרוב התינוקות היו ממש לא רגועים בלילות הראשונים והזעקתי את בעלי אלי לכמה שעות כדי שאוכל לישון...

אצלנו בעלי חזר לעבודה כמה ימים עד שבוע אחרי הלידה, תלוי בצורך. המנהלים תמיד קיבלו את זה בסדר ב"ה.

הגדולה שלי החליטה להיות חולה אז בעלי היה חייב לקחת חופש

ביום עצמו של הלידה, חמותי לקחה אותה מהגן (האמת שבלי קשר ללידה היא הייתה אמורה לקחת אותה באותו יום אז יצא לנו טוב)

לא חוויתי ברית אבל בגדול בכל הימים אחרי הלידה בעלי חזר הביתה אחרי שלקח את הגדולה והיה איתנו אחהצ כדי שלא אהיה עפ שתיהן לבד עד שהרגשתי שאני מסוגלת להשאר עם שתיהן (וגם אז, הוא עובד קרוב לבית אז היה במרחק קריאה אם אצטרך)

הלכתי מיד אחרי השחרור ללילה אחד במלונית של בית החולים כי קיבלתי בחינם אז למה לא..

מעבר לזה, לא הרגשתי צורך.. מעדיפה את הבית שלי

2. בעלי היה בצבא ונתנו לו שבוע נראה לי. אבל זה שונה מעבודה "רגילה.

3. ב2 הלידות הייתי לילה אחד בהדסה בייבי. השתחררתי 4 ו5 ימים אחרי הלידה ככה שכשחזרתי הביתה בלידה ה2 הייתי כבר 6 ימים מהלידה והרגשתי מספיק מאוששת לתפקד ברמה בסיסית. אם בלידות הבאות אשתחרר תוך פחות ימים נראה לי כן אשאר יומיים-שלושה נוספים. אני לא רואה בזה משהו לא הוגן. מרגישה שההבדל בין לחזור יומיים אחרי לידה לבין כמעט שבוע הוא תהומי וקריטי לאיזו אמא חוזרת.

שאין אבא ואמא

אין סיכוי להיעלם להם ככה...

בדרכ בשבוע הראשון מתחשבים בעבודה ומבינים את הצורך עדיף שהוא יקח אותם בבוקר

ותמצאו סידור רק לחזור מהמסגרות? אולי בחלק מהימים שאבא גם יחזיר וחלק תעזרו...

גם לא ציינת בני כמה הם אם קטנים אז בטוח לא הייתי משאירה אותם בלי דמות מוכרת הרבה ימים באופן פתאומי

אנחנו בהריון תשעה חודשים, יולדות, מגדלות את הילדים

לא יקרה כלום אם יקח חופש עד אחרי הברית.

בזמן האשפוז גם הילדים בבית צריכים אותו ובטח ירצה גם לבקר אותך, לראות את התינוק שלו שזה עתה נולד.

בעלי בלידות הראשונות רצה לחזור כמה שיותר מהר, בשתי הלידות האחרונות הייתי אסרטיבית וברורה וזה הוגיח את עצמו.

אכן היה צריך אותו הרבה בבית. אישה אחרי לידה צריכה להתאושש. זה בסיסי.

או שאתם מהצפון?

אבל כן חשבנו גם לנסוע

לא תכננו

אז עוד לא יודעת מה לענות

כותל זה בטוח

וחוץ מזה -אשמח גם להמלצות

אחלה של טיול להריונית 🤭

בגרסה הזולה יותר - לעלות על הרכבת הקלה ולנסוע ב"ה עד לתחנה האחרונה וחזרה.

לכותל לא הייתי הולכת אלא אם כן לוקחת מונית שמורידה בכניסה.

אבל נראה לי בהריון רגיל (ללא סימ' וכד) אין בעיה לצעוד ברחבי העיר...

בסוף מתגוררות בירושלים מאות נשים הרות שהולכות לא מעט

גם אם הכל בסדר הקושי הפיסי בהחלט קיים ודומיננטי אצל רוב הנשים.

אבל עם הילדים ולהתרוצץ, פחות..

לכן ציינתי זאת.. גם אמור להיות חורף... אז לא יודעת מה יהיה

זה ממש מיוחד

תנוחי מידי פעםויש שירותים בכמה מקומות

יש לנו פוביה מירושלים, ממש לא מכירים לצערי

אבל בסוכות היינו וכך הדרך היתה ממש מאורגנת וברורה, זה ככה גם בחנוכה? 

כמו פארק חבלים וכו. (הם מטפסים ואת יושבת/מצלמת בנחת) - בדרכ יחסית יקר אבל הנחות דרך כרטיסי אשראי/ארגון מורים וכו

מניחה שגם יהיה איזה פסטיבל משפחות בגיא בן הינום.

תלבישי יפה את הילדים, תקנו אוכל שווה במאפייה וסופר (בגטים, ממרחים, מיץ תפוזים וכו) ותעשו פיקניק מאחורי מלון המלך דוד (נכנסים דרך החניה של טחנת הקמח בימין משה). יש שם מדשאה עם נוף מטריף לחומות העיר העתיקה. אם יהיה לך כוח אפשר אפילו להלביש את הילדים יפה ולעשות שם ובמשכנות שאננים-ימין משה תמונות משפחתיות מעלפות.

במוזיאון עיר דוד אפשר גם להיכנס לטיול על החומות עד הכותל.

מנהרות הכותל אולי יש להם איזה סיור מותאם לילדים.

וכמובן אם אין מנוס תמיד אפשר ללכת לאיזו הצגה לילדים של חנוכה (לדעתי יש הרבה פעמים משהו לדתיים/חרדים בבנייני האומה)

דווקא על טיול בשוק הייתי מוותרת כי נראה לי עמוס בטירוף וסיוט בהריון+ילדים. אבל זו גם חוויה (קונים להם קצת גומי או גלידה והם מרוצים, את ובעלך יכולים לטעום דברים קצת יותר מתוחכמים)

למרות שקחי בחשבון שחנוכה וירושלים זה תמיד עמוס במקומות התיירותיים. אבל זה חלק מהכיף לפעמים.

