שזה לא נעים לך

שזה עושה לך אווירה לא נעימה

ושלפעמים היית מעדיפה שהוא לא יהיה כי יותר נעים. פשוט ככה.

לא הייתי הולכת סחור סחור כדי למצוא את המילים. דברי מה שאת מרגישה מלב אל לב.

קשה לחיות בבית שיש בו ביקורת באופן תדיר.זה רעיל, זה מעכיר את האווירה, הכעס מכבה כל קלילות והנעה שמחה בבית.

את כל זה ?

תגידי לו מה את חושבת על כל המהלכים שלו

זה לא אמור לגרום למריבה, אפשר לעשות דיון

אם הוא לא משתנה את גם יכולה לתת תחושה לילדים שהכל בסדר להחמיא להן יותר , וגם בלי קשר אליו 

רוב האנשים אינם משתנים

בגלל הערות של בת הזוג וגם אלה שעושים שינויים אלה שינויים מינוריים

לכן חבל לבזבז אנרגיות חיוביות או שליליות לנסות להשפיע על בן הזוג

מה שכן השפיע אצלי זה דווקא התעלמות מבעיות תקשורת (אחרות)

כשאין אישו סביב העניין הוא יותר פנוי לראות את התקשורת שלי עם הילדים, שגורמת להם לשתף יותר פעולה ולפעמים הוא מתקשר אלי שאני אפתור פלונטר עם הקטן בשיחה טלפונית (שהוא לא הצליח לפתור) או משתמש בטכניקות תקשורת טובות יותר עם הגדולים.

שאת משכיבה ומנהלת עניינים והוא נגיד יקרא איתם שמע כשיהיו מוכנים . או יתקלח בזמן שהם מסדרים.

אבל בכנות אם כל מה שתיארת זה באותו ערב , אחד אחרי שני , זה באמת קצת מעצבן. לא כולם יכולים להעביר ערב תוך כדי בכי או ויכוחים על שטויות . אז אחר כך הוא רוצה שהם כבר ילכו לישון כי לא נעים לו. 

נשמע שאולי זה נובע מחוסר היכרות עם דרכי חשיבה של ילדים/שיטות חינוכיות מכילות

מסבירה: 

בנטיה הטבעית שלי כשרוצה שמשהו יקרה, אני גם אסתכל למה לא עושים אותו, ושיעשה כאן ומייד.

עם הילדים - לאט לאט למדתי (ועוד לומדת) שהמטרה היא לא הדבר עצמו שיקרה אלא שהם יתרגלו לעשות, שהם יעברו את התהליך, את הבחירה, את הדיון, את העשיה. ללמוד לראות בדרך את המטרה ולא את השלמת המשימה כעיקר.

אני חושבת שאנחו בתור אמהות הרבה פעמים נוטות ללמוד את הדברים האלו באופן טבעי, ושומעות שיעורים וקורסים על חינוך וכו וכו

וגברים - יש כאלו שבעניין, ויש כאלו שפחות.

אני הייתי משתדלת לתמצת לבעלי מה שקראתי/למדתי, ואז זה גם היה נכנס לו למודעות וזה נהיה עבודה חינוכית של שנינו ול הילדים. עדיין מתנהלים מולם בצורה שונה, אבל לפני כן הוא לא הכיר בכלל..

יכול להיות שגם אצלך זה יכול להועיל? לא לדבר איתו על מה שכתבת אלא להתחיל לשתף אותו בדברים שקראת/למדת? אתה יודע, קראתי היום משהו מעניין על משימתיות וחינוך והנעה לפעולה אצל ילדים, מה אתה חושב על זה? / לשמוע פודקאסטים/שיעורים ביחד/להרשם לקורס כלשהו ביחד..

ואז את נותנת לו כלים להתנהל איתם בצורה שונה, ולא מדברת איתו על איך הוא הגיב פה ואיך הוא הגיב שם..

ואשרייך! שאת רואה את הטוב שבו ומעריכה אותו ושחשוב לו לשנות דברים

זה ממש חכמת נשים בנתה ביתה

לא רואה כל כך מה הבעיה במה שהוא מעיר.

להפך הוא שומר על כבודך לפני הילדים.

נראה לי שמה שמרגיז אותך יושב על דברים אחרים ביניכם... לא רואה בעיה בזה שמעיר לילדים, תשחררי

זה מאוד חשוב שילדים רוצים שאבא יהיה מרוצה.

האם יש להם מספיק זמנים של כיף ביחד? אני חושבת שזה איפה שכדאי לך להשקיע שיצאו ביחד ישתוללו יחד יעשו חוויות ביחד.