קיצר שווה לבדוק באתרים. 

לדעתי גם בגן סאקר ובמתחם התחנה יהיו דברים שטובים גם לילדים.

ולעשות פיקניק. אוהבתת

מקווה שנוכל לעשות זאת

איך בדיוק עושים את זה?

מה לכתוב בוויז? או לחלופין איפה כדאי להשאיר את האוטו ולנסוע בתחבצ?

את יכולה לחנות בחניון ממילא/ קרתא (פחות נעים מממילא, אבל לפעמים כשממילא מלא זו האופציה)

וללכת ברגל כמה דקות עד שער יפו ולהמשיך לכיוון העיר העתיקה, הכותל, מגדל דוד וכו'. 

אם נעים בחוץ יש גם את פארק טדי ממש מול חניון ממילא שזה מקום נחמד עם דשא ואפשר לשבת שם לפיקניק. 

ובממילא כמובן יש הרבה מקומות לקנות פינוקים לילדים, אפילו גולדה מהדרין😋

אם רוצים לטייל באזור נחלאות והשוק שזה גם אזור מקסים, אפשר לחנות בבנייני האומה ולנסוע כמה תחנות ברכבת הקלה שזו יכולה להיות אטרקציה בפני עצמה..

את רושמת בוויז טחנת הקמח ימין משה, החניון ממש על הטחנה. אממה זה חניון קטן יחסית (פנגו אם אני לא טועה). אז אם הוא מלא - הייתי נוסעת לחניון של מתחם התחנה, הוא הרבה יותר גדול, לדעתי גם פנגו, ומשם 2-3 תחנות באוטובוס.

איך מגיעים ברגל? מהרחוב הראשי את פונה לכיוון הטחנה, מגיעה לצומת טי ופונה שמאלה. ממשיכה בחניון וגם לאחריו ושם זה המדשאה

הייתי הולכת לפארק כייפי שאפשר להיות בו הרבה זמן בלי להתאמץ הרבה.

אמנם זה לא ייחודי לירושלים אבל יש פארקים גדולים ויפים שיש בהם הרבה מה לעשות, עם דשא, שולחנות פינג פונג, שבילי אופניים, ואפילו שירותים.. 

אנחנו לפעמים יוצאים לפארק כזה עם כדור, קורקינטים ונשנושים ויכולים להיות שם שעות. גם יש מתקנים שמתאימים למגוון גילאים.

וממש מבינה אותך על הקושי, אני בשלב שלך, גם בקושי יכולה לצעוד למרחקים וזה ממש מגביל..

מזדהה בקושי להתפייס,

ובכללי מהלהפגע מדבר קטן כשבעלי מקסים...

קודם כל אני חושבת שכבר במשפט הראשון שכתבת אפשר לעשות עבודה אישית ומחשבתית כדי לקדם ב"ה.

כתבת: "קשה לי כשבעלי מנסה לפייס אותי באופן שאני מרגישה שהוא רק מנסה 'לסמן וי'."

ובעצם המחשבה שלך אומרת לך - היי תראי! הוא לא באמת רוצה לפייס אותך, לא באמת אכפת לו ממך, אלא הוא רק רוצה לסמן וי! זהו!

והייתי מציעה לשים רגע סימן שאלה על המחשבה האוטומטית הזו.

כי היא בעצם פרשנות שלך.

ולא העובדה עצמה שבאה מתוך בעלך עצמו שאמר לך "אני מפייס אותך כדי לסמן וי ולא אכפת לי ממך".

וכאשר הפרשנות שלנו (וזה קורה לכולנו המון פעמים ) גורמת לנו לחשוב שהמציאות היא בעצם מה שהמוח שלנו פירש - הרבה פעמים מגיעים לעוגמת נפש כזו.

ודווקא עבודה אישית, עבודה על הפרשנות - של עין טובה, של לשאול את השני למה התכוון ולא לפרש בעצמנו - יכולה לקדם אותנו הרבה מאוד.

בואי ננסה רגע לתת ניראות למה שאת עברת היום:

עשית היום הרבה יותר ממה שאת רגילה.

עשית את זה רק כי בעלך ביקש ואמר שזה חשוב לו.

הדבר הוסיף עוד עומס במטבח, של כלים ובלגן.

ראית פרצוף מבואס של בעלך מכל העבודה ומכל הבלגן שצריך לעשות עכשיו במטבח

את פירשת שגם אין לו טיפת הערכה לכל המאמץ שעשית

את הרגשת שהוא מאשים אותך בעומס ונעלבת

את הרגשת שהטון של בעלך בפיוס היה כמו דיקלום וכמו לסמן וי

ואחרי הכל נשארת בהרגשה מאוד פגועה. דווקא זה שהוא כאילו ניסה לפייס פרץ לך את זרם הדמעות ופשוט ישבת ומיררת בבכי.

ועכשיו נמקד רגע את מה שבעלך עבר היום:

בעלך עזר לך להתמודד עם העומס והבלגן

בעלך עשה פרצוף מבואס מכל העומס והבלגן

בעלך ויתר על הלימוד אחרי הצהריים כדי לעזור לך, לא רק במטבח, אלא גם בעוד דברים שהיה צריך

בעלך התבאס בערב שיש שוב עוד כלים שהוא צריך לשטוף מארוחת הערב, בעיקר כי הוא כבר חיכה לשבת וללמוד.

בעלך שמע שאמרת לו שממש לא היה לך נעים שלא קיבלת הערכה על כל המאמץ הרב שעשית

בעלך שטף את הכלים

לבעלך באמת לא היה כוח לפייס אבל הוא כן: ניסה, וחיבק אותך ואמר לך "אני מאוד מעריך את כל מה שעשית, תודה רבה"

בעלך ראה שכל מה שהוא אומר רק עושה יותר גרוע ואמר לך בתסכולו "אני לא עשיתי כלום, באמת אני מעריך את מה שעשית, למה את בוכה עכשיו?"

העדת שבעלך באמת לא התכוון לפגוע

העדת שבעלך באמת עשה כל כך הרבה

העדת שאולי גם את לא מספיק הבעת הערכה על כל מה שהוא עשה.

עד כאן מה שקרה לכל אחד מכם.

אם תביטי רגע במבט-על על הכל תנסי רגע יותר להבין את עצמך, וגם אותו אח"כ:

את עבדת היום בעומס יותר מהרגיל. בטח היית כבר תשושה ועייפה.

את יודעת שעשית את זה רק כי זה חשוב לו והוא ביקש, ומאוד רצית הכרה במאמץ שעשית, להרגיש שהוא רואה את זה וזה יקר לו, שהוא רואה שאכפת לך ממנו וכמה את מתאמצת עבורו ועבור הבית.

כאשר ראית שבעלך עם פרצוף מבואס הרגשת שהוא מבואס עלייך, שהוא מאשים אותך, שאין לו טיפת הערכה לכל המאמץ שעשית, שהוא מדקלם את הפיוס רק כדי לסמן וי - המחשבות הללו אולי גרמו לך לרגש של עלבון, תיסכול, כעס ואכזבה.

וגם לאחר הפיוס הרגשת פגועה ואפילו זה שבעלך ניסה לפייס פרץ לך את זרם הדמעות. כמו שממש ביקשת שיראה אותך ואת כל המאמץ שעשית, ופתאום שהוא התחיל לתת לזה מקום גם מהצד שלו אולי הרגשת פשוט עד כמה היית זקוקה למקום הזה. שיראו אותך. שיראו את מה שעברת. אז הגיע הבכי והדמעות שכ"כ חיכו למקום ולניראות הזו.

אז קודם כל מאוד טבעי ואנושי יקרה שתרגישי כך. באמת באמת. את בסדר גמור ומגיע לך חיבוק גדול והערכה כנה על כל מה שעשית! באמת כ"כ התאמצת מעל ומעבר רק כדי לשמח אותו!

ואחרי שנתת לעצמך רגע את ההבנה ואת הניראות,

שאלת מה אפשר ללמוד מזה גם,

אז לענ"ד אפשר לקחת את כל החלק של הפרשנות כאמור ולנסות לעבוד עליו.

כי הרי הפרצוף שבעלך עשה, הזה המבואס, כאן בעצם התחילה אצלך הפרשנות.

את פירשת שאם בעלי עם פרצוף מבואס = הוא מאשים אותי בעומס, הוא לא מעריך, הוא בעצם מבואס *עליי*

אבל יקרה זה לא מה שהוא אמר או הרגיש!

הוא היה מבואס *בגלל כל הכלים והבלאגן עצמו!* 

*בגלל שהוא חיכה לשבת וללמוד ועוד אחרי שהוא ויתר על הלימוד קודם*

על *זה* הוא היה מבואס!

הוא לא האשים אותך חלילה, לא התעלם מכל המאמץ שעשית - אלא פשוט באותו רגע של פרצוף הביע באסה, באסה מהמצב.

מותר לו להיות מבואס מערימות הכלים והבלאגן. הכל הכל בסדר.

מותר לך להיות מותשת מכל העבודה הקשה ולרצות ניראות עליה. הכל בסדר.

מותר לכם!

אתם בני אדם ובסדר גמור, לגיטימי ואפילו בריא להביע רגשות!

אז איזה יופי שבעלך מחובר לעצמו (וגם את כמובן) ומצליח להביע את הבאסה כאשר הוא מבואס, שהוא לא כולא בפנים רגשות, שהוא לא אדיש לרגשות שלו. יש בזה ברכה מאוד גדולה!

ויכול להיות שאת באופייך מאוד עמוקה ורגישה עד לדקויות, וכמובן שגם בזכות התכונה הזו את מצליחה להיות רגישה לכל הסובבים אותך והעולם כולו נתרם מהתכונה היקרה הזו שלך! 

אבל חשוב לזכור שלכל תכונה יש שני קצוות - והקצה השני של הרגישות יכולה להיות להרגיש לדקויות אפילו עד לרמת הפרצוף והאם היה כך או כך

וזה בסדר גמור שאת כזו! ואנו חלילה לא רוצים לוותר על הרגישות היקרה הזו שלך!!!

אלא רק לנתב ולכוון אותה בצורה יותר מקדמת גם כאשר היא בקצה השני שלה.

למשל כאן, לא לפרש ישר שהפרצוף מבואס עלייך ומאשים אותך, אלא רק לומר

יש לבעלי פרצוף מבואס = הוא באמת מבואס מכל הבלאגן ורק מביע רגש אנושי של באסה כי הוא רוצה ללמוד. זה הכל.

כמו שגם לך מותר לעשות פרצוף מבואס כאשר את עובדת קשה ורק מחכה לשבת על הפורום או לראות איזו סדרה נחמדה אבל הבלגן הולך ומערים עוד ועוד ועוד...

ומכאן גם עבודה על כל שאר הפרשנויות

למשל שהוא רק פייס אותי כדי לסמן וי ולא באמת אכפת לו - לשנות ל: בטח שאכפת לו!

הרי הוא עזב הכל וגם ויתר על הלימוד כדי לעזור לי!

הרי הוא ניסה וחיבק אותי ואמר לי שהוא מעריך!

הרי הוא אח"כ אמר לי שהוא *באמת* מעריך ולא מבין למה אני בוכה

הרי הוא באמת באמת לא התכוון לפגוע

ובאמת באמת עשה כל כך הרבה

הוא *לא* מאשים אותך

הוא *לא* מבואס עלייך

הוא *לא* לא מעריך אותך

מה הוא כן?

מבואס. מהררי הכלים. הבלגן. מהזמן שעובר והבלגן שחוגג והלימוד שהולך ומתרחק ממנו.