מותר שיהיו לו דברים שיותר חשובים לו מאשר לך ומותר לו להגיב אחרת אבל את רוצה לוודא שיש מספיק כיף וחוויות טובות

אשמח לשמוע ממך איך את נוהגת.

שלושת התגובות שהבאת כדוגמא הן בדיוק הצורה שהייתי מגיבה. אולי לא כשאני במיטבי, אבל בצורה יומיומית שוטפת.

1. ילדה שמגזימה בבכי: צריכה להבין שזה לא נעים לאחרים. לא חייבים להכיל כל בכי שלה

2. ילדים שדנים מי עושה מה: אם לא הייתי מעירה להם, היו פשוט מתווכחים לעד. יותר כיף להתווכח מאשר לעשות.

3. ילדה שלא קמה להתקלח: אם לא הייתי מעירה לה, פשוט היתה נשארת לעד על הספה.

ממש מסקרן אותי, איך היית מגיבה אחרת, ומה נראה לך שהיה התוצאות של זה.

בעצם: ממש אשמח אם תכתבי לי איך היית מגיבה, שאלמד.

תודה ששאלת זה עזר לי להבין שהתגובה של בעלי לא מאד קיצונית

אני אגיד לך איך הייתי מגיבה. בענייניות. בלי הכללות בלי עקיצות בלי נאומים.

1. הילדה שבוכה. הייתי מנסה להשיח את דעתה (אחרי שכבר אמרתי לה וואו איזה באסה..) או אומרת לה. אני אשמח שתנסי להפסיק עם הבכי בסלון זה לא נעים לנו. אבל רק אם זה בכי שנמשך מלא זמן לא 5 דק כמו שזה היה.

2. לגבי המטבח. לא מתערבת. זה היה ויכוח קליל של דקה שהיה נפתר כעבור דקה נוספת... אם היה מתארך מאד הייתי אומרת. חמודים להזדרז.. רוצים שאני אחלק את המשימות?

אבל בעיקרון ממש לא מתערבת. ילדים בעיני לא אוהבים להתווכח. כמו שאני לא אוהבת...

3. לא מעירה בשומצב אחרי דקה על דבר כזה. אני לא מצפה שהילדים שלי יהיו חיילים שיעמדו דום לכל הוראה. כשאני אומרת לבת שלי ללכת להתקלח אני מצפה שבדקות הקרובות היא תכנס למקלחת. ובכללי עצם הלחזור על כל הוראה מלא פעמים, לא עוזר בכלום.. רק גורם להם להרגיש שאין מה לציית גם כככה אני אגיד שוב ושוב.

אם עברו 10 דק והיא עדיין שם. אז אגיד הכי בענייניות. ממי בבקשה להכנס למקלחת. ואתקדם הלאה

בכללי בעיני ענייניות... לדבר בפשטות.

אתן עוד דוגמה שהיתה בערב ההוא

אכלנו פנקקים לארוחת ערב. והילדים אמרו אני קיבלתי את הכי קטנין באלי עוד וכולי.. תכלס קלאסי לילדים.

ובעלי: למה אתם מתלוננים על כל דבר תגידו תודה שיש פנקקים ולא לחם וחביתה. לא כיף להשקעע לכם כשאתה מתלוננים סתם. וכאילו כפרה שחרר. הם ילדים. גודל של פנקייק הכי מעסיק אותם....

אפשר לדבר איתו על זה גם בלי לריב. בצורה נעימה ומכבדת לדון על העניין ולנסות להגיע להחלטה משותפת מה עושים בפעם הבאה.

אלה גם לא תגובות שאני הייתי מגיבה אבל הן לא מאוד נוראיות, אני משתדלת לתת לבעלי גם מקום בחינוך הילדים ומבחינתי זה בסדר אם הוא מגיב אחרת ממני (כמובן, לא סותרים אחד את השני ולא מאפשרים דברים שלא מקובלים על השני אבל כן יש חופש תגובה לכל אחד כמו שמתאים לו).

אולי זה קורה כשהוא עייף?

כשאני רואה שבעלי מגיב בחוסר סבלנות לילדים ויודעת שזה כי הוא עייף, אני שואלת אותו אם רוצה ללכת לנוח קצת ואני אהיה איתם כדי שיהיה לו כח להיות איתם עוד מעט עם סבלנות

והאמת, אני לא בטוחה שאני כל כך מסכימה איתה.