זה הכל.

הוא מבין שהוא רוצה ללמוד אבל את יקרה לו, אז הוא עוזר לך להתמודד עם העומס והבלגן.

הוא מוותר על הלימוד אחרי הצהריים כדי לעזור לך, לא רק במטבח, אלא גם בעוד דברים שהיה צריך

הוא מנסה לפייס אותך, מחבק אותך ואמר לך "אני מאוד מעריך את כל מה שעשית, תודה רבה"

אז הוא -

מצידו עושה כל מה שהוא יכול כדי לשמח אותך ולהראות לך שאכפת לו ממך.

ומתוסכל שבסוף הוא מרגיש שהוא רק מעציב אותך חלילה יותר

וממש נמצא ב"אין מוצא" כזה שהוא לא יודע מה הוא עוד יכול לעשות, שהרי עשה הכל? עזר, ויתר על הלימוד, חיבק, אמר, אמר שוב, אבל בהרגשה ש-כל מה שאני עושה לא משנה מה לא יעזור, אז מה לעשות? אבל גם אם לא אעשה כלום זה לא טוב, אז אני באין מוצא! אין כניסה. לא מכאן ולא מכאן. ואני כ"כ כ"כ רוצה ומחפש את הכניסה! את הכניסה לאושר של אשתי! שמישהו יראה לי איפה היא כי אני באין כניסה שוב ושוב ושוב וכל מה שאני מנסה לא מצליח!

ואת -

מצידך טרחת הרבה כדי בכלל לשמח אותו כי זה חשוב לו ואת רק רוצה הכרה במאמץ שעשית וניראות לכל זה. זה הכל.

רק שהפרשנות ועוד פרשנות לדברים טבעיים ואנושיים מנפחת ומצטערת אותך כ"כ עד שאתם נכנסים ללופ הזה בלית ברירה ובעצם כל אחד מרגיש מתוסכל.

והכל לגמרי בסדר יקרה!

אתם נפלאים ורק רוצים לעזור לשני וזה מקסים!

לכולנו יש אינסוף רגעים כאלה שאנו יכולים ללמוד מהם

וכאן זה רגע כזה

ללמוד בדיוק כמו שכתבת בחוכמתך להבא -

קודם כל להבין את עצמנו

מה הרגשנו שם?

מה היינו צריכים שם הכי הרבה ולא התממש?

איזה עוד צרכים היו לנו שם?

ואח"כ להבין את הצד השני -

מה הוא הרגיש שם?

מה הוא היה צריך שם?

מה עוד?

ועל גבי ההבנה העמוקה הזו לתת אחד לשני ניראות ולענות על הצרכים בצורה שטובה ומתאימה לכם.

להבין את האנושיות שלנו. לומר לפרשנות שאם כבר היא מפרשת אז שתפרש לטובה ולא לרעה כי זה לא פייר שהיא מפרשת לרעה בלי לשאול את הצד השני עצמו למה התכוון,

לעבור לתקשורת מקדמת שמציעה לשים סימני שאלה ולשאול את השני בשקיפות בדיוק למה הוא התכוון ולשים את הפרשנות בצד.

להבין שמותר לנו להביע רגשות שליליים כמו תיכסול או באסה, זה אנושי ובסדר גמור וממש לא אומר שאנחנו מבואסים אחד מהשני אלא רק מהסיטואציה עצמה כרגע.

לנסות לראות את כל המאמץ של השני

ולבקש בצורה בהירה את הצרכים שלנו מהשני

וכך צעד צעד להמשיך ולבנות עוד קומה ועוד קומה בזוגיות שלנו.

המון ברכה והצלחה יקרה

ושבת שלום ומבורך

נתת לה שעת יעוץ זוגי בחינם😉

כתבת ממש נכון ויפה.

בכיתי כשקראתי אותך, את כל כך מדוייקת. תודה לך על הכל❤️

ותודה על ההשקעה לכתוב לי כל כך באריכות בשעה כזו. זה באמת חסד ברמה גבוהה. תודה שאת פה!

אבל גם להבין שלא בטוח הוא יודע איך לפתור את זה ולא בטוח שזה שלו בכלל.

בעיני אפשר להגיד שאת מעריכה שהוא התנצל

אבל בלב את לא מרגישה קרובה שוב

וזה לא מאשים אותו זה פשוט עובדה

צריך התבוננות להבין למה, אולי מה שיושב עליך זה לא בדיוק זה שהוא לא הביע הערכה אלא משהו אחר יותר עמוק שפתאום צף?

אולי סתם לא טוב לך כי את עייפה ומותשת או רעבה?

אולי זקוקה למשהו אחר?

ואין שום הוכחה שזה פוגע בעובר.

ואם את אפילו לא בטוחה בהריון וודאי שהייתי עושה.

אני בכל אופו עשיתי ככה, ואם המכון היה נותן לעשות בהריון הייתי עושה

ככה בטוח לא הריון

א. סיכונ נמוך שאת אכן בהריון

ב. סיכוי נמוך שאם את אכן בהריון הוא ייפגע 

ממה שאני הבנתי הסיבה המרכזית להמנע היא בגלל השינויים ההורמונליים שגם ככה מגבירים צמיחה וכו

וגם כסתח

אין סיכון מיוחד להריון בגלל הלייזר הוא פועל בשכבות שקרובות לעור לא מעבר

אולי אולי יש מה לחשוש במפשעות אבל לדעתי גם שם זה רחוק...

בהנקה יש בעיה עם המשחה לאלחוש 

יש למציצה / ללעיסה ואז הוא טעים.

ויש פשוט יותר שאפשר למצוץ או לבלוע. הוא מר מאוד.

עושה פלאים.

וכמובן הרבה תה חם, ג'ינג'ר, דבש וכו'

של nשיעול

מעולות!!  ומותר בהריון

אותי זה ממש הציל כי בערך הכל אסור חוצמזה..כל הקולדים למיניהם ..

לי זה ממש עזר וגם לשיעולים...

ואצל כל אחת הגוף עובד אחרת

בגיל 46, זאת היתה הפתעה בשבילם, קראו לה הודיה 

פעוט בכלל. לי לפחות.

אבל אני מסכימה איתך שזה לגמרי שווה את זה וזה עניין של סדר עדיפויות בחיים.

אמא שלי וחמותי הרו וילדו פעמיים אחרי גיל 40. ומכירה עוד לא מעט כאלה.

אם את דואגת, אולי תלכי לבדוק מה הרזרבה השחלתית שלך?

גם אני 40 וצריכה ללדת עוד מעט בע"ה

מכירה מישהי שנכנסה להריון ראשון בגיל 43, במקרה או בטעות, תלוי איך מסתכלים על זה....

בכל אופן, הגוף לא צעיר ולא הייתי ממליצה להקפיא עוברים בשביל ה"ביטוח" הזה. אם קורה קורה ובהחלט עדין יכול לקרות. אבל ההריון קשה, הגוף לא צעיר ולא חושבת שנכון להקפיא עוברים אם סה"כ יש ילדים כבר ולא בטוח אם בכלל תשתמשו בעוברים...

למעשה, לדעתי רוב הנשים ה"מבוגרות" שאני מכירה ילדו את הילד האחרון סביב גיל 40 או אחריו.

לא חושבת שיש יותר מדי מה להתכונן חוץ מלהתפלל להכנס בקלות להריון בריא ותקין (:

אבל זה לא היה לידה ראשונה.

מה את רוצה לשמוע?

כתבת שהילדים צריכים אותך.

כולנו משפחות עם ילדים.  ובאופן טבעי משלבים עבודה, משרה, עם גידול ילדים וחיי משפחה.  

והוא גם נע בין רצון לאקשן וריגושים לבין תקופות של דאון

אבל גמני לפעמים ככה ואני לא מאובחנת, לעומתו

מה שכן, אני חושבת שאם בתור התחלה תחליטי להניח את הטלפון בצד, זה יפתח לך משהו אחר

לא מזמן ראיתי והעליתי גם פה מחקר, שזה שיש טלפון לידינו (בלי להשתמש אפילו) הראה פעילות מוחית שתואמת קשב וריכוז. כשמשתמשים בו, קל וחומר

אני שמתי לב לזה גם על עצמי. ועשיתי על עצמי גם ניסוי של חודש בלי גלישה, והיה לי וואו. מדד האושר והעשייה שלי והנוכחות שלי בחיים שלי עלה פלאים (חייבת לחזור לזה)

וגם, כשאני מנהלת לוז מסודר, אני על גל של מימוש וסיפוק. כשאני ׳סתם׳ נשארת בבית ונמרחת, אני מרגישה שאני נרקבת ולא ממומשת. עבודות הבית לא מרגשות אותי ואני עושה כי צריך. ולכן, אני דואגת לקום בבוקר, להתאפר, להתארגן, ולצאת לעבודה. זה עונה על הצורך החברתי שלי, יש לי עשייה שאני אוהבת, יש לי סיבה לצאת מהבית, והילדים בסוף מסתדרים וזה עדיף מלהיות כבויה בבית

אבל גם אם אני חוסמת אותו ומרחיקה אותו ממני, זה לא מוביל לעשיה אלא לשינה..ניסיתי את זה. 

ובקשר לעבודות בית, אני עושה כי צריך ואני אלופה בלהספיק הרבה במעט זמן. אבל כשיש לי זמן פנוי כמו יומיים ברצץ שאני לא עובדת אני לא עושה אפילו את המינימום.. כאילו תמיד הרגשה שלא נורא יש לי את המשך היום/מחר להספיק.

אני די מוזנחת מבחינה חיצונית לצערי, כלומר לא משהו נורא, אבל לא יודעת להתאפר, לא יודעת להתלבש יפה, זה מעייף אותי להחליט מה ללבוש אז לובשת שוב את אותם בגדים.

אני כן עובדת אבל זה סוג כזה של עבודה שקשה עד בלתי אפשרי לעבוד במשרה מלאה

פשוט קונה כמה מאותו סוג ( אפילו כמה מאותו צבע) וזהו

ומבינה לגבי הבית, גמני נמרחת פה בבית וכשאני עובדת אני מספיקה יותר

היתי שוקלת עבודה באחוז משרה יותר גבוה כדי שתוכלי להניע את עצמך. אני רואה את זה ככה: כשאני בעשייה מהבוקר, מחוץ לבית, לרוב אני באנרגיות גבוהות כל היום ויותר מניעה את עצמי מקוצר הזמן

ואחרי שקראתי מה שכתבת למטה - הייתי בודקת דכאון ומטפלת. זה יכול ממש להרים אותך למקום אחר

באיתור ופתרוו בעיות, נשמע שאת יודעת שיש לך כוחות ואת רוצה מוכנה לממש אותם וצריכה פשוט את הדחיפה הזו החוצה - להרבה אנשים מאוד מוכשרים שיכולים לעשות המוןןן דברים יש להם בדיוק את החסימה הזו, הקפיצה לפעולה. בעזרת השם שתקפצי למעגל העשייה תעשי ככ הרבה טוב שחבל לעכב את זה בלחטט בתוך עצמך ולמצוא את הבעיה.

פשוט - לעשות. עם כל כמה שזה לא פשוט. אם את מכירה את עצמך ויודעת שאת צריכה את הדחיפה החיצונית אז קדימה, זו יכולה להיות אפילו חברה טובה עם אופי יותר מסודר ממך שתעזור לך- ויכול להיות מישהי מקצועית שזה יהיה התפקיד שלה..

לא מצליחה.. 

לפעמים הקושי הוא להכיל תהליך, או בכלל להתחיל תהליך של הגשמת דברים.

תשאלי את עצמך אם שום דבר לא היה מפריע לך והכל היה הולך חלק והייתי ממשת את x y z איך היית מרגישה?