בעיני הרבה יותר חשוב מהכל זה לכבד את הדעה של השני, אבל לכבד באמת. להציג כאילו יש חזית אחידה כשזה לא המצב זה לעשות משהו בניגוד לעצמיות שלי, זה למחוק את עצמי, לרצות או כל מיני מילים כאלו, וזה לא יותר בריא בעיני כמודל של זוגיות.

לי באופן אישי מרגיש הרבה יותר טבעי ומלמד להגיד לילד 'אני לא יכולה להרשות לך את זה כי אפילו שלי זה פחות מפריע אבא לא מסכים' ולהיפך וזה נותן כבוד אמיתי לרצון שלו וגם מודל שמראה שיש לנו גמישות ליישם משהו בניגוד לעקרונות של עצמנו כדי לכבד מישהו שאנחנו מעריכים. בשביל זה צריך להבין טוב את המניעים של בן הזוג ולדעת להסביר אותם, וזה כמובן צריך להגיע עם הרבה מחוות נוספות של כבוד והערכה לשני, כי אחרת הוא באמת יכול לצאת תמיד האיש הרע.

סתם פתחתי סוגריים מקוה שזה לא יעשה פה ניצלוש

איך הגעת למסקנה שזה להציג כאילו יש חזית אחידה?

אנחנו בהחלט יכולים לומר "כבר שאלת את אבא אז עושים מה שהוא אמר לך"

זה לא בהכרח שאני מסכימה אבל אם אבא אומר אז אני איתו.

ולהבין את המניעים של בן הזוג זה חשוב, ולפעמים אני גם אומרת לבעלי שאני לא הייתי מגיבה ככה/לא מסכימה את זה. אבל לא ליד הילדים.

קראתי כל מילה והחכמתי

בעיני זה לא נושא של "להגיד לו"

א. כי הוא לא פועל שלי

ב. כי זה מגיע ממקום פנימי. זה אינסטינקט.

זה לא מתוך מחשבה שכך נכון

אני כמובן מדברת איתו עח זה.

לוקחת איתי את תורת המראות. אם מפריע לי שהוא חופר ומעיר להם כנראה אני גם מעירה וחופרת למישו. והזדמנות לתקן את עצמי

בדיוק ראיתי פרסום של מישהו על זה, בדיוק בנושאים האלו של חינוך ילדים...

תכלס זה מאוד פרקטי ולא עכשיו איזה טיפול עומק, שגם יכול לעזור... 

זה לשקף לו את התחושות שזה מעלה בך

זה לא כהוראה או ציווי, זה מגיע ממקום אחר פנימי, שסומך עליו שהוא לא רוצה לצער אותך ולכן השיקוף של התחושות, וגם הדרך שבה זה נאמר היא אחרת

גם אם זה אינסטינקט, זה לא אומר שזה לא בר שינוי, אחרת מה הטעם לשים לב גם לעצמך שטענת..?

לא שזה לא מבורך, כן? אבל שלא יגיע ממקום של לקיחת אחריות שאיננה שלך

בהצלחה יקרה❤️

נשמע בהחלט מאתגר...

יש כאן 2 דברים שכאילו סותרים, אבל האיזון ביניהם הוא בעיני נכון.

1. אבא של הילדים, כמו גם אמא של הילדים, נשלחו להם במדוייק מה' יתברך,

והוא האבא הנכון והמדוייק ביותר עבורם ועבור המסע שלהם כאן, עם יתרונותיו וחסרונותיו, כמו שאת האמא הנכונה והמדוייקת ביותר עבורם ועבור המסע שלהם כאן, עם יתרונותייך וחסרונותייך.

וזה בסדר שאבא ואמא הם שונים (כך זה במהות) ובסופו של דבר כל זוג בדרכו מאזן ומשלים אחד את השני.

2. במידה ואת מרגישה רע מול המצב, מרגישה שהנאומים שלו בלתי נסבלים, מרגישה קושי מול זה שהוא יורד להם לחיים, ומעליב אותם, ובטח כשאת רוצה לכבד אותו, רוצה שזה לא ירחיק אותם ממנו וכמובן לא רוצה לריב,

בעיני הדבר הנכון הוא קודם כל להבין באיזה מקום זה נוגע בך.

בדרך כלל דברים שמפעילים אותנו נוגעים בנו עמוק.

זה יכול להיות בחוויות ילדות שלנו מול ההורים שלנו, זה יכול להיות תחושה של כשלון שלנו כהורים, זה יכול להיות פחד על נפש הילדים.

זה לא דבר של מה בכך.