כי אם בעניין הוא רק ההנעה לפעולה יש הרבה דרכים שאת יכולה להיעזר בהם ולהתקדם.

בנאדם בסופו של דבר מחפש להגשים את השליחות והייעוד שלו, אין ריגוש גדול מזה, הפרעת קשב או תקראי לזה אנרגיות שעולות על הכלים יכולות בהחלט לייצר תסכול אבל הם גם מסמלות משהו בקשר לייעוד.

באופן אישי, מה שמניע אותי לפעולה (אצלי הקושי גם כן בניהול זמן ודחיינות, וטבע פשוט לא הישגי) בשורה התחתונה זה ההבנה שיש לי שליחות והשם רוצה ממני התקדמות ומימוש של אותה השליחות. אם אני אשאר רק במעגל של אני צריכה לספק את הצורך של עצמי בריגוש- אז אני אנסה לצמצם את הריגושים שלי לשוקולד וגלידה שלא דורשים מאמץ יתר.

גם לך בוודאות יש שליחות אולי אם תאתרי אותה ותראי לאן הכוחות הגדולים שנשמע שיש לך מובילים משהו בך ירגע מעצמו. 

את כתבת שאת עובדת ומצד שני כתבת שאת משתעממת בבית.

אולי שווה להעלות אחוזי משרה או לעבור לעבודה יותר אינטנסיבית או להתנדב בשעות הבוקר, משהו שימלא לך את הזמן ויוסיף עניין 

זאת עבודה שוחקת בטירוף וכמעט אין מי שעובד שם משרהר מלאה.

התנדבות לא מצאתי משהו שמספיק מעניין אותי ומושך אותי, אין לי שום תחומי עניין שיכולים למלא לי את הזמן

חוג אומנות/ציור/צילום או משהו אחר שמעניין אותך.

אולי חוג ספורט/פילאטיס וכזה.

יש מקומות שיכול להיות ממש קבוצה שיתן לך גם מענה חברתי.

אולי התנדבות יעשה לך טוב?

הנסיונות שניסיתי לא הצליחו אז מרגישה שבשביל מה להתאמץ..

אין לי תחביב שאשמח לפתח אותו

סתם, אומרת על עצמי.. התחלתי פילאטיס שהיה ממש רחוק ממני, והתמכרתי;) סתם, עם הזמן נהיה לי חשוב, אפילו לא בקטע חברתי, עצם הלעשות משהו, לזוז עשה לי טוב.

בהצלחה ממש! הלוואי שתמצאי משהו שיעשה לך טוב!

ממש מבינה אותך...

יש לי מקצוע

יש לי משפחה (ב"ה אלף פעם)

אבל.. השגרה קשה לי. היא מבורכת אבל קשה.

מטפלות למיניהם לא עזרו.

אצלי יש בוודאות חרדות (אגב גם איכשהו קשור להפרעת קשב- אבל אני לא מומחית ולא אובחנתי)

ואני יודעת להגיד שהרבה מהמחשבות האלה מקורן בחרדה.

נשארו המחשבות שקשורות לחוסר מימוש עצמי.

עם הזמן אני מנסה לפענח מה אני יכולה לעשות כדי לתת לעצמי מענה נכון. אני חושבת שאנחנו כל הזמן מתפתחות..

עוד אני חושבת שאת לא צריכה דמות שתעודד אותך. אני מבינה מבין השורות שאמא מאוד הייתה דומיננטית בחיים שלך ולהשתחרר מזה כנראה מכיל קושי (סופר מבינה אותך, גם לי יש דמות דומיננטית בחיים ואני מקווה שאני לא פוגעת בך או נוגעת בנקודה רגישה) אבל אני באמת חושבת שאת צריכה לעמוד בזכות עצמך ולהתחיל לאסוף הצלחות קטנות שיגדלו ויגדלו... עד שתוכלי לעמוד את מאחורי ההצלחה.

ושוב אני חושבת שרובנו, אמהות בשלב זה של החיים מתמודדות עם תחושות כאלה. אז את ממש לא לבד...

מקווה שכתבתי ברור.  המון הצלחה!! 

הרבה שנים היה בי כעס על אמא שלי שלקחה לי את הבחירה וסוג של הכריחה אותי לפעול..

אבל ככל שהשנים עוברות וכשחוויתי תקופות ארוכות של חוסר מעש שבאמת הכניסו אותי לדיכאון וחרדות, אני רק מעריכה אותה יותר ויותר. היא הצילה אותי מלצלול לתהומות הדיכאון כפשוטו.

רגע לפני שהגעתי לפסקה שכתבת שזה נראה לך קשור להפרעות קשב

עמדתי להגיב לך שזה נשמע קלאסי הפרעת קשב ואם את מאובחנת במשהו כזה...

הייתי מתחילה עם רשימת פרויקטים לכש..

וגם עם קבלה של זה שלפעמים שוקעים....

בגילי המופלג אתחיל טיפול תרופתי? אני כבר איבחנתי את עצמי 

רי גם לטיפול תופעות לוואי וזה לא כזה פשוט.

לפעמים חושבת שאולי אני צריכה דווקא איזה ציפרלקס או משהו כזה שיקליל לי את כל המחשבות.

רשימות יש לי לרוב לצעיר לא התחילו להגיע לכדי מימוש

אפשר גם ריפוי בעיסוק מותאם ללימוד אסטרטגיות ניהוליות מתאימות.

ועוד..

אבל קודם להכיר בזה שזה העניין(אם זה העניין)

הפרעת קשב והתחילו ריטלין?

את יכולה לנסות לקחת יש לזה השפעה מיידית, ואפשר לעצור מידי, זה לא ממכר.

הקטע הזה שאת מתקשה להתחיל משימה וכאילו ''עצלנית'', זה מאוד מתאים להפרעת קשב. 

ועם זאת, יש את השלב שמתבגרים בו וכבר אי אפשר יותר להישען על אמא.

אבל אם את יודעת לזהות מה המענה שאמא נתנה לך

(ונשמע שאת לגמרי יודעת)

אולי אפשר להיעזר בטכנולוגיה כזאת שתעזור לך

אולי סירי, או מערכת לניהול משימות, או מערכת בינה מלאכותית שתדע לתרגם את מה שחשוב לך לתוכנית עבודה או משהו שמשלב בינהם

כמו כשתבתי בתגובה אחרת בלעדיה הייתי טובעת.. אני לא מצליחה להביא את עצמי פיזית לפעולה אז לא חושבת שטכנמולוגיה תעזור לי זה..

אני צריכה את הדרייב, את הריגוש ואני לא מצליחה להגיע אליו לבד, לקבוע לעצמי מטרות ולהשיג אותן זה פשוט לא מספק אותי

הגיעו מאמא שלך או מהפעולות?

אם מהפעולות, אולי פרויקט בסגנון איש הלגו שמתנדב עם ילדים חולים?

אם את אוהבת אפיה נגיד אז אפשר לרכוש ערכות אפיה ואז לעשות כמו חוג לילדים מאושפזים. ולהכין איתם את הערכה.

כדי לשמור על ריגוש זה צריך להיות מפגש חד פעמי במקומות מחלפים עם ילדים שמתחלפים. למשל לעבור בין בתי חולים ובין מחלקות שונות של ילדים

ואז עד שאת מסיימת סבב, הילדים המאושפזים מתחלפים.

אולי יש כלים רב פעמיים שאפשר לרכוש אותם פעם אחת, ורק הציוד המתכלה לרכוש בנפרד דרך סיוע של עמותות או משהו כזה.

הזכרת כמה פעמים שפיזית קשה לך להניע את עצמך לפעולה, וזהו תפקוד ניהולי שמאוד מאפיין הפרעת קשב.

למה לא טיפול תרופתי? יש גם זקנים ממש שמתחילים לקחת. זה בכלל לא רק משהו לילדים שצריכים ללמוד בבית ספר. אני מכירה (חברות מכרים ומשפחה) שלוקחים והתחילו אחרי גיל 30.. ומאוד אוהבים את זה. זה עוזר להם להיות יותר מפוקחים ופחות עייפים. (גם הזכרת את זה שאת יכולה לישון הרבה, ובטח זה נורמלי אם הראש שלך מתאמץ לבצע פעולות פשוטות, זה מאוד מעייף).

גם כדאי לדעת שמבוגרים עם הפרעת קשב, במיוחד אלו שלא טופלו בילדות, יש נטייה גבוהה לפתח דיכאון או חרדה, וזה נתון מבוסס מחקרית.

המלצה שלי, תתחילי אצל פסיכיאטר לאבחון קשב. משם לדעתי תקבלי יותר כיוון מה יעזור לך.

חותמת, מי שחיה עם הפרעת קשב בסביבה המשפחתית..

מרגישה כאילו אני כתבתי את זה...

חוץ מהחלק שאת עובדת ומרוצה ואם לא אמא שלך... אז לא היית גם עובדת..

אותי אף אחד לא דחף לכלום. תמיד הייתי עלה תלוש. בעלי הוא הפסיכולוג שלי ואהבת חיי....הוא מאמין בי ומנסה לעזור לי למצוא את היעוד שלי

כרגע אני תקועה בלי עבודה .

עברתי מעבודה לעבודה. יש לי תואר ראשון שגם אותו מרחתי ואני לא רוצה לעסוק בתחום ..

וכמוך בדיוק מרגישה שצריכה לעבוד באיזה פרוייקט מטורף.

ויש לי איי ויש לי דאון. וחרדות שבאות בתקופות וחוסר טאקט גם.

קיצר אני מחכה למצוא את עצמי כמוך בעולם. יש לי חברה שדומה לי ואמרה שלוקחת ריטלין והחיים השתנו לה מקצה לקצה.. צריך כמובן מינון מתאים. אז אולי שווה לבדוק משהו תרופתי...

מעניין אותי במה את עובדת שהוא מלא באקשן כי זה מה שאני מחפשת גם בחיים..

שה' יעזור לנו. אני מילדות סובלת מזה. ואמא שלי תמיד אמרה שהכל בראש ואין לי בעיות.

אבל אני בטוחה שכן. כבר 2 פסיכולוגים אמרו לי שיש לי לדעתם add..

נוירולוג?

ואין לי כח לזה...

האם קשב הוא הסימפטום או האבחנה.

יש לא מעט פעמים שהפרעות קשב הם רק סמפטום לעומס רגשי.

לא ברור לי למה לקבוע ישר שזה הפרעות קשב וישר לרוץ לנוירולוג וטיפול תרופתי.

כי עולה ממה שכתבת הרבה עומס רגשי, הרבה תחושות קשות שמלוות את מכלול החיים שלך

ואני לפחות לא בטוחה מה קדם למה.

אולי כדאי גם תרופות, אבל בכל מקרה יש גם פן התנהגותי. נשמע ממך שאם יהיה שינוי במה שאת פרקטית עושה את תהיי מרוצה יותר. וזה קשה מאוד לעשות שינוי כזה לבד, ומאמנת יכולה לעזור לך עם זה…

להחליט איתך על צעדים קטנים, להתקדם לאט לאט, משהו מאוד פרקטי, פחות רגשי…

וכמובן אם אכן יש גם דיכאון בסיפור אז לא לוותר על טיפול בו. אצל אנשי מקצוע עם הסמכות מתאימות. 

HSP -high sensitive people מתייחסת למבנה אישיות של אנשים בעלי רגישות גבוהה יותר בהשוואה לנורמה.

המתמודדים עם HSP מרגישים מוצפים לעתים תכופות, בין אם מגירויים חיצוניים ובין אם מפנימיים.

יש שאלון באינטרנט וגם ספר "אדם רגיש מאוד".

יש אפילו כאן בפורום קבוצה לאנשים רגישים מאוד. (גם אם שם).

יכול להיות שזה לא קשב ולא חרדה, זה פשוט מבנה אישיות שלך.

ועמישהי כתבה "כולנו מגדלות ילדים ועובדות ונמצאות בעומס ומתפקדות". אז לא, לא לכולם זה מתאים קצב כזה של החיים.

לא כי משהו לא בסדר בך. פשוט יש לך מבנה אישיות אחר (אגב לרגישות יתר יש גם הרבה יתרונות)

ודבר אחרון. אולי חוסר עשויה נובע גם מפרפקציוניזם? כל עוד אני לא עושה את זה מושלם, אני מעדיפה לא לעשות בכלל. כשמפנימים את זה שזה לא ככה, אז בצעדים קטנים אפשר לעשות דברים גדולים.

מלא מלא מלא מזל טוב כפול!!

שתהיה תקופה כמה שיותר רגועה בפגיה. וששתיהן יצאו בקרוב בריאות ובטוב!

מלא חיבוקים. אמא לביאה שאת. 

גיבורה! התאוששות קלה וכל הנחת והבריאות בעולם!

משתפת שאני מכירה תינוק שנולד בשבוע 28, והוא בריא וחכם ומפותח, ב"ה. בעז"ה גם הבנות שלך יתחזקו ויגדלו ויתפתחו!

בריאות, נחת ושמחה לך ולהן ולכל המשפחה!

בטח לא קל לשמוע מזל טוב כשזה לא מה שרצית ותכננת,

מקווה שהבנות בסדר ושתגדלי אותן יחד עם הגדולה בנחת ובשמחה!

הרבה אושר!

יש גם הקלה בלהיות אחרי...

ב"ה הגעת לשבוע יחסית מתקדם, והמתוקות שלך יצליחו להתאושש ולצאת מבית החולים בריאות ושלמות בע"ה.

מתפללת עליכן שתעברו את התקופה הזו בבריאות ובשלום, במהרה ובלי משקעים!

בטח יש לך הצפה של כל-כך הרבה רגשות ותחושות - חיבוק על הכל 💓

התאוששות קלה ומלא נחת

שיגדלו ויתחזקו מהר בעז"ה

מלא בריאות אושר ונחת😍

מאחלת לכם שתעברו את תקופת הפגיה בקלות ובשלווה , החלמה מהירה וקחי כל עזרה שמציעים לך , תהני מהמתוקות!!  

שתזכו לשליחים טובים בכל צעד במסלול הזה

בריאות, נחת, החלמה טובה והרבה טוב ושמחה!!

חיבוק גדול והמון המון כח למסע הזה🧡🧡

וחיבוק לאמא הגיבורה שאת!

התאוששות קלה והרבה בריאות לתאומות!!

שבוע 32 זה מכובד ממש 😘

תמשיכי לעדכן אותנו בהתפתחות שלהן ובעליה במשקל בעזרת ה' ❤️❤️

תגדלי אותן בנחת ושה' יתן לך המון כח לתקופה הזאת!

בבריאות ואהבה.

התאוששות קלה ומהירה

ושבעז"ה יגדלו בבריאות וישתחררו מהר מהפגייה.

קודם כל מזל טוב כפול ומכופל!

שתהיה התאוששות טובה לשלושתיכןו הסתגלות קלה ובריאה לעולם.

ושהן יגדלו בבריאות ולא יורגש התאריך המוקדם בו הן נולדו❤️

איך את מרגישה?

ואיך הקטנטנות?

והרבה כוחות לתקופת הפגייה.

התאוששות קלה ומהירה מהלידה❤️

שתהיה התאוששות קלה לך ולקטנות!

הרבה נחת!

מרגש לשמוע ובע"ה שיהיה המון המון סיעתא דשמיא והתאוששות מהירה! וקלה!!

מתרגשות ומתפלללות איתך!

מאחלת בריאות לך ולבנות

והמון כח ושמחה

זוכרת אותך. תאומות??? איזה יופי ב"ה הטוב כי לא תמו חסדיך!!!

תגדלו אותן בנחת ושמחה 🩷

רכבת עם מסילה

בובה ואביזרים

כדורגל

מאוד מאוד אוהב פליימוביל

בעיקר של אמבולנס או אוטובןס

אבל לאחרונה הןא לא משחק בכלל בכלי תחבורה רק באנשים

מעמיד אותם בשורה, מוליך אותם, עןשה להם ריקוד😅

אצל ההורים שלי יש גינת שעשועים הוא עףףף על זה

אולי אפילו מחו''ל.

אצלינו זה בשימוש רציף יותר מ 15 שנה....🙈🙈

אגב יש עכשיו במשנת יוסף תחנת חלל

י שאת הבית הבסיסי שהוא הכי מתשלם

מלא חלקים בדיוק מה שצריך

מתאים גם לבנים וגם לבנות

ומלא דמויות

עוד פליימוביל שהכי נשמר ומשחקים בו כבר  עשור אצלינו- אוטובוס הסעה לבית ספר

צהוב כהז

הוא עמיד ולא איהז משהו מתפרק למלא חלקים כמו הערכות החדשות שלהם

יש בו כמה דמויות והם פשוט כל כך אוהבים להושיב בו אנשים או חיות ולהסיע זה מצטרף תמיד לכל הערכות האחרות

באמת ההכי שימושי לכולםםם

לבנים ממליצה פשוט כבאית משטרה אמבולנס טרקטור וכזה- כי הם ממש אוהבים

ואפשר ב50שח להזמין ערכת של 10 דמויות פליימוביל מאמיגו הז ממש נחמד

עוד פליימוביל נחמד שאהבו פה- חוות סוסים,-

היתה לי גם חנות חיות חמודי  עם ארנבים ואוגרים וכלבים וחתולים וכו אבל זה חלקים קטנטנים אז רק אם מתאים

לא ממליצה על גן שעשועים - הכלללל מתפרק בשניות לא יעיל בכלל

וגם הבית ספר לא היה עמיד