והדבר הנכון בדרך כלל, הוא לשתף את האיש והשותף שלך בתחושות שלך מול זה,

ולבקש ממנו בעבורך להתנהל בצורה מסויימת.

הרבה פעמים יש פחד שדברים כאלה יהפכו לריב, או לא יתקבלו יפה,

ולא סתם. מדובר באמת בדברים נפיצים שצריך לגשת אליהם

בזהירות, בדיוק בגלל

שהם נוגעים בנו במקומות עמוקים.

ולכן כדי שניתן יהיה לדבר על זה בצורה שתאפשר מענה שלו אלייך, כדאי:

1. להתחיל בעבודה פנימית של מודעות והבנה של איפה זה נוגע בי, מה זה גורם לי להרגיש, למה זה כל כך מפעיל אותי, מה חשוב לי שיהיה בבית ובמשפחה שבנינו ואני רוצה לבקש

2. אחרי שעושים את העבודה הזאת כמו שצריך (כן מציינת פה, שכדי לעשות אותה באמת מעמיקה ומשחררת ברמה משמעותית כדאי לקבל הדרכה מדוייקת, אבל לפחות ברמה ראשונית,

נשים בעלות מודעות יוכלו לעשות עבודה התחלתית גם בעצמן), באופן שיאפשר לך לדבר איצו לא ממקום טעון רגשית, אלא ממקום של גילוי לב ושיתוף, לדבר עלייך, על התחושות שלך, על הרצון והצורך שלך, ולבקש ממנו בצורה נקודתית.

לדוגמא ממש קשה לי שאומרים לילדים שבוכים כך וכך, אני ממש אשמח אם בפעם הבאה תקרא לי לטפל בזה/תבקש בצורה אחרת וכן הלאה.

מוסיפה, שבלא מעט מקרים גברים פחות בעלי מודעות לנפש, לחוויות של ילדים

לכל מיני עצות וידע בחינוך שנשים חשופות אליהם.

ולכן ממליצה בנוסף;

1. בשיח ביניכם לשתף אותו בדברים שחשובים לך ולמדת עליהם בעניין הזה.

לדוגמא למדתי היום משהו שממש נגע בי שכשילד בוכה נכון כך וכך... או סתם דוגמא כשהייתי קטנה היו אומרים לי ככה וזה גרם לי להרגיש חוסר בטחון ועד היום אני פגועה מהמורה ההיא,

ולאפשר לו יותר מודעות.

כמובן לא לעשות באופן מטיף, או חופר, אלא מתוך רצון שיהיה שותף לעולם שלך ולדברים שמשמעותיים עבורך.

2. אם מתאים אפשר לצפות יחד בשיעורים בנושא חינוך ילדים, אפשר ללמוד יחד ספרים ואפילו דורסים בנושא,

ולהפוך אותו למשהו שעוסקים בו, מדברים עליו, דנים בו ומנסים לעשות בו את המיטב בע"ה.

בהצלחה רבה🌱

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

אתם אלופים שהלכתם, ונתתם הרגשה טובה.

חושבת שאת צודקת שלא עשו לכם דווקא, יש לך הסתכלות של עין טובה וזה מקסים בעיני.

בפעם הבאה כדאי לתאם איתם מראש איך מתנהלים עם האוכל.מניחה שבאמת אם הוא דתלש הרבה זמן הוא שכח כבר את ענין התנור.גם לי יש דתלשים במשפחה שממש מתחשבים, אבל חושבת שגם הם לא היו שמים לב לענין החימום בתנור.

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

אם כמובן זה מתאפשר מבחינה טכנית למבנה העין וכו'.

במדידות ובדיקת התאמה הם לוקחים בחשבון גם ניתוח תיקון

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

שלפי מצב העיניים שלי עכשיו, לא בטוח שאני אצטרך משקפי קריאה. אבל עם אני אעשה לייזר, אז אני כן אצטרך אחרי גיל 40.

(לא בטוחה שהבנתי אותו מדויק. בכל מקרה לא עשיתי לייזר ולא שוקלת לעשות כרגע).

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

לחשב זמנים באופן מדויק

אני תמיד מוסיפה זמן נוסף מעבר למה שחשבתי

נניח משימה שלוקחת שעה אני נותנת לה שעתיים

כי כמעט תמיד יש בלתמים

וחוסר דיוק בתכנון

על זריזות אפשר להתאמן

לא לעשות יותר מהר

אלא יותר יעיל

אני תמיד מחפשת את הדרך הקצרה ביותר שנותנת את התוצאה הטובה ביותר 

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה